“יש לי יחס אמביוולנטי לכל מה שקשור בזרם התודעה - מצד אחד, מדובר בספרות על כל המשתמע מכך, שימוש מרובה באלמנטים ספרותיים (מוטיב חוזר, מטאפורות, סמלים וכו׳) וסוג של ״חותמת״ משמעותית על יכולות הסופר. מצד שני, זה הרבה פעמים בא על חשבון העלילה, העניין שזה יוצר אצל הקורא ונותן תחושה של מכניות, כאילו מישהו מחליט להקיא על הדף את כל מה שלמד ללא סינונים.
לפעמים זה יוצר ספרי מופת כמו זכרון דברים של יעקב שבתאי או בדרכים של קרואק.
לרוב, בשבילי, זה יוצר ספרים שקשה לי להתחבר אליהם כמו הספר הזה. זה לא שזה ספר רע כן? הוא פשוט עסוק יותר מדי בעולם הפנימי של הגיבור עד כדי התשה. לשיטתי לא כל דבר צריך לשפוך על הדף (אולי זו הסיבה שאני אוהב את המינגווי) וצריך להשאיר חלק לדמיון של הקורא.
בקיצור, לקרוא אם אתם חסידי גרוסמן או זרם התודעה, אחרת אפשר לחפש משהו אחר.”

“כשקראתי בצעירותי את הזמן הצהוב, חיוך הגדי ועיין ערך אהבה של דויד גרוסמן כשרק יצאו לאור, מאד אהבתי אותם. אחר כך קראתי את אשה בורחת מבשורה שהרבה פחות אהבתי ומאז נפרדו דרכינו. אני ידעתי זאת, הוא לא. היום כשאחת הדרכים שלי להתמודד עם ההלם של מחדל וטבח ה-7 באוקטובר 2023 הוא קריאה כמעט בולמוסית, הגיע לידי גם ספרו "ספר הדקדוק הפנימי" ו..וואו. איזו כתיבה, אילו עיני רנטגן אל המחשבות והתחושות של מתבגר בישראל של שנות הששים והשבעים של המאה שעברה. זהו ספר פשוט נפלא. בדרך כלל אני קורא כארבעה ספרים במקביל, הפעם מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר מה"הדקדוק" על חשבונם של הספרים האחרים. מומלץ.”

“כמה מאיתנו יכולים להסתכל אחורה ולומר שגיל ההתבגרות היה כיף?
נראה לי שאפילו מי שמתגעגע לעבר והיה רוצה לחזור קצת אחורה, לא היה רוצה לחוות שוב את הגיל הקשה והבלתי אפשרי הזה.

בספר "הדקדוק הפנימי" גרוסמן עושה בדיוק את זה. הספר מסופר כמעט כולו מנקודת מבטו של אהרון, (בגוף שלישי אמנם), ילד מתבגר. אלא שאהרון הוא באמת ילד מתבגר ולא נער מתבגר. משהו בתהליך הגדילה של אהרון, הנפשי והפיזי כאחד, נפגם. הוא נותר ילד, גם בגובהו וגם בהסתכלותו על העולם, בעוד חבריו מצטרפים אט אט למעגל הנכסף המפחיד והמבעית של המבוגרים. אהרון, שנותר מאחור, בודק אותם בדרך מדעית כמעט, מודד ומשווה גבהים וסימנים ראשונים להתחלפות הקול, סימנים להתבגרות מינית, ותוך כדי כך מנסה לתפוס את אותו רגע חמקמק שבו מתרחש המעבר מילדות לבגרות. כאילו שאם יוכל להבין את הרגע המדוייק הזה יוכל לחקותו ולהכריח את גופו שלו להתבגר. או שמא אם יצליח לאחוז ברגע הזה יוכל להחביא אותו ולמנוע מחבריו להתבגר ובכך להכריח אותם להשאר ילדים כמותו, שממשיכים לשחק באותם משחקי ילדות אהובים ומוכרים.
אהרון גם בודק את המיניות של המבוגרים הסובבים אותו, מנסה לאפיין אותה, להבין אותה ואת השפעתה על נפשם.
ברקע, או אולי דווקא בחזית הסיפור, נמצאת משפחתו של אהרון, היחסים בין אמו לאביו, אחותו, ויחסם שלהם לאהבה.

