דויד גרוסמן

דויד גרוסמן

סופר

דויד גרוסמן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי.

למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית, עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. בשנת 1984 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה, ובשנת 2007 זכה בפרס א.מ.ת. ספרו מישהו לרוץ איתו זכה בפרס ספיר לשנת 2001.
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (1178):
הרשימה האינסופית-רוצה לקרוא, רשימת קניות, ספריה, קראתי , קראתי, ספרים שקראתי, קראתי ואהבתי, קראתי, רוצה לקרוא, הספיקותי, ספרים (שאומרים ושאני חושב) שכדאי לקרוא, מתכוון לקרוא, ספרים שקראתי, ספרים שאהבתי במיוחד, ספרות מקור בעברית, עבריות, ספרים שקראתי, דוד גרוסמן, צריכה לקרוא, עוד ...
1.
"מישהו לרוץ איתו" הוא סיפור מתח, וחיפוש ואהבה. אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש עשרה, נעקר משגרת יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים - והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר. כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו - סיפורה של תמר, נערה בודדת וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. תמר היא הגיבורה הגואלת של ``עלילת ההצלה``, שבספר. תוכניתה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהכל ברור לו ולפני שהוא פוגש אותה ממש. לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. הסיפור, שמתחיל כסיפור לבני הנעורים, הולך ומתבגר מפרק לפרק (ופרקי תמר מלכתחילה ``מבוגרים`` יותר מאלה של אסף בן-גילה). השניים יחצו ``גבול`` ביחד, ויגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה. קוראים שונים, או קריאות מגוונות, יוכלו ללכת שבי אחרי ה``רומנסה`` המודרנית הזאת, הריאליסטית והמבריקה, של גרוסמן. אפשר לקרוא בספר למען העלילה המפתיעה בתהפוכותיה; אפשר להתרגש מהעיצוב החם והחכם של תהליכי הנפש של הדמויות, השונות כל כך זו מזו ועם זאת מוצאות בתוכן את ``החלק של הלגו בנפש`` שמחבר אדם לאחר; ומי שמבקש לעקוב אחר גלגולי הגיבור ה``גרוסמני`` בין ספריו ימצא גם עניין רב ב``תיקון`` שעוברים כאן הגיבורים, החסומים מן העבר, החל מ``רץ`` - ביכולת שניתנת להם לפרוץ את המעגל, לתת את עצמם לאחרים, להשמיע בחוץ את הקול הפנימי, הנבדל והטהור אף שמתפלשים אתו במחילות הפנימיות הכי אפלות....

2.
נונו הוא בנו של איש משטרה בכיר. אמו מתה כשהיה תינוק, והנפש הקרובה אליו ביותר היא גבי, מזכירתו של אביו. בתחילת הסיפור הוא עולה על הרכבת בירושלים ונוסע לביקור משפחתי בחיפה. הוא לא יגיע לשם. במקום זה הוא יקלע ל"חטיפה" ולמסע של פשעים קטנים וגדולים, מטורפים ואביריים, בעוד הוא נמלט מן המשטרה המחפשת אחריו. במהלך המאורעות המתעתעים נחשף בפניו הסיפור האמיתי של הוריו ושלו, והסיפור הזה משנה מרגע לרגע את חייו ואת אופיו ושולח אותו הלאה, אל תוך ההרפתקה המסעירה של גילוי עצמו וגורלו. מה קרה לו ששינה כך לפתע את כל מהלך חייו? מדוע הוא מתחיל לשאול "מי אני בכלל?" במהלך הספר: את מי פגש? מה גילה על עצמו ועל הוריו? והאם אביו, המנהל את החיפושים אחריו, מתכוון רק לטובתו?...

3.
אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה. בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו. "אשה בורחת מבשורה" הוא סיפור על שני גברים ואשה ושני בניה, על אהבה ואהבה נכזבת, על חברוּת ורגש ונדיבוּת בין גברים, על הוֹרוּת ונתינה, ובעיקר על 'עבודת-המשפחה', המאמץ הכמעט הרואי לקיים את רקמתה העדינה של משפחה בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית. זהו סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד. הרומאן נפתח במלחמת ששת הימים, ועובר דרך מלחמות ודרך ההפוגות שביניהן. החיים הפרטיים של חמש הדמויות שבו הם ניסיון מתמיד להדוף את גלי ההדף של כל המלחמות. בתוך כך מחזיר אותנו הספר אל יפי נופיה של הארץ, ואל יופיה של העברית, שכבר שכחנו – עברית גמישה ורעננה, שמטלטלת את המילון. ...

4.
הופעת סטֶנדאַפּ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטֶנדאַפִּיסט, ובין אם תוכנן מראש להיות כזה – הקהל שבא לבלות ולצחוק נדהם לקבל הופעה מסוג אחר לגמרי. האנשים היו קמים ועוזבים, או מורידים את אמן-הסטנדאפ הוותיק מן הבמה בשריקות בוז, אלמלא נמשכו כבחבלי קסם להציץ לגיהינום של אחר. הסטנדאפיסט דוֹבָלה גִ'י, הפכפך מרתיע ומקסים, חושף בערב הזה את השריטה של חייו – הבחירה המבעיתה והגורלית שנאלץ לעשות בין שתי נפשות קרובות. סוס אחד נכנס לבר הוא ספר סוחף, כתוב בתנופה ובגַעַש, על בגידות באהבה ובחברוּת, על אשמות שמבקשות גזר-דין. האמן נקרע בו בין חובתו לקהלו לבין חובתו לעצמו. לכן מתנהל הספר על קו הגבול המרוסק בין יסודות ומצבי-רוח ורגשות לא-מתיישבים. בדיחות מפולפלות מפלחות את האפיזודות הכי מעוררות חמלה, הזדהות ועצב. הבעות פנים מנוגדות חוצות זו את זו במעופן. דויד גרוסמן מגיע בספר זה לשיא חדש של כתיבה מופלאה, מלאת מתח ורגש עז, מלהיבה בהמצאותיה ובמורכבות שלה, וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה....

