יש מעט מאוד אנשים שיודעים להקשיב. להקשיב באמת. בריכוז, לא בחצי-אוזן, ואפילו בלי לשאול שאלות או להביע כל עניין אחר בשיחה. הם פשוט יושבים מולך, מסתכלים עמוק עמוק בעיניים, ומשום מקום פתאום נשפכות לך המילים. אפילו דברים שבכלל לא תכננת לספר עולים וגולשים בשיחה. גם כשהשיחה נהפכת למונולוג אחד ויחיד, שלך, המאזינים הנדירים האלה לא נותנים לך להרגיש שמשהו לא בסדר. להיפך - הם ממשיכים להקשיב. בסוף שיחה עם בן אדם כזה, מרגישים אסירות תודה והקלה שלא תיאמן.

אסף, אחד משני גיבורי הספר, הוא כזה. הוא גמלוני ולא יפה במיוחד, הוא אוהב לצלם והוא די בשוליים של המעגל החברתי, אבל יש לו כישרון: הוא מקשיב. הוא פוגש במהלך הספר אנשים זרים לחלוטין שתוך דקות מספרים לו על חייהם. בעדינות אין-קץ שהוא אפילו לא מודע לה, הוא מנווט את השיחה, שואל שאלות, אבל נותן לדובר מולו להוביל. עצם העובדה שהוא מוכן לרוץ עם כלב שהוא בכלל לא מכיר, להתמסר אליו לחלוטין ולתת לו להוביל אותו לכל מיני מקומות אפלים, לצאת למסע חיפוש בלי כלום, מעידה על הכישרון הזה.

מסע החיפוש של אסף מוביל אותו לתמר, שעוד ועוד פרטים עליה מתגלים בספר ככל שהעלילה מתקדמת. תמר היא נערה מורכבת ולא קלה, ומצאתי בהרבה מהרעיונות שלה הד למחשבות שלי, לסודות הכי כמוסים שלי, לחששות שאני שומרת לעצמי ולרגשות שרק ברגעים לפני שאני נרדמת אני מעיזה להתמודד איתם בראש צלול. היה מרגש מאוד לקרוא את הספר הזה.
הם אנושיים, הגיבורים האלה. הם באמת יכולים להתקיים כאן. הם לא שטחיים. הם לא יחידים בעולם והם לא מנסים להציל את העולם. הם פועלים בחברה, הם מסתבכים, אבל הם רגישים מאוד, ולפעמים הם פשוט דורשים חיבוק. באמת. אף פעם לא נתקלתי בכל כך הרבה פגיעות ואנושיות בספר אחד.

קראו את הספר הזה. הוא הספר הכי אמיתי שבו נתקלתי, הכי כן. המחשבות שעולות בו מעסיקות את כולנו. ומעל הכל, הוא גם מנחם.

(מוקדש לשני החברים הנדירים שלי שצפו איתי בסרט, אפילו אם לא עד הסוף.)

אזהרת טריגרים: סמים, ספוילרים אני משערת

אנחנו נולדים עם עור דק. (שי בלי עור בכלל, וזה דימוי טוב) עם השנים אין לנו ברירה אלא להקשיח אותו. בכח, בכח. לעטות שכבה אחר שכבה של הגנות, של קשיחות. שכבות של התעלמות, של דחיית הסביבה. אם ניתן לכל הסביבה לגשת לא נשרוד הרבה.
יש אנשים נדירים שמצליחים להישאר בעוד דקיק בלי הגנות. לי יש שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות. שכבת ההתעלמות מאקטואליה, למשל. אחת חזקה, משוריינת. שכבת ההתעלמות ממורכבות. יש בה חלונות קטנים אבל רובה עומדת בחוזקה. שכבת ההתעלמות מהייסורים השונים - זו אחת מסובכת. מורכבת מהמוני עלי שלכת שלעתים עפים כולם לכיוון אחד ומשאירים חלקה חשופה, פועמת, אדומה.

וישנם מצבי חירום. כשאויב מגיע מכיוון לא צפוי ומסתער חרישית, מזדחל למרכז העצבים ונוחת שם בהפתעה, מפעיל אזעקות בהמונים וגורם לקריסה רשמית של המערכת כולה.
ואז יש צורך לצאת להתאוששות. איטית, כה איטית. כואבת, מגרדת, מייסרת. לבנות את השכבות בחזרה, לתפור אותן זו לזו, לצקת מלט בחיבורים. האויב ההוא כבר לא יוכל לחזור, אנחנו מחוסנים מולו. אבל אויב לא חוזר פעמיים. הם מתחלפים, מחליפים מקומות, משתכללים. כשהבא יגיע ההגנות יפעלו מעט יותר טוב, אבל לא מספיק.

ביום חמישי נחת אצלי אויב חזק במיוחד. המצב ממילא קצת שברירי, המערכת עוברת שדרוג כללי שלא בטוח שיצלח. אולי נצטרך לחזור לגרסה הקודמת.
הוא אחד מהאכזריים שנתקלתי בהם.
מורכב מכל החלקים הקשוחים: חוסר ודאות, חרטה, הלקאה עצמית, דאגה, מסתורין אפל, רוע טהור.

גיליתי שמישהו - שחשבתי שידעתי מי הוא - היה תחת השפעת סמים. כנראה במשך כל היכרותנו, אינני יודעת.
וזה אויב חזק להפליא כי לא ידעתי. לא ידעתי, לא ידעתי. לא חשבתי, לא שיערתי, לא טרחתי. זה הורג אותי. מאכל אותי מבפנים כמו חומצה. מחריב את החומות שלי בשיטפון.

חשבתי שידעתי מה שיש לדעת עליו. חשבתי שזה הוא, שככה אנשים נראים, שפשוט יש כאלה בעולם. לא ידעתי.
אני רוצה להאשים, נורא רוצה. לצעוק למה לא סיפרתם לי שככה אנשים נראים וזה לא בסדר, זה לא תקין. לשאול למה לא דיברתם, למה לא הראיתם, למה לא נתתם לי כלים לזהות.
אבל למי כבר יש לי לצעוק.

ילדים, אל תיקחו סמים. אנשים ימחקו אתכם. אתם תהפכו לצל של עצמכם, אתם תתקדמו בצעדים סהרוריים בעולם, אתם תונמכו.
והכי גרוע? זו תהפך להיות ההגדרה שלכם. הזהות המסוממת והזהות העצמית היפהפיה שלכם יתאחדו לאחת. הורקרוקס במקום הלב שלכם, סוהרסן במקום המוח.
אנשים לא יידעו. מי שלא יהיה לו הכח והיכולת לדעת, לא יידע. כל מי שיפגוש אתכם יחשוב שאלו אתם, אתם באמת.
וזה לא נכון.

הקטע הכי מורכב הוא שאנחנו חושבים שיש בנו היכולת לדעת. הסימנים ברורים, לכאורה. ככה נוח לנו לחשוב.
חדשות אקטואליות: הם לא ברורים.
מנגנוני הדחקה ייאטמו לנו את העיניים והאוזניים, השכבות של העור שלנו יפיצו קרינה מטשטשת.
זה יכול לקרות, ואתם לא תדעו.

אנחנו קוראים ספרים על זה. אנחנו מרחמים על שי, אנחנו חושבים שזה מצב סוריאליסטי. אנחנו מהרהרים כמה זה חריג ומזעזע, מצקצקים. וכל אותו הזמן שי עומד לידנו ברחוב, בעבודה, הוא השכן שלנו מלמעלה, זה שמספר בדיחות באוטובוס.
ואתם לא תדעו.

