ספרים, סופרים וחברים

שמח על תגובתך, ולוואי שיהיה לנו חילוקי דעות רק בענייני ספרות. יוסי נינוה

קראתי את שני הספרים לינקולן אקספרס ספר די סתמי- אפילו בזבוז זמן לעומת זאת גנטלמן במוסקבה הוא ספר אדיר - בקלות נכנס לרשימת הספרים הטובים שקראתי אי פעם נכון מתחיל קצת קשה ומבולבל אבל הסבלנות משתלמת בייחוד הסוף שורה תחתונה -למרות שעודד אמר להרים ידיים זה לא המקרה פה לכי לקרוא את הספר -לא תצטערי

ממש מבינה! בתחילת הביקורת כתבתי שחששתי שזה עוד אחד מאותם ספרים.. אבל באמת שהספר נפלא! העטיפה לא מעידה דבר. מציעה לנסות...

שמי שני הוצאתי ספר שירה והייתי רוצה שיהיה כאן אופציה לכתוב עליו ביקורת כדי שאדע את דעת הקהל שלי וגם כדי להשתפר. שם הספר - ״הלוואי והיה פה נורמלי״

בשנה האחרונה כתבתי המון. סיימתי הקרנות לגידול מוחי ביולי האחרון, ומאז אני עדיין נמצאת במקום הביניים הזה בין חזרה לחיים ולעבודה רגילה לבין התמודדות עם פגיעות זיכרון ותופעות לוואי. הכתיבה הפכה בשבילי לדרך לבדוק שאני עדיין אני. בינואר הייתי בלטביה ובאסטוניה במסגרת העבודה, ובזמן יום הולדת 33 שלי, בתוך כל האווירה החורפית שם, התחלתי לכתוב רומן. הוא מבוסס באופן די ברור על משהו שקרה לי באמת: הכרתי שם גבר איטלקי שהסתבר מוכר יחסית , שרדף אחריי מלטביה ואסטוניה בצורה שהייתה כמעט מטרידה ,צחקתי מזה בעיקר כי הוא שמר את הידיים שלו לעצמו . הכל היה בצורה כריזמטית ומשעשעת עד שהכל השתנה כשהוא גילה שאני ישראלית ולא ספרדייה, אמר דברים קשים על ישראל ועזה, שהחיילים שלנו הם רוצחים, שהידיים של כל ישראלי מלאות בדם פלסטיני, קם והלך, השאיר אותי בעיקר המומה. אחר כך הוא התחרט, ומאז ניסה למצוא אותי שוב בדרכים שונות עד רגעים אלה. כתבתי על כל מה שהיה, על המחלה שלי מנינגיומה ומה קרה שבת דמותי הספרותית סלחה לו. שיניתי שמות (קראתי לו “מתאו”), אבל השארתי הרבה מאוד מאפיינים אמיתיים הגיל שלו, ההכרה הציבורית, חלק מהאישיות שלו, אפילו הנטייה הדו־מינית שלו כי היא הייתה חלק מהמורכבות של הדמות בעיניי. מצד אחד ניסיתי לשנות פרטים, מצד שני בכל פעם ששיניתי יותר מדי זה הרגיש לי לא אמיתי רגשית, כאילו אני מאבדת את הלב של הסיפור. יש התעניינות בכתב היד מצד הוצאה מכובדת, ואני תוהה: עד כמה מקובל ברומן ראשון להישען בצורה כזו על אדם אמיתי? מה הסיכוי שרומן ראשון בכלל מצליח? והאם הייתם משנים יותר פרטים גם אם זה פוגע בתחושת האמת של הספר? אני פחות שואלת מהבחינה המשפטית ויותר מהבחינה הספרותית והאנושית איך מאזנים בין אמת רגשית לבין מרחק מהמציאות?

כשכתבתי "לחפש בן אדם" זה הביא לי ספר אחר (שנראה שמופיע כפול) ורק אותו. לעומת זאת, כשעושים חיפוש על מתי פרידמן הספר הנדון כן מופיע. יש לכם דרך לתקן את הבעיה? https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=1026603

עגלת העבדים נעצרה ליד מבנה אבנים אפורות. הוא היה פשוט להפליא, חסר כל יחוד לחלוטין. המתבונן מהצד היה מניח שזהו עוד בית של משפחה פשוטת עם. הגינהה הקדמית הייתה מטופחת עם מעט שיחים מלבלבים ואבני דרך שמובילות לדלת הכניסה הצנועה. איש לא היה מניח מה מסתתר מאחורי הדלת, למטה במדרגות המוסתרות מאחורי המזווה, לעבר המרתף ועד כלובי הברזל, בהם מצטופפים בדממה עשרות עבדים. שהוברחנו על הבית, הצלחנו במסווה של עייפות לקרוס על האדמה ובתוך הכאוס להתחלק לקבוצות. לאור המהומה לא שמו לב השומרים שבאופן אסטרטגי נענו בקבוצות רופפות, כך שכנסנו לתאים לפי קבוצות שתיאמנו מראש. בסוף המסדרון, בתא אחד התכנסנו לתכנן בנינו. זהו התא החשוך ביותר, רק חלון קטן וגבוה מהווה מעט אור, בהיר מספיק כדי לאפשר לנו לראות אחד את השני אך לא מסנוור כמו השמש הקופחת. נשענתי על הקיר, מתחמק מקרני השמש. עורי הבהיר זוהר כמו אותן פטריות ירוקות בהוקות שראינו שחלפנו ביערות. בעוד צבע עורם של העבדים אחרים בצבעי האדמה, גזעי העצים ועלי השלכת, עורי לבן כמו צבע עצמות חשופות. עיניי הרגישות מכוסות תמיד בפיסת בד. זזתי בחיפוש תנוחה נוחה יותר על אבני הקרקע. סביבי התיישבו שאר העבדים, ערבוביה של נשים וגברים משונה, מזקני העבדים לנערים, כולם נושאים עליי את עיניהם. רק כי הגתי את התוכנית. שעזרתי לאחת מאיתנו לברוח. הרמתי ידי אל כיסוי העיניים המטונף, מוריד אותו במשיכה, מגלה עיניים כחולות. קול התנשפות המהמם לאורך כל התא, נע באוויר, נושא את קולו לעבר התאים האחרים. רבים מעבדים אחרים מעולם לא ראה את עיני, של העבד בהיר העור. ואילו שראו, ראו פעמים אחדות בלבד. השמועות על עיניי, יחד עם מהמראה המשונה שלי, עם העור הבהיר ושיערי לבן לחלוטין, תמיד היו נושא שיחה בין העבדים. הנחתי להם, בעגלות העבדים אין הרבה לעשות, זה מעסיק אותם ומשכיח מהם את כאב ואת הסורגים. בימים עיניי מכוסות ואלו בלילות, החושך המצמית לא איפשר לנו אפילו לראות פני אחר בתוך עגלת העבדים. אלו שישבו לצידי יכלו לראות ניצוצות של כחול רק בלילות של ירח מלא. הם נעצו מבטים, יכולתי לראותם תחת ריסי הלבנות. הזזתי את עיני להביט בפעם הראשונה מאז זמן רב לעבר העבדים סביבי. עם כיסוי העיניים יכולתי לראות רק בקושי טשטוש של פנים, לרוב נזקקתי לעזרה מאדם אחר לנווט ובכדי ללכת. קול מלמול מודאג עלה מהתאים אחרים. אלו שישבו בכניסה לתא, מיהרו להרגיע את שכניהם. שקול המלמולים נרגע, פתחתי פי לדבר. "לפי המפה, אנחנו בקרוב נגיע ליעד בו יתבצע המכירה הפומבית" שלפתי מפה דקיקה מכיס חבוי התפור לצד כיסוי העיניים. "אנחנו כרגע אמורים להיות במרחק של יום וחצי מעיר הבירה לפי מה ששמענו מהשומרים, אם נעצור ליד פונדק דרכים אז זה יכול ידחה ליומיים או שלושה" המפה עוברה מידו ליד אחרת עד לידה של אישה צעירה ישבה בדיוק מתחת לקרני השמש שהסתננו מהחלון