האישה שראיתי בכנס המחזורים

כחייל בסדיר, הגעתי למוצב על גדר גבול לבנון. היה לילה חשוך במיוחד, המתנו במתח ובדממה, לסייען שהיה צריך לעבור את הגבול. מעת לעת פילחה את הדממה קריאת קשרית ברשת הקשר, פרפר אחד, כאן ברזל, מצבך. למרות שחלפו שנים, אני זוכר את הקול הממגנט, ששבר את דממת הלילה, כאן פרפר אחד, קבלי בהמתנה, ענה חברי לעמדה.

עם סיום תשובתו, הוא הסב את מבטו אלי ואמר, זאת הקשרית שקולה הוא אגדה בגזרה, מילותיה מהלכות ככישוף על החיילם בלילה, מפיגות מעט את בדידותם. לפני זמן חבר שלי ניהל עם הקשרית שיחות מהלב, ברשת חירום שאף אחת לא מאזין לה. הוא הפך למאוהב באופן קשה, ואחרי מספר ימים ששוחחו לתוך הלילות, הוא הרגיש צורך להכיר אותה באופן אישי.

הוא קפץ לחמ"ל בו היא שרתה, וכשהם נפגשו, הוא נותר שותק וללא מילים. רק מאוחר יותר הוא הצליח להסביר את התנהגותו לחברו. היא נראתה שונה לחלוטין במציאות מכפי שהוא דמיין אותה. כשהביטה לתוך עיניו, כשדיברה אליו, אף קולה נשמע לו שונה מהקול שחווה הרחק ממנה באמצעות מכשיר הקשר. ויתכן שאף הוא היה לגביה שונה לחלוטין מכפי שדמיינה היא לעצמה. על כל פנים, הם גמגמו אחד לשנייה, משפטים שבורים ובודדים, הוא הסמיק בפניו, ופשוט אמר סליחה והלך...

למרות שהחייל שהיה יחד איתי באותו לילה, נשבע לי שמדובר במקרה אמיתי, שמעתי סיפורים נוספים דומים על קשרית וחייל, שסופרו במקומות וזמנים אחרים...

דויד גרוסמן, בספרו, תהיי לי הסכין, מספר סיפור הבנוי על עיקרון דומה, על גבר ואישה, שלא ממש נפגשו, אולי פגשה חטופה שלו אותה, והיא כלל לא ראתה אותו, והם כותבים האחד לשנייה, מכתבים, בהם כל אחד מהם מדמיין האחד את השנייה באמצעות מילותיו ומספר לשנייה את צפונות נפשו הכמוסות, אלו שלא מסופרות אפילו לקרובים ביותר ולו לעצמו.

כתבתו של גרוסמן, נפלאה עשירה ודומה לשירה, מילותיו הצליחו להחזיר אותי לחוויית יופיו של המכתב הכתוב בכתב היד, למילות המרטיטות והמכשפות, להמתנה המרגשת ולעתים המייסרת לקבלת המענה.

הסיפור מתחיל בכנס מחזורים, מרים הייתה מורה בבית ספרו, לא שלו, ולא מבוגרת בהרבה ממנו, הוא הביט בה, בידיה שחבקו את גופה המאורך, במבטה ובגופה הנבוך ששדרו שאינה שייכת למעמד הזה. היא הייתה לגביו באותו רגע כמו איקונה קדושה, ששדרה לו בתדרים המוכרים למופנמים, את מה שהוא עצמו, אדם מופנם הספון בתוך עצמו. מראה חטוף ותחושות סמויות, גרמו לו לעשות מעשה נועז, לפנות אליה במכתב, שבהמשך הפך למכתבים, באמצעותם הוא יבטא את עצמו, כפי שלא ביטא מעולם.

גרוסמן, נוגע בבדידות האנושית כיסוד קיומי, באמצעות גיבוריו שאומנם מתנהלים במשפחתיות נורמטיבית, אך דווקא בה הם חשים בדידות, המועצמת בלילות בשעה שיאיר כותב למרים את מכתביו ומרגיש באמצעותם שהוא יוצא למסע מדומה. האם הפנטזיה תהפוך לממשות? זהו מתח המהלך לאורכה של תכתובת המכתבים שמנהלים שני האנשים הכל כך קרובים אחד לשני וגם הזרים זה לזה.