מצד אחד אהרון מתוסכל מילדותו המתמשכת ומגופו שמסרב לגבוה. מצד שני המיניות בעיניו של אהרון היא אויב מסוכן שיש להיזהר ממנו, התוקף לפתע וללא כל התרעה, אויב שמלחמתו לא הוגנת, פגיעתו רעה, והוא משאיר אחריו קרקע חרוכה והורס את נפשותיהם של קורבנותיו. אהבה אמיתית היא "אהבה טהורה", אהבה נטולת מיניות.

הסיפור כולו ממוקם בשכונת בית הכרם הירושלמית, שכונת ילדותי. תוך כדי קריאה אני יכולה לראות את אהרון רץ וחוצה את גן העשרים, עולה ברחוב החלוץ, ממשיך לרחוב בית הכרם ועד רחוב ביאליק, מחכה לנערה שהוא אוהב. תוך כדי קריאה אני רואה גם את הילדה והנערה שהייתי אני באותם הגילאים ובאותם המקומות. הילדה שהתבגרה מהר מדי למורת רוחה, שלא הבינה של מי הגוף הזה לעזאזל. הילדה שקנתה חולצה רק אחרי שבחנה אותה מכל זווית אפשרית של כיפוף כדי לודא "שלא רואים כלום", שאף אחד לא ידע שיש לה כבר חזיה.

הכתיבה של גרוסמן בספר הזה היא פשוט מופלאה. אפילו וירטואוזית. לא לחינם הוא נחשב כאחת היצירות הטובות ביותר שנכתבו בשפה העברית. התיאורים של הלכי הנפש והמחשבות והתחושות הם מלאכת מחשבת מעוררת קנאה. אני לא יכולה להתאפק ומצטטת קטע שמספר על אהרון הצופה במרדף של חתולים זכרים אחר חתולה אותה הכיר מינקותה: "רגע אחד לא זעו. אהרון שמע את קולות הערב עולים מן השיכון שמאחוריו. שיקשוק כלי אוכל, שיר מן הרדיו, מים זורמים בבית שימוש... אז זינק הצהוב והיכה בשחור על לחיו, מתחת לעינו, והשניים התגלגלו בעפר, אלימים וקודרים ויודעים את אשר לפניהם, קורעים זה את בשרו של זה, ומתוכם נעקרות יללות עמוקות, רוויות אפלה, ואהרון עמד על ארבעותיו, גונח בהפתעה ונסער, ואפילו המוח האופצילוכי שלו מוצף לרגע דם חיוני ומקציף, שלבו הסתירו ממנו זמן רב, רב מדי. לבסוף נכנע השחור, השתופף ונסוג, מותיר אחריו את עלבונו, עלבון כל העתידים שהובסו, והצהוב, מתנשם ומחודד כולו מאימת המלחמה, קרב אל החתולה והחל ליילל לה ליד אוזנה. מוצי-חיים הסבה מעט את פניה ממנו, נראתה כחוככת בדעתה, אבל כעבור רגע החזירה יללה תאומה, מאיפה נהיה לה הקול הזה, ופתאום זכר שוב, מראה הואר בו מהימים שמוצי חיים היתה צעירה מאוד..."

ובכל זאת, למרות כל השבחים שחלקתי, משהו חסר. הספר לא קולח. הוא קשה לקריאה. אני רגילה לפתוח ספר ולבלוע אותו בבת אחת, תוך כדי שאני מתעלמת ככל יכולתי מאילוצים שמפריעים לי. וכאן קראתי באופן מתון, בכל פעם כמה עמודים בלבד, מבלי להסחף, מבלי להישאב, למרות ההזדהות שלי עם מיקום העלילה. כאילו שהתיאורים המצויינים הללו הם קצת יותר מדי בשבילי. כמו ממתק שבביס ראשון הוא טעים ומתוק ונימוח בפה, אבל אחרי אכילה מרובה וגסה מתיקותו מעיקה וצורבת בחיך, וטעמי הלואי שלו מורגשים.
משלב מסויים בספר העלילה הופכת להיות מופרכת, מעין פאנטזיה, וכאן לדעתי הספר "מאבד גובה".