5.
על רקע שכונת בית הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך כארבע שנים של גיל ההתבגרות. התפתחותו הגופנית של נער זה מעוכבת, והווה - הנמשך שלו, כבתוך תא הקפאה או בועת זכוכית, הוא המוקד לעלילת הספר. ``בפנים קורים המון דברים``, הנמסרים כמו בעד זכוכית מגדלת, ודווקא ההשעיה מן הביולוגיה מאפשרת הזרה של תהליכי ההתבגרות וההבשלה. מצד זה, לפנינו רומן ``מסורתי``, לכאורה שונה מאוד ``מעיין ערך: אהבה``. זהו ספר מוחשי ושייר, מלא בשר ודם, חרדות וחוויות קשות. חילוף הרשויות הנעצר של אהרון הוא ארץ גזירה מצמררת, אבל ההסתכלות המושהית במלאות המרשימה של המציאות מאפשרת גם מבט קומי לא מבוטל של הקורא. במישור זה ממחיש הרומן את משמעות החיים בתוך גוף, היחסים בין גוף לנפש, וגם היחסים בין לשון ויצירתיות לבין המיניות, המאולפת בלשון. אבל ההתבגרות הנצורה של אהרון היא רק מעבדה לעניין רחב יותר, החורג מרומן התבגרות גרידא. דמותה של הסבתא ``הסנילית``, המושעית אף היא למובלעת אטומה: האב העילג, שנשללו ממנו לשונו ועברו וכולו גוף: השכנה, עדנה בלום, המאבדת את שפיונה ואת קליפת תרבות הקיטש שלה בשעת רמונט יסודי, שהורס את כל קירות ביתה: האם הדומיננטית בעלת הקוד החשדני - מגונן - מאכיל - יחד עם שאר דמויות המישנה - הם המכוונים את טווח המשמעויות של הרומן בכך שהם מעצימים צדדים של אהרון. בשעתה הריסת ביתה של עדנה בלום, לאורך חורף שלם, ``מספר`` האב את סיפור בריחתו מן המחנה ונדודיו בטייגה המושלגת, אך בעצם אינו משמיע מלה. האם מסופר הסיפור ע``י הגוף מכחול הנפש? האם זה הסיפור שמפיקה עדנה? או הסיפור ``שקורא`` אהרון, שכל החורף ראה בחלום ``הצגה שלמה``? או שהמספר מספר בשביל כולם, כמי שמלווה אותם וגם מוסיף? ``סתם הרסו בית וכל השאר רק בראש שלך`` - וזה שמאפיין את הספר. כי העולם של הספר הוא עולם של ``קריאה בשם`` ותיור אחר סימנים. הכל בו ``שפות`` וצפנים: סימנים שעבר זמנם ו``שפה`` חדשה: שפת תבשילים וריחות; רמזים חרישיים, אישיים, של מלים: ``סימנים של אשה שדורשת``, ``שפה שלמה של סימנים שחברה בגילם יודעים`` - הוויה שבה כל אחד מפענח שדרים, אותות סמויים, וממשמע לפי צופן, לפי דקדוק פנימי. יעלי הפנימית של אהרון, יעלי של אמו ויעלי של גדעון הן ``שלוש`` דמויות: והמגע עם הזולת, ועם העולם, ועם עצמך, הוא מגע דרך הסיפור שאתה לש, והוא כמגע של תייר עם שפה זרה, כמרגל בארץ ובאוויב. העולם וה`אני` אינם אלא נאראטיב. אכן, זהו ספר התוהה על הגבול בין ה`אני` לבין ה`אחר`, ואחר מהותו של העצמי בטהרתו, מול הזר, הסתמי והמקפיא. התאים הנעולים, המרגל במזוודה, הארונות, כדורי הזכוכית, הצנצנות, הכבלים, הגבולות והמצור - הם אשכול מטאפורות מרכזי. הפנים הטהור, המנותק, של כדור הזכוכית גם מלא שלג או משמר בפורמלין (המוות בחיים של הסבתא), והפריצה החוצה מן המחנה - ה`אני` הממליט את עצמו מתוך קליפותיו וכבליו, והורס את קירותיו - היא טביעה, יציאה אל הטייגה הקפואה, טירוף, איבוד העבר והעצמיות. ומכאן חוסר המוצא: הפרפר - רק כשהוא חי העכביש נוגע בו. ולכן הדמויות של הספר מסוגרות כל אחת בתוך סיפורה, מנסות ללכוד חוט קלוש, תמיד כמרגל מתחזה. התנועה החופשית פנימה והחוצה דרך החומה הבצורה אינה אפשרית באמת: הקסם של הודיני, אלוף הברחנים - אשליה ילדותית. הגוף הוא אתה עצמך, וגם זר: והרז האישי מועבר בלי דעת מדור לדור כצופן גנטי: איך זה שכולם, בכל הארץ, יודעים בדיוק אותם דברים, למרות שאין ``אספרנטו של כולם?`` וזה רק אפס - קצה של קריאה אפשרית בספר, בתנאי שנזכור שחווית המפגש עמו אינה כל ההפשטות הללו, אלא הזרימה עם גופי עלילותיו ודבריו המוחשיים והחיוניים....

6.
דויד, נער ירושלמי בן 12, מסתבך בפרשה מוזרה ומסוכנת: שני זקנים כבני 75 עומדים להרוג זה את זה למול עיניו, על-פי כל כללי הדו-קרב, בגלל אהבתם לאשה שמתה לפני שנים רבות. היה או לא היה? האם באמת התרחש הספור הזה בירושלים? האם באמת רץ דויד ועמד בדיוק בין שני האקדחים שעמדו לירות? האם הצליח למנע את הדו-קרב הקטלני? והיכן הוא בדיוק הגבול הדק שבין המציאות לבין המאורעות שבספר? ואולי אין כל גבול ביניהם? דבר אחד ברור: כשמסיימים לקרוא את "דו-קרב", רוצים מאד להאמין שאין גבול כזה, שכל מה שמתואר בסיפור הזה אכן קרה, שכל מעשה האהבה והקנאה והפחד הזה - הלואי וקרה. הספר זכה ב"פרס זאב" לספרות ילדים. דויד גרוסמן נולד בירושלים ב- 1954, ובה הוא חי עד היום. כתב ספרים לילדים ולמבוגרים. "דו-קרב" הוא ספרו הראשון....

7.
הסופר דויד גרוסמן והאמנית מיכל רובנר יצרו ביחד ספר יפהפה, שמספר בפשטות ובחמימות על אהבה ובדידות וחיבוק. ועל ילד אחד, יחיד ומיוחד, שאין עוד כמוהו בכל העולם. זוהי יצירתם המשותפת הראשונה. ספר שאין דומה לו, שיגע ללבו של כל ילד וכל אדם, בכל גיל....