ספרו של גרוסמן, נוגע בפנטזיות הלא ממומשות, המוכרת לכל אחד מאתנו, כמו ההיא שניצבה בכנס המחזורים בפינה דוממת ועיניה היו עצובות. לא פניתי אליה, למרות שלא פעם אחת השתעשעתי ברעיון וחלפו השנים...כך גרוסמן, לא רק עוסק בפנטזיה, אלא נוגע במציאות חיים, עמוקה, כמוסה ועצובה, זאת שלא פעם כגיבורי סיפרו, מבקשת להתערטל ולהסיר את ההגנות שלה ולהיות מה שלא היינו...

"גילוי נאות" - עד היום לא קראתי את גרוסמן, כי כמו שפעם אמר עמוס עוז בראיון אתו: "קריאה בספר זה סוג של התאהבות. של כימייה. או שיש או שאין". הוא דייק יותר במילים שלו אבל זו הייתה הכוונה, ואני לא התאהבתי מה לעשות ... וכשקיבלתי את הספר הזה לפני שנים עם המלצה חמה ודוחקת שדווקא הוא זה שישבור אצלי את הווטו, לא התרצתי והמשכתי והנחתי לו להמתין על המדף עוד שנים ארוכות עד שהגיע זמנו.
צריכים היו להתקיים שלושה תנאים עבורי כנראה – הראשון -"סטייט אוף מיינד"- הלך הרוח המתאים, השני-"אקלים"- רקע, זמן מתאים, סביבה, מקום ...ולבסוף "טריגר"– מניע, גורם, מזנק. כשכל התנאים הנדרשים התקיימו, שלפתי את הספר מנבכיי הספרייה שלי, והתחלתי לקרוא בו, ודי מהר, אפשר לומר כבר ביום הראשון, הגעתי ללב ליבו, כיאה למי שביקשה להצדיק את כל הסופרלטיבים שנאמרו עליו.

אז מה בדיוק קורה כאן ברומן המכתבים הזה של גרוסמן ?

גבר רואה אישה לא מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם. היא נוגעת ללבו (מדוע?). הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם .כל אחד עם בן זוגו וילדו. הוא בעצם מציע נתינה של משהו יקר מאוד, הכי יקר. סוד או חולשה או בקשה מופרכת לגמרי. שכל אחד יפקיד בידיו של האחר . כשני זרים . ("מה יותר מושך ומטריף מזה ?"כך הוא טוען ).
"אל תשכחי שגם המציאות היא בסופו של דבר רק צירוף מקרים רגעי אחד על פני כדור ענק שכולו רוחש אפשרויות שלא יתממשו לעולם" הוא מסביר לה כבר בהתחלה ומוסיף "ושכל אחת מהאפשרויות האלה הייתה יכולה לספר לנו סיפור אחר לגמרי על עצמנו ... לנגן אותנו אחרת ... אז למה שלא נבוא זה אל זה מהמקומות הכי לא צפויים, מהצד האפל של המוח ? ", והוא עומד על כך שהקשר יתקיים ביניהם אך ורק באמצעות מילים כתובות. קשר נטול מפגשים .
מסקרן? מאוד !
מפתיע ? עוד יותר !
ומי שיצליח לקרוא את הרומן הזה בנשימה אחת מובטחת לו התעלות נפש אמיתית. אבל זה יקרה רק לקוראים המוכנים ללוות את החוויה התוך-גופית הזו ללא מורא, עם סקרנות גדולה לגעת עמוק אבל ממש עמוק בבפנוכו .

הכתיבה מסחררת שונה ומאתגרת. אמרו לי כבר שככה גרוסמן כותב. היא מלבה יצרים מבלי לגעת. רוח נוגעת ברוח. בלי ידיים רגליים וכל מה שיש לאדם באמצע. וככזו היא מצליחה גם בלי הגוף להפיק קולות של עונג אחר. קולות של הנפש .

האומנם זה עונג אחר ? הרי נאמר כבר שגוף ונפש אחד הם, אז היכן אם כך השוני ?

במהלך הקריאה עמדו לנגד עיני שני ציורים מוכרים שלגמרי תאמו את האווירה שבספר- האחד- קטע מהפרסקו "בריאת האדם" של הצייר מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, מסירת ניצוץ החיים לאדם, מאצבע "אלוהים", הציור של הידיים הנשלחות והכמעט נוגעות, והשני – "החיבוק" של אגון שילה– שני גופות סעורים שעולם ומלואו מתרחש ביניהם ובין הסדינים, בדומה לאותו עולם סעור הנתון במרחק הנגיעה הבלתי מושג בציור של מיכלאנג'לו .

