קניתי את הספר "מישהו לרוץ איתו" ביום קיץ חם בשוק הפשפשים. זה היה לקראת סוף היום ובעל הדוכן כבר החל להתקפל, כשכל מה שנשאר היה ערימת ספרים על מחצלת ישנה. בנסיון אחרון להרוויח עוד כמה שקלים לפני השקיעה, המוכר קרא בקול: "כל הספרים בעשרה שקלים". לא יכולתי לעמוד בפיתוי. צעדי הובילו אותי אל המחצלת הישנה ושם, בין שלל הספרים, הבחנתי בכריכה הצבועה בכחול-כהה ובהשתקפות פניה של הנערה גלוחת הראש, ופשוט ידעתי שאת הספר הזה אני חייבת לקרוא.
"מישהו לרוץ איתו" הפך לקלאסיקה ישראלית, ולא בכדי. יש בו סיפור אהבה תמים ומקסים, מסע חיפוש אחר הלא נודע, סודות אפלים, תעלומות מסתוריות, ואמיתות פשוטות על החיים – שאותן מובילות קומץ דמויות יוצאות דופן.
"העולם היה רק זוג עיניים ממול" (עמ' 300).
היבט שמאוד קסם לי בספר היה התפקיד המשמעותי, אפילו גורלי, של הכלבה דינקה. היא מתפקדת כגיבורת משנה לכל עניין ודבר, מקדמת את העלילה ומובילה את גיבוריה זה אל זו. אבל מעבר לכך, היא דמות עגולה עם אופי ואפיונים ייחודיים משלה, הבעות, תמיהות, הפצרות, הברקות – והכל ללא מילים. ואולי באמת אין לה צורך בהן.
כל מי שיש לו כלב או כלבה, יזדהו מייד. ואלו שלא, אולי יזכו להבין מדוע הכלב נחשב לידידו הטוב של האדם.
"מישהו לרוץ איתו" מגלם בתוכו עלילת מתח, הגיגים פילוסופיים אך יותר מכל הוא בעיני סיפור אהבה – אהבת נעורים, אהבת רעים ואחים, וכמובן, אהבתה האינסופית של כלבה לבעליה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
