כשהייתי ילדה כמעט שלא קנו לי ספרים חדשים. אמא שלי חשבה שזה מיותר – יש ספריות. אז אמנם קנו לי פה ושם ספר חדש, אבל יחסית לתולעת הספרים שהייתי מספרם היה זניח. כשגדלתי קצת הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות ספר משלי. אני זוכרת את הספר הראשון שקניתי בעצמי אחרי השיעור הפרטי הראשון שנתתי (מי אמר שאין פרנסה במתמטיקה...)– "השביעיה הסודית מצטיינת". לא העלילה היא שנכרתה בזכרוני אלא התחושה השמימית כמעט להחזיק ספר חדש לגמרי, בלי אזניים מקופלות וקשקושים בצד, נקי ובתולי. והריח, הריח. עד היום אני מריחה ספרים כשאני קונה אותם.

מאז שבגרתי כף רגלי לא דרכה בספריה מלבד ספריות מדעים. אני קונה וקונה וקונה. גם כשהבנות נולדו לא העלתי בדעתי לרשום אותן לספריה. גם להן אני רק קונה. לסניף של צומת הקרוב למקום מגורי הן קוראות "הספריה". והנה, לפני כחודש נפתחה ספריה בשכונה. לא התאפקתי וגררתי אותן איתי. להפתעתי מצאתי ספריה שונה לחלוטין מאלו של ילדותי. מקום גדול ומרווח, ספרים שנראים חדשים לגמרי, פינת קריאה מקסימה. מייד בחרתי 8 ספרים. "אמא, לא צריך לשלם?" שאלה הגדולה. "לא, זו ספריה לא חנות". "אז זה ספרים שלי עכשיו?" מיהרה הקטנה לברר את זכויותיה, רגישה לכל שמץ של קיפוח מעמדי. "לא מתוקה. קיבלנו אותם בהשאלה. זה אומר שהם שלנו לחודש ואחר כך נחזיר אותם וניקח ספרים חדשים". "לא רוצה להחזיר! רוצה שיהיה שלי" היא התחילה לייבב בעקשנות, "אז תשלמי וזהו!" פסקה. התעלמתי.

בבית קראתי לה את "איתמר צייד החלומות" ששאלנו. שתינו נכבשנו מייד. למי שלא מכיר – הנה תקציר (זהירות ספויילרים רציניים...). איתמר חולם על שד מפחיד. השד רודף אחריו בכל החלומות. לבסוף אבא ואיתמר, שהם בעצם חבורת "איתבא", מוצאים פתרון מבריק. הם בונים אוהל מסדין שבאמצעו מקל קשור בחוט. איתמר מחזיק את החוט בלילה וברגע שהוא מרגיש שהשד שם הוא מושך בחוט, האוהל מתמוטט והשד נלכד. כשאיתמר פותח את קפלי הסדין הוא מוצא שד קטנטן שמפחד בעצמו ובכלל לא מפחיד.

הספר מקסים וחינני. קודם כל הוא בא בדיוק בזמן כשלקטנה התחילו חלומות מפחידים. הוא נתן פתרון מעשי שקל לבצע בבית. הגדולה הכינה לקטנה לוכד חלומות משוכלל "יותר טוב מזה של איתמר!" והלילות הפכו לשקטים יותר. כבר שווה את משקלו בזהב..."איתמר, שדים הם לא אמיתיים" מסבירה הקטנה לאיתמר שבספר ואני מחייכת. מעבר לזה אהבתי שבספר יש תפקיד משמעותי לאבא, בניגוד לרוב הספרים שבהם רק אמא נוכחת. זה שינוי מרענן. הקטנה החליטה שגם היא רוצה חבורה "כמו איתבא" ואמרה שאנחנו חבורת "שימא" שזה שירה ואמא, וגם לנו יש סיסמא אבל אחרת - "מי שמתוקו שותה כוס שוקו!".

הבעיה היחידה שנשארה היא שהקטנה עדיין לא הפנימה את הקונספט של ספריה. בינתיים קניתי את "איתמר צייד החלומות", "איתמר מטייל על הקירות", "איתמר פוגש ארנב" מאותה סדרה, "מפתח הלב" ו"ענונת". מסתבר שספרייה זה בכל זאת עסק יקר...

מומלץ מאוד ככל הספרים בסדרת סיפורי איתמר. רציתי גם להמליץ על הדי.וי.די האיכותי מאוד, אם כי קצת ישן, של סיפורי איתמר בכיכובו של ירון לונדון.

ספר טיפה קצת מפחיד בגלל השד אבל בחלומות של איתמר הוא רק רצה לחבק ואמר השד שתמיד יהיה איתו אבל איתמר לא מבין וגם אבא שלו לא יכול לראות אותו ואני הבנתי שרק מי שחולם על השד יכול לראות אותו וזאת הייתה המסקנה