1. רק לא לאחר

הו ישו הרחום והחנון , רחם על שפחתך ותן לי כוחות היום.
"תעצרו את האוטובוס,תעכבו אותו " אני צועקת לאנשים בתחנה.אני מתנשפת ומנסה לנוע מהר יותר. רגל שמאל הורגת אותי,ישו עדי, היא הורגת אותי , אבל אני חייבת לתפוס את האוטובוס אחרת אאחר.
הדלתות נסגרות מול הפנים שלי. אני דופקת על הדלת.כל כך קרובה.פני מתעוותות בתחינה. הדמעות עולות לי לעיניים,אסור לי לאחר.אני מצמידה את הידיים להדגיש את התחינה,והנהג מביט בי בכעס. ואז ישו מרחם עלי והדלתות נפתחות.
אני משלמת לנהג ולא מפסיקה להודות לו ולישו עד שאני מתיישבת.
ג'וניור מסיים היום ללמוד.בהצטיינות. הילד הקטן שלי מצטיין.
קלרה התקשרה לפני חודשיים ואמרה שהטקס היום,והם ישמחו מאוד אם אבוא.ג'וניור במיוחד. יש לה דיבור נקי כזה של ליידי שתמיד גורם לי להתיישר קצת בכיסא כשאנחנו מדברות.
הוא התקשר שבוע לאחר מכן , לוודא שאבוא.קלרה תאסוף אותי מתחנת האוטובוס.רק לא לאחר.הוא קיבל מלגה מהאוניברסיטה ,משהו עם מחשבים , אמר. אני לא מבינה בזה אבל ,ישו עדי ,כמה שאני גאה.
הוא קורא לה אימא.זה צובט.ישו עדי ,כמה שזה צובט,אבל אני יודעת שזה לטובה.
חמישה ילדים צרחתי לעולם. וכולם נלקחו ממני.ישו עדי, כולם נקרעו ממני. כמו איוב ,שהכומר ג'ונס דיבר עליו שבוע שעבר. הוא אמר שצריך להודות לאל על כל מה שנתן, ושהאל כל הזמן בוחן אותנו. אני מודה ,ישו עדי ,אני מודה אבל המבחנים קשים לי.