בילדות הספר הזה היה נראה לי כמו הספר הכי מפחיד בעולם. הכריכה והנראות שלו מלווים אותי כבר שנים.
מאז שהייתי ילדה אני זוכרת את הספר בספריית הספרים של אבי בבית ילדותי. תמיד הוא בצבץ לו מאי שם, תמיד בלט לעין. מספר לא מבוטל של פעמים אפילו שלפתי אותו מהמדף כדי להסתכל. תמיד ביראת כבוד כזו ובידיעה שזה כנראה ספר מעולה.
מאיפה נוצר לי הרושם הזה? אני לא יודעת, אולי כי שמעתי אנשים רבים מדברים עליו כל הזמן, אולי כי עשו לו עיבוד קולנועי ואולי כי הרגשתי תמיד משיכה מסוימת אליו.

לא אצא בהצהרות עובדתיות אבל "מישהו לרוץ איתו" זה כנראה השם הכי יפה שאפשר לתת לספר. שם שתמיד העביר בי צמרמורת. אולי זה מפני שאני מרגישה שכל ההוויה שלי בחיים היא למצוא לי מישהו לרוץ איתו.

יום אחד, נמצאת דינקה הכלבה של תמר משוטטת ברחובות ירושלים. אסף, שמעביר את החופש הגדול בעבודה בעירייה, נשלח לבצע את הפרוצדורה הידועה בכלבים משוטטים, הליכה ברחובות בכדי לגרום לכלב להוביל אל בעליו. מה שאסף לא יודע זה שהכלבה תוביל אותו אל הרבה מעבר. מסע שהוא מלא במסתורין, הרפתקת נעורים סוחפת שכתובה ברגישות אין קץ.

קראתי את הספר בשקיקה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי לקרוא ספר לאט רק כדי שלא ייגמר. הוא היה איתי במחשבות, נכנס לי לחלומות, דיברתי עליו אבל אף פעם לא היו לי מספיק מילים בשביל החוויה. ואז פתאום זה קרה בעמוד 200. באחת בלילה לפני השינה, הדמעות הציפו את עיניי ופתאום בבת אחת התפרץ לו בכי חרישי ומאופק כשלידי שוכב בן הזוג, בכלל לא מודע למהומה המתחוללת בתוכי. המילים נגעו בי כמו סכין חדה, כל מילה הייתה מדויקת להפליא. התרגשתי. התרגשתי מדמותו של אסף, התרגשתי מדמותה של הכלבה. רציתי לחבק אותה, להיות שם איתה. היא לא מדברת ולא מביעה רגש ובכל זאת, גרוסמן מצליח להעביר בה אנושיות עצומה.

הסיפור עצמו על נוער השוליים הזה פשוט ריתק אותי. רציתי לקרוא עוד ועוד. פתאום אני זו אשר הייתה מכורה. מכורה למילים. גרוסמן... אתה פשוט אומן. כותב בכזאת רגישות ואמינות על חייהם של בני הנוער. עם התסכולים, הייאוש, זווית ההסתכלות על החיים, האהבות, האכזבות והסקרנות.

ספר לרוץ איתו.

איפה מתחילים. הספר ממש לוקח אותך לטיול בירושלים וסביבותיה. עושה לך הכרה עם כל טיפוסי הרחוב של שנות ה90-2000, ולמרות הליהוק הלא-משהו ושינוי העלילה, גם הסרט היה הפקה קולנועית נחמדה ביותר.

על ריצה למרחקים ארוכים, החיים וספרים טובים:

זוהי ביקורת מעט חשופה, יש שיאמרו לבטח שהיא חשופה מדי. למרות זאת, יש לי מעיין צורך פנימי לשחרר את מה שכתוב בה. מזהירה מראש שיש בה מעט טריגרים לכול מי שנושאים של משקל, אכילה, ספורט וירידה במשקל מעסיקים אותו.
***
לפני שאתחיל בכתיבת הסקירה עצמה יש לי מספר בקשות:
1) בזמן קריאת הסקירה אנא האזינו לרשימת ההשמעה הזו שלקוחה מתוך הסרט המקסים שמבוסס על הספר בכיכובה של בר בלפר המדהימה - https://www.youtube.com/watch?v=Rxe4fAnRPeU&list=PLevkTfR01kC61Nf6Rdn1OFgZ70bR-HZgI
2) אם במקרה מישהו מן הקוראים בסקירה זו מכיר אותי גם מחוץ לאתר, אנא כבדו אותי ואל תספרו את הכתוב בסקירה הזו לאנשים נוספים מבלי לשאול אותי.
3) אם קשה לכם לקרוא את הסקירה מסיבה זו או אחרת, בבקשה אל תקראו אותה!
עכשיו אוכל להתחיל לכתוב את הסקירה עצמה.
***

בשנה האחרונה אני עברתי שינויים רבים, הן מהבחינה החיצונית (מראה, משקל וכדומה) והן מהבחינה הפנימית (נפש, ראש, מחשבות וכדומה). הכול החל בתחושה פנימית שלי שאני חייבת להפחית מהמשקל שלי. לא יכולתי להמשיך להסתכל במראה ולא לסבול את הדמות שנשקפת אליי. אכן, משקלי היה גבוה מעט. מן הרגע הזה החל התהליך שלי לנסות לרדת במשקל. תהליך שהתחיל בצורה בריאה מאוד. התחלתי לאכול בצורה יותר מודעת, התחלתי להתאמן יותר; הכול היה בידיים שלי, בשליטתי. מהר מאוד הגיעו התוצאות. התחזקתי מאוד, הרזיתי הרבה והרגשתי טוב בגוף שלי. גיליתי כמה ספורט מרגיע אותי ונותן לי להרגיש אדרנלין מטורף בגוף. בין יתר הדברים שעשיתי (שהיו אימונים כול יום, בהיקף של שעה לאימון) התחלתי גם לרוץ. באמצע השנה אני ואימי נרשמנו למירוץ של חמישה קילומטרים. כול כך שמחתי בתקופה הזו, החיים חייכו אליי. התחלתי ללכת בחזרה מבית הספר שלי (שנמצא בקריית אונו) לבית שלי (שנמצא ביהוד) ברגל. מן הבחינה הלימודית הצבתי לעצמי מטרה ללמוד ארבע שעות ביום (כמובן בלי כול קשר לשעות שהייתי בבית הספר) ועמדתי בה. כול כך התגאיתי בהישגים שהגעתי אליהם. הכול נראה בשליטה, תחת הידיים שלי.

בערך בסוף יוני הכול התחיל לקבל תפנית. הקיץ הגיע ואיתו גם החופש הגדול. התחלתי ללכת להתאמן במכון כושר. המרחקים אותם רצתי גדלו, המהירות בה רצתי גברה, תרגילי הכוח אותם עשיתי הפכו יותר ויותר מתקדמים, הצלחתי להרים משקלים יותר ויותר כבדים. הרגשתי חזקה, אך כבר לא הייתי בשליטה. התחלתי לאכול פחות ופחות סוגי מאכלים, פחות ופחות קלוריות. התחלתי לפחד מלאכול מאכלים מסוימים כמו: לחם, פסטה, אורז וכו'. התחלתי לספור כול יום את מספר הקלוריות שאני מוציאה, מבחינת הראש שלי הייתי חייבת להוציא לפחות אלף קלוריות ביום. פחמימות הפכו להיות כמו אויב בעייני המוח שלי. ירדתי הרבה מאוד במשקל. כשחזרתי לבית הספר כבר לא היה אפשר להסתיר את העובדה שהרזיתי. אנשים החלו לדאוג. המצב שלי אכן התדרדר. לפני שבוע אימי טסה לכנס בפורטוגל מטעם מקום העבודה שלה. דודה שלי באה לבקר אותי ונחרדה מאורח החיים הלא בריא שפיתחתי לי. כשחזרה אימי מהכנס כבר הובן לכולם שאני סובלת מהפרעת אכילה. נלקח ממני המנוי למכון הכושר (כלומר, כרגע אני עושה אימונים בבית ולא במכון הכושר). אתמול אני ואימי הלכנו לבדיקות בקופת החולים ואכן התוצאות לא היו מפתיעות. ה-bmi שלי כבר נמוך מדי. אומנם לא בהרבה, אך עדיין אני נחשבת במצב של תת תזונה.

***

הספר "מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן הוא ספר סוחף. ממש כמו ריצה. ממש כמו דינקה הכלבה גיבורת הספר וכמו לילי הכלבה שנמצאת יחד עם משפחתי. מסופר בו על שני סיפורים במקביל: האחד הוא סיפורה של תמר, נערה אמיצה בת 16 שבעל כורחה צריכה לברוח מביתה יחד עם דינקה כלבתה ולצאת למסע מסובך ביותר. השני הוא סיפורו של אסף, נער מופנם בן 16 שבמסגרת העבודה שלו בחופש כעוזר בעירייה הוא נשלח לחפש אחרי הבעלים של דינקה (היא תמר) לאחר שדינקה נאבדת לתמר. לאט לאט ומבלי שתמר תדע בכלל מזה אסף מגלה עוד ועוד פרטים לגבי תמר ומתחיל להתעניין במי היא.

כפי שאמרתי, זהו ספר סוחף. בלשון המעטה סוחף. הספר הזה, ליתר דיוק, מטביע את הקורא בתוכו. ממש מטביע. הוא גורם לך לשכוח את העולם שלך לרגע, לחיות את העולם של תמר ושל אסף. לרוץ עם אסף ודינקה, לחוות את חוויותיה של תמר. לכמה רגעים הוא נותן לך לא להיות אתה ולשכוח מן הצרות שלך, מן המחשבות שלך ולטבוע אל תוכו. ספר מומלץ למדי, במיוחד למי שמרגיש אבוד בחייו ובמחשבותיו.

טוב שבאופן טבעי אני נותנת הזדמנות לספר עד לכמחיצתו כי העקרון המנחה הזה הביא אותי להעריך את הספר הזה. היה שווה לקרוא אותו ולהמשיך ממחיצתו. בקיצור - טוב שלא התייאשתי ממנו.
(באיזשהו שלב גם הודיתי על הספר שהיווה לי מעין עוגן ומפלט בזמן בחינות)
העלילה מתנהלת במקביל וגיבורי הספר פועלים בנפרד ולא מכירים.

מפליא אותי שלא כתבתי חוו"ד בדיוק כשסיימתי לקרוא בו, אבל משהתברר לי שלא כתבתי חוות דעת כלשהי ב'סימניה' - ניסיתי להיזכר ממה נהניתי בספר הנדון.
ובכן, הייתה בו אווירה מיוחדת שהועברה ע"י הסופר שגרמה לי להמשיך ולקרוא ולנסות להבין איך העלילות המקבילות אכן מתחברות האחת לשניה. ואכן בסיומו התעלומה נפתרת והעניינים מתבהרים.

ההתחלה מאוד לא קלה.
מתחילים את הספר ולא מבינים מה הסופר רוצה...

לוקח זמן להיכנס לעלילה ולליבן של הדמויות,

אך כשזה קורה.... תישבו בקסמו של הספר לחלוטין...

מומלץ לכולם אך גם לירושלמים בעבר או בהווה.

כשמישהו קורא ספר פעם שנייה, הוא בהתחלה בטוח שזהו, מלאי ההתלהבות, השמחה והכיף שלו מהספר נגמר. הרי הסוף ידוע, וגם כל מיני פרטים מהספר מנצנצים לו תוך כדי קריאה.
ואני, ישבתי באחד מצהריי השבתות הארוכות בחדר, משועמם, ואמרתי לעצמי, אני חייב ספר טוב. אחד שידרבן אותי לקרוא עד הסוף. ויחזיר לי את החשק לקרוא ספרים.
עמדתי מול ארון הספרים וחיפשתי ספר רלוונטי, עד שנגלה לעיני "מישהו לרוץ איתו". ממ, כמה שכחתי את הספר? חשבתי לעצמי. נראה שמספיק. יאללה ננסה.
ונראה שהספר, למד מ"קרמבו" במבצע סבתא. להתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט להגביר. מה זה להגביר. לאוסיין בולט הגעתי בסוף.
ותודה רבה לדויד גרוסמן, שהצליח לעורר בתוכי את התשוקה הנפלאה הזאת לחדור לתוך הלב העמוק של בני האדם המקסימים האלו, לנסות להבין, לחבק את הנימים הדקים הנרקמים בין ריקוד, שירה, דמעה וצחוק. אמנם עם ריצת אצנים קשה לעצור לשים לב לכל פרח וגבעול בדרך, אבל את משב הרוח הקריר והמחייה הרגשתי חזק בעצמות.
כמו השיר שתמר שרה כמה פעמים בספר, "אי שם בלב, פרח מלבלב", ואין כמו לבלוב של דמעה מגרדת בקצה הגבה וחמימות גוברת ועולה בעמודים האחרונים של הספר.
נפלא. ממש.

הספר הזה רדף אותי, רץ אחריי. גם אני הייתי שקועה במירוץ אחרי הזמן- רדפתי אחרי כל דקה פנוייה שהייתה לי וניצלתי אותה לקריאת הספר. לא יכולתי להפסיק; הספר הוא דינאמי ומשתנה במהירות, קופץ בין זמנים והתרחשויות שונות, אבל עדיין מצליח להשאיר אותך ממוקד ומבין את העלילה.

בהתחלה חשבתי שנכנסתי לתוך סוג של ספר מתח ובילוש: למה הילד הזה, אסף שמו, רודף אחרי כלבה ברחובות העיר, ומי זאת תמר, הנערה המוזרה שמפקידה את התיק שלה בשמירת חפצים, ומוודאת שיש לה מספיק אספקה שאותה היא מחביאה במקום שכוח-אל? למי היא מחכה? האם היא טובה או רעה? אלו השאלות שהסופר דויד גרוסמן מנחית עלינו כבר כשהוא מתחיל לספר את הסיפור. אבל הוא לא נותן לנו את התשובות עם כפית של זהב ישר לפה. ממש לא. אם תרצו תשובות- תצטרכו להמשיך ולקרוא את הספר, עד העמוד האחרון שבו; רק כך אפשר להבין את כולו.

אבל זה שווה את זה, ועוד איך.
בספר "מישהו לרוץ איתו" יש מגוון אנשים : אסף, תמר, שי פסח בית-הלוי, רועי, תיאודורה, לאה וכמובן דינקה. לכל אחד תפקיד אחר בסיפור, לכל אחד אישיות שונה בעליל ,אבל הם כולם יחד בונים סיפור אחד, שלם, מרגש, עצוב ומקסים.
ההתמודדות של שי כ"כ נוגעת בלב וגם רלוונטית לימינו- לדעתי, היא שיא -שיאו של הספר.

ועוד משהו אישי: כשגמרתי את הספר חשתי גאה בעצמי, מכיוון שסיימתי לקרוא ספר ישראלי "של גדולים", ועוד של דויד גרוסמן המהולל, שהספר האחרון שלו שקראתי הוא "איתמר והארנב".... אני בטוחה שעוד אמשיך לקרוא ספרים פרי-עטו.
לסיכום, מדובר בספר מקסים, סוחף ומרגש, אז קדימה! תתחילו לרוץ- לספרייה או לחנות הספרים הקרובה לביתכם.. :)