ספרים, סופרים וחברים

לא את הספר ולא את הסרט ( הישן)

צחוק בצד, הוא באמת הזכיר לי את רביעיית רוזנדורף. מה שכן, רביעיית רוזנדורף היה טוב בהרבה.

שנית, ההערה שלי התייחסה לדוגמה של מטחנה ידנית. כמדומתני, שלא מדובר בכלי חשמלי, אלא בקטגוריה שונה לגמרי.

למכירה גיליונות של המגזין " על השולחן"

היי, אני משתמשת חדשה. מישהו מכיר דרך להוסיף ספר חדש שלא קיים במאגר המידע של האתר? תודה בינתיים

אגדת האבנים השומרת האחרונה מאת חושן לוי תודה!

כן יש רגשות, ודברים ובלבול, וזה בסדר להרגיש דברים שמרגישים בעיתיים וכאוטים, במקרה הספציפי שלי - להיות בעניין של שני גברים שונים. אבל אני חושבת שהבחירות שלנו כן מגדירות אותנו. והרגשתי שזה מסובך, שאני לא יכולה לבחור כי במילא שניהם לא בשבילי, אבל לכל אחד יש משהו אחר להציע לי. הייתי כל כך מבולבלת. עד שחשבתי על... מי מצחיק אותי יותר? מי באמת בלב שלי? וחשבתי על כך שאולי אני עדיין מבולבלת לגבי מה לעשות, כי כבר אמרתי לאחד מהם, שאני אצא איתו לדייט, ועכשיו פשוט לא נעים לי לבטל. לא נעים לי להגיד למי שביקש ממני לפני כמה שעות, לא לשבור לו את הלב, שאני לא רוצה לתת לזה צ'אנס, כי יש לי רגשות עמוקים יותר ומסובכים יותר, למישהו אחר. יש מצב שכבר איבדתי את האדם שאני מחבבת. גרמתי לו לדאוג לי. הבעתי בפניו את המורכבות של הרגשות שלי, והוא הבין מזה שהרגשות שלי אליו נעלמו כמו שהוא חשב שיקרה. אבל זה לא נכון. הם לא נעלמו, אני פשוט הנחתי אותם בצד, ואחרי השיחה הזאת איתו, לא יכולתי שלא לחשוב על כל הדברים הקטנים שהוא אמר. ואז הבחירה הפסיקה להיות עניין של: "עם מי באמת יכול להיות לי משהו?" כי הרי שעם שניהם, אין לי עתיד בכלל. היא הפכה להיות - איזה סוג של אדם אני רוצה להיות? כי כרגע אני מציגה התנהגות שהיא לא מתאימה לי, אבל זה לא חייב להגדיר אותי, אני לא חייבת להתחייב להיות הבחורה הזאת, שמחבבת מישהו אחד, אבל יוצאת עם מישהו אחר. אני יכולה פשוט לבטל את זה, פשוט להגיד: "אני לא רוצה לעשות את זה. הייתי מבולבלת. אני מצטערת." ואם הדבר היחיד שבאמת חוסם אותי מלומר את זה, זה ה"לא נעים לי", אז זאת הוכחה שאם אני אדחיק את זה, אני רק אצור סיטואציה כאוטית יותר, ובסופו של דבר אאבד את האדם שאני מחבבת. זה בסדר להיות מבולבלת, להרגיש דברים שלא הגיונים לאחרים. אבל יש הבדל בין להרגיש את הבלבול הזה, ולהודות שככה זה, ולהצטער על הבלאגן שאני גורמת - לבין לעשות בחירה שיכולה לפגוע באנשים, רק כי אני לא יודעת מה אני רוצה עבור עצמי. אז מה אני בוחרת בעצם? אני בוחרת להפסיד. זה לא משנה לי אם הדעה של האדם שאני התחלתי לחבב עליי, כבר לא תהיה קלה לעיכול עבורי, כי הוא כן אמר לי שאני צריכה טיפול פסיכולוגי ואני בטוחה שההתנהגות שלי לאחרונה רק חידדה לו את זה. זה כן משנה לי שאולי האדם שהסכמתי לצאת איתו, ייפגע מזה שאני מחליטה שזה לא מתאים, ושלא יהיה בינינו עוד קשר יותר, בייחוד אחרי שהוא חשף את עצמו מולי. אבל אני לא יכולה לעשות בחירה, כי לא נעים לי ואני מבולבלת. אני