הייתי בת שש עשרה כשמאמא גילתה שאני בהריון. לי לא היה מושג קלוש. "ילדה ,את אוכלת כמו נהג משאית בזמן האחרון, ומשמינה מדקה לדקה , אפילו במושגים שלך. מתי קיבלת ת'מתנה בפעם האחרונה?"
מאמא תמיד מדברת ישר לעניין.
"לא יודעת. " עניתי. ישו עדי , לא היה לי מושג. הסתבר שהייתי בחודש חמישי. הוא היה בן 23 וחיזר אחרי בממתקים ומחמאות ,והוא הצחיק אותי. ישו שמור עלי ,תמיד הייתה לי חולשה לאנשים מצחיקים.עשינו זה רק פעמיים,אחרי זה הוא איבד עניין, ובגלל שלא כל כך הבנתי מה הרעש הגדול, לא היה ממש אכפת לי.
ליד הרופא, מאמא הייתה מאוד מנומסת אבל כשנכנסו הביתה , היא דחפה אותי על הספה והתחילה לחבוט בי עם התיק שלה בפראות .היא לא אמרה מילה.בשתיקה הצליפה בי עם האבזם .לזכותה יאמר, בגלל שהיא מאמינה בישו וכל זה , שהיא מעולם לא חבטה לי בבטן.
הייתי מוטרפת מפחד, יותר ממנה מאשר הידיעה שאני בהריון,ובין החבטות,נאקות המאמץ שלה,וזעקות הכאב שלי הזכרתי לה בצרחות שהיא ילדה את זאכרי בגיל 15.
היא קפאה במקומה.עד היום אני זוכרת את המבט שנעצה בי.
"אם הייתי רוצה שיהיו לך את החיים שלי, הייתי שולחת אותך לעבוד בגיל 13 , ילדה כפוית טובה וטיפשה שכמותך" . ואז,ישו עדי,לרגע פניה התפרקו , אבל היא כבשה עצמה והחלה לחבוט בי חזק יותר.
מעולם לא ראיתי ת'תינוק הזה.
הם לקחו אותו בחדר הלידה. אני אפילו לא יודעת את שמו.מאמא החליטה שככה עדיף. שבועיים לאחר מכן הייתי שוב ילדה רגילה בבית הספר.
אבל בפנים משהו בי השתנה. החור השחור שאיים לבלוע אותי אחרי שבאו התאומים ועטף אותי בערפל כשג'וניר היה קטן נוצר אז. ישו עדי , הוא נוצר אז והחל לכרסם ולגדול ולתפוח אחרי שלקחו לי גם את השני.
סערה מתקרבת . הרוח דופקת על החלון ומבהילה אותי. האישה שלידי יורדת , אנשים עולים בתחנה.אני מאיצה בהם בעיניי.אני לא רוצה לאחר.
ישו עדי,אני לא יודעת למה אני חושבת על דברים עצובים ביום כזה. אני מנסה להתרכז בג'וניור.
הוא חגג יום הולדת שמונה עשרה לפני חודש. לחשוב שהייתי צעירה ממנו בשנתיים כשילדתי בפעם הראשונה ,ואף אחד לא הסביר ואף אחד לא ריחם עלי.
הם לא מלמדים אותך בבית ספר על זה ובבית לא מדברים על זה. מלמדים אותך לאהוב את אלוהים, ואומרים שאסור לקלל,ואסור להגיד תחת או את הדבר הזה שיש לבנים.פעם כשהמורה לאנגלית ראתה קונדום בתיק של מרים ,היא שלחה אותה למשרד של המנהלת בצעקות ומרים הורחקה לשבוע וחטפה מכות חודש מאבא שלה. אבל הם לא מספרים לך שאם החבר שלך שם את הדבר שלו בתוכך את יכולה לתפוח. חי ישו , הם כל כך טיפשים.תחת , תחת, תחת, תחת, תחת.
עם בנים זה אחרת, אבל אני מקווה שהוא נזהר.
ג'וניור היה הילד האחרון שילדתי. הוא היה שלי עד גיל שלוש.שיהיה בריא הילד הזה , היה חכם כבר אז וכל הזמן צוחק.הוא היה האור שלי אבל הוא גם התיש אותי ואף פעם לא היה שבע. בסוף נכנעתי לרווחה ולמאמא.

לורדי לורדי לורדי. העבר מכה בי בגלים.
הנה התחנה. אני רואה אותם מרחוק ומצלצלת לנהג. הגב שלי כואב . אני מתרוממת לאט, ופונה לכיוון הדלת.אבל מישהי נשארת במושב שלי. מישהי שנראית כמו נגטיב דהוי שלי והיא לא מוכנה לקום. האוטובוס מגיע לתחנה והדלתות נפתחות. אני עומדת מולן ולא מסוגלת לזוז.ג'וניור עומד ליד קרלה ומחייך. הוא יפיפה, הילד שלי. אני נפנית לאחור. הנגטיב עדין יושבת שם,ידיה קפוצות על הספסל שלפניה.ישו עדי,זה כאילו חולקתי לשניים.אני לא יכולה לרדת בלעדיה.
פעם כשג'וניור עוד היה שלי,דיברתי עם הודי אחד על העתיד שלי.הוא לא עזר לי הרבה אבל נתן לי עצה אחת:"אולי במקום לחפש אנשים שיצחיקו אותך,תמצאי את הצחוק מבפנים", וישו עדי, זה עבד בזמנים קשים .זה זמן קשה. אני מנסה למצוא דבר אחד שיצחיק אותי . הנה ג'וניור מעיר אותי בבוקר עם פרצופים מצחיקים,הנה אני עושה תרגילים למורים בבית הספר,הנה אני מסתודדת עם אבא ,הנה כל הסדרות המצחיקות שראיתי כל השנים , הנה כל החיים שלי ואני לא מוצאת.
"גברת ,את יורדת או מה?!" צועק נהג האוטובוס. הנגטיבית נאחזת יותר .
החיוך עוד קפוא על שפתי אבל עיניי מדברות ייאוש, וג'וניור רואה. ג'וניור מבין.
לפתע הוא מזנק לתוך האוטובוס. לוקח את ידי בידו ובידו השנייה מחבק את כתפי.
"בואי אני אעזור לך, אימא"