8.
מומיק, הילד שגידל במרתף ביתו את החיה הנאצית כדי להכירה ולאלף אותה; אנשל וסרמן - שחרזאדה - סופר הילדים היהודי הזקן, שטווה את מפקד מחנה ההשמדה הנאצי לתוך אגדותיו, כשהוא ממשיך לספר גם אחרי שהרגוהו וקונה בסיפורו שוב ושוב את מותו; קאזיק, התינוק הזקן שכל חייו, מלידה עד מוות, הם מסע חיים מזורז של 24 שעות; ברונו שולץ, הסופר היהודי פולני, שלא מת, בספר זה, אלא הצטרף ללהקת דגי סלמון - אלה הם כמה מן הדמויות של `עיין ערך: ``אהבה```. אין זה עוד רומאן תיעודי על השואה, או על ספיחיה בחיי ניצוליה. מומיק הוא צבר, בן לניצולי שואה המסתירים ממנו את עצם היותה. עליו לשחזר אותה איפוא, תחילה מתוך דמיונו הילדותי ואחר כך מתוך ספרים ודמיונו הבוגר. החלק הראשון, הריאליסטי, שהוא הבסיס לשאר הספר, מוסר את ראשיתם של הנסיונות הללו בצורת סיפור בגוף שלישי, המשולב עם נקודת התצפית הילדותית של מומיק. בהמשך באים שלושה נסיונות התמודדות נוספים, לא ריאליסטיים, ``כשלונות`` של מומיק עצמו: האחד פיוטי סוחף בעיקרו, ש``זרם התודעה`` של הים תופס בו מקום מרכזי, האחר - גרוטסקי פארודי, והאחרון - מנוכר כביכול; במסווה אובייקטיביות של אנציקלופדיה. בכולם השואה היא מעין אובססיה: המציאות המתוכת לדמיון הופכת עדות לכשלונה של הנפש לדמיין בתוך עולם שהוא עצמו ``פנטזיה`` של מטורפים, שמעבר לכל דמיון. הספר שופע מבנים פנטסטיים בתוך מבנים פנטסטיים - נסיון נואש להכות ``פנטזיה`` בפנטזיה. זהו ספר של כתיבה חדשנית, הולכת בגדולות, וסופו שהוא הופך לסיפור על נסיון להוליד את המשך החים מתוך ההתרסה והעלבון. `עיין ערך: ``אהבה`` הוא ספרו הרביעי של גרוסמן (לאחר `רץ` ו`חיוך הגדי` ב``ספרי סימן קריאה הוצאת הקיבוץ המאוחד``, וספר ילדים: `דו קרב`). גרוסמן, שהחל מפרסם רק לפני ארבע שנים, קנה לו מאז מקום בשורה הראשונה של הפרוזאיקונים הצעירים בארץ....

9.
לאמא של איתמר יש בטן שמנה. אמא של איתמר בהריון.מה יש לה בבטן? איזה מין אח יצא ממנה? שפן, כדור, שוקולד?...

10.
גבר רואה אשה לא מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם. היא נוגעת ללבו (מדוע?). הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל - אחד עם בן - זוגו וילדו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מילים כתובות. פנייתו, הנואשת - כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה (למה?). היא נענית לו, אבל מקווה שתצליח להפוך אותו ממלים כתובות לבשר - ודם של מציאות חיה - מה שהיה מתאים לה הרבה יותר: המושגים שלה על זוגיות יותר פתוחים, גם יותר מהותיים. בתוך כך שניהם מגלים את מקומו של הדמיון בקשר האנושי ואת המניות הגלומה במלים. השאלה למה כזה הוא הקשר, למה נכנסו אליו, למה הוא נקטע (זמנית או סופית), זוכה שוב ושוב לתשובות משתנות אצל כל אחד מהם. ההתמודדות השונה של כל אחד מהם הופכת לסיפורו. שניהם כותבים כדי להיות. אלא שאין סימטריה. למרות שברוב הספר אנו זוכים רק חמיכתביו של הגבר (יאיר), ואת מיכתביה של מרים נותר לנו לשער - הנה הספר הוא בסמוי שלה, כי הוא מיכתביו שהעתיקה (עם תוספות משלה אחריהם: ומיכתב שהחזירה לו ואינו בידה לא נכלל). כך הופכים מכתיביו לאמירה שלה, שהיא שולחת אליו. אם יקרא את מכתביו ברצף (בלי מכתביה שלה, רק עם הדיהם המופנמים בשלו), אולי ייטיב להבין מיהו ה"אני" שהוא, אני כרצף, כסיפור דיאלקטי, ולא איזה גלעין לבן, טהור וסטאטי. גם הקורא יקרא בדיעבד סיפור אחר, דראמטי בעליל מן הנגלה תחילה. כי בעוד יאיר - זחוח, מבוהל, ילדותי - מתעסק בתכסיסי הקסמה ובלספר לה על עצמו, הוא מחמיץ את הסיפור החזק יותר, שלה, שלא שיער, עד שפתאום עליו להתחיל ללמוד משהו מרעיש ולא צפוי מכל מיכתב נוסף, ולכתוב את מרים לאחור שוב ושוב אחרת, ואולי הסיפור הגדול שלה, בסוף, לא מאפשר לו להמשיך בשלו. על כל פנים, הספר חותר תחת דמותו של יאיר, ומרים מפציעה והולכת כדמות המרשימה. מהו ה"אני הכי אני", הלוז, ה"אני" שיחנק אם לא יבקע, אבל שכדי לבקוע עליו לצאת מתוך עצמו, לכונן את עצמו במלים של "רשות הרבים"? הסיטואציה השברירית, של שני אנשים בתוך סוגריים משותפים, הבוראים יחד עולם פרטי ואינטימי, המלים שנצבעו בפרטיות - אמורה לאפשר את הזקיקות לאחר הנחוצה כדי לכתוב את עצמך, "להיות כל מי שמבטך יראה בי". הלוז שלך אולי לא בך הוא אלא באדם אחר, באישורו אותך, בהשתקפותך באחר שאתה מדמיין, בודה. מה שיאיר ומרים כותבים נעשה "מנומר" יותר ויותר במלים של זולתם, הם אפילו כותבים כל אחד טקסטים של האחר, והופכים את הזולת לשותף בדוי בדיאלוג הפנימי. ובכל זאת - איש - המלים יאיר, האין הוא דומה במשהו לילד החולה יוחאי, המאבד את המלים ונפשו נחתמת. והאין הוא כפילו של בנו עידו בן החמש - וחצי, כפי ששניהם מצטיירים בסיום? דרך ארוכה עובר אדם עד שהוא גובר על הפחד לגעת נגיעה מלאה וחשופה בנפשו (וגם בגופו) של אדם אחר. אולי יאיר יוולד מחדש כשיוותר על ההפרדות האלימות שהוא עושה בתוכו, ויקבל את עצמו כגיבור עלילה שבה הוא גבר וילד, ואיש ואשה, וחי ומת. מ.פ....

11.
אף אחד לא יודע, אבל איתמר יכול ללכת על קירות. ולא רק ללכת על קירות, אלא גם להכנס לתמונות ולחוות חוויות מרתקות....

