“שכונת בית הכרם בירושלים, שנות ה-60. אהרון קליינפלד הוא ילד בן 11 וחצי. הוא חי עם הוריו, סבתו החולה ואחותו הבכורה בדירה בשיכון. העלילה בספר עוסקת בקורותיו של אהרון במשך תקופה של כ-3 שנים, עד לימי תקופת ההמתנה של לפני מלחמת ששת הימים. הספר מתמקד בהתפתחותו הפיזית והפנימית, ובמערכות היחסים המורכבות שבינו ובין הוריו, בינו ובין חבריו ובינו לבין המבוגרים שבסביבתו. הספר מסופר כמעט כולו מנקודת מבטו של אהרון, בגוף שלישי.

גופו של אהרון חדל לגדול בגיל 10 למגינת לבו, ובמיוחד למגינת לבה וכעסה של אמו. היא חוששת שהוא יבייש את המשפחה בנמיכות קומתו שתוצג לראווה בחגיגת הבר-מצווה הקרבה והולכת, ושבתכנונה ומימונה עסוקים מאוד היא ובעלה. במהלך הזמן מתחיל אהרון להכיר בפער שנוצר בין התפתחותו הנפשית המורכבת לבין התפתחותו הגופנית, כאשר הוא מסרב להפוך לחלק מעולמם של המבוגרים. חלק נכבד מהספר מוקדש למערכת היחסים שבין אהרון לבין גופו בתקופה לא פשוטה זו של גיל ההתבגרות.

כחלק מההתעמקות בנבכי הנפש של אהרון וביחסיו המורכבים עם חבריו ועם משפחתו, מתאפיין הספר בתיאורים מפורטים וריאליסטיים למדי של האווירה בבית, של החפצים, המאכלים, הריחות, השפה, הדיאלוגים והסביבה הקרובה. חלק נכבד מהספר מוקדש לתיאור מעין "משולש רומנטי" שמתפתח בינו לבין יעלי וחבר ילדותו, גדעון. גדעון ויעלי יוצאים למחנה של תנועות הנוער שלהן, ואהרון נשאר בירושלים. הוא שוקע בייסורים עקב הבגידה האפשרית מצד שניהם.

בראיון שנתן דויד גרוסמן הוא מסביר את השם המיוחד של הספר: "דקדוק זה במובן של לדקדק עם עצמי. אהרון אינו מוותר לעצמו. הוא מדקדק עם עצמו כחוט השערה [...] אני כתבתי ספר שלם כדי להבין מה זה הדקדוק הפנימי של ילד אחד ושמו אהרון"

דויד גרוסמן צולל אל נבכי מחשבתו של אהרון בפירוט רב מדי לטעמי. זהו ספר לא פשוט לקריאה. לא נדיר לקרוא פסקה בת 3 עמודים ויותר ובה תיאורי מחשבותיו של אהרון. זה די מלאה, ודי מאתגר לשמור על הריכוז. אלי זה פחות דיבר.

הזמו והמקום חופפים לימי ילדותו של דויד גרוסמן, כך שלא מן הנמנע שחלק נכבד מהספר הוא ביוגרפיה מתקופת ילדותו של דויד גרוסמן.”

“ספר רגיש מאוד על נער מתבגר, שלמרבה הצער גופו הינו של ילד. סיפור על התאהבויות, מריבות, הרבה הרבה עצבות ועומק של המספר ועולם שיצר לעצמו כבריחה מהמציאות. הסיפור נותן זווית ראייה רחבה מאוד על העולם השיפוטי שלנו. על עצמנו ועל השינוי שכולנו צריכים לעבור עם עצמנו על מנת להיות אנשים המקבלים שונות בחברה.
ספר מומלץ וכן הסרט של ניר ברגמן.”

“כשקראתי בצעירותי את הזמן הצהוב, חיוך הגדי ועיין ערך אהבה של דויד גרוסמן כשרק יצאו לאור, מאד אהבתי אותם. אחר כך קראתי את אשה בורחת מבשורה שהרבה פחות אהבתי ומאז נפרדו דרכינו. אני ידעתי זאת, הוא לא. היום כשאחת הדרכים שלי להתמודד עם ההלם של מחדל וטבח ה-7 באוקטובר 2023 הוא קריאה כמעט בולמוסית, הגיע לידי גם ספרו "ספר הדקדוק הפנימי" ו..וואו. איזו כתיבה, אילו עיני רנטגן אל המחשבות והתחושות של מתבגר בישראל של שנות הששים והשבעים של המאה שעברה. זהו ספר פשוט נפלא. בדרך כלל אני קורא כארבעה ספרים במקביל, הפעם מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר מה"הדקדוק" על חשבונם של הספרים האחרים. מומלץ.”