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים

2. רגע לפני שאת הופכת לשלדג

את תצללי אל הארץ כשלדג המחפש דגים, אבל טרפך יהיו חייך ולא אל המים תכווני. את תחלפי בין אוהביך משל היו ענני נוצה,לא אישך ולא ילדיך הנותרים יוכלו להניאך מהמטרה, וממילא גם הם יהיו פצועים.
הם יסלחו לך עם השנים.
אבל עכשיו,עכשיו את מאושרת. מזמזמת שיר של שלמה ארצי , מפזרת תבלינים בין סירים מבעבעים ומעל תבנית עמוסת בשרים. טועמת ומתקנת,פה כורכום ושם כמון.
את מכסה את התבנית בנייר אלומיניום ומכניסה לתנור שחומם מראש, מנגבת את הזיעה עם כפפת הבד ומחזירה תלתל סורר למקום. את מביטה לרגע ביד המוכפפת "הכול מוכן למסדר המפקד?" שואלת הכפפה. את מצדיעה עם היד השנייה ופורצת בצחוק.את בודקת שוב את המתכון המודפס,מנמיכה את האש ופותחת חלון כדי להכניס מעט אוויר קר. ניחוחות משתחררים אל העולם שבחוץ, ריחות של שום ויין יקבלו את פני המבשרים ,אבל הם עדין לא כאן.
עכשיו ניתן רק לחכות, את שמה מים לקפה, מכינה בכוס את האבקה וסוכרזית אחת ומורידה מהארון העליון עוגייה, החטא היומי שלך. את מוזגת מים לכוס ומוסיפה חלב ומתיישבת ליד שולחן האוכל. את רוכנת ומדליקה את הרדיו . הגינגל של 'קולה של אמא' מתנגן.את משתעשעת שוב ברעיון להתקשר אבל יודעת שיכעס ,"אמא בשום פנים ואופן" קבע פעם כשהעלית את הנושא. אולי לפני השחרור , את מחייכת לעצמך .את טובלת את העוגייה בקפה ,תופסת אותה רגע לפני שהיא מתפרקת ומתרווחת לאחור.
הכיסא חורק.
את מזכירה לעצמך בפעם המאה שהגיע הזמן להחליף את הכיסאות. לעזאזל, להחליף את כל המטבח. בחיים האחרים ,אלו שעוד רגע יתדפקו על דלתך,ביום חסר משמעות בו תתעוררי ללא כל משמעות, תדברי ללא משמעות, תתיישבי על הכסא הזה ותבהי ללא כל משמעות,הרדיו ידום ואת תשעני לאחור והכסא יחרוק וזיכרון הרגע הזה של שלווה והנאה קטנה יכה בך בעוצמה ומשמעות איומה תזדחל לתוכך ונוצות שלדג בנשמתך יחלו לצמוח.
עכשיו ברדיו ,אמא אחרת מספרת על ביתה שהתעקשה על מסלול קרבי ועל המאכלים שהיא מכינה לה שהיא יוצאת לסופשבוע ואת מדמיינת את השיחה איתך,איך את מספרת להם על הסיפורים שהוא כותב מגיל שמונה, מקריא לך אבל לא מרשה לך לקרוא לבד, ועל המוזיקה שהוא מקשיב לה שהן בדיוק אותן הלהקות שאת שמעת כשנשאת אותו בקרבך.
את לוגמת לאיטך מהקפה, המים המבעבעים בסירים קוטעים את השיחה הרדיופונית בראשך ואת נחפזת להנמיך את האש,טועמת ומחייכת מרוצה. את בודקת את התנור ושבה לקפה מזמזמת את השיר שברדיו. הבית שלך לעוד שעה לפחות ואז יפרצו דלתות ויטרקו ותיקי בית ספר על הרצפה יזרקו .
את נזכרת איך אישך קרא לך אתמול למקלחת אחרי שהקטנים נרדמו והגדולה הסתגרה בחדרה עם המוזיקה, הוא לא מצליח לסבן את הגב אמר ומשך אותך לתוך המים , חלוק והכול. את מהרהרת איך בחצי שנה האחרונה הכול השתנה,אחרי שכבר ויתרת וחשבת שהחלק הזה בחייך נגמר, אחרי שכבר הרגשת שאתם שני אנשים זרים בלי שום דבר משותף מלבד הילדים,ערב אחד הוא חיכה לך ערום במיטה עם חיוך מטופש וחפן את שדך ואת בתחילה קפאת ,גופך לא בטוח איך לתרגם את המגע עד שידיו המשיכו במלאכת הפיתוי וההפשרה. מאז אתם כמו בני טיפשעשרה מסתודדים ומתנסים כאילו רק עתה הכרתם , כמו שלא הייתם מעולם. את מפליגה במחשבות ולפתע ניעורה מהן מעט סמוקה,חיוך רחב נפרש על שפתותיך.
לפתע מתחשק לך להוסיף קינוח,כבר הרבה זמן לא היית במצב רוח כזה לבישולים. את מתלבטת לרגע ובוחרת בסלט פירות . את סוחטת תפוזים , קוצצת תפוחים ,קולפת סלק ומוסיפה לקערה, טריק חדש שלמדת מתוכנית בישול. את פורסת בננות ,מפזרת אגוזים ופירות יבשים,מפזרת קינמון וציפורן ומוסיפה מעט מיץ לימון. את מהססת לרגע ומחליטה להעיז ומוסיפה סלרי קצוץ ועלי נענע מאדנית התבלינים ומסיימת במיץ מנגו. את טועמת . "מעדן".
ומחוץ לביתך יד קפוצה מהססת,ניחוחות בישולי שבת מכבידים עליה ,ואז נמתחת לאחור ונשלחת קדימה.
נקישה נשמעת בדלת ואחריה אחת נוספת ,חזקה יותר.
את מביטה בשעון , עדין מוקדם.
"מי שם ?"
את לא נענית. את מורידה את הסינור וניגשת לדלת, על שפתייך מתפזם מאיר אריאל.
נקישה נוספת נשמעת.
"אני באה."
ליד הדלת את מהססת לרגע, היד הנוקשת מפזרת את השקט שלך.
בפיך טעם תפוז ותפוח.
את שולחת ידך לידית.
יש לך עוד רקע קט. שביב חיוך עוד פרוס על שפתייך.
ניחוח ציפורן וקינמון עולה מידיך.
ודי.