יודעת מה נכון, האדם שאני מחבבת עזר לי להבין מה נכון, ואני מבינה שאני כרגע לא במצב נפשי שמתאים לעשות שטויות. אני צריכה לבחור במה שאני בוחרת, מתוך בהירות וסבלנות. נכון, כואב לי בנפש. יהיה הרבה יותר קל פשוט לצאת עם מישהו, ולגלות בדרך הקשה. וכן אני יודעת שזה נשמע סותר, אבל אני סוג של מעדיפה פשוט לעשות משהו שוונה, מאשר לשבת עם הרגשות והמחשבות של עצמי, ובאמת לפענח מה פתאום לא בסדר אצלי. אבל יש משהו שונה, בדעה של מישהו שאני מחבבת. כשאני מחבבת מישהו, מה שהוא אומר, מה שהוא מבטא, מה שנראה לו תקין - משנה לי יותר מכל דבר אחר. ואמרתי לו למה אני משתוקקת, והוא אמר לי שהדלת פתוחה, ואני אתמול החלטתי שאני צריכה בגלל משהו שקרה ונפתחתי בפניו, ואז דיברתי על כך שקבעתי דייט עם מישהו. ואני לא יודעת, כל העניין... האדם שאני מחבבת נותן לי בדיוק את מה שאני רוצה וצריכה, ואם לא מוצא חן בעיניו שאני מתכוונת להיפגש עם מישהו שאני אומרת עליו שהוא רעיל, אז אני לוקחת את זה ברצינות. אבל אני לא מחליטה לוותר על מישהו שכן מושך אותי, רק בגלל שהאדם שאני מחבבת הביע כמה דברים נגד הכיוון שבו אני בוחרת. אני מחליטה לוותר, כי הנחתי את הרגשות שלי בצד, וניסיתי פשוט לפענח מה קורה לי בנפש, ואז הוא אמר דברים, וזה שינה לי מאוד, ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לצאת עם מישהו אחר. כי מה שהוא הביע, איך שהוא דיבר איתי, גרם לי להתאמץ למצוא בהירות בתוך הערפל הזה, והתשובה היא - אני פשוט מחבבת אותו. אני לא יכולה לצאת עם מישהו אחר, זה לא הוגן כלפי האדם הזה שקבעתי איתו, זה לא בסדר, וגם אם זה כן בסדר מצידו - זה כבר לא בסדר מצידי. אני לא רוצה לעשות את זה יותר. התחרטתי. והתחרטתי כי... בכל פעם שאני מדברת עם האדם שאני מחבבת, הרגשות שלי אליו מעמיקים יותר. הוא פשוט כל כך נפלא. וכשאני חושבת על זה, אחד הדברים שהכי מוזרים לי, זה שאנחנו לא מדברים עלינו... אני יכולה לדבר עם האדם שאני מחבבת על כל דבר, ולא עלינו. כאילו הקשר שלנו, הרגשות שלי כלפיו, זה לא הדבר הכי מעניין ושווה במערכת היחסים הזאת, יש פה משהו מעבר. כמובן שלא הייתי קולטת את העניין, אם לא הייתי קובעת עם מישהו אחר, ולא הייתי מקבלת מהאדם שאני מחבבת תגובה כנה על זה. הוא לא אמר דברים כמו "אל תצאי איתו", אבל הוא כן אמר שזה לא מוצא חן בעיניו, שהוא דואג, והדאגה שלו תמיד נכנסה לי ללב. אני לא רוצה לגרום לו לדאוג. אני לא רוצה לצאת עם הבחור הגבוה והרעיל קצת, שיודע שאני לוזרית ואין לו בעיה עם זה. איכשהו לצאת ולחוות משהו, עם אדם קצת בעייתי אבל מושך, כזה שלא ייצא לי להיתקל בו לפני ולחוש אליו קירבה - לא מצליח לנצח את זה, שאני לא רוצה להדאיג את האדם שאני מחבבת. הרי על מה אני מוותרת פה? על מישהו שגם הוא וגם אני יודעים שאין לנו עתיד. זה פשוט החלטה של - לעשות שטויות, או לא לעשות שטויות. וזה מסתכם ב... נכון שעובר עליי משהו, נכון שאני מרגישה שונה ואני לא יודעת מי אני בכלל. אבל אני עדיין יכולה לבחור, מי אני רוצה