12.
איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת. מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה. נסחפים אל ההלך אלה מאנשי העיר שאולי רק חיכו שיקום איש כמוהו, אשר בכוח המשאלה הגדולה שלו יעז לקרוא תיגר על הגבול שבין כאן לבין הצד האחר, תשליל החיים. שיירה קטנה מתנהלת עכשיו בגבעות על קו האופק. כל אחד מאנשיה הוא נֶשֶׁל ריק של אב או אם, שהמוות של בנם או בתם לא מת בשבילם. שנים הם היו שרויים באלם, או בגמגום, או באין-מלים מטריד; כלואים באיזו גזֵרה על הדיבור, על הזיכרון. עכשיו הם מגששים אחרי קולם. מתקנת רשתות אילמת, החיה בסבך של רשתות ואצות על שפת האגם; מורה קשיש שפותר תרגילי חשבון על קירות בתים; מיילדת שאיש אינו רוצה להעסיק אותה; בעלה הסנדלר; דוכס המואס במשרתו; איש הרושם בשקדנות תמוהה את קורות העיר, ואשתו, שהאיש גזר על עצמו גלות מחייהם המשותפים – כולם מצטרפים למסע אל מי שכבר אי-אפשר לגעת בהם ועדיין אי-אפשר להרפות מהם. ומחלונו הרחוק עוקב אחריהם איש זועם המכונה "קנטאור", המרותק אל שולחנו ומשותק באי-יכולתו ליצור את בנו מחדש בעזרת סיפור. 'נופל מחוץ לזמן' הוא סיפורו של ניסיון הרואי וסוחף "למצוא לזה מלים". דמויותיו ימצאו את עצמן על קו הגבול, מול החומה שהן-עצמן אולי יצרו, ורק כך יוכלו, דווקא אחרי ש"הדבר קרה", להבין מי הן, כי "החיים במלוא יֵשָׁם הוֹוִים רק שם בקו הגבול". הספר כתוב כ"סיפור בקולות", וכולל קטעים הכתובים בריתמוס שירי. ועם זאת, הוא אינו פואמה ולא מחזה....

13.
סבא רקד עם ארנבת עם כנפים? מפלצת מעשנת מקטרת בגינה? על מה הוא מדבר, אורי שלנו? מי יסביר לאמא ולאבא מיהו הפיל עם המטוס, שנחת על העכבר אצלנו בבית? אורי לומד לדבר, ומכל מילה הוא אומר רק צליל אחד. איזה מזל שאחיו הגדול יונתן יודע להסביר לנו בדיוק את השפה המיוחדת של אורי!...

14.
20 שנה לאחר מלחמת ששת הימים יזם השבועון "כותרת ראשית" את חשבון הנפש הזה, "הזמן הצהוב", פרי שבעה שבועות קדחתניים של שיטוטיו של גרוסמן, דובר ערבית, בגדה המערבית, במחנות פליטים, בבית - המשפט הצבאי בהתנחלויות, בערים ובכפרים. הספר מתבסס על 14 הפרקים שראו אור תחילה בגליון מיוחד של השבועון (יום העצמאות, 87), אשר עורר התרגשות נדירה בממדיה. עליהם נוספו, במיוחד לספר, פרקים חדשים (כשליש מהיקפו). המציאות המדובבת כאן שאפשר היה להתענג עליה כעל ספרות חזקה, אלמלא היינו גם גיבוריה - היא המשך לתפיסת המציאות ברומן של גרוסמן "חיוך הגדי" שבע שנים קודם לכן. "אנו עומדים ומביטים יחד אל העמק היפה והשליו, ועשן התבונים מסתלסל באויר, והדרדרים והסביונים פורחים וממלאים את העיין. זה זמן הפריחה הצהובה כעת. סיפרתי לאבו חרב שקראתי לספרי "הזמן הצהוב", והוא חייך ושאל אם שמעתי על הרוח הצהובה שתבוא בקרוב, אולי עוד בחייו שלו: משער הגיהנום תבוא הרוח, "ריח אספר" שמה בפי תושבי המקום, והיא רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם, בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרב, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה"....

15.
בירושלים של סוף שנות החמישים נחלץ מומיק בן התשע, בנם היחיד של ניצולי שואה, לשחרר את הוריו מסיוטיהם. באומץ של מי שאין לו ברירה הוא נאבק לשחרר את ארץ שם מתוך שתיקותיהם, מרסיסי הזכרונות שלהם, מסיפורי ילדים שהוא מכיר, ומן המיתוסים הישראליים של השנים ההן. הוא נלחם למען הוריו, ועיקר מאבקו הוא בחיה הנאצית, זו שטרפה את חייהם, זו שיכולה לצאת מכל חיה "אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים". זהו סיפור מרגש ומטלטל, הנוגע בפשטות ילדית בשורשי השאלות הגדולות שמעוררת השואה. 'מומיק' ראה אור לראשונה ב - 1986, כחלק הראשון של הרומאן 'עיין ערך: אהבה', והפך לקולו של דור שלם שנולד אחרי השואה, הנוסח שבספר זה ערוך מחדש. "מומיק' הוא אחד המעללים הגדולים של הספרות המודרנית". (ג'ורג' סטיינר)...

16.
ילדים 3-5. "סיפור מעורר מחשבה לכל הגילאים על גזענות, על פחד מן הזר וכמה חשוב להכיר באמת את מי שהכי מפחיד אותנו – אולי נגלה שהוא בעצמו מפחד מאתנו ושבעצם אין לנו שום סיבה לחשוש..." הגר אפק-לוי, "כוכב העיר"...

