ספרים, סופרים וחברים

ועל כן הסוף יכול להישאר פתוח. כי כל היופי זה התהליך שהאמא עוברת, והוא מופלא בעיני

הצליחו להטמיע הרבה היסטוריה ישראלית בילדים, לא מתחרטת שקראתי אותם.

זה עושה חשק ממש להגיע לנובלה הזו.

וכנראה שיש גם ארנה 03 שגם אותו צריך להוסיף. כרגע באתר יש את ארנה 04 אבל אינו משוייך לארנה 01 שמופיע בנפרד כאילו לסדרה יש רק ספר אחד... קישור באתר: https://simania.co.il/series/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%92%D7%94

מיכאל בר זהר ניסים משעל

התעוררתי לקראת הצהריים, ליללות גור חתולים. המשכתי לישון, אבל אז התעוררתי שוב וקלטתי שהוא לא מפסיק ליילל. שלחתי לאבא שלי סרטון שבו שומעים את הגור מיילל מאיזושהי נקודה בחדר שלי, ואחרי כמה דקות ששמעתי את האמא לו ואותו, והוא עדיין מיילל, כתבתי לאבא שלי "זה לא סותם! ואמא שלו שם, אני חושבת שזה תקוע בקיר". אז זה מה שעשיתי הבוקר. אחי הגדול נכנס ושאל איפה אבא, ואני בדיוק יצאתי למטבח לשאול את אותו הדבר, ואמרתי "גם אני שואלת", והוא אמר לי "את לא שואלת את רק חשבת לשאול". אבא נעלם, האוטו שלו פה, אחי מחפש איזשהו שפריצר שחור של ניקיון, ולא מוצא, ואני מחפשת גם כי במילא אין לי מה לעשות עם הדבר הזה שמיילל לי בקיר. אחי הגדול שם את האוזן על הקיר, הוא גם חושב שהחתול תקוע בקיר, ככה זה נשמע. אבא חזר, הוא הבין מה אני אומרת אבל לא היה לו דחוף מספיק, והוא חזר לעבוד בעסק, אז הלכתי לשם שוב להציק ולשאול אותו מתי הוא מוציא את החתול מהקיר. אבא אמר לאחי הגדול ללכת לבדוק, אחי הגדול אמר שהוא כבר שמע ושזה נשמע שהחתול בקיר, וזה גורם לאבא שלי להתחיל לזוז וגם להוזיז את אחי שהיה קשה לו עם כך שאבא שלי לא מסביר לו איפה למצוא את הכלים ושהכול מבולגן, ושהוא עם בגדים נקיים של נייק. בסוף אבא הצליח להוציא את החתול מהקיר, אפילו שכשהוא הגיע לשם, החתול לא יילל, אז הוא לא ידע בדיוק איך למצוא אותו. לא יודע איך הוא איתר אותו בסוף אבל זה לא לקח יותר מדי זמן, וכשאני מסתכלת מהחלון מתוך החדר שלי, הוא פתאום אומר לי "בואי קחי אותו". אז עשיתי את הסיבוב ולקחתי את הגור. הוא לבן עם כתמים שחורים. ראיתי את האמא על הגג, אמרתי לה שהגור שלה פה, היא ראתה אותו, אבל בעצם אולי היא לא ראתה אותו, לפעמים אני שמה לחתולים אוכל והם מתנהגים כאילו הם לא רואים את האוכל. אז אולי למרות שהגור היה ממש מולה והיא הסתכל והוא יילל, היא לא ראתה אותו, כי היא לא באה לקחת אותו. הוא נעלם וחשבתי שהיא לקחה אותו, הלכתי רק לרגע הרי, ואז אבא שלי שם את השאריות של האוכל שלו לחתולים והם היו שם, ושמעתי יללה שוב. חשבתי שזה החתולים, אבל אז המשכתי להקשיב והבנתי