1. סיפור קצר שכתבתי לתחרות הסיפור הקצר של ידיעות אחרונות 2017 - עולם המחר

עולם המחר

חורף. גשם.
דנה ישבה במושב האחורי של המכונית האוטונומית שלה, כרסמה ברעבתנות עוד כרוב ניצנים רענן והמשיכה לקרוא בשקיקה את הספר שהיה מונח בחיקה.

עוד מעט, רק עוד כמה דקות מעטות הפרידו בינה לבין...
נקישה פתאומית על חלון המכונית החרידה אותה ממחשבותיה. עוד קבצן שמנסה להתקיים מטוב ליבם של הנהגים.
נהגים, המונח כבר לא היה קיים כ10 שנים אך היא עדיין אהבה לגלגל בלשונה את המילה הארכאית.
המכונית פתחה בנסיעה איטית לאחר שהרמזור בצומת העמוס של אחת מכניסות של הרכבת התחתית החדשה התחלף לירוק.

דנה עברה לעמוד הבא בספר. הסוללה היתה כבר חלשה לאחר מספר שבועות ללא טעינה, אך היא קיוותה שתחזיק מעמד. רק עוד מספר עמודים...

ניחוח הגשם הראשון והעשב הרטוב מילא את נחיריה, בדיוק בזמן כדי להשלים את האוירה בעמוד בו קראה בספר.

רק לפני שנים בודדות לא ניתן היה להריח את האווירה בזמן הקריאה. כמה השתנה העולם בפרק זמן כה קצר.

הנוף התחלף תדיר בצדי הדרך. דנה העיפה מבט סקרן סביבה לעבר המכוניות האחרות שחלקו עמה את הדרך. רוב הנוסעים היו לבדם במכונית, כמוה. חלקם נמנמו, חלקם שוחחו תוך תנועות ידיים מוגזמות, כנראה עם בן שיח בלתי נראה אי-שם במרחב הקיברנטי. פה ושם אנשים הביטו בסקרנות אחר הרחפנים הרבים שמילאו את השמיים ונשאו חבילות ליעדן.

המראה של הרחפנים החולפים זה על פני זה במרחקים אפסיים וכל אחד ממוקד בהגעה ליעדו הזכיר לדנה עדת דבורים עמלה.

נחיתה על גג המכונית. אחד הרחפנים היה כנראה מיועד אליה. חבילה. נייר עטיפה חום מקרטון.

הודעה דיגיטלית: ״דנושקה – עשיתי קצת סדר בבית. הורדתי דברים מהבוידעם. את לא מאמינה איזה דברים מצאתי שם. אבל שלחתי לך משהו אחד שידעתי שתאהבי. מקווה שתיהני מהספר״. קולה של אמה נשמע מעט מתכתי בהודעה שהגיעה עם החבילה.

דנה קרעה את נייר העטיפה ומצאה בפנים אוצר. ספר אמיתי. מודפס. אחד מאלה שאהבה לקרוא לפני שנים – "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה. הגירסא המודפסת!
דנה היתה מרוצה. כבר לא עושים כאלה יותר.

התמתחות קלה, ביס נוסף מכרוב הניצנים.
דנה ביקשה מהמכונית להגביר מעט את החימום וחזרה לספר שלה.
לא נשאר עוד הרבה זמן. הפעם היא חייבת להספיק. תמיד היתה כל כך קרובה, אבל אף פעם לא הצליחה להגיע לסוף. דנה הרגישה ממש כמו בעולם הסוף. גם שם אין ממש סוף וגם הסוף הוא בעצם סוג של התחלה חדשה.

טיפות הגשם ירדו במרץ כאילו השמיים רצו ליפול עליה. ממש כמו בטיול ההוא שערכה עם משפחתה בשמורת פליטביצה בקרואטיה.

גשם הזלעפות איים אז להטביע אותם והמים ששצפו מכל המפלים מסביב רק הגבירו את החוויה הבראשיתית.
כמה אהבה את הטיולים המשפחתיים. אווירת הביחד והחוויות המשותפות. מאז בגרה ועזבה את הבית. היא ואחיה, פנו איש איש לדרכו ומהטיולים המשותפים נותר רק זיכרון רחוק ונעים.

נוסטלגיה. דנה התרפקה על זיכרונותיה ונזכרה בספר נוסף שקראה שגם הוא התרפק על העבר שנעלם לו לבלי שוב. כמה מפתיע שגם שם הספר ההוא מכיל את המילה "עולם". "העולם של אתמול" של שטפן צוייג.

העולם התרבותי העשיר והמפנק של החיים בוינה של בני המעמד הבורגני הזדעזע, הטלטל ונעלם לבלי שוב עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן עם עליית הנאציזם. שטפן לא הצליח להסתגל לשינוי ולא רצה לקחת חלק בעולם זה והחליט להגיע לעולם הסוף מיד עם סיום כתיבת הספר.

אך אילו רק החזיק מעמד עוד מעט קט. אילו רק ידע, איך ייראה העולם רק כמה שנים מאוחר יותר.
כיצד מיגר העולם את כוחות הרשע והתאושש מן המשבר העמוק. כיצד גם הטכנולוגיה שינתה את צורת החיים באופן מהפכני כמה עשרות שנים לאחר מכן.

מעניין מה צופן העתיד שלה.
"עולם הסוף", "העולם של אתמול". אבל הרבה יותר מעניין היה "עולם המחר".

דנה התנערה מהרהוריה וחזרה לספר שלה. נחושה לסיים אותו.
המילים נראו לה קרובות ומוכרות משום מה:

"חורף. גשם.
דנה ישבה במושב האחורי של המכונית האוטונומית שלה, כרסמה ברעבתנות עוד כרוב ניצנים רענן והמשיכה לקרוא בשקיקה את הספר שהיה מונח בחיקה. "...

ברק בוהק,
סנוור פתאומי,
מלווה ברעם חזק.

קול שנשמע ערטילאי ומרוחק, החל לאיטו להתקרב ולהצטלל...

דנה... דנושקה... קדימה חמודה. צריך לקום. הדלקתי לך את האור כדי שתתחילי להתארגן.
את לא שומעת את השעון המעורר? כבר כמה דקות הוא מצלצל ומטריף את כולם.

בואי תתחילי להתארגן. המונית מגיעה לקחת אותנו לשדה התעופה בדיוק בעוד 45 דקות.
אני יודעת כמה חיכית לנסיעה הזאת.

סוף סוף, הטיול המשפחתי שלנו לקרואטיה.

קדימה חמודה. הגיע מחר...

נכתב לפני 7 שנים ו-4 חודשים