ביקורת ספרותית על נופל מחוץ לזמן - סיפור בקולות - הספריה החדשה # מאת דויד גרוסמן

---

יריות.
זמזומים בלתי פוסקים במוחי.
כאבים חדים שמסתובבים בתוך הגוף כמו נמלים טורדניות.
טאק, טאק טאק.
בום, בום, בום, בום.
מכה ועוד מכה ועוד אחת. אגרוף לפנים, אגרוף לאזור הגב ואחד ישיר למדי לכיוון הבטן. אגרוף ללב. ישירות ללב.
אני מדממת. מדממת נפשית.
רצון להקיא, רצון מחליא להקיא.

הראש מסתחרר. כל כך הרבה דמויות, כל כך הרבה סבל עד זרא. כל כך הרבה כאב ועצב. דיבור שלא פוסק. דמות אחת מסיימת את המונולוג שלה ודמות אחרת פוצחת מיד במונולוג קורע לב לא פחות מקודמתה. אין הפסקה. אין רגע מנוחה. אתה מוציא את הראש בכדי לנשום מעט אוויר ומיד הדף הבא שאתה מעביר מכניס אותך לסיבוב נוסף בגליוטינת הכאב.
גליוטינת השכול, גליוטינת השכול הפרטית של גרוסמן שהוא מציג בפנינו ישר מהמילה והאות הראשונות. הוא שואב אותנו אל תוך עולמו הפרטי, עולם מיוסר והרוס, עולם שמתבטא דרך שלל דמויות שמכנה משותף אחד להן: השכול. כולן, בלי יוצא מן הכלל, איבדו ילד או ילדה בנסיבות טראגיות שונות: טביעה, מלחמה, מחלה.
כל הדמויות בספרו זה של גרוסמן מיואשות, כאובות, חרדות. כולן מקעקעות את הכאב על בשרן, הכאב הפרטי שלהן שהוא בעצם כאב קולקטיבי של בני עיירה אחת, בני עיירה שרבים מתושביה עברו תופת דומה. בני עיירה אחת שזועקים את כאבם, שמנסים כל אחד בדרכו להתמודד [או שלא להתמודד] עם הגהנום שנחת עליהם ביום בהיר אחד.
גרוסמן משליך לעברנו שלל שאלות שקשורות למוות ומעמת אותנו עימן: מדוע אנשים מתים? האם יש מקום כזה שנקרא "שם"? היכן הוא נמצא? במידה ולילד המת היתה אופציה לשוב לחיים-האם היה עושה זאת?

הכתיבה של גרוסמן פנומנלית, כתיבה רגישה ובועטת. כל עמוד שנהפך הרגשתי שאני נבעטת אל תוך הסיפור יותר ויותר עמוק. ככל שאני מעבירה דפים, כך אני נצמדת אל הדמויות והן נהפכות להיות חלק ממני, באמצעותן אני מקלפת ממני את המגננות ומרשה לעצמי להתפרק בבכי ולהיזכר בכאבי הפרטי, בכאב הפרטי שלי ושל בני משפחתי שביום אחד בהיר פירק משפחה שלמה לחתיכות קטנות.
מזוכיזם במיטבו.

אני בעמוד האחרון, במילה האחרונה. אני מתנשפת. מה קראתי עכשיו? המחשבות רצות על ארבע מאות. מה קראתי עכשיו? אני חוזרת על השאלה כמו רוטינה מקולקלת. רוטינה שובקת חיים.
כל הגוף שלי כואב. אני מניחה את הספר והולכת לשטוף פנים. אני כושלת ומרגישה שהוכתי בכל הגוף. כאילו שחבורה של מתאגרפים מצאו בי תחליף לשק האיגרוף שלהם ועשו בי כרצונם, כאילו כיתת יורים מכוונת אלי את רוביה ישירות אל רקתי.
כל הכאב כלוא בתוכי וחפץ לחמוק החוצה. אני רוצה לצרוח, לתת לרגשות פורקן. אני רועדת. זה כואב, זה שורף, הספר הזה נפלא אבל באותה הנשימה גם נוראי, הוא מעמת אותי עם שדים פנימיים שביום יום אני מנסה להדחיק. הוא מניח בפניי מראה. מראה שבורה אשר שבריה פוצעים עד זוב דם, מחוררים את עורי, נוקבים בו נקבים אשר מותירים אותי דוממת לנוכח עוצמתו של הספר.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על נופל מחוץ לזמן - סיפור בקולות - הספריה החדשה #