להיות. אי אפשר לכפות עליי, זהות חדשה, שלא מתאימה לי, שמערערת אותי, שגורמת לי להרגיש כמו אדם נוראי. הרגשות האלה, והבלבול הזה שחוויתי, לא מגדיר אותי. ובסופו של דבר האדם שאני מחבבת רצה שאני היעזר בו, ונעזרתי בו, והוא באמת עזר לי. אני לא מרגישה ראויה לו, זאת האמת. אבל הוא הסכים לעזור לי, ואני מעדיפה את העזרה שלו, העזרה הנקייה והאמיתית שלו, מאשר איזה קשר שאולי ירגש אותי ויגרום לי להרגיש קצת יותר ביטחון עצמי. זה היה קשה עבורי בשבועיים האחרונים. מזלות המים חירפנו אותי, והיו לי בראש שלושה גברים. אבל אני חושבת שעכשיו זה הרגע לבחור, ואני יודעת במי אני בוחרת, ואני יודעת במה אני בוחרת. אני בוחרת באדם שמצפה ממני ליותר טוב. אני בוחרת באדם שהקשר איתו, יותר בריא ומפרה, את האדם שאני רוצה להיות. ובמקרה, ממש מסיבה לא ברורה, זה גם האדם שאני מחבבת. כנראה שבאמת, הלב יודע משהו שהראש לא, והתשובה הברורה, של לבחור במי שאני באמת מחבבת, היא אכן התשובה הנכונה בסוף. וזה יישמע מטומטם, אבל באמת שהייתה לי התלבטות. אבל... היו רגעים בזמן הזה שהתלבטתי, שיחות עם האדם הזה, ולא יכולתי לצפות, כמה השיחות האלה ישנו לי. כמה מה שהוא יגיד לי, יעזור לי, ויהיה חשוב לי. הוא פאקינג ברכה. תודה א-לוהים, אני באמת לא מרגישה ראויה לזה, בבקשה תעזור לי לא לדפוק את זה. (15/6/26 10:49)

אני מתקשה לנוח כמו שצריך בימים אלה. הסטרס שאני חשה מקשה עליי להירגע פיזית, לשחרר את הלחץ בחזה. החוסר תפקוד שלי בא לי מאוד לא טוב כרגע, כשאני הכי רוצה להרגיש שאני מסוגלת, אבל אני מרגישה חלשה. אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה, יש יותר מדי דברים שאני יכולה להאשים. ברור לי שזה כי אני מוצפת רגשית, שאני כאילו... באֵימה. אבל אני באמת מתקשה להאמין, שזה הכול בגלל גבר אחד. פאק, מי הוא בכלל שיעשה לי טריגר? בכל פעם שאני מנסה להגיד לעצמי, שמה שאני עוברת לא קשור אליו, שהוא לא מה שאני צריכה להתמקד בו - אני מתבלבלת מכך שהאי התעסקות בו, ובמה שהוא גורם לי להרגיש, לא מעלימים לי את הבעיה. (18:18 עכשיו.) כאילו... בהתחלה, ראיתי מה מושך בו. חשבתי שהוא סקסי, אבל כאילו, גם חמום מוח וזה הרתיע אותי, וזה שהוא - כל כך ההפך ממני, אבל בקטע שקצת הופך אותו לבדיוק מה שאני מחפשת בחיים, גם גרם לי להציב חומה. ואז, עם הדברים שקרו, והשיחות, והריבים, והתחושה הזאת שהוא דלק ואני המצית, התחלתי להרגיש שהוא מסוכן לי רגשית. כי הוא פשוט, הגיב כמו אידיוט. אבל בדיעבד, לא הבנתי את הצד שלו, וגבר בלי אגו זה לא גבר, אז - באמת לא הייתי אמורה לצפות ממנו להתרכך כשלא עשיתי שום דבר כדי לרכך אותו אלא להפך. ולבסוף, יום אחד משום מקום, גיליתי שאני מחבבת אותו, כי אני ממשיכה לרצות אותו בסביבה, ברמה שהיא שונה משאר האנשים שאני רוצה בסביבה. כאילו, רוצה אותו - גם אם הוא לא רוצה אותי. אז מה עשיתי? ובכן, הייתי ביום הראשון של המחזור, וזה היה ירח מלא, אז כמובן שפשוט אמרתי לו את זה. אפילו לא הייתי צריכה ליזום תחילה של שיחה