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

3. האייל הזקן ומלחמתו בטבע

השתנתי בקניון.
במכנסיים.
מול החנות של הפיצוחים.
תקפה אותי חולשה. נשענתי על המקל כטובע והסכר נפרץ. רק לא ליפול . שום פקודה אחרת לא עברה.
השתנתי שלוש דקות. שעון היד היה מול עיניי וכל מה שיכולתי לעשות היה לעקוב אחר מחוג השניות.
הבן זונה בגד בי ביום הכי חם בשנה. חיכה שאלבש את המכנס הקצר והסנדלים ואלך לבנק.
הרגשתי את החום מתפשט , מחפש כיוונים ויוצר נחל איתן על רגלי השמאלית.
כשהסתיימה ההשפלה הפומבית חזר לי הכוח. התיישרתי כמה שהבן זונה מרשה לי והתחלתי לצעוד לכיוון היציאה נזהר לא להחליק על הסנדל הרטוב.
"היי היי אתה " צעקה אחרי המוכרת של הפיצוחים " השתנת פה . מה זה? היי "
הגברתי קצב ולא עניתי. מה את חושבת גיברת שאני לא יודע מה עשיתי. את חושבת שעשיתי זה בכוונה .מה את רוצה שאני אעשה? רוצה לשים עלי שלט – זה הזקן שהשתין בקניון.
" זקן מטומטם " עוד שמעתי אותה אומרת. דווקא חיבבתי אותה .
נערות חלפו על פני מצחקקות. איזה אידיוט קרא " מה קרה סבאלה? ברח לך?" . ראיתי פעם בסרט טבע צבועים שמקיפים אייל זקן. מריחים את חולשתו ,נושכים וצווחים עד שהוא נופל. אני לא אפול. ניסיתי להזדקף יותר .הבן זונה אותת לי שלא כדאי.
היציאה רק התרחקה ממני. ניסיתי לזוז מהר יותר אבל הבן זונה לא אוהב את זה . נידונתי לכליאה בקניון הזה. קבוצת צבועים רעשנית החלה להתקרב לעברי. ברגע של פאניקה ,נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי, לקול הצלצול המתריע. ילדון חייכני עם מכנסיים צמודים להחריד ותסרוקת שלא הייתה מביישת טווס התקרב לעברי. הוא נעצר בין שני שולחנות עם בגדים מקופלים. אפשר להגיד שריח השתן שלי הגדיר טריטוריה.
"אפשר לעזור ?" החיוך קפא על פניו ושפת גופו דרשה שאעזוב חנותו. הוא התקדם צעד כדי לחצוץ ביני לבין הבגדים. צבוע אמיץ.
"אני ... לא...אה" כבר נפניתי לצאת. הייתי עייף , מבולבל ומעט מפוחד ממה שקרה אבל רגש אחר השתלט עלי. הרגשתי איך רגלי הופכות לפרסות ומאוזניי צומחות קרניים אדירות. "כן! היית לי תאונה אתה מבין?!" פרסותי נאבקו בשלג. קרבתי אליו לאט. הצבוע נסוג . אחד על אחד הם פחות מפחידים. "אני צריך מכנסיים חדשות , מידה 42 תביא איזה שניים שלושה אני רוצה למדוד ". הצעירים חושבים שלזקנים אין חוש הומור. הגעתי לשולחן והנחתי יד על זוג מכנסיים להביע רצינות. הצבוע הטווסי קפץ. " אני לא ....אררם....אני חושב ש....אין....בטוח" הגיע תורו לגמגם.
זה הספיק לי. הקור בחנות התלפף סביב עצמותיי והבן זונה החל לאיים בהשבתת איברים. נחרתי בבוז ויצאתי גבוה משנכנסתי.