שזה הגור ושהיא לא לקחה אותו, הוא פשוט התחבא באיזו פינה בלתי אפשרית. הוצאתי אותו ושמתי אותו מולה, שאר החתולים נשפו עליו, והיא התנהגה כאילו היא לא מכירה אותו. אמרתי לאמא שלי שהייתה במטבח בזמן: "היא מתנהגת כאילו היא לא מכירה אותו" ואז עידכנתי אותה: "היא נושכת אותו בתחת, היא תיקח אותו נכון?" ואז אחי השני אמר משהו בסגנון, "אם אמא נושכת את הילד שלה בתחת זה אומר שהוא שלה", והיה בזה נימה של לעג כלפיי, אז אני לא צחקתי. - כשניסיתי להוציא מאבא שלי מידע מתי הוא בא להוציא את החתול מהקיר, אחי הגדול שאל אותי לאן הלכתי ב-1 בלילה. הוא אמר שהוא רצה לשאול אבל שכח, ופתאום באותו הרגע הוא נזכר. הוא תפס לי בשיער בעדינות, ואני ציחקקתי, ואמרתי שאני לא רוצה להגיד, ושאם זה יקרה שוב שלא ישאל. הוא אמר שאם זה יקרה שוב הוא ישאל. יש לנו מצלמה ביציאה מהחצר, אז בכל פעם שמישהו יוצא וחוזר ממנה, אחי הגדול מקבל התראה ורואה. כנראה שזה לטובה, בגלל המצלמה הזאת אני מסכימה לצאת ב1 בלילה, אבל לא ב3 בלילה, כי אם מישהו ישאל אותי "לאן הלכת ב3 בלילה", זה ישמע גרוע יותר איכשהו. גם רצוי לחזור לפני אבא שלי מתעורר, ולפני שלמישהו יש כוח לחקור אותי לאן לעזאזל יצאתי ולמה. - הוא בדיוק שלח לי הודעה, "בוקר טוב", עניתי "כבר צהריים". קשה לו איתי. הרגע הוא הציע שנלך שבוע הבא לאכול שווארמה, ולא הגבתי טוב להצעה. אני פשוט לא מבינה למה לצאת בשביל לאכול, ולא בא לי לצאת בשביל לאכול. אני לא חושבת שהוא מבין אותי בקטע הזה. אני גם לא מבינה למה אני מרגישה לא בנוח עם לאכול עם אנשים שאני עדיין לא מכירה היטב. אין לי מושג מה הוא בכלל חושב עליי, מעבר לזה שהוא מסכים איתי שאני אכן מתוסבכת מאוד, אבל שהוא נקשר אליי. בכל פעם שאני צריכה לסרב למשהו שהוא מציע, כי אני לא רוצה לעשות את המשהו הזה, אני מרגישה רע. האמת זה מכאיב לי רגשית ברמות. אני לא מבינה למה אני שונה משאר האנשים, למה יש לי דברים שאני לא בנוח איתם ולא רוצה לעשות. אני אפילו לא באמת רוצה זוגיות, פשוט יש לי איזה משהו לא ברור אליו. אני סוג של נקלעתי לסיטואציה. מי שאני, איך שאני חושבת, איך שאני מתקשרת, הדברים שבא לי ולא בא לי לעשות - זה לא אמור להסתדר עם מישהו. ולכן קשה לי להבין למה הוא כן מנסה שזה יעבוד. אין לי מושג למה הוא רוצה אותי, ועד מתי הוא ירצה אותי, כי בטח יש לזה תאריך תפוגה. אני אדם קשה מדי, אני מודעת לזה, אני אומרת את זה, אבל זה שכאילו... אני ממש צריכה להתמודד עם מי שאני, דרך אדם אחר, זה פשוט קשה. הספק בנוגע למה שהוא חושב נכנס כשהוא כתב לי אתמול שאני הצלתי את הדייט, ושאם לא הייתי שואלת אותו אם בא לו לנשק אותי והולכת לזה היה נגמר ככה. הוא כתב שיש לי מלא אומץ, ושאף אחת לא שאלה אותו את זה. אני מניחה שזה דבר חיובי מה שהוא אומר, אבל קצת היה קשה לי להבין איך למרות שהיה לנו כיף עד לרגע הזה, הוא חושב שאם לא הייתי עושה את זה זה היה נגמר ככה. אני תוהה אם הוא באמת נהנה איתי בכלל עד אז, זה כאילו שם את כל החוויה שלי איתו בספק. וכן אני גם תוהה אם אני מוזרה. קשה לי לדבר איתו. קשה לי להבין עד כמה הוא רציני. קשה לי גם להבין אם הוא סתם מנומס לגבי דברים מסוימים, או שהוא באמת חושב את מה שהוא אומר. אני חושבת שאולי אני מפחדת שהוא יתהפך עליי פתאום, שהוא יתחיל להגיד לי דברים שהוא לא אמר קודם, דברים שהוא חשב אבל שמר לעצמו. זה לא כיף. אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך בנוח עם מישהו, ואני עדיין לא מכירה אותו מספיק. אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לסחוב את עצמי דרך זה. אני לא יודעת ליהנות, אני לא יודעת להרגיש בנוח עם דברים, אני מרגישה בנוח רק איתו, וזה אולי לא מספיק טוב. אני באמת לא יודעת מה מתאים לי. (10/7/26 14:58)

נפגשתי עם הבחור הגבוה. היה לי נוח בטירוף, שאלתי אותו אם הוא יודע לשחק שחמט, והוא אמר שלא ושאני בטח אקרע אותו בשחמט, אבל שש בש הוא יודע ואמרתי שגם אני, ואז הוא אמר שהוא ינצח אותי. אני חושבת שהוא לא נתן לי סיכוי לנצח בכלל, אמרתי לו שש בש זה משחק של מזל ושהוא יכול להפסיד, אבל הוא התווכח. אמרתי לו להיזהר, כי האגו שלו ייפגע אם נשחק שש בש ואני אנצח. הוא לא הקשיב... אז המשכתי להזהיר אותו, הוא חשב על כך שנשחק בפלאפון אבל באותה מחשבה אמר שאין לו עצבים, והייתי בסדר עם זה, גם לי לא היה בא לשחק בפלאפון. ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה שנקנה שש בש מהתחנת דלק, אני בכלל לא ידעתי שמוכרים שש בש בתחנת דלק. אמרתי כן מיד, וקמנו. שיחקנו באוטו שלו, לא זוכרת באיזה שלב שאלתי אותו אם הוא מנצח את כולם ולא מפסיד בשש בש כי לא הבנתי את הביטחון המוגזם שלו. הוא אמר שהוא מפסיד לטובים. אני לא ידעתי אם אני נחשבת טובה, מבחינתי שש בש זה משחק של מזל. שאלתי אותו כמו השש בש עלה כשהוא חזר לאוטו, הוא אמר שהוא לא שם לב, ופתחתי את המשחק, היה שם גם שחמט. בזמן שפתחתי את השש בש הוא שאל אותי על הבושם שלי, כי הוא הריח משהו מתוק, אמרתי לו שלא שמתי בושם כי ידעתי שהוא יריח אם אני אשים ולא באמת נפגשנו לדייט אלא סתם בזרימה, מעכשיו לעכשיו. לשים בושם כאילו, מראה על השקעה ומחשבה רצינית, אבל בסופו של דבר השקעתי מחשבה רצינית על איך לא להיראות כמישהי שהשקיעה, וגם חשפתי את זה בפני האדם האחר... אז אל תשאלו אותי מה התכלית. אני מי שאני. אמרתי "אולי זה השש בש", והתכופפתי להריח אותו כשהוא פתוח ונמצא בינינו על המשענת. הוא אמר שלא נראה לו שמשם הריח. הטיעון העיקרי שלי, לכך שהוא צריך להיזהר על האגו שלו, זה כי שש בש זה משחק של מזל בעיניי. מבחינתי הוכחתי את זה כשניצחתי אותו בפעם הראשונה ששיחקנו, כי לא היה לו מזל בקוביות, ולי כן היה. אני אוהבת משחקים, אז כמובן שנהניתי, וצחקתי מחוסר המזל שלו. לפני המשחק שאלתי אותו איזה קוביות הוא מעדיף, כי היו גדולות שבאו בתוך הלוח, וקטנות שהן של השש בש, והוא אמר שהקטנות. אני לא חשבתי שזה משנה כל כך, סתם שאלתי מה שהוא מעדיף כי היו שתי אופציות. אני זוכרת שלפני שהתחלנו את המשחק התעקשתי שנטיל קוביות כדי שהוא לא יתלונן שהוא הפסיד כי אני התחלתי ראשונה, והוא באמת יצא זה שצריך להתחיל, וניצחתי. במשחק השני שאלתי אותו אם הוא רוצה להחליף את הקוביות הקטנות בגדולות כי אולי איתן יהיה לו יותר מזל. הוא אמר כן, וכששיחקנו הבנתי למה הקוביות הקטנות עדיפות, הן פשוט מתגלגלות טוב יותר והן לא נתקעות פתאום על איזה חלק, ככה שצריך להטיל אותן מחדש כמו הגדולות. הוא ניצח במשחק השני, ואז אמרתי זהו, זה תיקו, ובאותה נשימה גם קבעתי שזהו וחוזרים הביתה. בנסיעה הראשונה כשהוא שאל אותי לאן אני רוצה ללכת, השירים שלו היו לטעמי, הוא הציע לי לשים שירים שלי ואמרתי שלא צריך כי אני אוהבת את מה שאני שומעת. אבל בנסיעה חזור היה שיר שפחות התחברתי אליו, לא כי הוא היה נוראי פשוט לא התחברתי. אמרתי: "תעביר את השיר", והוא אמר "הו, סוף סוף", כי היה לנו איזשהו דיון על להיות אדם נוח, ועל זה שהוא לא חושב שזה טוב, ושאדם צריך יותר לעמוד על מה שהוא רוצה. ניסיתי להסביר לו שאני כן עושה מה שאני רוצה, פשוט יש מקרים שבהם מה שהאחר רוצה גם בא לי טוב. אז הוא נתן לי לשים שיר, ושאלתי אותו אם זה בסדר שאני אשים שירי בנות, הוא לא כל כך הבין מה הכוונה בשירי בנות, הסברתי "פשוט שירים שבנות שרות." "אה, בגלל שירת נשים כאילו?" "לא, לא שירת נשים." אמרתי לו שאני פשוט אשים לו שיר שאני מחשיבה כשיר בנות, שיר שלא הייתי בוחרת לשים לו עכשיו. "עדן בן זקן כזה?" "לא. אני לא כל כך אוהבת עדן בן זקן." שמתי את השיר, וממש לא ציפיתי מעצמי ליהנות מכך... אבל הנסיעה בכביש, החלון הפתוח, הווליום, זה שאני מכירה את כל המילים מסתבר... זה מוזר לגלות שאני נהנית ממשהו. ידעתי שאני נהנית ממשחקים, לא הופתעתי כשנהניתי לשחק איתו שש בש, אבל כשנהניתי לשיר כמעט כל משפט מטופש בשיר בנות, קצת הרגשתי שאני נסחפת. בדיעבד אני חושבת שסוג של ציפיתי מעצמי למתן את השירה ואת התזוזה עם הקצב של השיר, לא ליהנות מזה כל כך, לא להגזים וממש לשיר כל שורה, אבל לא עשיתי את