17.
בכל אחת מצמד הנובלות שבספר הזה משמיע מישהו סיפור באוזני אדם קרוב - סיפור על בגידה וקנאה. בראשונה: שאול, גבר לא צעיר, חווה בהתמסרות מלאה, בתשוקה ובעוצמה, את הרומאן של אשתו אלישבע עם גבר אחר, שאתו היא מקיימת את חייה האמיתיים. הוא מקנא, אך במפתיע גם מאוהב בשניהם יחד, אינו עומד בפניהם. "הסיפור" הזה כבר מעסיק אותו בינו - לבינו עשר שנים, אבל רק עכשיו, לראשונה, הוא מלביש את המצב במלים ומשתף בו את אסתי, אשת אחיו. בנובלה השנייה: רותם, אשה - נערה, שיחסיה המנוכרים עם אמה, נילי, היו לה במשך שנים מקור לכאב, יושבת עכשיו ליד ערש - הדווי של אמה כדי לקרוא באוזניה סיפור שכתבה עליה. בסיפור המדומיין הזה היא מנסה כביכול לפענח את חידת הקשר שנרקם לפני 18 שנים בין האם, מורה ליוגה, לבין נער "יחיד במינו" (שהוא "נער ונערה קלועים זה בזה"), בעל כישרון מרשים להסוואה ולמשחק. אביו הביא אותו אל נילי כדי "שתעשה ממנו גבר". כעת מנסה רותם לבדוק מול אמה האם מה שארגה לסיפור, שבו העניקה לנער קול וגוף, באמת דומה למאורע הטראומטי, הנעלם ממנה, שהתרחש אז בינו לבין האם, ושאותו חוותה רותם בזמנו כבגידה של אמה. בשתי הנובלות, הדמות שמספרים עליה (המאהב של אלישבע; הנער) היא מוקד של השקעה רגשית, יצרית ויצירתית אצל הדמות המספרת. בעת ובעונה אחת היא ניגודה הגמור, משאלה שלה, וגם צד מועצם שלה. מזמנים אותה כדי להתחיות דרכה, כדי לטלטל, לרענן ולהחריף קשר, כדי לברוא מפגש חדש שכמותו לא היה עד כה. אלישבע, כששאול רואה אותה "בעיני" המאהב שלה, היא אלישבע אחרת שאוהבת אחרת, וכך שאול עצמו הופך למישהו שכמו נשוי לשתי נשים. וגם רותם חווה את נילי, דרך הסיפור על הנער, כאם שלא היתה לה. אבל דומה שהמרכז המרתק של שתי הנובלות הוא מה שקורה בהן בהווה, בשעה שמספרים: החלחול ההדדי בין הדמות המספרת לזו שמאזינה לה באמפתיה, ומה שמתחולל בכל אחת מהן. הדמות המספרת ממקום של חירות פנימית נשאבת מתוך עצמה, גולשת אל מעבר לקו הגבול שלה, מאפשרת לאדם אחר להציץ אל מנגנוניה הפנימיים הכי אינטימיים. גם שאול וגם רותם נותנים את עצמם באמצעות סיפור על נתינה, על נדיבותם של אהוביהם המכזיבים כלפי מישהו אחר (אלישבע כלפי המאהב שלה; נילי כלפי הנער). ההיחשפות של אסתי לסיפורו של שאול מציתה בה סיפור אהבה ישן שלה עצמה ומחייה אותו. ההיחשפות של נילי לסיפורה של רותם מביאה אותה לקלוט את האישור שבתה נותנת לה, ולקבל באופן אחר את בתה ובעיקר את הקשר של זו עם חברתה - אהובתה. "זוג זה המון אדם", חושבת אסתי. ואכן, שאול, בסיפור שהוא מספר לה על אלישבע, ובהזיותיו המלוות את הסיפור (על המוני הגברים שהתגייסו לחפש את אשתו שאבדה), נפתח לאופציות שונות של זהותו הגברית, משתחרר מגבולותיו הצרים וממעצוריו, ומסגל לעצמו גם לקסיקון רגשי חדש (מפגש חדש הוא מילון ודקדוק חדשים). "לא חשוב גבר, לא חשוב אשה", אומרת נילי לנער שאת גופו היא מעסה בסיפורה של רותם, ובכך פותחת רותם, המספרת, מקום שבו הכל אפשרי. בסוף סיפורן, זהותן של הדמויות המספרות מפולשת יותר, משוחררת מגבולותיה הקודמים. הקריאה בצמד הנובלות, מעמוד לעמוד, מפרט רגיש וחכם אחד למשנהו, היא חוויה עזה ומפעימה. גרוסמן מפליא לספר את. הגוף כנפש ואת הנפש כגוף. לפנינו העזה חדשה בכתיבתו של גרוסמן, ואחד הספרים הגדולים של הסיפורת הישראלית בשנים האחרונות. מ.פ....

18.
סיפור שמשון הוא אחד הסיפורים הדרמתיים, הצבעוניים ורבי העלילה שבתנ"ך: הלידה הפלאית, המאבק באריה, שלוש - מאות השועלים הבוערים, מלחמותיו של שמשון בפלישתים, הנשים שאיתן שכב, האשה האחת שאהב, הבגידה שבגדו בו כל הנשים בחייו, מאמו ועד דלילה, ולבסוף, ההתאבדות הרצחנית שלו, כאשר מוטט על ראשו את הבית עם שלושת - אלפי הפלישתים. במסה המרגשת שלפניכם מביא דויד גרוסמן את 'תשליל - הסיפור - הרשמי' של שמשון, וחושף סיפור סמוי ומפתיע, המסתתר בטקסט עצמו. וכך, מעבר להמולה הגדולה והמוכרת, המלווה את חייו של 'שמשון הגיבור', מתגלה לעינינו מסכת חיים שאינה אלא מסע ייסורים של נפש אחת בודדה וסוערת: הילד שנולד זר לאביו ולאמו; הגבר אדיר השרירים, שכל חייו נאבק לזכות באהבתם של הוריו, ומשום כך - באהבה בכלל, שאפשר שמעולם לא זכה לה; האיש שאפילו גופו שלו היה לו ארץ גזירה וגלות; והמנהיג, שחייו היו ניסיון בלתי פוסק להסתגל לגורל הכביר שנגזר עליו עוד בבטן אמו....

19.
איתמר חלם על השד הכחול העצוב. איתמר ניסה לברוח ממנו אבל השד הלך אחריו ועשה עליו צל....

20.
21.
לאמא של איתמר יש בטן שמנה. אמא של איתמר בהריון. מה יש לה בבטן? איזה מין אח יצא ממנה? שפן, כדור, שוקולד?...

22.
בשנת 1972 נופל חייל ישראלי בשבי דמיונו של זקן ערבי עיוור למחצה, מטורף למחצה, הבורא את עולמו מידי רגע מתוך סיפורי אגדה מרהיבים שהוא מספר לעצמו. לאט נרקמת כל המציאות שסביבו אל תוך אגדותיו: הכפר ענדל בגדה המערבית, שבו הוא חי מילדותו, הצבא הישראלי השולט בו מאז 1967, החייל ההולך שבי אחרי סיפוריו וחוכמתו ומנסה לפתור בעזרתו את חידת השקרים שמהם היו עשויים חייו מבלי שהבחין בכך. `חיוך הגדי` הוא רומאן על התפכחות. על זרות חדשה בין אדם לכל מה שהאמין בו. בדיקה של תהליכי ההישחתות האנושית הנגרמת ממגעו של אדם בעוול ובשקר ובקשת מיפלט בהזיה מפני ההוויה האלימה של הכיבוש, המנגעת את הכובש והנכבש כאחד. גיבוריו של גרוסמן נעים בתוך פאראדוקסים רגשיים של עוינות, פחד, קירבה וידידות. המציאות החברית-פוליטית שלהם הופכת מטאפורה לדראמה הריגשית-פסיכולוגית שבתוכם. הספר שזור פרטי מציאות - מאירועים ועד לצמחים וריחות - שהם פריצה חדשה בפרוזה העברית. `חיוך הגדי` הוא ספרו השני של דויד גרוסמן, שספרו הראשון, `רץ`, ראה אור לא מכבר וקבע לו מקום בשורה הראשונה של המספרים הצעירים שלנו. - - קצמן מרכין את ראשו וממתין בכאב למכתו האחרונה של אורי על עורפו. אבל אורי משתהה. מענה אותו. ובשתיקה הספוגה צער קצמן מבין פתאום דבר מה אודות עצמו: שהכזבים, מה הם, שבבי מגנט זעירים שנפלטו אל מחוץ לאמת, ואחר כך הם מתחילים למשוך ולקרוע מבשרה קרעים קרעים ומכסים בה את עצמם, עד שהם נראים כמוה בדיוק, וכבר אין זוכרים מה אוחז את הקרעים הללו יחד....