מחוץ לקניון נעצרתי. סובבתי את הגב לצבועים והודיתי לשמש המייבשת. מחשבותיי נדדו ליואל. יואל היה צוחק על כל זה. הוא בטח היה אומר שעכשיו מה שנשאר זה להתערטל בפומבי ואפשר להגיד שעשינו הכול.
יואל סיפר לי פעם שאחרי המלחמה יצא בפאריס עם רומניה שמנה. היא הייתה ענקית ,אמר, והוא אהב את זה ואולי גם קצת אותה.הוא סיפר איך הייתה רוכבת עליו ,ידיה לוחצות את חזהו , ממלמלת ברומנית והוא היה מאבד לאט תחושה ברגליו ואז בידיו. הוא תיאר איך נשימתו הייתה נעשית כבדה יותר ויותר והוא התקשה להכניס אוויר , ומתוך המחנק אל מול שדיה הענקיים המקפצים היה מתפרץ לתוכה. הוא סיפר לי זאת רק פעם אחת אבל הזיכרון נצרב בראשי כאילו הייתי שם.
הזיקנה היא אישה שמנה שרוכבת עליך. לעיתים היא קופצת עליך בפראות , לעיתים מערסלת את פניך בין שדיה ,מסממת אותך בריחות ילדות, אך לרוב היא פשוט יושבת שם וממלמלת.משקיעה גופך ומרדימה לאט את איבריך. מועכת לאט את ריאותיך.
יואל החליק במקלחת לפני שנה .ושבועיים לאחר מכן כבר לא היה. הזיקנה רכבה עליו בפראיות פתאומית כמו על סוס ברודיאו, משאירה אותי בתור הליצן העצוב בצד.
כשהלב שלי חדל לרקוד סטפס התחלתי להתקדם לתחנת האוטובוס ונעצרתי. אני לא יכול לעלות ככה לאוטובוס .מה לעשות? פניתי לאחור ואז שבתי ופניתי לתחנה . פתאום הייתי שוב ילד אבוד על שפת הים. שלגון צהוב נוטף לי על היד ואימא אחת אבודה.איפה אימא? אני רוצה את אימא ! איפה הים ? מי כל האנשים האלה?.
תתאפס.
היו לי בכיס מטבעות לאוטובוס ולא יותר. כסף מזמין חוליגנים.
אני אצעד , חשבתי . זה רק 3 רחובות מפה.
זקן מטומטם ענתה לי הפיצוחית אתה תגיע מחרתיים וממילא אחרי מאה מטר תתמוטט. טוב מאוד ,עניתי. יבוא אמבולנס וייקח אותי. ואם תמות?
התחמקתי מלענות. אני לא תמיד אוהב את התשובה.
הוצאתי את המכשיר מהכיס. את זה לא אכפת לי שהחוליגנים ייקחו .
ישראל זה אבא.אני צריך שתאסוף אותי מהקניון. אני יודע שאתה עסוק ישראל . לא הייתי מבקש... אני לא צועק. כן כן הכל בסדר . אני צריך שתאסוף אותי. אתה תחזור אלי? אתה מבטיח?
השמש יקדה . הזעתי והייתי צמא. לא העזתי להיכנס לתחנה.
זאת עם החצאית הצהובה הייתה יכולה ללכת ערומה היו רואים לה פחות,לקחתי את הכדור הצהוב היום?, כן בטח! בארוחת הבוקר . מי זה מנסר פה?מה אכלנו? אה הביצה הנוזלית . מישהו צריך להגיד למוישה שהחואבס שלו..
