ביקורת ספרותית על מישהו לרוץ אִתו (איתו) מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

אזהרת טריגרים: סמים, ספוילרים אני משערת

אנחנו נולדים עם עור דק. (שי בלי עור בכלל, וזה דימוי טוב) עם השנים אין לנו ברירה אלא להקשיח אותו. בכח, בכח. לעטות שכבה אחר שכבה של הגנות, של קשיחות. שכבות של התעלמות, של דחיית הסביבה. אם ניתן לכל הסביבה לגשת לא נשרוד הרבה.
יש אנשים נדירים שמצליחים להישאר בעוד דקיק בלי הגנות. לי יש שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות. שכבת ההתעלמות מאקטואליה, למשל. אחת חזקה, משוריינת. שכבת ההתעלמות ממורכבות. יש בה חלונות קטנים אבל רובה עומדת בחוזקה. שכבת ההתעלמות מהייסורים השונים - זו אחת מסובכת. מורכבת מהמוני עלי שלכת שלעתים עפים כולם לכיוון אחד ומשאירים חלקה חשופה, פועמת, אדומה.

וישנם מצבי חירום. כשאויב מגיע מכיוון לא צפוי ומסתער חרישית, מזדחל למרכז העצבים ונוחת שם בהפתעה, מפעיל אזעקות בהמונים וגורם לקריסה רשמית של המערכת כולה.
ואז יש צורך לצאת להתאוששות. איטית, כה איטית. כואבת, מגרדת, מייסרת. לבנות את השכבות בחזרה, לתפור אותן זו לזו, לצקת מלט בחיבורים. האויב ההוא כבר לא יוכל לחזור, אנחנו מחוסנים מולו. אבל אויב לא חוזר פעמיים. הם מתחלפים, מחליפים מקומות, משתכללים. כשהבא יגיע ההגנות יפעלו מעט יותר טוב, אבל לא מספיק.

ביום חמישי נחת אצלי אויב חזק במיוחד. המצב ממילא קצת שברירי, המערכת עוברת שדרוג כללי שלא בטוח שיצלח. אולי נצטרך לחזור לגרסה הקודמת.
הוא אחד מהאכזריים שנתקלתי בהם.
מורכב מכל החלקים הקשוחים: חוסר ודאות, חרטה, הלקאה עצמית, דאגה, מסתורין אפל, רוע טהור.

גיליתי שמישהו - שחשבתי שידעתי מי הוא - היה תחת השפעת סמים. כנראה במשך כל היכרותנו, אינני יודעת.
וזה אויב חזק להפליא כי לא ידעתי. לא ידעתי, לא ידעתי. לא חשבתי, לא שיערתי, לא טרחתי. זה הורג אותי. מאכל אותי מבפנים כמו חומצה. מחריב את החומות שלי בשיטפון.

חשבתי שידעתי מה שיש לדעת עליו. חשבתי שזה הוא, שככה אנשים נראים, שפשוט יש כאלה בעולם. לא ידעתי.
אני רוצה להאשים, נורא רוצה. לצעוק למה לא סיפרתם לי שככה אנשים נראים וזה לא בסדר, זה לא תקין. לשאול למה לא דיברתם, למה לא הראיתם, למה לא נתתם לי כלים לזהות.
אבל למי כבר יש לי לצעוק.

ילדים, אל תיקחו סמים. אנשים ימחקו אתכם. אתם תהפכו לצל של עצמכם, אתם תתקדמו בצעדים סהרוריים בעולם, אתם תונמכו.
והכי גרוע? זו תהפך להיות ההגדרה שלכם. הזהות המסוממת והזהות העצמית היפהפיה שלכם יתאחדו לאחת. הורקרוקס במקום הלב שלכם, סוהרסן במקום המוח.
אנשים לא יידעו. מי שלא יהיה לו הכח והיכולת לדעת, לא יידע. כל מי שיפגוש אתכם יחשוב שאלו אתם, אתם באמת.
וזה לא נכון.

הקטע הכי מורכב הוא שאנחנו חושבים שיש בנו היכולת לדעת. הסימנים ברורים, לכאורה. ככה נוח לנו לחשוב.
חדשות אקטואליות: הם לא ברורים.
מנגנוני הדחקה ייאטמו לנו את העיניים והאוזניים, השכבות של העור שלנו יפיצו קרינה מטשטשת.
זה יכול לקרות, ואתם לא תדעו.

אנחנו קוראים ספרים על זה. אנחנו מרחמים על שי, אנחנו חושבים שזה מצב סוריאליסטי. אנחנו מהרהרים כמה זה חריג ומזעזע, מצקצקים. וכל אותו הזמן שי עומד לידנו ברחוב, בעבודה, הוא השכן שלנו מלמעלה, זה שמספר בדיחות באוטובוס.
ואתם לא תדעו.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)