ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 17 בספטמבר, 2014
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
אשה בורחת מבשורה.
או, אם תרצו, גבר בורח מסקירה. כי איך, איך אפשר לבקר את גרוסמן. שהוא גדול, הוא באמת גדול. והספר, רציני כל כך, מעמיק, כבד, עשיר, עברית, תוכן, עלילה, מסר, ועם האסון האישי, איך אפשר שלא. הכול יש בו. כל כך הכול, שלא נהניתי בכלל. איך אפשר להנות? זה כמו לשכב עם אלמנה טריה, כשבסך הכול אתה כמה למעט פשטות. זה כמו להקשיב לסיפור כואב של חבר טוב עם הלם קרב, כשכל מה שאתה רוצה זה לשבת איתו בשקט נקי בערב קיץ ולשתות קצת סיידר אלכוהולי. זה כמו לאכול מנה עם שלושים מרכיבים שהתבשלה ארבעה ימים בפויקה על גחל לוחש אחד כשאתה רעב ומה שמתחשק לך זה לנשנש בזו אחר זו חמש פרוסות עבות של חלה טריה עם חמאה. זה כמו לקרוא דוקטורט ממש ארוך ומעניין של קרוב משפחה בשתיים בלילה כי הבטחת להגיד לו מה אתה חושב.
הנה, דוגמה: "ההר מרופד כריות מעוגלות צהובות של תפרחת חלבלוב, ושמיכות וורודות של כרמלית נאה, ואורה שוברת ענף של קידה וממוללת..." אוי, אני לא יכול להמשיך. טוב, הנה משהו אחר: "פניה רטטו רגע בלי שליטה, כי נקבה אותה הנעזבות שלה, לא הבדידות ולא העלבון, אלא הכריתות עצמה, כאב הפנטום של החלל הריק מאילן לצד גופה...". וזה ככה, עמוד אחרי עמוד אחרי עמוד, עם המטאפורות העמוקות והעברית העשירה והמפותלת והיופי הזה שבא לך לקחת פטיש חמש קילו (קורנס או מקבת נפחים שידיתה מסוקסת תלוליות חמימות ושיש לה זיכרון של ידי הנפח התפוחות, המיובלות שאחזו בה מקדם) ולדפוק באיזה קיר ולפרק את המועקה הזאת שנבנית בו ולא מתפרקת.
לא, לא בשבילי, גרוסמן. כן, זה ארבעה כוכבים, זה ספר טוב, אבל זה לא בשבילי. אני, אני רוצה קצת כיף. לא בכל ספר, אבל כאן זה אפילו לא sweet pain, זה לא נעים לי. חשוב, כבד, יפה, אבל לא.
****
38 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
שין שין
(לפני 11 שנים)
מילים כדורבנות ותודה על הכנות!
|
|
|
הנחשפת
(לפני 11 שנים)
אוי אני לא יכולה לסבול אותו. הוא כזה מציק! וחש את עצמו! וחפרן!
אפשר לייסד קבוצת תמיכה מגרוסמן. וכולם מתפלאים שממש שנאתי את מישהו לרוץ איתו
|
|
|
אור שהם
(לפני 11 שנים)
מסכים.
אחד הספרים החשובים שקראתי, אבל לא פשוט לקריאה. ועדין, אחד הראשונים שהייתי ממליץ בספרות שלנו. |
|
|
נתי ק.
(לפני 11 שנים)
אהבתי את הפסקה הראשונה שלך ומכיוון שאכן בשתיים בלילה קראתי דוקטורט
ארוך של מישהו כי הבטחתי חוות דעת, הספר הזה ימשיך להשען על הקיר במדף השלישי בספרייתי. גם לאישה מותר לברוח מקריאה...
|
|
|
no fear
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
הממ, האמת שגם אני לא מצליחה איתו. לא שניסיתי הרבה, רק את יש ילדים זיגזג וספר הדקדוק הפנימי.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אם שני אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון
|
|
|
לי יניני
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
גרוסמן גם לא בשבילי. אני לא מצליחה להתחבר אליו. חשבתי שאני קצת דפוקה אבל מסתבר
שיש עוד כמה כמוני. אלון תודה על הביקורת. שנה טובה לך ולב"ב
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
נראה לי שאפשר להקים כאן קבוצות תמיכה לשורדי וצולחי ולא סובלי גרוסמן שיוצאים מהארון בזה אחר זה
|
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לי זה היה כבד מדי לא חושבת שצלחתי עד עמ' 50 . את "לרוץ אתו" לא אשכח בחיים לא את הספר ולא את הסרט .אחד הספרים החזקים תוצרת בית שיש לנו.
ולא אכפת לי אם אתה במונולוג או בדיאלוג איתנו בסקירה כי אתה כל כך מדויק בהבחנות שלך שנעים לקרוא. |
|
|
בנצי גורן
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ברשימת הסופרים שאני לא מסוגל לקרוא אותם...
יש לגרוסמן מקום של כבוד. מדי כמה שנים אני מנסה. נשבע לכם שאני נותן לו קרדיט מדי פעם אבל זה פשוט לא הולך. אבל זה כנראה אני הבעייתי ולא הוא.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
יותר גרוע לכתוב דברים שהבטחתי
|
|
|
dushka
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אוי, לקרוא דוקטורט.
בכלל לקרוא דברים שהבטחתי.
ויש חלבלוב צהוב, משתמשים בו גם כפרח קטיף ובעברי כשוזרת זה הדבר היחיד שהייתי אלרגית אליו. http://farm8.staticflickr.com/7194/6880105047_3f3e797c4f.jpg |
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
כבר שנים שאני בורחת מ"אשה בורחת"
יש גרוסמנים שאהבתי, רובם לא ה"רציניים" שלו. ספר הדקדוק הפנימי דוחה ומבחיל בעיני.
|
|
|
cujo
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
הביקורת שלך מתארת כמעט במדוייק את מה שהרגשתי בדקדוק הפנימי.
לעומתו דווקא באישה בורחת מבשורה הרגשתי הרבה יותר משוחרר ואהבתי מהרגע הראשון. הוא גרם לי לרצות לקחת מקל ולטייל בארץ. מבחינתי זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי . אבל זה באמת עניין של טעם. הביקורת שלך טובה מאוד . תודה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
הגעת לעמוד 73? סחתיין. בטח היית בשייטת
|
|
|
עוזי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
איזה צירוף מקרים מדהים! ממש הוצאת לי את המילים מהפה. אמש, בעמוד 73, באופן הכי מודע, עצרתי את המשך קריאת "שתהיי לי הסכין". די, נשברתי! הוירטואוזיות הלשונית מעוררת ההתפעלות של גרוסמן, עמוסה עמוסה עמוסה לעייפה, מעיקה ואף גובלת בפומפוזיות משהו. ממש לא נהניתי.
מ"טוב נגד רוח הצפון", מקבילו הקונספטואלי הצעיר והמרענן, נהניתי הרבה יותר. |
|
|
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
כמה נכון. כמה נכון.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
זשל"ב בורח מתגובה.
הפעם תסתפק רק בלייק. ולא סתם לייק, אלא BIG LIKE |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לא קראתי את "ספר הדקדוק הפנימי" (מחניק פיהוק) וכמדומני שאין סיכוי בעולם שאגיע אליו.
נראה שרק "הזמן הצהוב" שלו עשה לי משהו, אבל מסתבר שטעם אישי זה טעם אישי, ואלף אנשים שאומרים לך שצדפות זה טעים לא ישכנעו אותך. ניסיתי. יותר מפעם אחת. והדבר העיקרי שיוצא לי מהגרוסמנים האלה זה עצבים.
באשר ל"מישהו לרוץ איתו", כמי שבילה חלק ניכר מחייו במדרחוב, וכמה שנים מחייו כנער ירושלמי, וכמה ימים ביצירת כל השלטים והגרפיקה לסרט, לא הצלחתי להשתחרר מהעובדה שמדובר באיש מבוגר שמנסה לדבר כמו נער ולחשוב כמו נער, וואלה, ברגע שמקומי שומע אותך מנסה לדבר ספרדית שנשמעת לאשתך אותנטית בטירוף, אז זה בעיקר אידיוטי. זו יומרה שגם כשהיא באה ממקום טוב אני לא מאמין לה. השפה עשירה מדי. הדימויים מדוייקים מדי. הוא לא מרפה, וכמו שכבר כתבתי, זה מביא לי עצבים. |
|
|
עולם
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
את "מישהו לרוץ אתו" אהבתי ולא חשתי בשום זיוף.
אהבתי גם את קובץ הסיפורים שלו "רץ". דווקא ליצירות היותר נחשבות שלו התחברתי פחות, ו"עיין ערך אהבה" עורר בי משהו דומה למה שהספר הזה עורר בך: השתאות לנוכח יכולת הביטוי הוירטואזית מחד, ומועקה מן הנטיה של גרוסמן לדייק-עד-אימה-עד-שאתה-שוכח-לגמרי-שיש-גם-קוראים-רבאק-אתה-לא-לבד-תפסיק-להתכתב-עם-עצמך, מאידך.
|
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
גם בעיני, דוידי, עיין ערך אהבה וספר הדקדוק הפנימי, הן שתי יצירות מופת וירטואוזיות.
למעשה, אחרי את תהיי לי הסכין, יש ילדים זיג זג ומישהו לרוץ איתו, נטשתי את גרוסמן. ספרי הנוער - יופי, הסכין: מפותל ומסובך ולא נגיש. אבל את עיין והדקדוק אני מעריצה.
|
|
|
דוידי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני לא הצלחתי לסים אותו, מצאתי אותו מעיק ולא מתגמל
אבל אני חושב ששני ספריו ספר הדקדוק הפנימי ו עיין ערך אהבה הם באמת ספרות מופת, אז אם לא קראת, אני מאוד ממליץ.
לא אהבתי את הדמות הראשית ולא מצאתי שההעמקה והשפה היפה מביאים לאיזה שהוא מקום. |
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
הקורנס? נהדר!
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
יכול להיות שלא דייקתי לגמרי במילה "להנות".
אני מת על לבעבע. זה אחד הדברים הכי חזקים שיוצאים מספרים טובים. אבל לא בעבעתי כאן. הייתי מודע לזה שהכתיבה טובה, פיוטית, אפילו מדוייקת - כל הדברים שכל כך הרבה ספרים מפספסים בהם. אבל החווייה שלי היתה חיצונית ודוחקת ומעיקה, ולא מפענחת ומגלה ופוקחת והרמונית. יכול להיות שבאתי לכאן מראש לא מוכן, ויכול להיות שהסוג הזה של ספרות הוא פשוט לא בשבילי. אף פעם לא התרסקתי מגרוסמן, גם מספרים אחרים שאנשים אחרים שאני מעריך את טעמם הספרותי כן התלהבו מהם - כמו "מישהו לרוץ איתו" שלי באופן אישי הרגיש מזוייף מתחילתו ועד סופו, או "יש ילדים זיגזג", ואפילו "איתמר מטפס על הקירות". גם את סרמאגו, התאום הפורטוגלי שלו, אני לא יכול לסבול. הם חופרים ומתפתלים ומבושמים מריח הזיעה הספרותי העילאי שלהם, וזה מביא לי את הסעיף.
|
|
|
סוריקטה
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני מבינה את התחושה שאתה מתאר
רק שהיא לא מפריעה לי, להיפך, כי הכתיבה החודרנית הזאת (או הקריאה החודרנית הזאת) גורמת לי לבעבע. להנות? לפעמים מספיק לי להרגיש.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ועוד ווידוי קטן: לגיבורת הסיפור קוראים אורה. ושנים על גבי שנים, וכנראה שלנצח - אורה תמיד תהיה אצלי "זאת שמשתינה אחורה".
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
יפה וכנה.. חשוב אולי להגיד שאם מציצים על הצד שברח מבשורה, גם האלמנה וגם
החבר הלום הקרב וכדומיהם - לרוב, ממש לא רוצים להרגיש מכבידים או להקשות...אבל, כמובן שהמורכבות מובנת..
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אולי הוא כתב את זה בתקופת "הזמן הצהוב".
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אח, תראו תראו, שונרא ונעמה, זו ליד זו, וגר זאב עם כלב וחתול עם גדי ירבץ.
ושונרא, תסמכי על גרוסמן עם החלבלובים הצהובים שלו. הוא לא ייתן לפאקים בתחקיר להסתנן לספרים שלו.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני מכירה כמה חלבלובים והתפרחת שלהם היא לא צהובה.
איזה יופי כתבת! מבחינתי זה כאילו אמרת ברגישות ובנחישות: הספר עולה כיתה בהצלחה רבה, אך לא בבית ספרנו. וה"קורנס או מקבת נפחים שידיתה מסוקסת תלוליות חמימות ושיש לה זיכרון של ידי הנפח התפוחות והחמות שאחזו בה מקדם" זה ממש אלון דה גרוסמן. |
|
|
נעמה 38
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
כנות מעוררת הערכה, אני גם בורחת מהספר הזה כנראה מאותן סיבות פחות או יותר.
הדימוי עם האלמנה מדויק ונכון.
|
38 הקוראים שאהבו את הביקורת