אני חושב שנמנמתי על המקל כי כשהמכשיר צלצל כמעט נפלתי מבהלה.
"אבא?" לרגע לא זיהיתי אותה .אני שונא שהיא קוראת לי כך.
" ישראל אמר לי שאתה צריך הסעה מהקניון " . הסעה. כאילו שאני איזה ילד מפונק.
"אני אצלך עוד עשר דקות . תחכה לי ליד התחנה". היא ניתקה לפני שהספקתי להביע התנגדות.
הבן האידיוט שלי , פעם אחת אני מבקש ממנו טובה , והוא שולח לי אותה כדי להשפיל אותי יותר. אני כבר רואה אותה נותנת לי טיטולים בארוחת החג ומספרת לכולם מה קרה וכמה שזה לא נורא והיא בדקה ואלו הטובים ביותר וכולם מהנהנים בהבנה. זקן מסכן.
כל הזמן צוחקת זאתי וכולה צמידים שומעים אותה ממרחקים.
האוטובוס שלי נכנס לתחנה ואני כבר שקלתי בריחה אבל פתאום היא חתכה מלפניו וצפרה לי .
"אבא , אבא לכאן " אלוהים דרוס אותי עכשיו . איפה רוכבי האופניים כשצריך אותם. עכשיו כולם חושבים שאני יצרתי את הצורס הזאת.
נכנסתי לגיפ לקול צפירות האוטובוס מאחורי. ריח לימוני הציף נחירי רגע לפני שצחנתי גברה עליו.
" מה קרה שכחת את הכ.." היא נעצרה באמצע משפט . הסתכלתי לה ישר בעיניים מחכה לצחוקה.
" לא משנה,מזל שהמשרד שלי קרוב " אמרה ופרצה לכביש לקול צפירות רכבים מופתעים.
"אה, לכו חפשו את אמא שלכם . אבא , בפעם הבאה תתקשר אלי" .
בפעם הבאה!. כאילו אני מתכוון להפוך את זה להרגל. "בחיים אני לא חוזר לקניון הזה." פלטתי.
נסענו בשתיקה. כאשר בלמה מול המעון אמרה לפתע .
" לפני חודש הייתי בשיעור יוגה. יש לי מורה ייקית קשוחה כזאת" .
אם זה הולך לכיוון שידוך אני קופץ עכשיו מהרכב.
" בסוף השיעור היינו צריכים לעשות מחרשה . אתה יודע זה מין תרגיל כזה עם הרגליים מעל הראש לא משנה . המורה שלי באה ולחצה לי על הרגליים ובום . הפלצתי לה ישר לתוך הפנים".
בהיתי בה. התותבות כמעט החליקו לי מהפה.
" אררם , בכל מקרה מה שרציתי להגיד זה ששבוע לאחר מכן חזרתי לשיעור ועשיתי מחרשה כמו גדולה".

הודיתי לה על הטרמפ ויצאתי מהרכב באיטיות שלא הייתה מביישת צבי ים. הרגעתי את הבן זונה שעוד מעט יקבל מנוחת צהריים ושלא ינסה את הטריק עם הברכיים ופניתי לכיוון הכניסה .
האישה חסרת בושה. שדות חרושים הופגזו בראשי . הרגשתי משהו מבעבע בי ורק כשיצא הבנתי שאני צוחק.געגוע לפיסטוקים קלויים החל לעלות באפי . אולי שבוע הבא.

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים