ביקורת ספרותית על אתי החיים משחק הרבה - הספריה החדשה # מאת דויד גרוסמן
ספר בסדר

---

לפני כמה שנים באו אנשים ואמרו לי: את מוכרחה לקרוא את גרוסמן. וכל כמה שנים יוצא ספר חדש שלו, של גרוסמן, ממש מתבקש לקרוא, אותו, את גרוסמן. מלא ספרים הוא כתב, גרוסמן, אי אפשר לאהוב ספרות וספרים, בלי לקרוא משהו שלו, של גרוסמן. מרוב גרוסמן והספרים שלו, הרגשתי שבאמת אולי התפתח לי איזה חור בהשכלה. כי יש את כל הספרים האלה של גרוסמן ולא קראתי.
נשמות טובות אפילו הביאו לי כמה ספרים שלו במתנה, לאורך השנים. הספר הראשון של גרוסמן שקיבלתי היה ספר הדקדוק הפנימי, בסיום כיתה יב. עם הקדשה גנרית ממחנכת גנרית. לו היתה טורחת להסתכל עלי או להכיר אותי היתה מביאה לי איזה ספר של הרמן הסה. זאב בודד למשל, שמתאים לגיל כזה שהכל חד ועל הקצה. מילא.
עם השנים התחלתי לקרוא גרוסמן, כי כאמור אמרו: מוכרחים וכולי. והפרסים. והמאמרים. והנוכחות של גרוסמן. והטרגדיה. אז יצא שכל כמה שנים, התמקם לו ספר של גרוסמן כל המדף. אז התחלתי לקרוא את גרוסמן. החל מספר הדקדוק הפנימי. דרך שתהיה לי הסכין, ואחר כך אישה בורחת מבשורה (שאהבתי מאוד) ועד איש אחד נכנס לבר (שלא סבלתי), ועד לנופל מחוץ לזמן, והזמן בצהוב, ומה לא. מאוד קריא גרוסמן. בד"כ.
האחרון שקיבלתי, שוב מתנה מחמותי שאמרה לי: "את מוכרחה לקרוא את זה. זה של גרוסמן. באמת יוצא מהכלל הגרוסמן הזה." והספריות נסגרו. וכבר היה לי גרוסמן על המדף ואמרתי מה יכול להיות: גרוסמן זה גרוסמן. אין הפתעות. לכתוב יפה הוא יודע.
ובאמת - גרוסמן יודע לבנות עולמות. בחוקי העולם שלו, דברים לא סבירים הם סבירים ואפילו לוקח רגע לומר: שנייה, זה בכלל לא הגיוני. אבל לספרות יש את הגיון שלה, ואם הספר כתוב טוב, אז אין זו שאלה של הגיוני או לא.
אבל אם יש משהו אחד שחוזר בכל הספרים של גרוסמן, משהו שאני לא אוהבת - היא יצירת סיטואציות דרמטיות מאוד, קיצוניות מאוד, כמעט היסטריות, במיוחד בין נשים לגברים, שלגביהם מוטב שהיה בוחר בדרך האיפוק, העידון, ההמעטה, במקום הפרזה של דרמה-לפנים.
יש משהו בגרוסמן שמתאכזר לדמויות הנשים שלו. הוא נוהג בהן באיזו סדיסטיות\ רוע לא מובן. הנשים שלו תמיד לא בשלות במובן הרע, יש בהן משהו ילדותי, מרגיז. משהו שהופך אותן לדמויות פלקטיות שחוזרות על עצמן. לפעמים גרוטסקיות.
כך גם בספר הזה: בסיפור המסגרת שגרוסמן מעמיד הדמויות במיוחד של האב והבת -לוקות בדו-ממדיות. הן מרגיזות באיזו דרך ופוגמות בליבת הסיפור - שמבוסס על דמות (הסבתה) שהיתה וחוותה את הגיהנום שגרוסמן דווקא מיטיב לכתוב.
בכלל, נדמה לי שתנו לגרוסמן גיהנום - והוא יכתוב אותו לעילא ולעילא. כתיבת פטיש-אוויר-לפנים. הוא לא יחסוך ולא ירחם. כאב הוא כאב, עינוי הוא עינוי, דם מטאפורי וממשי - משפריץ אצלו על ימין ועל שמאל.
את הרגיעים השבירים, היפים, הנוגעים ללב בין בני האדם, את הטוב החמקמק, את המורכבות של יחסים בוגרים, עמוקים, בין בני זוג, בין הורים ולילדים בין בני האדם - את מה שמעלה דמעות התרגשות וכאב וצער ושמחה ואובדן- את זה אני מגלה שהוא עושה הרבה פחות טוב.
בעיני כתיבה טובה היא כתיבה שיוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב, בטיפות- קטנות של אהבה, אדיבות, אמון, טוב-לב. את כל אלו הספר הזה חסר.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על אתי החיים משחק הרבה - הספריה החדשה #