23.
מי יודע איזו ג'ירפה מסתתרת במגבת הכחולה, מתפתלת ומשמיעה קולות של צחוק, כשאבא מחזיק אותה בידיו בערב, לאחר האמבטיה? דויד גרוסמן, בסיפור נוסף ומקסים על רותי, אבא, ג'ירפה ולישון....

24.
בכל כוח הריאות. כפות הידיים בזוויות הפה: עאאאסם! מן ההרים סביב חוזר אלי ההד. עצי האורן נדים לי. המכונית, בפה פעור לרווחה, מעלה סילון של אד סמיך: עאסם... אחר שיחכה בתשע מתחת לעץ החרוב. אולי טעיתי בשעה אולי טעיתי בחרוב. בהוראות שקיבלתי בטלפון נאמר שביער יש דרך אל הכפר, וכבר כמעט שעה אני סובב ותועה כאן, ואי שם בלב היער יש כפר שאיננו, ובכפר אנשים שאני הולך לבקרם משום שהם אינם, ואל הכפר הנעלם מוליכות דרכים הרבה, והפז`ו שלי, שכבר איננו עול דרכים, מיטלטל ונזרק מבור למהמורה, מכף לקלע. חייבת להיות דרך אחרת (...) לא יתכן שזאת הדרך המוליכה אל הכפר. כי אם חיים שם אנשים, ואפילו הם אנשים שאינם, חייבת להיות דרך אחת נסבלת שבה ילכו ויבואו. פתאום - קול קורא לי. מי קורא? מהיכן? האם זה עאסם? קשה לדעת. ההדים מתגלגלים מכל עבר. מישהו שמע את שוועתי והוא קורא אלי. ואולי לא אלי? אני צועק שוב. מחכה רגע, עד שימוגו ההדים. והאיש משמיע אלי קול. אבל שיחה של ממש לא תיתכן בקונכיית היער הזו. המלים נכללות זו בזו, אפילו אינני יודע מניין הן מגיעות. הד הרים כהרים. שוב אני קורא, מנסה להעביר דרך שם הקצר, עאסם, גם את הבקשה שיבואו לחלץ אותי, גם את הזעם על המבוך והתעיה, ומהרהר, בין צעקה להד, שאפילו בארץ כה קטנה כישראל, די שתניח כף רגל מחוץ למסלול המוכר לך, וכבר אתה נשאב לתוך האבסורד. האיש האחר ממשיך לקרוא אלי. כבר התחלתי ליהנות קצת מן המשחק. אולי גם הוא יחד אנחנו לומדים להפריד את המידע מן התהודה. לי יש הזדמנות לשמוע כיצד (...) מתנגשים ומתכתשים ההדים הנפוחים שלנו הרחק כל כך מאיתנו. כמעט באותו רגע שנינו מבינים שעל מנת לשמוע את הזולת ולהצליח בנסיון העדין הזה של קירוב העמדות עלינו להמעיט ולקצר מאוד בצעקותינו: אז, לפתע, מצטרפים אלינו קולות נוספים, אולי פועלי - יער. הם רואים את שנינו, אבל בעצמם אינם נראים. מתווכים בינינו, מכוונים אותנו זה אל זה... על כורחי נזכרתי באגדות ששמעתי על אנשי הכפר הזה שהם מופיעים פתאום בתוך בית שהיה ביתם: שלפעמים אתה פותח לתומך את דלת הבית, והם יושבים שם, על המיפתן, ובראותם אותך הם קמים לאיטם, ומתרחקים. חמש שנים לאחר ``הזמן הצהוב`` יוצא דויד גרוסמן לעשרות פגישות מחוץ ``למסלול המוכר`` הפעם עם הערבים בישראל, שבגבולות הקו הירוק. זהו ספר על אנשים שישנם וכאלו אינם: על מה שעושים השכנים בעל כורחם, כארבעה מליון יהודים, וכתשע מאות אלף ערבים, כדי שלא לשהות יחד, ממש: ספר על המבוך והתעיה, על מה שעוות והודחק למעלה מארבעים שנה. במציאות שבה כל צד שומע בעיקר את הד עצמו מנסה גרוסמן להפריד מידע מן התהודה....

25.
26.
כשאבא סידר את המגרות התגלה כובע שחור וגדול. האם זה כובע קסמים? האם הכובע מסוכן?...

27.
"איזה רעש יש היום בגן, איזו השתוללות: הבנים הגדולים רוכבים על סוסים שעשויים ממקל של מטאטא, כמה בנות עושות תחרות קפיצות על רגל אחת, וילדים וילדות אחרים משחקים בתופסת-טובים-ורעים. כולם רצים, קופצים, דוהרים..."...

28.
בקובץ של מאמרים שפורסמו בעיתונות בישראל ובעולם מספר דוד גרוסמן את סיפורן של עשר השנים הסוערות, מאז לחיצת היד של רבין וערפאת על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993, ועד ימי המלחמה שאין לה שם, בשלהי שנת 2003. הקריאה ברצף המאמרים הופכת אותם לסיפור עלילה אחד, מטלטל ורב - תהפוכות, המשרטט בקווים עזים את הדרמה של החיים בישראל בעשור האחרון. בשפה אישית וגלוית - לב, מתעד גרוסמן את רגעי השיא והשפל של הדרמה הזו. הוא מנתח תהליכים, מגמות והלכי נפש, ומתאר את ביטוייהם המוחשיים והפרטיים ביותר בחייהם של ישראלים ופלסטינים. בלי להסתיר את לבטיו ואת תקוותיו שלו שהתבדו, הוא כותב על האופטימיות של תחילת התהליך, על הסיכוי החדש שלרגע הבליח, ועל רעיכתו המהירה; על רצח רבין ועליית הימין, על חיי היומיום תחת אימי הטרור ופיגועי ההתאבדות. על החרדות הפרטיות והלאומיות ועל ההכשלות - העצמיות של שני הצדדים. "המוות כדרך חיים" פורש תמונה של מציאות מסויטת ובלתי אפשרית שנעשתה כבר כמעט לשגרה. סיפורו של תהליך השלום, שהחל כהבטחה גדולה, ובתוך זמן קצר להפליא התדרדר למצב של שיתוק ומלכוד - הדדי, שהופך כיום את הישראלים והפלסטינים לבני ערובה כנועים בידי הקיצוניים, בשני העמים, ההולכים ומכתיבים להם עתיד מר. "...אתה מכיר את הטיעונים שלי, ועונה לי בטיעונים שלך המוכרים לי. ובכל זאת, שנינו כאילו חייבים לחזור ולצטט אותם, ושנינו לכודים בתוכם, וחשים שגם הם לעולם אינם ממצים את הסיבוך כולו ואת התחושה המשפילה, שאנן - ה'ישראלי' וה'פלסטיני' - איננו אלא זוג שחקנים הנידונים להעלות על הבימה, דור אחר דור, טרגדיה גרוטסקית ואלומה, שאיש אינו מצליח לכתוב לה ולו סצנה אחת שיהיה בה אוזשהו סיכוי להקלה, להסרת הכישוף." מתוך מכתב לידיד פלסטיני, אוקטובר 2000...