השאיפה לגעת עמוק ולהיות מובן היא תמציתו של הרומן הקסום הזה. רומן על שני אנשים שכותבים את עצמם, ושואפים להיות "כל מי שמבטך יראה בי". לגלות את ה"עצמי" באחר על ידי האחר, באישורו אותם, ובהשתקפותם בו ואולי גם בהתאחדותם אתו. החיפוש הקמאי לנפש תאומה .

מבחינתי גרוסמן הגיע כאן לפסגה . אז נגיד שהתאהבתי .

ואגב כותרת הרומן "שתהיי לי סכין", לקוחה מילה במילה מחלופת המכתבים של הסופר פרנץ קפקא עם אהובתו מילנה יסנסקה. (יצא גם ספר כזה). "אהבה היא שאת לי הסכין שבה אני נובר בתוכי " זה הציטוט וממנו גרוסמן שאל את השם, ואולי גם את הקו המנחה שהופך את עצם ההתכתבות, לסימן הבולט ביותר של אי-מושגות ....של החיפוש הסזיפי לאחדות. זה שמעלה את הנפש ומוריד אותה הלוך ושוב ומייעד אותה לעבודה קשה ואין סופית כשהשאיפה היא להגיע בסוף למעין קתרזיס .

רציתי שיהיה לי הסכין, לא ידעתי איך עוד לדקור את בלוני הגעגועים שאיימו להטריף אותי באותו יום, בלונים שמתנפחים עם הזמן במקום ללכת ולהתכווץ, גדלים מכוחו של דמיון נושף ושוצף. אלו דמיונות פורחים באוויר, בלונים שיתפוצצו עם הנגיעה הראשונה בקרקע, ואף-על-פי-כן אינני מצליחה להשתחרר מהחוט שקושר אותי אליהם, אליו. אני חייבת ספר, חייבת ספר עכשיו, משהו שיסיח את דעתי הסוררת. אבל לא כל ספר - אין לי סבלנות לעיון, אין לי כוח למלחמה, אני לא רוצה עלילה ממחוזות רחוקים או מימים עברו ולא מחפשת אירועים דרמטיים - הפעם אני רוצה להתכנס לתוך ספר אינטימי, משלנו, חשוף ודוקר, קל לנשיאה אך כבד מחיבוטי נפש - חיבוטים של מישהו אחר. ואיכשהו ידעתי בוודאות מוחלטת שהספר הזה, שחבר המליץ לי עליו לפני שנים, הוא בדיוק מה שאני מחפשת. יש והמלצות מסוימות נחרטות בזיכרוני - פעמים זה הממליץ, פעמים זו מידת החום. כך למשל עם "החיים כמשל", שבחור אחד סיפר לי עליו עם אש בעיניים. לא הכרתי אותו, אבל אני עדיין זוכרת את האופן בו דיבר על הספר (שעדיין לא קראתי), ואת התרשמותי מהשפעתו עליו. "שתהיי לי הסכין" עורר את התפעלותו של אדם שאני מעריכה את דעתו הביקורתית-במיוחד, והתלהבותו שלא הוצנעה כרגיל פעלה את פעולתה.

שתהיי - לי - הסכין. טרם קראתי בו מילה, וכבר השם לבדו סיפר לי כל-כך הרבה: תהייה שם אישה, וגבר, והוא ישתמש בה כדי לקלף את השכבות שמכסות על מהותו, על עצמיותו. את עצם הלוז שלו - העצם שהאדם כולו מכונס בה - אותה הוא מחפש, גילה האיש את ליבו עוד במכתבים הראשונים. הכל במכתבים. אין ראייה ואין נגיעה, רק שתי נשמות זרות זו לזו המבקשות להיפגש, עירומות מגוף, מורדות בעולם שכפה עליהן את עולו. אבל הגוף אינו מקבל את סילוקו בהכנעה. היד היא שכותבת, והלב הוא שפועם, וכמו אבן נגף הוא ניצב בפני מאמציהן הכבירים להתאחד, ללא תיווכו, לנתץ את הגבולות הפיזיים והנפשיים של האני ולהתיך עצמן לאחד. בלהט קדחתני ובעיניים פקוחות מביע האיש במכתביו - שרק הם נחשפים בהתחלה - את משאלתו לחרוג מגבולותיו ולפרוץ אל אלה של האישה, כמגנט המבקש להיכנס לאזור הדחייה של מגנט אחר. בלילות, בשעות הקטנות, ניצב מיואש מול החוק הקדמוני המגן על תחומה של כל בריאה וכל הווייתו מצטמצמת לרצונו לדעת, ולו רק לשבריר שניה, את הווייתה של נפש אחרת, הוא תוהה - ומה אז? מה יקרה כשיפסע במחוזות שאינו בעליהם, איזה תוהו ייצור כשישבור את החוק המבדיל בינו ובינה, ואולי גם בין השיגעון? ואותה תהייה יוקדת, בפסקה אחת מופלאה, שבה ומופיעה - הפעם בלבושה הגופני - שואלת מה יקרה כששתי עיניים, העיניים ממש, יגעו זו בזו, ומי יודע - אולי תתגלה אז תופעה פיזיולוגית חדשה, נעלמת, שהגוף שמר בקפידה לאלו שהעזו.

את הספר קראתי במהירות ובשני הלכי רוח. הראשון היה הלך הרוח שהניע אותי לקחת אותו מלכתחילה. קרסתי בפיסת הדשא הראשונה שנקרתה בדרכי חזרה מהספרייה, והתחלתי לקרוא. מרגע לרגע גברה השתאותי נוכח העומקים הרוחניים שקופלו בין הדפים - רעיונות עמוקים במעטפת של הנפלא והתמוה על גבול ההזוי אשר נתנו לי - בשילוב מספר אזכורים חזליי"ם ששובצו בו - תחושה שאני מעיינת במדרש אגדה חילוני. הספר חשוף ברמה כמעט מהממת, עד שלפרקים חשבתי לעצמי שחלקים ממנו יכולים היו להיכתב רק תחת השפעתו ממוססת-הבושה של יין. בימים הבאים, כשההרגשה המשכרת שנסכה בי הקריאה התפוגגה ומצב הרוח - כדרכם של מצבי רוח - התחלף, העכירה את ההתפעלות בחילה קלה של הנגאובר. החשיפה והבוטות המוגזמות-לעתים עוררו בי תחושה קרובה למיאוס, כאילו הסופר התבסם יתר על המידה ונתגלתה - בדמות שהיא יציר כפיו ומחשבותיו - ערוותו. האם לראות אותה, או, עם הפנים לאחור, להחזירה למדף? כנראה שתלוי במצב הרוח.

קריאת הספר הזה של גרוסמן לקחה לי לא מעט זמן, יחסית, בשל סיבה פנימית ובשל סיבה חיצונית. החיצונית היא פשוטה, לצערי אני מעט לחוץ בזמן כעת ואין ברשותי זמן רב לקריאת פרוזה. הפנימית היא שהספר הזה הוא משהו אחר, הוא מתיש נפשית, לא מייגע, אבל בהחלט מתיש, זה לא ספר שנקרא כלאחר יד.
אם להודות על האמת בחלקים מסוימים של הספר, בעיקר בראשיתו, מטוטלת התחושה שלי לגביו נעה בין הרגשה של כמעט סלידה מהטירוף, השיגעון, הביזאריות והחשיפה הקיצונית במעשיו ובכתיבתו של יאיר, גיבור הספר, לבין תחושה של יראת כבוד לנוכח גילויים של כתיבה על סף הגאונית וחשיפה מסחררת של עומקים נפשיים. לא אכחד ואומר שבקטעים מסוימים נותרתי הלום וחסר אויר לנוכח העומקים הנפשיים שנפרסו לפני בכתיבה החושפנית עד לכאב. אט-אט המטוטלת התייצבה בצד הקרוב יותר לגאונות מאשר לשיגעון, אבל כפי שכולם יודעים המרחק ביניהם הוא לא רב במיוחד.
אני מוכרח לציין שהקטע האחרון שיאיר כותב מבית המלון העלוב בתל אביב הוא אחד הקטעים ההזויים, המטורפים והמרשימים שקראתי.
קשה לכתוב על תוכנו של הספר, זהו ספר אינטימי עד מאוד, עוסק בנימים דקים של רגשות ומאוויים, בחיפוש אחר הגדרת האני היותר עמוקה, הלוּז החמקמק עד לאימה. בחיפוש אחר הקשר העמוק ביותר לעצמך, לבן/בת הזוג, וכנראה גם הבלתי ניתן להשגה. בחיפוש אחר הילדות האבודה.
חוויית קריאה נדירה.
(ובסוגריים אוסיף שעל אף הכל, אבין מאוד לליבו של אדם שלא התחבר לספר והמטוטלת שלו נשארה בצד של השיגעון).

את "שתהיי לי הסכין" קניתי לפני שנתיים וקצת, בדרך הביתה מבה"ד 1. היה לי קר והלב שלי שיווע למילים של אמת ("עקד הקצין" לא ממש ענה להגדרה). התחלתי לקרוא אותו בשבת, אבל מהר מאוד הפסקתי. לא כי הוא לא היה טוב, אלא כי לא היתה לי פניות נפשית אליו (ובהחלט צריך פניות נפשית לספר כזה).
לפני שנה נזכרתי בו שוב, והתחלתי לקרוא מההתחלה.
קראתי בו לאט, בכל שבת עוד קצת, עד שסיימתי לפני חודשיים.
ומאז, הוא ממשיך להלך עליי קסם.

*

למה לקח לי כל כך הרבה זמן לסיים לקרוא אם מדובר בספר מיוחד במינו, אתם שואלים?
משום שיש בו מינונים גבוהים של אמת על זוגיות, אהבה, הורים וילדים. וקשה לי לתפוס את האמיתות האלה כי אני לא שם בינתיים, כלומר - לא בזוגיות, ולא אהובה של מישהו ולא אם.

ובאותה נשימה אני אומרת לכם - תקראו. אומנם מדובר בספר שמצריך ריצה למרחקים ארוכים, אך טרם נתקלתי בניסוחים כה מופלאים לרגשות, תהליכים ומצבים, כפי שדויד גרוסמן מיטיב לכתוב.

*

"...אני אף פעם לא העזתי ככה, לא נתתי לעצמי כזה היתר כמו שאיתך. היתר פנימי, אני מתכוונת, ובלי שום מגבלות. ואתה יודע שיש לי בן זוג שבאופן הכי נדיב אומר, באינסוף דרכים, תהיי את עצמך. כל מה שתרצי, ובלבד שתהיי את עצמך. ואני לא העזתי. לא עד הסוף, לא עד המקומות שמעבר לכוחי, ובוודאי לא כפי שאני מרגישה כעת שאני רוצה.
ואולי באמת אני לא מסוגלת להגיע לשם לבדי, בכוחות עצמי בלבד? ואולי באמת מי שעד כדי כך זקוק, כמוני, לאדם אחר שיביא אותו אל אושרו, לא, לא רק ל"אושרו", לאישורו העמוק ביותר...
ואני לא רוצה שתהיה לי כליא-ברק. מה פתאום שתכלא את הברקים שלי? להיפך, אתה שומע? תבוא ותגיד 'תהיי אור!'"

פשוט ספר מקסים ומרגש!
ניגשתי לקרא אותו בפעם השנייה, כאשר לראשונה קראתי אותו בצבא, וכעת, הזכירו לי אותו וניגשתי לקרא אותו שוב.
הספר הוא חלופת מכתבים בין יאיר למרים, כאשר, יאיר רואה את מרים בכנס מחזורים ומשם מתחיל לכתוב לה. ההתכתבויות אינן בדרך של כותב – מגיב, אלא פרקים שלמים עם מכתביו של יאיר למרים ומכתביה של מרים ליאיר.
כל אחת מהדמויות יש לה אופי משלה, ודוד גרוסמן פורש לפנינו שתי דמויות כאשר כל אחת מהן היא עולם ומלואו, ומתוארת ממספר צדדים שונים, כיוון שיאיר יכול לכתוב למרים ולמעשה כותב על עצמו, ומרים יכולה לכתוב ליאיר ולמעשה כותבת על עצמה. ההתכתבות הזאת, מגלה את הצדדים הרבים באישיות של כל אחת מהדמויות ולמעשה פורשת לפנינו את דקויות נפש האדם. דווקא במבנה הזה של כתיבת מכתבים, ישנה אפשרות לפתיחות אחרת, עצומה, חדשה, מרתקת וחושפת.
זהו ספר על אהבה, תקווה, אמונה, תשוקה. חיים שגרתיים שלפתע יכולים להשתנות. על היכולת שלנו לשנות את הדברים וההעצמה שלנו את הדברים, המקרים והאירועים: הרי יאיר יכול היה להתעלם מכך, לא לכתוב ולהישאר בחייו השגרתיים או שמא, כמו שמרים כותבת באחד ממכתביה, שאינה יכולה לכך, ואין זה בשליטתה.
נושא השליטה הוא מוטיב שב וחוזר לאורך הספר:
מהי שליטה? מהות השליטה? האם כשיאיר כותב הוא שולט בעצמו? עד כמה יאיר יכול היה לשלוט במבט במרים? בהתבוננות הזו בה?
מה שמתקשר לדבר נוסף, המתרחש מבעד למילים או הרוחש מבעד למילים וזו התפקעות רגשות. עד כמה ייאיר מאופק בדבריו ועד כמה הוא חושש מהצפוי לבוא, אם יבוא. בהתאם לכך רואים זאת ממרים.
הספר מתחיל במכתביו של יאיר למרים, ולאחר שהקורא מתוודע לאישיות של יאיר, לנימים הדקים של נפשו, לפחדיו, חששותיו, תקוותיו, רצונותיו, אנו עוברים לפרק הבא בו מרים כותבת ליאיר. המעבר הזה אינו פשוט ומצריך איזה מצע רך בו הדברים משתנים מכותב לכותב. איכשהו הצדדים מתאחים והרגשות מתחלפים בין יאיר למרים, בתוכם, איתם, מחוצה להם.
החשש מהפגישה עצמה, בין יאיר למרים, חשש הבא לידי ביטוי מצדו של יאיר מספר פעמים, הוא זה שמוביל לחשיפה עצמית רבה, ולכנות שבלעדיה, כפי שיאיר אומר, אין טעם בכל זה.
התחושה היא שאתה קורא ספר בו הדמויות חיות, נושמות, לעיתים עם מרווח רב בין המילים ולעיתים ללא מרווח. למעשה, אחד הדברים המהותיים בספר, מעבר לרגשות הרבים, להתאהבות, למבטים, להתבוננות, היא הכתיבה וחשיבותן של מילים. הרי הספר עצמו הוא ספר הבא לידי ביטוי בחלופת מכתבים בין גבר לאשה. זה מבנה הספר ומכתבים נכתבים ממילים. מילים בוראות. למילים יש כוח. מילים הן עוצמה בלתי נדלית. לכל מילה חשיבות משלה, והקשר בין בחירה של מילה אחת לאישיות הכותב – יאיר או מרים, חשובה ומפעימה: אנו יודעים עליהם מבחירת המילים.
הספר נפתח בציטוט של שיר מקסים של חזי לסקלי:
"כשהמילה תהפך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר -
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי"

ובסיומו אני חושב על השיר הזה:
"ומה תעשה אז
כשיתמו המילים
ציפור מבקשת שמים
זה מה שיש
שמים הולך עם כנפיים" (סמי שלום שטרית)

ספר מרגש ויפהפה!

גרוסמן הוא הסכין שלי. טוב, לא רק שלי. גרוסמן הוא הסכין שלנו.
המילים שלו מצליחות לפתוח לי את הנפש, ולחדור כל כך עמוק לתוכי. לגעת בנקודות הרגישות והכואבות, היפות והמפחידות.

אני ניגש לספר של גרוסמן, ואני מפחד. לא יודע מה הוא עומד לעולל לי.
את "שתהיי לי הסכין" קראתי בהמלצתה של חברה טובה. התייסרתי איתו בתענוגים במשך שבועיים, מנסה להבין איך זה יכול להיות שאני מכיר את מרים רק מהמכתבים של יאיר. כמה חכמה והבנה של מילים צריך כדי לכתוב דמות שלמה בלי לפגוש אותה.

אבל המילים של יאיר מספרות את מרים. והמילים שלה מספרות אותו.

והמילים בגשם כואבות כמו להב חד, כמו סכין.
גרוסמן היה לי, שוב, הסכין.

העיניים כבר מזמן לא שמחות, וידיי מחבקות את גופי... ואיפה אתה- יאיר, שתבחין, שתראה, שתבין?
"יאיר שלי" בוא והתגלה בפניי... תחושת הבדידות לא מיטיבה איתי, והשקט- הוא הורג לאט...
התחושות שהיו, ששכנו בי לפני הקריאה,
הציפיות, ההרגשות, החלומות על האהבה...
היו ואינן עוד...
כאילו שנפרס מול עיניי עולם חדש, עולם שבו האהבה היא עצומה מכפי שאפשר לדמיין....
שהרגשות בו עולים על גדותיהם...
ואיך לחזור להסתפק באהבה הנורמטיבית, איך לא ליפול אל תוך הטירוף?
הרי הספר, הוא השאיר בי צלקת. ואולי... אולי לא צלקת, אלא סימני מתיחה?
סימנים שכבר לא אוכל להסתיר, שנחרטו על גופי, שקרעו את עורי מבפנים, מהר מדי, ללא כל אזהרה...
שיראו, לכל מי שיעז להתקרב, שגדלתי. שבגרתי.
ומי מעז להיכנס אל אינטימיות דחוסה כל כך, לאפשר לספר, או אולי לשתי דמויות להיות "הסכין שבה אני נובר בתוכי",
להרשות להן לנבור ולנבור ולהגיע למעמקי הנפש, לקלף שכבה ועוד שכבה?
אני העזתי, והיטלטלתי והזדעזעתי לעתים, וגם אהבתי וחשקתי, והלכתי שבי אחריו...
"ולא הבנתי הרבה, לא הבנתי כלום בעצם, רק שזה יפה מהכיל, שזה פשוט שואג מרוב חיים וקורא לי בשמי." (עמ' 98. העברתי את הכתוב מגוף שלישי לראשון...)

ספר מרתק, פותח את הנשמה עד מעמקיה, עם כל החולשות וכל החוזקות שבה..
ספר שעורר בי רגשות מאוד מנוגדים.
הספר מדבר על התכתבות של גבר ואישה שמתחילים ממצב שלא הכירו אחד את השני - וכל התקשורת שלהם מתנהלת בהתכתבות כשהם מגלים מחדש אחד את רעהו וגם כל אחד את עצמו.
בהתחלה מובא רצף מאוד ארוך של מכתבי הגבר. הרצף בעייתי, אפילו בעייתי ביותר. על אף היותו של גרוסמן הסופר האהוב עלי ביותר, מעולם לא נכלאתי לחלק כה ארוך של ספר שהייתי צריכה לעבור תוך כדי אי הנאה, אי התחברות ואף סבל. הגבר שרוי בעצם בהתחשבנות מתמדת עם עצמו, ממציא לעצמו את בעיותיו הרגשיות, חי בתוך סערות שכולם פרי דמיונו.. סיפור כמעט ללא כל אחיזה במציאות - בן אדם שחייו כמעט מושלמים - משפחה טובה ושלמה, תקשורת טובה עם אשתו, ילד בריא - ועדיין - שרוי בתסביכים עצמיים בלתי נגמרים, לא שלם עם עצמו, "לא מאושר" - בעצם לא מסוגל לשחרר את עצמו להיות מאושר במה שיש לו. גם בגלל שתיאור כזה בעיני לא גברי ( אבל לא רק בגלל הסיבה הזאת) - היה לי קשה לצלוח את החלק בספר ולהינות ממנו. יש הרבה תיאורי ילדות מרתקים, תיאורים מרתקים של השלווה המשפחתית שלו והכימיה המצויינת שיש בינו לבין אישתו - אבל הכל מוצף בטקסט מבולבל של התסביכים הפנימיים שלו ובעיות שממציא לעצמו ומייצר לעצמו. והעובדה מתישה עד מאוד.
עם זאת המשכתי לקרוא, וקיוויתי מאוד שזה ישתלם.. במיוחד בגלל שתוך כדי הסיפורים שלו מתחילה להצטייר דמותה של האישה שהוא מתכתב איתה - כדמות מעניינת ומציאותית הרבה יותר..
ואז הגעתי לחלק שמובא מצד האישה! זהו חלק מדהים ומרתק. יש לה עולם פנימי עשיר, היא מדהימה, היא חיה בתוך מציאות אמיתית של אמא לילד חולה מאוד ומתגברת על זה בגבורה גדולה. דמות עמוקה שאין כמוה. הנאה צרופה מכל מילה כמעט שנכתבת בחלק "שלה" בספר. ההתגברות היומיומית, המחשבות , התקשורת המדהימה שלה עם בעלה, ההבנה ההדדית - ובעיקר אפילו לא המציאות של התקשורת הזאת - אלא איך היא רואה אותה - שזה הרי הכי חשוב.
ציטוט על תיאורה של איך בעלה מגלה אותה כותבת מכתבים ונסערת ומאוהבת במישהו אחר וסובלת מכך:
"..עמוס יחכה לי בלי בהילות ובלי חרדה, עד שאוכל לדבר איתו. אתה מבין, אין חובת דיווח יומית, או דו-שעתית על עוצמת רגשות ועל כיוון הרוח שלהם. לא מוכרחים להוציא בכל רגע מהאדמה את הפקעת של הפרח בשביל לראות מה אורך השורשים היום.
אתה לא מבין, נכון? אתה חושב שתגובה כזאת אפשרית ביני לבינו רק מפני שהוא כנראה לא אוהב אותי. או לא אוהב אותי די, או שאין בינינו להט אמיתי. נכון שככה אתה חושב? שאם הוא אינו מסתער עלי מיד כדי לנבור בי, ולגלות מדוע לפתע אני נבדלת, למען מי אני נבדלת - הוא כנראה לא אוהב אותי די.
אבל בעיני - זאת האהבה..."
נכון - התיאור הוא מדע בדיוני של תקשורת בין בני זוג, מצב שלמות שלא ניתן להגיע אליו, של מתן אחד לשני את המרחב האינסופי שהוא צריך, של בגרות יחסים שכנראה לא נגישה לטבע האדם - אבל זהו תיאור מרתק..
בלי קשר לזה יש לה גם יכולת הבנה וקבלה אינסופיים של החולשות של האחר. היא איכשהו מצליחה לקבל אותו ( את יאיר שכותב לה) ואף לאהוב אותו מאוד, ולרצות להציל אותו. בעיקר מעצמו.
שני הצדדים מספרים במכתביהם על חייהם, ותוך כדי גם מגלים את עצמם, בעצם בעיקר כל אחד מגלה לעצמו את עצמו. היא כותבת בין השאר שהוא נתן לה במתנה את עצמה..