בעצמי, הוא פשוט פנה אליי משום מה, ואז אמרתי את זה. והבהרתי, שאני מבולבלת, ושהרגשות האלה אולי יעלמו, כי - היו לי רגשות שנעלמו בעבר. בעיקר בזמני ירח מלא. כאילו לדעתי, זה באמת הזמן שבו אנשים מאבדים את דעתם בקטע אחר. והכול בסדר, כאילו, אני משוגעת ודפוקה, זה בסדר. אבל, נגמר המחזור, הירח כבר לא מלא, והרגשות שלי אליו עדיין שם וגרוע יותר. הוא אמר לי לעדכן אותי כשהירח יתאזן. כי הוא כאילו, מצחיק כזה. (וכן, אני צינית. לא יודעת אפילו מאיזו כוונה אני צינית.) אני רוצה אותו. אני חושבת שזה הכול בגלל השיחה המחורבנת ההיא, שבה דיברנו איזה שעה וחצי, רגע אחרי שכתבתי לעצמי שאני צריכה להתרחק מגברים. הוא הורס לי את התוכניות. אבל זה כאילו - סוג של רומנטי, ואני כנראה חושבת ככה כי אני סוויפטית, ויש לטיילור בשירים שלה מסר כזה, על גבר שהורס את התוכניות. מה שחשוב הוא, בעיניי כאילו, שכלית, זה שאני לא סומכת על עצמי. אני לא מאמינה לעצמי, אני לא סומכת על מה שאני מרגישה, אני די נגד כל העניין. אבל כאילו - שמרתי מרחק. וזה נהיה גרוע יותר איכשהו... זה לא מפוגג לי את מה שאני חשה אליו, להפך. אם לא הייתי מרגישה כל כך לא ראויה ופגומה, כבר הייתי יוצאת איתו. אבל נחשו מה, הוא יצא לדייט השבוע, והוא כבר אמר לי שהוא ייתן לזה עוד הזדמנות, כי יש לו עוד מה להוציא מהסיטואציה. ואני לא מקנאה, זה לא זה, כאילו - אני לא יכולה לקנא למישהו שאני לא חשה שהוא במובן מסוים "שלי". אבל אני כן סוג של מרגישה... "הלוואי וזאת הייתה אני." אפילו שהוא אמר עליה שהיא לא הטעם שלו, ושלא היו כוכבים, ואני חושבת לעצמי - גם איתי הוא יכול להרגיש ככה, זה איכשהו לא משנה לי. כאילו, אני לא מרגישה ראויה, אבל אני רוצה אותו בכל מקרה, וזה מוזר, כי כאילו, אני אפילו אהיה מרוצה אם הוא ידחה אותי. למעשה, אני חושבת שדחייה תגרום לי להרגיש הרבה יותר שפויה, מאשר שהוא יהיה גם בקטע שלי. אבל זה כאילו, אני מרגישה את הפסיכיות נדלקת. כשאני בקטע של מישהו, אז אני בקטע של מישהו, אבל באמת אין לי מושג למה אני בקטע שלו ברמה הזאת, זה כל כך חשוד. אולי אני משליכה עליו את כל הרצונות שהיו לי ממישהו אחר, אולי אני לא באמת מחבבת אותו, אולי משהו פשוט הצטבר לי ואני כאילו צריכה לפרוק אותו על מישהו. וזה לא שאני באמת חושבת שזה ככה, אני רק אומרת - אולי. אני סוג של אדם טהור, אבל זה לא אומר שאני לא מפקפקת במניעים שלי וברגשות שלי, בקטע של כאילו - להעביר אותם בדיקה ביטחונית חודרנית. אני מטומטמת ואני פסיכית וזה פשוט לא הזמן לשטויות האלה. אבל אני מרגישה שזה קורה לי, ברמה שאני כמעט מאשימה את א-לוהים, כי אין מצב שאני עושה את זה לעצמי. אני מרגישה את מה שאני מרגישה תחת כפייה, ואם המשפט הזה לא משכנע שאני פסיכית כרגע ושאין לסמוך עליי כרגע עם איך שאני מציגה דברים - אז אתם מקרה אבוד. כאילו, אני יודעת מה אני אומרת, אני בחורה לא יציבה עם מודעות. לא לקחת ברצינות את הדעה שלי על עצמי, זה טיפשי, אף אחד לא מכיר את הצדדים האלה בנפש שלי יותר טוב ממני. ואני