29.
איש בודד, חייל אמריקני עריק, נודד בדרכים בארץ לא - לו ומוצא חום וניחומים במלון קטן, וחמלה - בחברת משפחת חמורים. זהו סיפורו הראשון של דויד גרוסמן, שנכתב בשנת 1979 ופורסם לראשונה בקובץ "רץ"....

30.
אני מזמין אתכם להקשיב ללקט של קטעי קריאה מתוך ספרי. לצורך ההקלטה בחרתי פרקים הקרובים ללבי, ורגעים שרציתי לחזור אליהם. חזרתי אל מומיק מ"עיין ערך:אהבה", אל אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי", אל יאיר ומרים מ"שתהיי לי הסכין", ואל אסף ותמר מ"מישהו לרוץ איתו". בלקט כזה אין, כמובן, רצף של עלילה, אבל נדמה לי שהוא יכול להביא לא מעט מרוחו של הספר. הוא בוודאי יכול להעניק קול מסויים לדמויות שעד עתה הופיעו רק במילים כתובות. אלא שבעבורי, תמיד היה להן קול: בזמן הכתיבה אני נוהג לקרוא בקול כל שורה וכל קטע. אני מאמין שאם יש בטקסט מוסיקליות ש"עוברת" בקריאה בקול, היא תתנגן גם אצל מי ש"קורא בלב". ואף על פי כן, הייתי רוצה שמי ששומע את קטעי הקריאה האלה יזכור, שזו רק הבחירה המסויימת שלי, ושלאחר ההאזנה הוא - או היא - מוזמנים לפנות אל הספרים, ולהשמיע לעצמם, בינם לבינם, את הקול הנכון להם. אני מקווה שתיהנו....

31.
יום אחד נעלמו הנעליים ואחר כך - הכוס הירוקה עם הציור של הקיפוד. כשנעלם גם דובי - ידידיה זה כבר התחיל להיות מוזר. האם יש גנב בבית? והאם יונתן, הבלש הקטן, יגלה מיהו הגנב? סיפור מיוחד ומרגש שכתב דויד גרוסמן על ילד קטן ואמיץ, הפותר תעלומה מסתורית. האיורים - מעשה ידיו של גלעד סופר. ...

32.
רותי לא רוצה לקום מהמיטה וללכת לגן. אבא לא מתנגד, להפך – הוא "ממליץ" לה להישאר לישון עוד, ועוד, ועוד......

33.
34.
אשה בורחת מבשורה הוא סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד. אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה. בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת איתו על פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו. הספר, שנחשב לרומן הגדול של דוד גרוסמן, זכה בפרס אלבטרוס הגרמני בשנת 2009. דויד גרוסמן, יליד ירושלים (1954), הוא סופר, מחזאי ומסאי, מן הקולות הבולטים בספרות ובתרבות בישראל. ספרו אשה בורחת מבשורה ראה אור לראשונה בשנת 2008. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית מגישה לקוראים הישראלים את מיטב הספרים מן השורה הראשונה בישראל, עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית שהבית הישראלי אינו שלם בלעדיהם. מדור הפלמ"ח ועד שנות האלפיים: הסופרים והספרים בסדרה מייצגים קשת רחבה של תקופות, הלכי רוח ונקודות מבט, ומבטאים את עושרה ואת רבגוניותה של הספרות הנכתבת בישראל בפרט ושל החברה הישראלית בכלל. אלה הם הספרים שעיצבו ועודם מעצבים את ההוויה הישראלית, את השפה ורבדיה, את הזיכרון המשותף ואת התרבות העברית של ימינו. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית רואה אור לרגל 70 שנה לידיעות אחרונות....

35.
36.
סיפור קופצני ופרוע על נעלי בית חמודות ופסנתר עם שיניים, על מטריה מעופפת ועל פיל קצת מבהיל, והכי־הכי - על שק־קמח אחד קטן ונחמד....

37.
הספר שלפנינו שייך בעיקרו לתחום הדמוגרפיה של ארץ ישראל, אך לא רק דמוגרפים מקצועיים ימצאו בו עניין - כל שוחרי ידיעת הארץ וקורותיה במאות התשע עשרה והעשרים יוכלו להפיק ממנו מידע מעניין רב בכמה וכמה תחומים. גם מבחינה מחקרית הספר חורג מתרומה דמוגרפית גרדא וגולש הן למדעי החברה הן למדעי הטבע, החוט המקשר בין נושאיו המגוונים הוא הגישה הגאוגרפית, המספקת את ההסבר לעובדות ולתהליכים הנדונים כאן. תפרוסת האוכלוסייה, מקורותיה, ההגירות ויעדיהן, שיעורי הריבוי, ועל הכול השונות בצפיפות התושבים בחלקי ארץ ישראל ומשמעותה ליישוב היהודי - כולם מעוגנים בדיון גאוגרפי המשלב גורמי טבע וגורמי אנוש. מבחינה מדעית החידוש בספר זה הוא השימוש בשנתונים ובמפקדים עותמאניים לשם פיענוח התהליכים הדמוגרפיים בעשור שקדם לראשית ההתיישבות היהודית, וגם שיטת התחימה המרחבית, החיונית לבחינתם של מקורות המידע. המקור הבסיסי הוא שנתון משנת 1870 לערך. הוא מכיל רשימה של בתי האב בכל כפרי הארץ שהיו מוכרים באותה תקופה. אחת המסקנות העולות מהניתוח כאן היא שצפיפות האוכלוסייה הערבית הממוצעת באזורים שבהם התגבש המאחז היהודי לאחר מכן הייתה כשליש מן הצפיפות שאפיינה את ליבת היישוב הערבי. מסקנה נוספת היא שבניגוד לדעה המקובלת, התפתחות החקלאות היהודית אפילו בסוף תקופת המנדט הבריטי לא גרמה למחסור משמעותי במשאבי הקיום של הכפר הערבי. דוד גרוסמן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת בר - אילן. ברוב מחקריו עסק בתהליכים ובדגמים ביישוב הערבי, אך חקר גם את המרחב הכפרי בעולם הרחב. פרסומיו כוללים למעלה ממאה ספרים ומאמרים....

