“**** אשה בורחת מבשורה. או, אם תרצו, גבר בורח מסקירה. כי איך, איך אפשר לבקר את גרוסמן. שהוא גדול, הוא באמת גדול. והספר, רציני כל כך, מעמיק, כבד, עשיר, עברית, תוכן, עלילה, מסר, ועם האסון האישי, איך אפשר שלא. הכול יש בו. כל כך הכול, שלא נהניתי בכלל. איך אפשר להנות? זה כמו לשכב עם אלמנה טריה, כשבסך הכול אתה כמה למעט פשטות. זה כמו להקשיב לסיפור כואב של חבר טוב עם הלם קרב, כשכל מה שאתה רוצה זה לשבת איתו בשקט נקי בערב קיץ ולשתות קצת סיידר אלכוהולי. זה כמו לאכול מנה עם שלושים מרכיבים שהתבשלה ארבעה ימים בפויקה על גחל לוחש אחד כשאתה רעב ומה שמתחשק לך זה לנשנש בזו אחר זו חמש פרוסות עבות של חלה טריה עם חמאה. זה כמו לקרוא דוקטורט ממש ארוך ומעניין של קרוב משפחה בשתיים בלילה כי הבטחת להגיד לו מה אתה חושב. הנה, דוגמה: "ההר מרופד כריות מעוגלות צהובות של תפרחת חלבלוב, ושמיכות וורודות של כרמלית נאה, ואורה שוברת ענף של קידה וממוללת..." אוי, אני לא יכול להמשיך. טוב, הנה משהו אחר: "פניה רטטו רגע בלי שליטה, כי נקבה אותה הנעזבות שלה, לא הבדידות ולא העלבון, אלא הכריתות עצמה, כאב הפנטום של החלל הריק מאילן לצד גופה...". וזה ככה, עמוד אחרי עמוד אחרי עמוד, עם המטאפורות העמוקות והעברית העשירה והמפותלת והיופי הזה שבא לך לקחת פטיש חמש קילו (קורנס או מקבת נפחים שידיתה מסוקסת תלוליות חמימות ושיש לה זיכרון של ידי הנפח התפוחות, המיובלות שאחזו בה מקדם) ולדפוק באיזה קיר ולפרק את המועקה הזאת שנבנית בו ולא מתפרקת. לא, לא בשבילי, גרוסמן. כן, זה ארבעה כוכבים, זה ספר טוב, אבל זה לא בשבילי. אני, אני רוצה קצת כיף. לא בכל ספר, אבל כאן זה אפילו לא sweet pain, זה לא נעים לי. חשוב, כבד, יפה, אבל לא. ****”

“באופן שהולם את שם הספר, כך גם אצלי. ברחתי מהספר הזה שיצא לעולם בערך כשאני נכנסתי לתפקיד האימהות, ועוד לבן זכר בארץ הקודש. אמרו לי, זה כמעט ולא עוסק באימה כמו באימהות. ואני אמרתי לא לחינם העברית מקרבת את שתי המילים הללו. האם אצליח לשאת את גרוסמן מקלף לי את העור בשתי האזורים הכל כך פגיעים ולהישאר מסוגלת לגדל ילדים, שלא לומר גם בנים זכרים, במרחב הנוכחי שטרם נפרש עליו שלום כלל עולמי? ובכן. טיעוניי החזיקו יפה זמן ניכר, אך למגיפות עולמיות יש את דרכן לפתוח סדקים היכן שחשבתי עצמי לרהוטה. כך נקלעתי עמוק לתוך הספר, קריאה אינטנסיבית, בלתי נשלטת כמעט, עד עתה. פתיחת הספר גאונית בעיני ומתחילה בגיל ההתבגרות (13-14) אצל נערה ונער (ועוד נוכח נפקד) חולים מאוד, הוזים מרוב חום, נמצאים בבידוד (מצלצל מוכר?) בבית חולים כמעט נטוש, עקב מלחמה בהולה שנשאה עמה צוות רפואי ומוקד עניין הלאה מהם. ההיכרות בין אורה ואברם, שילוו את ספר זה לכל אורכו, מתחילה מהאזור המסוייט וההזוי. משל מרתק וחזק לגבי החיים במזרח התיכון שלנו. גרוסמן טווה עלילה שכאמור הצליחה להחזיק אותי לאורך כל הספר, ועם זאת הספר אינו חף מביקורת. יש לגרוסמן נטייה, לא רק כאן אבל פה במיוחד העיקה עליי, לחנך את קוראיו לאג'נדה הפוליטית שלו. זו לא שאלה מהי עמדתי הפוליטית כרגע, אני עייפה מנסיונות לחנך אותי. בטח לא כשאני באה לקרוא ספר. הלו. אתם מבינים. עניין נוסף הוא הפלקטיות של דמויות המשנה בספר, מן סטריאוטיפים הכי שטחיים שניתן לערבים / דתיים לאומיים / חוזרים בתשובה, או כל מה שגרוסמן איננו. התאכזבתי. אם אתה בוחר לומר לנו משהו על מורכבות בלבנט, אנא ממך מר גרוסמן, החל מעצמך במטותא. מעבר לזה אפשר לומר אי אלו דברים נוספים, אך פחות חשוב. לאוהבי גרוסמן אפשר יהיה לשאת חוסר מושלמות שמתוגמל בכנות פנימית, מתלבטת מה לומר לכם, אם להמליץ או לא. זה בטח לא אחד המצטיינים של גרוסמן, ועם זאת, החיים כאן משלימים לא רע את החורים ברשת.”

“ספר נפלא, מונומנטלי. ברוב הגדול של הספר הוא מטלטל וכל כך נוגע ללב. תיאור מדוייק ונפלא של שיחה ורגשות בין אנשים. ספר שמכניס לחויה של הדמיות בצורה מדהימה. [היה לדעתי ב300 עמדים האחרונים 100 או אפילו 150 עמודים שהיה אפשר להוריד. אבל מי שרוצה לקחת את הספר ולקרוא בקריאה איטים לאורך תקופה זה דוקא יכול להוסיף]”

“בספר הזה יש 3 דברים: עלילה, דמויות, מסרים. העלילה חלשה. כלומר כל העלילה זה סיפור עבר, תולדות המשפחה. ובסיפור מסגרת אין הרבה התרחשות. הדמויות חדות וטובות, לפחות חלקן. והמסרים- ובכן, המסר העיקרי הוא בעיקר ביאור מקיף וישר לתפקידה של האם במשפחה, ותפקידה של הבת בין בנים. ובכלל זה, כמו שכתוב מאחורה, החזקת התא המשפחתי בתוך המציאות הישראלית. בקיצור, הספר היה ארוך לי, ולא הוביל למקום מוגדר וברור. חלק מהדמויות היו מעניינות וחלק פחות. אני חושבת שהספר מסביר מצויין למה צריך שנשים יהיו נשים ולא גברים (לא לזרוק עגבניות), שאמא תהיה רכה ונשית ולא גברית כמו אבא. ואני חושבת שהמסר הזה לא מספיק ברור באופן כללי בעולם. מלבד זאת, לא מצאתי עוד תועלת בקריאת הספר. קריאה נעימה ובהצלחה בלהגיע לסוף :)”

“**** אשה בורחת מבשורה. או, אם תרצו, גבר בורח מסקירה. כי איך, איך אפשר לבקר את גרוסמן. שהוא גדול, הוא באמת גדול. והספר, רציני כל כך, מעמיק, כבד, עשיר, עברית, תוכן, עלילה, מסר, ועם האסון האישי, איך אפשר שלא. הכול יש בו. כל כך הכול, שלא נהניתי בכלל. איך אפשר להנות? זה כמו לשכב עם אלמנה טריה, כשבסך הכול אתה כמה למעט פשטות. זה כמו להקשיב לסיפור כואב של חבר טוב עם הלם קרב, כשכל מה שאתה רוצה זה לשבת איתו בשקט נקי בערב קיץ ולשתות קצת סיידר אלכוהולי. זה כמו לאכול מנה עם שלושים מרכיבים שהתבשלה ארבעה ימים בפויקה על גחל לוחש אחד כשאתה רעב ומה שמתחשק לך זה לנשנש בזו אחר זו חמש פרוסות עבות של חלה טריה עם חמאה. זה כמו לקרוא דוקטורט ממש ארוך ומעניין של קרוב משפחה בשתיים בלילה כי הבטחת להגיד לו מה אתה חושב. הנה, דוגמה: "ההר מרופד כריות מעוגלות צהובות של תפרחת חלבלוב, ושמיכות וורודות של כרמלית נאה, ואורה שוברת ענף של קידה וממוללת..." אוי, אני לא יכול להמשיך. טוב, הנה משהו אחר: "פניה רטטו רגע בלי שליטה, כי נקבה אותה הנעזבות שלה, לא הבדידות ולא העלבון, אלא הכריתות עצמה, כאב הפנטום של החלל הריק מאילן לצד גופה...". וזה ככה, עמוד אחרי עמוד אחרי עמוד, עם המטאפורות העמוקות והעברית העשירה והמפותלת והיופי הזה שבא לך לקחת פטיש חמש קילו (קורנס או מקבת נפחים שידיתה מסוקסת תלוליות חמימות ושיש לה זיכרון של ידי הנפח התפוחות, המיובלות שאחזו בה מקדם) ולדפוק באיזה קיר ולפרק את המועקה הזאת שנבנית בו ולא מתפרקת. לא, לא בשבילי, גרוסמן. כן, זה ארבעה כוכבים, זה ספר טוב, אבל זה לא בשבילי. אני, אני רוצה קצת כיף. לא בכל ספר, אבל כאן זה אפילו לא sweet pain, זה לא נעים לי. חשוב, כבד, יפה, אבל לא. ****”

“באופן שהולם את שם הספר, כך גם אצלי. ברחתי מהספר הזה שיצא לעולם בערך כשאני נכנסתי לתפקיד האימהות, ועוד לבן זכר בארץ הקודש. אמרו לי, זה כמעט ולא עוסק באימה כמו באימהות. ואני אמרתי לא לחינם העברית מקרבת את שתי המילים הללו. האם אצליח לשאת את גרוסמן מקלף לי את העור בשתי האזורים הכל כך פגיעים ולהישאר מסוגלת לגדל ילדים, שלא לומר גם בנים זכרים, במרחב הנוכחי שטרם נפרש עליו שלום כלל עולמי? ובכן. טיעוניי החזיקו יפה זמן ניכר, אך למגיפות עולמיות יש את דרכן לפתוח סדקים היכן שחשבתי עצמי לרהוטה. כך נקלעתי עמוק לתוך הספר, קריאה אינטנסיבית, בלתי נשלטת כמעט, עד עתה. פתיחת הספר גאונית בעיני ומתחילה בגיל ההתבגרות (13-14) אצל נערה ונער (ועוד נוכח נפקד) חולים מאוד, הוזים מרוב חום, נמצאים בבידוד (מצלצל מוכר?) בבית חולים כמעט נטוש, עקב מלחמה בהולה שנשאה עמה צוות רפואי ומוקד עניין הלאה מהם. ההיכרות בין אורה ואברם, שילוו את ספר זה לכל אורכו, מתחילה מהאזור המסוייט וההזוי. משל מרתק וחזק לגבי החיים במזרח התיכון שלנו. גרוסמן טווה עלילה שכאמור הצליחה להחזיק אותי לאורך כל הספר, ועם זאת הספר אינו חף מביקורת. יש לגרוסמן נטייה, לא רק כאן אבל פה במיוחד העיקה עליי, לחנך את קוראיו לאג'נדה הפוליטית שלו. זו לא שאלה מהי עמדתי הפוליטית כרגע, אני עייפה מנסיונות לחנך אותי. בטח לא כשאני באה לקרוא ספר. הלו. אתם מבינים. עניין נוסף הוא הפלקטיות של דמויות המשנה בספר, מן סטריאוטיפים הכי שטחיים שניתן לערבים / דתיים לאומיים / חוזרים בתשובה, או כל מה שגרוסמן איננו. התאכזבתי. אם אתה בוחר לומר לנו משהו על מורכבות בלבנט, אנא ממך מר גרוסמן, החל מעצמך במטותא. מעבר לזה אפשר לומר אי אלו דברים נוספים, אך פחות חשוב. לאוהבי גרוסמן אפשר יהיה לשאת חוסר מושלמות שמתוגמל בכנות פנימית, מתלבטת מה לומר לכם, אם להמליץ או לא. זה בטח לא אחד המצטיינים של גרוסמן, ועם זאת, החיים כאן משלימים לא רע את החורים ברשת.”

“ספר נפלא, מונומנטלי. ברוב הגדול של הספר הוא מטלטל וכל כך נוגע ללב. תיאור מדוייק ונפלא של שיחה ורגשות בין אנשים. ספר שמכניס לחויה של הדמיות בצורה מדהימה. [היה לדעתי ב300 עמדים האחרונים 100 או אפילו 150 עמודים שהיה אפשר להוריד. אבל מי שרוצה לקחת את הספר ולקרוא בקריאה איטים לאורך תקופה זה דוקא יכול להוסיף]”

“בספר הזה יש 3 דברים: עלילה, דמויות, מסרים. העלילה חלשה. כלומר כל העלילה זה סיפור עבר, תולדות המשפחה. ובסיפור מסגרת אין הרבה התרחשות. הדמויות חדות וטובות, לפחות חלקן. והמסרים- ובכן, המסר העיקרי הוא בעיקר ביאור מקיף וישר לתפקידה של האם במשפחה, ותפקידה של הבת בין בנים. ובכלל זה, כמו שכתוב מאחורה, החזקת התא המשפחתי בתוך המציאות הישראלית. בקיצור, הספר היה ארוך לי, ולא הוביל למקום מוגדר וברור. חלק מהדמויות היו מעניינות וחלק פחות. אני חושבת שהספר מסביר מצויין למה צריך שנשים יהיו נשים ולא גברים (לא לזרוק עגבניות), שאמא תהיה רכה ונשית ולא גברית כמו אבא. ואני חושבת שהמסר הזה לא מספיק ברור באופן כללי בעולם. מלבד זאת, לא מצאתי עוד תועלת בקריאת הספר. קריאה נעימה ובהצלחה בלהגיע לסוף :)”