חושבת שזה מאוד קשה להכיר אותם, כי אנשים כל כך שיפוטיים, והם מנסים לעשות סדר ולהכניס היגיון בדברים - שפשוט פאקינג אין בהם. והגישה שלי כלפי עצמי היא פשוט - האם מה שאני אומרת זה האמת? האם אני מעצימה את זה או מפחיתה מזה, וזה מעוות את המציאות של הדברים? כרגע, אני מרגישה שאני אומרת את האמת, ואני מרגישה שאני משתדלת עם כל נשימה שאני נושמת, לא להעצים או להפחית מהאמת. וזה כל כך קשה. ואני חושבת מחשבות סוטות עכשיו. כי כאילו, הוא פשוט סוג כזה של גבר, שגורם לך לחשוב על הגוף שלו יותר מדי. אני חושבת שאני כנה מדי, אבל זה היה מצחיק, אז אני משאירה את זה. לדעתי, כל דבר שמצחיק, צריך להשאיר וזה סוג של גורם לי להבין למה בורא עולם עושה לי את זה. זה בטח ממש מצחיק אותו! ואם אתם מתקשים להבין על מה אני מדברת, אני מתכוונת לכל הקטע הזה של פתאום לחבב אדם שהייתי כלבה אליו. וזה לא כי נמשכתי אליו בסתר או משהו, כי אני יודעת שיש כאלה, למעשה אני די ידעתי שהוא מחבב אותי והוא אמר לי את זה גם נראה לי. מישהי שהייתה באיזה קשר איתו, אמרה לי שהוא מדבר איתה עליי הרבה - אז הייתי כלבה, אפילו שידעתי שהוא מחבב אותי. וזה מצחיק! כאילו, אני מחייכת חיוך של סבל עכשיו, אבל אני מבינה. אם א-לוהים רוצה לצחוק וזה המניע שלו, אני מבינה למה הוא דופק אותי מכיוונים שלא חשבתי שאפשר! מה יהיה איתי? אני מקרה אבוד. שום דבר לא יצא ממני, ובחיי שניסיתי שמשהו יצא. איו, זה גרם לי לחשוב על עצירות. ועכשיו בטח אני גרמתי לכם לחשוב על העצירות, וזה אפילו יותר מגעיל. אני מאבדת את זה, סליחה, אני לא אשמה. האתגר הנוכחי: האם להגיד לו מה אני מרגישה, אפילו שאין לי מושג מתי יהיה לו דייט שוב, ואני לא רוצה "להפריע"? כי אני מכירה את עצמי, אם אני מרגישה משהו במידה שכזאת, זה צריך לצאת, וזה לא מספיק להוציא את זה כאילו, מאחורי הגב. אנשים צריכים לדעת, אני לא יכולה להסתיר דברים, זה לא בסדר מצידי להסתיר דברים, אבל אני תוהה אם זה יהיה מתחשב מצידי, לא לשתף את זה כרגע ולחכות. כי אני לא רוצה להיכנס לו לראש ולחבל. הוא לא מכיר אותי מספיק כדי לדעת שאני צודקת לגבי זה שאני כלומניקית/לוזרית, ושאני לא שווה את זה. וכאילו, אני יודעת שזה נשמע שאני קשה עם עצמי, אבל תעשו לי טובה, אל תשפטו אותי כי מבחינתי אני פשוט אומרת את האמת. טוב אני פונה אליו. אני לא יודעת אם אני אשרוד את זה. (10/6/26 18:54)

התעוררתי לא מזמן, ואני מרגישה מחנק כשאני חושבת על כל הדברים שאני צריכה להיזהר איתם. בעיקר מבחינת שיתוף, אני שוב מרגישה שאני לא יכולה לכתוב על כל מה שבא לי, רק כי יש אנשים עם כוונות רעות בעולם. זה מתיש. לא משנה כמה הדרך שבה אני משתפת, הופכת אותי לפגיעה, אני פשוט איכשהו תמיד חוזרת לזה. לפחות על עצמי אני יכולה לשתף מה שאני רוצה. כשזה לא מערב אחרים, אני לא חייבת לאף אחד שום דבר, וזאת עוד סיבה לא להתעסק באנשים אחרים ולהתמקד רק בעצמי. אני לא יודעת מה אני פאקינג עושה עם חיי. אתמול כשדיברתי עם... זה שעדיין אין לי כינוי אליו, איכשהו הגענו לזה שהוא אומר לי שלדעתו אני צריכה טיפול פסיכולוגי. נתתי לו רשות להגיד לי דברים ביקורתיים. הוא גם הודה שהשיחה הזאת קשה לו, שהוא מרגיש שהוא ביקורתי, אבל אמרתי שהוא לא אומר משהו לא נכון, ולכן אין לי בעיה עם זה. שמבחינתי מה שמשנה בסופו של דבר, זה אם מה שנאמר הוא אמת. הוא אמר שזה לא כל מה שמשנה, והבנתי, הוא אולי אדם שיותר מתחשב ברגשות של אחרים ממני. "חוסר מסוגלות", היה משהו שעלה בשיחה הזאת. אני לא זוכרת את כל השיחה, בכל זאת, הייתי די מוצפת ברגשות ומבולבלת. הרבה פעמים בחיי אני מרגישה שאני לא מסוגלת, שמשהו גדול עליי מדי, והוא הביע דאגה שבעוד עשר שנים אני אהיה עם איזה גבר שישלוט בי ואני אהיה תלויה בו. אמרתי לו שאני לא טיפשה. אפילו שאני סוג של "טרף" בעולם, אני לא טרף קל. בדיוק הייתי בחלק הזה בספר רצות עם זאבים, "האישה התמימה כטרף". הבנתי את כל מה שהיא כתבה שם, בעיקר את החלק שבו המפגש עם הטורף בלתי נמנע, כי הנאיביות של אישה מובילה לשם, ואין לה דרך אחרת ללמוד. "כשאני עובדת עם בנות עשרה מבוגרות יותר, המשוכנעות שהעולם טוב אם רק מצליחים להפעילו כיאות, אני מרגישה תמיד כמו כלב ישיש ואפור שיער. אני רוצה לכסות את עיני בכפותי ולהיאנח, משום שאני רואה את מה שהן אינן רואות, ואני יודעת, במיוחד אם הן עיקשות ותוססות, שהן יתעקשו להגיע למעורבות עם הטורף לפחות פעם אחת, לפני שהזעזוע יפקח את עיניהן. בתחילת חיינו, נקודת ההשקפה הנשית שלנו נאיבית מאוד. כלומר הבנתנו הרגשית את הנסתר קלושה מאוד. אבל כולנו מתחילות כאן כנקבות. אנו נאיביות ומניחות לעצמנו לסבך אותנו במצבים מבלבלים מאוד. חוסר הידע שלנו בעניינים אלה משמעו, שבשלב זה של חיינו אנו פגיעות משום שאנו רואות רק את הגלוי." - קראתי את החלק הזה בלילה. זה מחזק אצלי את התחושה שאני צריכה להיזהר מגברים. יש הרבה דפוקים בראש, והם יודעים איך להסתיר את זה, ואם הם לא מסתירים את זה ממני, זה כי הם יודעים שאני לא הטיפוס שיברח בצרחות. אני מטומטמת. הרגשות של אנשים אחרים לפעמים יותר חשובים לי מהביטחון שלי, וזה מוזר, כי זה בסתירה להמון דברים באופי שלי. איכשהו כשאני מדברת עם אדם אחר, בלי לשים לב אני תמיד מניחה את עצמי בצד, אפילו אם אני הנושא, יש איזשהו ניתוק ואני מדברת עם האחר בלי שום התחשבות בעצמי ובאינטרסים שלי. כן, בני אדם מבלבלים ומסוכנים, והרבה מהם דפוקים בראש. אבל הם לא הדבר היחיד שמבלבל אותי. אני מתחילה לחשוב שהבלבול הזה יישאר עד שאני אתנתק מהסביבה הנוכחית שלי. אני מרגישה את הלחץ. כאילו כולם רוצים שאני אלך לאנשהו, שאני אזוז למקום אחר, שאני אהיה חופשייה. זה מוזר להרגיש שהעולם שלי מנסה לירוק אותי החוצה. להגיד לי שוב ושוב שאני לא שייכת, ושלא רוצים אותי פה, ושאני לא אמורה להיעלב מזה, כי הרי זה ברור שמתחת לכל זה, מאחלים לי יותר טוב ממה שאני מקבלת. אבל פתאום, אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם כולל את עצמי. כי אני לא מצליחה לזוז. כי אני לא רואה את הדרך כרגע. (7/6/26 17:13)