38.
לרחלי יש חברה. קוראים לה הדס. אף אחד בעולם לא יכול לראות אותה, רק רחלי יכולה. אף אחד בעולם לא יכול לשמוע אותה, רק רחלי יכולה. ולילה אחד, כשהאיר הירח, יצאו רחלי ואבא שלה והלכו ברחובות. הם חיפשו את הבית שבו הדס גרה. הם רצו לומר לה "לילה טוב". על הדס ועל רחלי, ועל הטיול המופלא בלילה, מספר דויד גרוסמן. את הסיפור מלווים איוריו של גלעד סופר....

39.
בספר קובצו מאמרים הדנים בתהליכים גיאוגרפיים-כלכליים, גיאוגרפיים-חברתיים וגיאוגרפיים-פוליטיים אשר עיצבו ומעצבים את היישוב הערבי בישראל, השפיעו על התפתחותו ושינו את אופיו בעשורים האחרונים. זהו ספר ראשון העוסק ביישוב הערבי בכללותו מן ההיבט הגיאוגרפי. מרכז הדיון בו מושם על תהליכי הנוודות וההתקבעות, על תהליכים בעיצוב היישוב הערבי, על תהליכי פיתוח כלכלי ועל היחסים בין הערבים ליהודים הנגזרים מהם. בכתיבתו ובעריכתו של הספר השתתפו טובי החוקרים באוניברסיטאות הישראל, והוא מיועד לקהל החוקרים והסטודנטים לגאוגרפיה וללימודי ארץ-ישראל, לימודי מזרח תיכון, לימודי פיתוח אזורי ולימודים אתניים; לציבור המורים והתלמידים בבתי-ספר על-יסודיים ובסמנירים והשתלמויות למורים; למתכננים אורבניים אזוריים וסביבתיים ולציבור הרחב. ...

40.
41.
42.
43.
44.
45.
Earnest, awkward and painfully shy, sixteen - year - old Asaf is having the worst summer of his life. With his big sister gone and his best friend suddenly the most popular kid in their class, Asaf spends his days at a lowly summer job in Jerusalem City Hall and his evenings alone, watching television and playing games on the Internet. One morning, Asaf`s routine is interrupted by an absurd assignment: to find the owner of a stray yellow Labrador. Meanwhile on the other side of the city, Tamar, a talented singer with a lonely, tempestuous soul, undertakes an equally unpromising mission: to rescue a young drug addict from the Jerusalem underworld... and, eventually, to find her dog. Grossman`s most popular work to date, a bestseller hailed by the Israeli press and reform politicians like Shimon Peres for its mixture of fairy - tale magic, emotional sensitivity, and gritty realism, SOMEONE TO RUN WITH explores the life of Israeli street kids and the anxieties of family life in a society racked by self - doubt. But most of all, Grossman evokes the adventure of adolescence and the discovery of love, as Tamar and Asaf, pushed beyond the limits of childhood, find the objects of their quests, find themselves, and find each other....

46.
קובץ מחקרים שנועד לתרום להבנתו של האזור הגאוגרפי הרבגוני המהווה את לבה של מדינת ישראל. החוקרים מציגים את מדע הגאוגרפיה על היבטיו השונים: תורת האקלים, הקרקע, המים, הכלכלה לסוגיה ואופיים השונה של היישובים הכפריים והעירוניים. המחקרים ההיסטוריים דנים בתקופות המקרא, המשנה והתלמוד ובתקופת הגאונים. כולל מפות ודיאגרמות....

47.
דו–קרב הוא ספרו הראשון של דויד גרוסמן, מחבר סדרת ספרי "איתמר", יש ילדים זיגזַג ומישהו לרוץ אִתו, בצד ספריו למבוגרים, שמתורגמים לעשרות שפות וזכו בפרסים רבים. דויד, נער ירושלמי בן 12, מסתבך בפרשה מוזרה ומסוכנת: שני זקנים כבני 75 עומדים להרוג זה את זה מול עיניו, על–פי כל כללי הדו–קרב, בגלל אהבתם לאשה שמתה לפני שנים רבות. היה או לא היה? האם באמת התרחש הסיפור הזה בירושלים? האם באמת רץ דויד ועמד בדיוק בין שני האקדחים שעמדו לירות? האם הצליח למנוע את הדו–קרב הקטלני? והיכן בדיוק הגבול הדק שבין המציאות לבין המאורעות שבספר. ואולי אין כל גבול ביניהם? הספר שזכה בפרס זאב לספרות ילדים, מופיע עתה בנוסח עדכני, בליווי איורים חדשים של מישל קישקה. דויד גרוסמן כותב ספרים לילדים, לבני נוער ולמבוגרים....

48.
49.
אחרי ארוחת הצהריים הילדים בגן עייפים. כל ילד הולך למגירה שלו ולוקח משם את הדובי שלו או את הכלבלב שלו והולך למזרן שלו לשכב לישון. אבל כשניגשה לילך למגירה שלה כדי לקחת את בובה תותי, המגירה הייתה ריקה. וכשפתחה עמליה, הילדה הכי קטנה בגן, את המגירה שלה היא מצאה בה את בובה תותי. מוזר מאוד!                                        סיפור שכתב דויד גרוסמן על חוסר צדק, על פיוס, על חמלה ונדיבות. האיורים, מעשה ידיו של גלעד סליקטר, נעשו ברגישות ובקשב. ...

50.
51.

יריות. זמזומים בלתי פוסקים במוחי. כאבים חדים שמסתובבים בתוך הגוף כמו נמלים טורדניות. טאק, טאק טאק. בום, בום, בום, בום. מכה ועוד מכה ועוד א... המשך לקרוא
31 אהבו · אהבתי · הגב
אין דבר עצוב יותר מהורה שקובר את ילדו. משהו במצב הזה פשוט לא נכון, לא ככה הדברים אמורים להיות, לא ככה העולם אמור להתנהל. כל העצב שנלווה למוו... המשך לקרוא
15 אהבו · אהבתי · הגב
נונו נפנף בידו אל אביו וגבי שעמדו על הרציף וצפה בהם מתרחקים וקטנים מרגע לרגע. הוא החל לחפש את הקרון שלו. נונו מצא את הקרון ונכנס לשבת. אחריו... המשך לקרוא
23 אהבו · אהבתי · הגב
העיניים כבר מזמן לא שמחות, וידיי מחבקות את גופי... ואיפה אתה- יאיר, שתבחין, שתראה, שתבין? "יאיר שלי" בוא והתגלה בפניי... תחושת הבדידות לא מיטי... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב