ביקורת ספרותית על שתהיי לי הסכין מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

היינו בני 18. בקושי הכרנו. הוא קיבוצניק, מאד גבוה, מאד קרח, מאד ביישן. אני, אני. לא גבוהה, לא קרחת, אפילו לא ביישנית. גרנו כל אחד בקומונה שלו, בכלל לא באותו מחוז. ראיתי אותו רק בכנסים הומי להט סוציאליסטי של הנוער העובד. אפילו לא דיברתי איתו, אבל שמתי לב. אני בדרך כלל רק שמה לב. לא חשבתי שהוא יודע אפילו איך קוראים לי. והזמן עבר מהר ונהניתי אבל הבנתי שעוד רגע הוא הולך להיעלם, אז זזתי. זה היה טיול למדבר יהודה שלא הייתי אמורה להשתתף בו בכלל. הדרכתי יא אבל ידעתי שהוא מדריך י ושהוא שם. בערב האחרון של הטיול מצאתי לי טרמפ מתל אביב עם מישהו שנסע לשם. לא לקחתי אפילו שק שינה. קיוויתי.

הגעתי והוא היה והתחלנו לדבר. כל הלילה דיברנו. מאות חניכים ישנים היו מסביב אבל היינו רק שנינו. מדברים. ובבוקר, בזריחה, נגענו. קודם אני ואחר כך הוא. רק קצת. לסמן. וחזרתי משם ונשארנו אנחנו לעוד כמה חודשים, עד הצבא, עד שהוא התגייס לסיירת שלו ואני לבהד שלי וזה היה קשה אז, להרגיש, גם לא ידענו איך, ורצינו להפסיק להרגיש, אז הפסקנו.

ואחר כך, כמה שנים אחר כך, התחלנו לבוא אבל אף פעם לא באותו הזמן. הוא בא כשאני לא הייתי ואני באתי כשהוא לא היה ושנינו חשבנו שאין שם אף אחד, אז הפסקנו לבוא.

ואז הוא כתב. ואני כתבתי. ושם, שם היינו נוכחים, קלופים. לא היו שם גרביים מלוכלכים ליד המיטה ולא הורים שצריך לנסוע לבקר ולא ילדים שצריך לקחת ולהחזיר, היינו רק אנחנו. עם כל הטינופת שלנו, כמו שהיא. עטופה ברוך ובסלחנות אבל נוכחת, מחוטטת, מתהדרת בכל השדים שיצרו אותה ומבררת איתם מה יש בקרביים שלה, מתפלשת יחד איתם במדמנה שאין בה גופים, רק מילים, כמו להכאיב.
וזה היה, זה היה כאילו מישהו לוקח עששית וקורא לך בחושך לקטקומבות שלך ומאיר איזה קיר שבכלל לא ידעת שנמצא שם ויש עליו ציור ואז הוא אומר לך "תראי כמה יפה כאן". ואת, את שחשבת שרק את מכוערת, שלא העזת להראות, את משתאה. כי את מצליחה לראות את הקיר ולראות את הציור. ולראות שהוא יפה.

ועל זה הספר. מכתבים של איש ושל אישה, הוא באמצע חיים שלווים לכאורה, או כפי שגרוסמן מנסח אותם:
"זה ככה, נכון? שני אנשים, בטוב וברע. אוהבים ופקוקים בתוך צנצנת הנישואים, וכל נשימה עמוקה שלי לוקחת משהו ממנה, חשבונאות קטנונית ולא רצונית עם האדם שאתה הכי אוהב. ובסוף הכל הופך לחשבון, למאזן. תאמיני לי ... לא רק מי מרוויח כמה ומי עובד קשה יותר, בבית ובחוץ, ומי יוזם יותר במיטה. גם הגנים שתרמת לקופה המשפחתית נספרים איפשהו. גם למי הילד דומה יותר, ומי משניכם מזדקן מהר יותר. ומי לא מצטרף אליו."
והיא, שהרבה אנחנו לא יודעים עליה, לפחות לא בהתחלה. והם מוצאים איזה מקום שמאפשר להם לקחת את הנשימות שהם זקוקים להן, ומעזים, בטפשות?, להכנס אליו, למרות הכל.

העומס עצום. האינטנסיביות מבעיתה. אולי צריך לקרוא אותו בקצב בו כתובים המכתבים, המכתבים שלו אליה ושלה אליו. הזמן, הציפייה, גם הם בעלי ערך. אולי אפילו חלק גדול ממנו נוצר דרכם.

ומה יש בזה? פרט לכתיבה המרהיבה של גרוסמן?
זה לא מעט, כתיבה מרהיבה. במיוחד כשהיא של מי שנדמה ששולט בכל המילים בעברית, שררה, הג'ורג' אורוול שלהן, מחלק להן מספרי מוות לא אקראיים והן מצתוותות לפיהם, "שימור" ליד "אושר", "מאבק טריטוריאלי" בשטחי "נפש האחר", כל צוות כזה מסתער עליך, שאינך מורגל בו, ומנביט משמעות חדשה.
ויש בו גם הרבה מחשבות. אינטימיות. אמיתיות ולא אמיתיות. ואין להן עלילה להצטנף סביבה, רק בדלים של עלילה, אבל די להן בלעדיה, כי מי צריך עלילה כשיש כזה עומק ואפשר לצלול ולצלול ולצלול.

זה ספר נפלא.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על שתהיי לי הסכין