הסוף מסקרן עוד יותר. איך כל השיחות הגבוהות כמו גלי ים מתנגשות במציאות. ואיך נראית המציאות. ומה הערך האמיתי של כל המילים היפות הכתובות..על ההורות המושלמת של שניהם. כמו מראה קטנה המראה השתקפות של משהו ענקי, כשהמשהו הענקי זה כל מה שתואר במילים בלבד ובתיאורי מציאות - והמראה הקטנה משקפת רק המציאות עצמה.. ומרכזת את כל ה"דיבורים" לטבע האדם האמיתי.. ותיאורי הגשם הראשון המשגעים תוך כדי..

בנוסף יש גם חלק "מיסטי" אפשר להגיד - ששניהם, בעיקר היא חושבת שהוא מרגיש אותה בלי שידברו. שהיא מרגישה בגוף שלה אם הוא חושב עליה, ולהיפך. שהיא מרגישה כשקורה לו משהו..
נושא זה מרתק בפני עצמו.

כל הספר הוא בעיקר נרתע מהפגישה איתה כי הוא נראה מאוד לא יפה בעיניו - כמובן לא רק, הוא מתאר עוד מיליוני סיבות הרבה יותר חשובות ודימיוניות, אבל חוזר גם לסיבה הזאת עוד ועוד.. גם הקורה נרתע קצת מהתיאור החיצוני שלו.
כשבעצם לא בטוח אם לא מתפספסים פה החסרונות המהותיים שלו הרבה יותר..

שתי הדמויות של האנשים המתכתבים מעורבבות היטב כמו בציור אבסטרקטי עם דמותם כילדים. הם נמשכים מתוכה, יוצאים וחוזרים לתוכה - ולא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני הצד השני.

הכתיבה של גרוסמן בגוף ראשון מהצד של האישה היא מדהימה שאין כמוה. תיאוריו של העולם הפנימי של נשים עולה לרמות חדשות לגמרי ( ניתן לראות זאת גם ב"אישה בורחת מבשורה"). יש לי חשש שהוא גם עושה זאת יותר טוב מהנשים עצמן. כשהאישה כותבת על אישה - היא לרוב חבולה במימדי הפמיניסטיות, הוכחה העצמית, המבוכה - כשבתור גבר דויד גרוסמן לא נתון לכל אלה. הוא מתאר את החולשות ואת עומק הנשמה הנשית בלי כל בושה, ובלי "ליפות" ובלי לביים דברים. הוא מתאר זאת מעומק נשמתו, ומעומק אהבתו לדמויות אלה.

זהו ספר עם ה"מס" הגבוהה ביותר שיצא לי לשלם. חלק ארוך ביותר מבחינת זמן ואורך הקריאה ה"לא מספקת" - בעצם שני שליש ספר, חודשיים זמן ( המוווווון...) - אבל עם פיצוי מדהים בסוף..

יש גם חוויה שלא הרגשתי אותה הרבה פעמים - שהספר הוא מן מעגלי. כשאתה מגיע לסוף - מרוב שמשהו חדש נפתח לך , הדבר הראשון שבא לך לעשות זה להמשיך לתחילתו ולקרוא אותו מחדש בעיניים חדשות של ידע רחב יותר של הדמויות ולראות את מה שניתן לראות רק אחרי שמגלים אותן במלואן.

ספר רחוק מאוד מלהיות זורם, רחוק מאוד מלהיות "אי-אפשר-להפסיק-באמצע", "בלעתי אותו בנשימה אחת"...
אבל למי שמסוגל ומוכן לשלם את המחיר הגבוהה בשביל חפירה בטבע האדם בלבד כמעט ללא עלילה (גם הסוף הוא לא התפתחות עלילה באמת) - מומלץ בחום.