באופן מוזר הספר הזכיר לי את סיפורו המעולה של תומס מאן "פריחה מאוחרת". ב"פריחה מאוחרת" מתואר התהליך ההפוך לכאורה, תהליך ההזדקנות. אלא שבשתי היצירות בתחילה הגוף בוגד ואינו מציית לרצונו של בעליו. ב"ספר הדקדוק הפנימי" הגוף מסרב להתבגר, ואילו ב"פריחה מאוחרת" הגוף מסרב להישאר בעלומיו. בשלב הבא יש פריחה, אלא שהפריחה מתגלה כצפוי ככוזבת, עד הסוף הבלתי נמנע.
שתי היצירות הללו מופלאות. אלא ש"פריחה מאוחרת" אינו רומן, ולדעתי היה עדיף שגם "ספר הדקדוק הפנימי" היה מתקצר לכדי סיפור קצר או נובלה, וכך לא היתה מתגבשת תחושת העודף.

לסיכום, אין ספק שכדאי מאוד לקרוא. לא כי זו קלסיקה, אלא פשוט כי זו באמת יצירה מצויינת. מצד שני, כדי לא להעמיס יתר על המידה, אני ממליצה לקרוא במקביל ספר שונה לחלוטין, זורם וקליל, ואולי לצרף איזו כוס יין לא מחייבת. זה מה שאני עשיתי, בלוויית ספר המתח "חשוב על מספר" בהמלצת אפרתי. הביקורת בקרוב...”

“ספר יכול לגרום לקורא לחוש הכי בודד בעולם, ללפות את נקודות האיזון של חייו בכוח ועדיין הטקסט מתפזר ברעש עצום לתוך עצמו. בקריאתי ספרים אני מחפש את עולם הבודדים. אולי כי רובנו הקוראים מחזיקים בגופנו נקודות בדידות שעדיין מצליפות בתוכנו. במסעותיי לחיפוש הספרים שהפכו את חיי. אני חוזר לסופר שבכל קריאת ספר שכתב אני עומד מולו משתאה, דומם.
ספר הדקדוק הפנימי הוא בהחלט אחד מאותם הספרים הספרים שקראתי ולחשו לי את עצמם. כשדויד גרוסמן מוציא לאור ספר חדש אני נזכר בספריו הישנים ובתחושת הבדידות שחרשה בתוכי בקריאתי בספר הדקדוק הפנימי. העולם שהצטייר מול עיני גרם לי להבין שבדידות היא נושא רחב יריעה וגם שאתה נוכח וקיים בתוך עולמות מוארים. תחושת הבדידות תמיד תהיה פנימית והולמת ללא הרף. הבדידות של שרוליק הילד המוצלח שלפתע הפסיק לגדול והפך באובדן העצמיות שלו לבודד, מתפלש בעולם של זיוף בגידה ואכזבה. החיים ניתקו אותו מהמסלול וכאילו עברו מעליו. הוא נותר לבד במערכה, מעורר בושה להוריו ולעולם המשפחתי שבו הוא חי. עולמו מתנפץ ומילד מוצלח הופך לחיקוי עלוב של חייו. וכל זה מתרחש בשנות השישים השמרניות. אם תובענית ומלהגת, אב כנוע כבד גוף ומחשבה, עולם מתנהל בעולם אחר וכל קרוב לעולמות שלנו. תענוג
גרוסמן בעיני ובטח בעיני רוב הקוראים, סופר מיוחד במחשבותיו, סופר שבנה שפה, יוצר עולמות וגורם להזדהות מוחלטת עם גיבוריו, אצלי בכל אופן. בעיני מצטייר קו ברור בין יצירותיו לפני אישה בורחת מבשורה ויצירותיו המוקדמות. בכל קו לפני או אחרי גרוסמן מופתי. ספר הדקדוק הפנימי הוא עולם מדוקדק רב מלל מורכב ומחדד.”