ביקורת ספרותית על אתי החיים משחק הרבה - הספריה החדשה # מאת דויד גרוסמן
ספר טוב

---

נו, אז קראתם את החדש של גרוסמן?
נכון שזה מתבקש, שקראתי את זה עכשיו? זה בדיוק החדש של גרוסמן, וכל מי שמחשיב את עצמו כאוהב ספר - ודאי שיקרא את החדש של גרוסמן.
וזה דווקא לא כ"כ אני, בעצם, כי את רוב ספריו של גרוסמן לא קראתי. לא שאני מכחישה חלילה את היותו סופר ענק והכל, חיבבתי את ספרי הילדים/נוער שלו, נשאבתי עמוק עמוק אל תוך אשה בורחת מבשורה שלו (הייתי מוכנה לקרוא עוד אלף עמודים שלו לו רק היו נכתבים), אבל הפסקתי באמצע שתהיי לי הסכין ועיין ערך אהבה כי היה לי יותר מדי.
קשה לי עם גרוסמן, קשה לי עם החדירה עמוק עמוק אל תוך נבכי הנפש. עם הכאב הנוקב, עם העליבות, עם הדברים שאין להם תקנה.
בדרך כלל אני לא קוראת את החדש של גרוסמן, ואם קראתי - זה רק אחרי הרבה זמן.
הפעם הוא קפץ לי ליד בספריה, לא יודעת למה.
יודעת בעצם. מסיבה טריוויאלית ומביכה שכזו: העלילה היתה נשמעת מעניינת. הסיפור מבוסס המציאות על שושלת שלוש הנשים, על נטישה ועל בגידה, על סוד משפחתי.
מי קורא גרוסמן בשביל העלילה? מביך להודות בזה, באמת.
אבל עובדה, הספר סקרן אותי, גרוסמן הוא כמובן תו איכות והלכתי על זה.
את הסוד המשפחתי אני מנועה מלגלות כי ספוילר, אלא שהוא מרוח, שחור על גבי לבן, על גב הכריכה של הספר ובכל מקרה בלי זה אין לי מה לכתוב, אז אתם מוזמנים לדלג על ההמשך אם טרם הספיקותם.
גילי, המספרת, היא בת לנינה שנטשה אותה בגיל שלוש ונכדה לורה שנטשה את בתה נינה בנסיבות שלכאורה לא היו בשליטתה - שכן היא נאסרה ונשלחה למחנה לחינוך מחדש, אלא שלמעשה גורס הסוד המשפחתי הנורא - הנסיבות דווקא היו בשליטתה, שכן הובטח לה שאם רק תודה באשמתו ובגידתו של בעלה המת, תשתחרר ותשוב לבתה הקטנה, והיא סירבה.
הסיפור האמיתי הוא סיפורן של ורה ונינה, האם והבת. שתיהן גם מבוססת באופן זה או אחר על דמויות מציאותיות. גילי המספרת היא המצאה ספרותית ולכאורה גם מיותרת, רק שהיא לא.
כי גילי הנטושה לא נטשה אף אחד. לגילי מגיעים כל האמפתיה וההזדהות שלנו. רק שאחרי שהזדהנו עם גילי הנטושה - אין מנוס מלהזדהות עם נינה, האם הנוטשת שהיתה אף היא ילדה נטושה, ומאחר והזדהנו עם נינה הנוטשת - לא נותרה ברירה אלא להזדהות גם עם ורה הנוטשת. כך מושכת אותנו גילי ביחס טרנזיטיבי להזדהות עם שתי הגיבורות המיוסרות, הלא קלות להזדהות והאמיתיות של הסיפור.
כי את האמת יש לומר: יש חסד בספר הזה. יש תיקון, יש מחילה, יש עתיד.
השורות האחרונות של הספר העלו לי לעיניים את הדמעות שכל העינויים שעברה ורה לא הצליחו להעלות (קיטש? אולי, אבל מהסוג החיובי), ולא אסביר למה כי זה כבר יהיה באמת ספוילר.
הדמויות אינן מתבוססות בעלבונן ובעליבותן. הן חזקות ועוצמתיות בדרכן.
הכתיבה, אין צורך לומר, משובחת ובסך הכל מדובר בספר טוב, חזק, כואב אך לא שורט את הבפנוכו של העומק של הנפש.

וסתם הערה קטנונית כי אני לא יכולה להתאפק: תכלס, מה הסיכויים שבאמת היו משחררים את ורה לו היתה מודה באשמת בעלה? האם לוחמה פסיכולוגית שכזו לא היתה מקובלת בחקירות במדינות טוטאליטריות? מבטיחים הבטחות שוא שתשתחרר אם רק תאמר מה שרוצים שתאמר, ואחרי שאמרת והפללת את עצמך - אבוד לך?
האם באמת היתה לורה ברירה, היתה לה אפשרות לא לנטוש את בתה?
קשה לי להאמין, אולי פספסתי משהו בסיפור.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אתי החיים משחק הרבה - הספריה החדשה #