אהבת? מרשעת - מחודש
גרגורי מגווייר

אלפבה נולדה ירוקה כמו החטא (אולי צאצאית של אֶלְפִים, לוחשות הלשונות הרעות). לא היו לה חברים. לא היתה לה ילדוּת. היא היתה סקרנית ומגושמת וקשה-לחבב וכנה יותר משכדאי לה. היו לה חוש צדק מפותח, אחות נכה וחֲבֵרָה לא כל כך טיפשה כמו שהיא נראית ולא כל כך נחמדה כמו שהיא מנסה להיראות.
היא ראתה עוול. היא התקוממה, אבל עושי העוול היו חזקים יותר. היא הוכרעה במתקפה משולבת של יאוש וזעם ואשמה, נחבאה במשך שנים בחיקה המנחם של האלמוניות. ואז התחילה האגדה לצמוח. אז התחילו לקרוא לה בשמות. נשים משכו את ילדיהן בין קפלי הסינר כשחלפה בכפר... ובאיזשהו שלב היא שאלה את עצמה, בעצם, למה לא?
דינג דונג, המכשפה נולדה.

ממה עשוי רוע, זו בעצם השאלה.
יהיו שיגידו לכם שרוע הוא טירוף, הוא פסיכוזה, הוא מתרחש בפלנטה אחרת.
יהיו שיגידו לכם שרוע הוא האדישות, שאת הדם יש לבקש מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד.
למיטב הבנתי, "מרשעת" טוען שרוע הוא אידאליזם שנואש.
(אני מאמינה לו.)

אנשים (כולל אנשים חכמים מאוד) שונאים את "מרשעת", מפני שעל פניו הוא הנרטיב של הרעים; הסיפור על איך היתה להם ילדות קשה והילדים בגן משכו להם בשיער, ולכן בעצם החֶבְרָה אש... המשך לקרוא

נכתב ע"י אורח שלשום