ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 2 בפברואר, 2019
ע"י
ע"י
לספר ארבעה חלקים, שכמובן קשורים זה לזה ומזינים זה את זה, אבל גם שונים מאוד - גם בסגנון הכתיבה וגם בנקודת המבט וגם בהמון דברים אחרים. הרגשתי שזה ספר שבו גרוסמן החליט לעשות מופע וירטואוזי ולשלוף את כל האסים, אם כבר הוא כותב ספר על השואה. ואז, יש בו גם פנטזיה, גם ריאליזם, גם כתיבה 'ילדותית', גם כתיבה 'כבדה', גם הכל מהכל. בבסיס יש ניסיון של מומיק (בהתחלה ילד, אחר כך מבוגר) להחיות דמות, להפיח בה חיים באמצעות סיפור, ובכלל כל הספר הוא שיר הלל למספר סיפור באשר הוא - על המאבק הנואש להקשיב לסיפור, לגרום לו להיות מסופר, 'למלא' את החורים בו ולהיות עדים לו.
בהקשר הזה, אני חושבת שראוי לעשות הפרדה בין ביקורת על סגנון הספר, על המרכיבים ה-נקרא לזה-"אמנותיים" שבו, לבין החוויה של הקריאה. אין ספק שהקונספט מאוד מרשים, מאוד מיוחד, ודווקא בגלל זה נורא איכזב אותי שפשוט לא נהניתי, לפחות במרביתו. החלק הראשון הוא הטוב ביותר, בפער, ולצערי הוא גם הקצר ביותר. אז נכון, כל מה שבא לאחר מכן הוא מפגן של כתיבה מתוחכמת ולהטוטים ושלל סגנונות ורעיונות נפלאים, באמת, אבל זה פשוט התיש אותי ופגע בטעם הפשוט והטוב שעבר בחלק הראשון. באסה.
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