הקטן, המפה הוגשה אלייה והיא פרסה אותה לרווחה. "נאמר לי שאנחנו נמצאים כרגע בכפר, עם הררים גבוהים במזרח ונהר שזורם במרכזו, בדקי במפה" אמרתי. קוראת המפה הניחה את המפה על גבו של נער אחר לקריאה קלה יותר. משרטטת בידה את המסלול שביצעו. האישה מיהרה לפנעח את המיקום המדויק שלהם על המפה. "כאן" הצביעה על הכפר. מפנה את המפה לאחרים. הם הנהנו לעברה אך לא יכלו להבין את פירוש הדבר. היא היחידה שהייתה מסוגלת לפענח מפה, מה שהפוך אותה לבעלת ערך לתוכנית שלהם. היא המשיכה לשרטט קו ארוך על המפה. "אנחנו כאן, בכפר. לפי כמות הזמן שנסענו והעובדה שאנחנו יכולים לראות את היער אומרת שאנחנו נמצאים בצד הכי מערבי של הכפר, בשוליים שלו. בבית הנופש הנטוש של הרוזן המקומי" ידה שוטטה ממרכז הכפר לשוליים. "זה אומר שאנחנו נמצאים בקו ישיר לצד המערבי של עיר הבירה. נצטרך לעבור יער אם נלך בקו ישר. יממה שלמה ביער ועוד יומיים וחצי עד שנגיע לבירה. ואם נעקוף את היער, אני משערת שזה יעכב את הזמן בעוד שבוע וחצי" ענתה. "אממ.באיזה מרחק אנחנו נמצאים מהיער?" שאלתי. גבר מבוגר ענה. בן שלושים לפחות, גופו הרזה וכחוש היה במצב בריא ביחס לאחרים. הוא ישב לצידי הימיני ושימש לי כעינים ויד ימיני, פניתי להביט בו. "לפי מה שראינו, כנראה במרחק של שעה הליכה" הוא מיהר להפנו את ראשו לעבר נערה צעירה, אינו רגיל להסתכל לתוך עיניי הבהירות, היא הנהנה בראשה לאישור. "בדקתי במשקפת שלי, האדמה ישרה, רק כמה עצים כל כמה מטרים. היה קל יותר לשער את המרחק שעברנו" אמרה. "אם כך, נוכל להמשיך את החלק השני של התוכנית רק שנכנס לעיר הבירה, בוודאי נגיע בלילה. כרגע נוכל רק להמתין ולנוח. אין דבר שנוכל לעשות כעת" אמרתי בקול רם נוכח האי נוחות הגלויה של העבדים. "לכו לישון, אזרו כוחות עד לכניסה לעיר הבירה. אנחנו נקבל יותר מזון ככל שמועד למכירה הפומבית יתקרב. נצלו זאת" סיימתי בזאת את ההתכנסות. אנשים המשיכו לדבר, דנים במה שנאמר. מעבירים את הדברים שנאמרו והנחיות החדשות שהתקבלו. ירד הערב והנשים התקבצו לצד השמאלי של התא. הן ישבו סביב נר יחיד, מסדרות את שיערן של אחת לשנייה. הן שימנו את שיערן בעזרת מעט שמן צמחי שליקטו מעצים חולפים מהעגלה, וקלעו את שיערן לצמות שונות. מהמהות במהקלה שיר ערש. הגברים התקבצו לקבוצה משלהם, שקטים ומעורערים, מדברים רק בלחישות מודאגות. הרמתי את ראשי להביט באור הירח המסתנן מהחלון. הלילה הוא חברי. בשעות היום השמש היא סבלי, עורי נשרף תחת קרנותיי, עיניי חלשות נגד אורה. בלילות כאלה, שהירח מלא ובהיר, אני מרגיש חי. אור הירח מלטף את עורי והרוח קרירה מרפא את עורי הצרוב. אני פוקח את עיניי ומביט סביבי, בנוף שאיני יכול לחזות שזורחת השמש. הכול טבול באור ירח כסוף. סביבי נשמעים רק קולות המלמולים השקטים של העבדים אחרים וקולות היער. קולות המלמולים נהפכים בהדרגתיות לנשימות עמוקות. איש לא היה ער מלבדי. העברתי את מבטי לעבר העבדים אחרים, חורט בראשי את גופם הרזה, את מראה פניהם הישנות. רשרוש מגפיים נשמע מאחורי. מכיוון הדלת. הוא פסע מעט, נעצר, ואז המשיך. מתקרב עוד ועוד עד לתאי. לא טרחתי לסבוב את גבי לעבר דלת התא. חשתי את משב הרוח הקריר על גבי שהוא התקרב אליי. נשמתי עמוק וסובבתי את ראשי לעבר לשומר. הרמתי את מבטי לפגוש את עיניו המופתעות של השומר. הטתי את ראש, מניח לצמותיי ליפול הצידה. "מדוע אתה פה?" לחשתי. הוא לא ענה. הוא התכופף לעברי, נעתי אחורה במהירות. הוא קפא במקומו. הפחד חלחל ושלט על גופי, חשתי צמרמורת של בהלה נוטפת מעמוד השדרה שלי. סובבתי את גופי לכיוונו, רק במעט. לא הייתי מעוניין להראות לו שנבהלתי. הוא החל לנוע, הפעם באיטיות. קיללתי את עצמי בלבי. המשכתי להחזיק את מבטו בעיניי. הוא ניסה להסתיר את הפתעתו, זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי ללא כיסוי העיניים. על ברכיו, הוא הכניס דרך הסורגים פיסת קלף. בלי להשמיע רחש החלקתי אותה לבד סביב מותני, עיניו עקבו אחריי ידי. מצמצתי עליו. באיטיות. ידו חמקה בין הסורגים, נחה על לחיי. השפלתי את מבטי, בידיעה שריסיי הארוכות נותנות לעיניי מראה נוגה. אחותי תמיד נהגה לצחקק על ריסיי שהיו ארוכות יותר מריסיי נערות. השתמשתי בהן כעת. הוא החליק באיטיות את אגדול על צדי שפתיי, מרפרפות על השפה התחתונה. עורי הרגיש קליל יותר שהוא הסיר את ידו. "בקרוב" לחש, קולו עמוק. הנהנתי. הוא התרומם באיטיות, מבטו חלקלק על גופי ואז עזב את תאי העבדים. ששמעתי את חריקת הדלת, שחררתי את הנשימה שאחזתי בריאותי. נשימות עמוקות. קול רשרוש קל נשמע מכיוון ימין. שמעתי את יד ימיני התרומם. לא הבטתי בו. שיזפתי את עיניי באור הירח שנפל על הרצפה. שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה, נעצר ואז משחרר אותה במרות רוח. "אין לי ברירה, זאת הדרך היחידה" עניתי לשאלה שלא נשאלה בקול רם. "זה סיכון גבוה, אני בטוח שיש משהו אחר, איזו דרך אחרת שלא מצריכה ממך לעשות את... את זה" ענה. "זה כל מה שיש לנו כרגע. במשך שנים קראו לי ריקונו, שד. מי ידע כי קללתי תהפך לברכה?" השבתי. "חזר לישון, עלינו לצבור כוחות, בקרוב נכנס לעגלות אטומות, נשתמש בזה לטובתנו." סובבתי את ראשי לעברו. מבטו היה מלא כאב, חסר אונים כנגד טענותיי. הוא ידע שהאמת בידיי, שזאת הדרך הכי טובה, אך המשיך לנסות להתווכח. "מה אם הוא יסרב לשחרר אותך? הוא עלול לכעוס שיגלה מה עשינו, אתה תהיה בסכנה ולא תוכל לההשתלב בנינו." חייכתי עליו, על טוב ליבו ועל דאגתו עליי. "אם כך אני, הריקונו, יחשב לגיבור, לא כך?" השבתי במתיקות. הוא הביט בי במבט חסר מנוח. מובס, הוא סובב את גופו ונשכב שגבו מופנה עליי. הבטתי על אור הירח המלא. הוא גבוה בשמיים, חצות הלילה. עליי לישון. נשכבתי שפני משקיפות על הלבנה. בשקט הלילה, מחשבותיי נדדו לאחותי. לפני שני מחזור ירחים הצלחתי לעזור לה לברוח. זכרתי את מראה גופה הרזה מחליק בין הסורגים, את האופן שהיא התגלגלה במהירות מתחת לדוכן הנטוש, את צללית גופה מתאחדת עם צללי הלילה של פסטיבל. קיוויתי שהיא כבר בארמון, שלחתי אותה עם החותמת, אין ספק שהיא הצליחה, היא חזקה ועקשנית מכדי למות. הרגעתי את ליבי. סגרתי את עיניי שפני הלבנה המחייכות הן הדבר האחרון שאני חוזה, לפני שאני מוצא את עצמי במכירה פומבית בשוק עממי, צופה באנשי נמכרים.

אני מכירה את כל הקוראות ביישוב הקטן הזה. אנחנו נפגשות באקראי כשבאות לתרום ספרים יד שנייה ולבחור חדשים-ישנים. כל אחת מאיתנו עומדת תמיד באותו מקום מול המדף לספרות יפה - ומברכות על היוזמה שבאה מתוך התושבים ולמען התושבים, בחור הנידח הזה - אזור בעל קשיי תחבורה, שקשה בו למצוא מה לעשות בשגרה - וקשה שבעתיים בתקופה לא יציבה... אז לא הבנתי מה מצאת דווקא בי, זו שקפצה על המציאה מיום שהמיזם הוקם: אפשר לא לצאת מבית ואין צורך לנסוע בדרכים לחנויות ספרים גדולות!... הכי פשוט לחמוק לספרייה כזאת כמו שנפגשנו בה. לחפש במהירות את ההרפתקה האסקפיסטית הבאה, ומיד לברוח חזרה לחדר המוגן. אמנם ראית שאני יחסית צעירה, אבל התרשמת שחונכתי על ספרות איכותית וגם לקחתי על עצמי בהתנדבות את ההקפדה, שהייתה דומיננטית יותר בדורות קודמים - לקרוא קריאה של ממש, מילה במילה. מה זה שווה לקרוא ספר אם מחפשים תקציר בוויקיפדיה ורידוד של הנושא בסרטוני טיק-טוק? שיתפת אותי שהנכדה שלך היא נערה קוראת ושאת נלהבת להכיר לה את הספר שקדם להצגה הנהדרת שראיתן. זו הייתה סתם שאלה תמימה מצדך, אבל אותי היא "זרקה" למקום אחר: פתאום הבנתי שמוזר שעד עכשיו אף אחת לא שאלה והתעניינה אם אני יכולה לעזור לה למצוא ספר מסוים... והרי רואים אותי כל הזמן שם! לוקחת ספרים, מחזירה, מסדרת מדפים וגם מחליפה מילה או שתיים... מנהלת שיחת חולין מנומסת. לא בדיוק הבנתי מאיפה צצת... התביישתי לשאול איך קוראים לך. וחוץ מזה - שאלה כזו, ואולי גם החלפת מספר טלפון הייתה הורסת את ה"קסם" של הרגע... אז בעיקר תהיתי ביני לבין עצמי מניין לך, בגילך - ההתלהבות המידבקת הזו לכל עולם הספרות, וחוסר החשש שנכדתך תראה בך סבתא טרחנית ותחזור למסך. והכי חשוב - למה הסקת שדווקא אני אדע לעזור לך למצוא ספר שנערה תתעניין לקרוא?... ובלי שידעת - עוררת בי השראה לנסות שוב. לקוות שילדים ימצאו גם זמן להתרגש מהספרים שאהבתי כשהייתי נערה בת גילם. פעם זה היה מובן מאליו על אילו ספרים כדאי להמליץ לנוער, והיום... לא נראה שמישהו טורח לנתח את טעמם הספרותי לעומק. התאמצתי "להסיר חלודה", וחיפשתי בראשי איזושהי התחלה של תשובה לענות לך... למרבה הבאסה לא נתקלתי מעולם בספר הספציפי שנקבת בשמו... הצעתי לך ספר אחר וביקשת מיד שאביא לך אותו - ודווקא באותו רגע חשוב הוא נעלם מעיני. הצטערתי על כך שזהו בוודאות סופה של השיחה בינינו, ואז, באורח פלא הוא היה בדיוק מולי! הבאתי לך אותו ועיינת בו קצרות, הבטחת שתקראי ואחר-כך גם הנכדה בטח תתעניין. בניגוד לסטיגמה על גילך הייתי הרבה יותר זורמת מבני דורי, המילניאלס. בכל שיחה הם מתפלאים מחדש שיש חיה כמוני - שמאוהבת במילה הכתובה ובדיוק הלשוני וההגייתי. לא מצליחים ואולי גם לא מנסים להבין למה אני לא משתלבת בהמון וזורמת עם כל מה שהולך ברשתות החברתיות - ובמקום זאת בוחרת לבוא לספרייה - חמושה במשקפיים וקפוצ'ון, נלחמת בהודעות המצפצפות מהנייד שביד האחת - ונושאת ספר כבד (תרתי משמע) ביד השנייה. ואולי אני חיה בספר - אבל לרגע הייתי איימי מנשים קטנות: החולמת הילדותית שאוהבים להקנטי - ולמרבה הקנאה דווקא היא עוררה עניין במי שיודעת דבר או שניים על אומנות ועל החיים... ונסעה עם דודה קרול לאירופה כדי להגשים שם את חלומה האומנותי, במקום ג'ו הדומיננטית והבוגרת, שכולם הימרו עליה כזו שתצליח בסוף.

ישנתי בערך ארבע שעות, והתעוררתי כי שמתי שעון מעורר. איך שהתעוררתי הרגשתי שאני צריכה עוד שעתיים לישון, בסוף כיוונתי את השעון לעוד שעת שינה, אבל לא נרדמתי מיד בחזרה כמו שהרגשתי שאני רוצה. אז קמתי, אני פה, אותו השיט כל יום, רק שהיום זה "ערב חג" מה שאומר שאמא שלי קצת מאבדת את זה. עצרתי את ההיכרות עם האדם הנחמד. דברים הצטברו לי, ובסופו של דבר על משהו אחד, אמרתי שנראה לי שאנחנו לא בריאים זה לזה. הוא היה בשוק וחשב שאני אומרת לו להתרחק ממני, והייתי קצת נסערת מהתגובה שלו, כאילו רמז קטן לדחייה והוא כבר בורח, אומר תודה על הכול ושהוא יתרחק. בסופו של דבר הסברתי לו את העניין לעומק יותר כמו שרציתי, ושאני לא אומר שאנחנו לא נדבר יותר. הוא הבין, התנצל על איך שהוא הגיב בהתחלה, ואחרי אותו יום דיברנו שוב והכול כרגיל, כמו לפני. אז זהו מבחינתי הנושא סגור, גם אם אנחנו עדיין מדברים, זה ממש לא בשביל היכרות מעבר למסך, ויש פה איזה צעד אחורה. אנחנו לא מתאימים, הוא לא מספיק ראלי עבורי, ואצלי הנקודה שבה באמת הבנתי שלא מתאים לי, הייתה כשהוא אמר לי "אני אוהב אותך". לא כי הוא התכוון לזה, אלא כי הוא עוד לפני זה אמר "אני אוהב את זה בך", "אני אוהב שאת ככה", והתעלמתי, ואז המילים אני אוהב אותך, וההבנה שהן לא נאמרות ממקום אמיתי כי הבן אדם ממש לא מכיר אותי מספיק כדי לאהוב אותי - גרמו לי לנהל איתו על העניין שיחה רצינית. ובסופו של דבר אני לא יכולה לסמוך על בן אדם, שמרשה לעצמו לומר דברים עמוקים, סתם, כאילו זה בחפיף. זה לא הטיפוס שלי, אני מחפשת מישהו כנה וזהיר ושאפשר לסמוך על מה שהוא אומר, ולא שם אותי במצב של מילים יפות ללא כיסוי. זה האמת די מעניין, שאחת התכונות הכי חיוביות שמצאתי בו, זה איך שהוא מתקשר את עצמו, השפה המילולית, וכתבתי על זה - ויום אחד זה היה הדבר שבגללו החלטתי שלא מתאים לי להמשיך להתקרב אל הבן אדם. עזבו יודעת שהוא לא בשבילי, גם הבנתי כבר שבמילא, אני רוצה בסיס של חברות עם הבן אדם, וזה לא מרגיש ככה. זה מרגיש רק הידלקות עליי, וזה לא מעניין אותי, כמה אני יכולה לשמוע מילים יפות על עצמי? ה"אני אוהב אותך" היה הגבול שלי, כי זה כבר גרם לי לחשוב שאולי האדם הזה לא רואה את המציאות, שהוא חי בפנטזיה. אני לא אשפוט עכשיו ואגיד שכל האנשים שהם מזל דגים לא מתאימים לי... אבל יש מצב. מבחינת בן זוג ומזל, הסברתי ל-AI אילו תכונות אני מחפשת בגבר וניסינו לחדד מכל המזלות, איזה מזל הכי מתאים לי, ויצא גדי. אני חושבת שלגדי יש הרבה דפקות, אבל, מכל המזלות למזל גדי יש את השילוב של הדברים שאני מחפשת בגבר. וכנראה באופן כללי, אני צריכה אדם עם רגליים על הקרקע, אבל גם מכיל ומקבל ותומך במי שאני. אז הבחור הנחמד היה הדבר החיובי הזה, האישורים, ההערכה, הכנות - אבל רגליים על הקרקע לא היה לו, וזה גרם לי להרגיש לא מוגנת. אני צריכה מישהו שאני יכולה לסמוך על הפרספקטיבה שלו. בוגר, במילה אחת. ואפילו שהוא היה בוגר בגיל, מנטלית הבחור הנחמד לא היה בוגר בצורת החשיבה והרגש. אני חושבת שהיה פה איזשהו מבחן, כי מצאתי את עצמי, רוצה שלאדם הנחמד יהיה טוב וכיף, גם כשזה בא אל חשבוני. גם כשמשהו אצלי לא בדיוק מסכים עם ההתקרבות אליו. ועכשיו אחרי זה, אני חושבת על איך שבימים של לפני, אני ממש חשבתי על איזה סוג של גבר אני מחפשת, והדבר הכי חשוב היה - מישהו שהוא קודם כל, חבר. מישהו שמחבב אותי, ומסתדר איתי, וכיף לנו ביחד, גם אם אין עניין רומנטי. ובכללי עוד מלא דברים שלבחור הנחמד לא היה. אז ברגע שהבנתי שבסיס של חברות כבר לא יהיה בקשר הזה, זה היה לי ברור שהאדם הזה לא בשבילי. הוא פשוט לא מה שאני מחפשת. וזה מוזר לי כי אני בדרך כלל פשוט מכילה ומקבלת את מי שבא, עם יש לי איזשהו חיבור איתו ואין לי תחושה חזקה של רצון לנתק ולהתרחק וחוזר עניין. אבל הפעם... אני פשוט יודעת שגם אם אני אמשיך לדבר איתו, גם אם כיף לי, אני לא מעוניינת במשהו מעבר לדיבור שיטחי פה ושם. הוצאתי באמת רק את הטוב מהסיטואציה. כשדיברתי איתו התחלתי לחשוב ברצינות, על זה שאולי הגיע הזמן להתחיל להכיר אנשים שבאמת יכולים להשתלב בחיי. הבנתי שאני ממש לא מוכנה לשלב הזה בחיי, ומתוך חשיבה של "אני אולי אצטרך להיפגש איתו בקרוב", עשיתי כמה שינויים בחיי שאני מתכוונת להמשיך איתם. אני מנסה לתת לעצמי את הביטחון, שמאוד קשה להשיג בקשרים עם אנשים, דרך דברים אחרים. ביטחון כספי, ביטחון תקשורתי, ביטחון רגשי. שאם באמת אני אכניס מישהו לחיי, הוא לא יערער לי את היציבות, כי יהיה לי לפחות ביטחון בדברים אחרים אם לא ביחסים. לא יודעת, אני אדם כזה שמבחינתי, לא צריך להתאמץ להכיר אנשים. המיינדסט הוא תמיד "מישהו יבוא". וכנראה שיש משהו בלהיות פתוחה אל מי שבא, שדורש ממני ממש להתעקש על מה שאני רוצה ממערכות יחסים. כי אפילו שאני לא נואשת, ובאמת מרגישה שתמיד יבוא עוד מישהו, או מישהי - אני לא הכי יודעת לסנן את מה שבא אליי. הסינון היחיד לי, זה אם מרגיש לי טוב עם הבן אדם, אבל מסתבר שאני יכולה להרגיש טוב גם עם אנשים שלא מתאימים לי בכלל, אז אני צריכה להתחיל לסנן לפי עוד דברים. אני נתתי לו את הזמן שלי, את החוכמה שלי, והוא נתן לי הרבה הערכה ואישורים לדברים. היה פה לתת ולקחת, אבל הבנתי - שלמרות שאני כן מקבלת משהו מהבן אדם, וזה משהו שאני כן מעריכה, זה לא המשהו שאני מחפשת ושווה לי את הזמן. (21/5/26 16:52)