זה. הגזמתי, נסחפתי, אבל הרגשתי עצמי. כאילו מה אני אעשה שלא ידעתי שהשיר הזה יבוא לי כל כך טוב? אפילו שאני בחרתי אותו. לא היה לי מושג מה הוא חושב על השיר, לא הסתכלתי עליו כי שרתי ולהסתכל על מישהו כשאני שרה לעצמי זה מוזר, אבל גם בלי להסתכל יכולתי להרגיש שהוא נהנה מהשיר. אפילו שהמילים כל כך... מטופשות בקטע טוב. "אני לא רותם סלע, אומרים שהחיים אתגר הלב שורף לי כמו לצלול בים המלח מחזלש אותי כמו ברונו מארס כי הוא לא מתרגש מכוכבים, זה רק בראש שלך והוא תמיד אומר שלוש מילים, אני אוהב אותך כל כך כל כך." (זה הבית שאחרי הפזמון, "שלביה" של שירה אטיאס) - לפני השיר, עוד כשיצאנו מהחנייה אחרי שסיימנו לשחק שש בש, שאלתי אותו אם זה נחשב דייט. התחלנו לדון במה נחשב דייט, אני אמרתי משהו על כך שבדייט משקיעים, והוא התחיל לציין שכן, את הדברים שעושים שהופכים דייט לדייט, הטון של שנינו היה קליל, ובסוף הרשימה הקצרה שלו הוא אמר, "יש גם נשיקה בסוף". אמרתי "אה, אז זה לא דייט", והוא ענה "זה לא דייט." נתקענו קצת בכביש חזרה, היה נראה שאולי קרתה תאונה, והייתי בסדר עם לחכות כי לא היינו עייפים ומתים הביתה או משהו. באיזשהו שלב בהפתעה הוא צעק משהו "אבל למה כל הנתיבים חסומים כוסאמק", ואז ביקש סליחה שהוא עשה את זה. אמרתי שזה לא הפריע לי, ושאחים שלי גם מקללים. גם לא היה משהו מבהיל באיך שהוא צעק, בכנות, יש בו איזושהי עדינות אפילו שהוא בחור גדול עם קול עמוק. הוא נגע לי בשיער באיזשהו שלב כשחיכינו, סובבתי את הראש ושאלתי אם יש לי משהו בשיער, והוא אמר שלא. הוא פשוט נגע כל כך בעדינות... זה באמת הרגיש כמו אולי הוציא איזה משהו קטן מהשיער. בסוף לא הייתה תאונה, הפקק נפתח והוא התעצבן שכאילו אין כלום בסוף, ואני אמרתי מה אתה מתעצבן אין תאונה ואנחנו חוזרים מהר הביתה. הדרכתי אותו איך להגיע קרוב יותר לבית שלי, ואז... פשוט לא רציתי לרדת מהאוטו וללכת. אז נשארתי. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך בנוח עם בן אדם. אמרתי לו לאורך כל המפגש שלנו, משהו בסגנון "תגיד לי אם אתה רוצה ללכת", והוא לא אהב את זה, שאנחנו כל רגע מדברים על ללכת כשטוב לנו ביחד. פשוט, היו רגעים ארוכים של שתיקה, שבהם פשוט לא דיברנו, ואמרתי מההתחלה שאני בסדר עם זה, עם השתיקות, ושהוא לא חייב לנסות לדבר איתי בכוח, כי טוב לי גם ככה. אבל זה הוביל לחיפוש ודאות מצידי וגם מצידו הרבה, עד שבסוף סיכמנו שאני לא אשאל אותו והוא לא ישאל אותי. אבל אז באוטו ליד הבית שלי, שכחתי שזה מה שסיכמנו, ושוב שאלתי, והוא התעצבן (בצורה חמודה), ואמרתי "סליחה סליחה, שכחתי". ואז הוא נזכר שאכן דיברנו על זה ושסיכמנו משהו, ואמר שיש לי זיכרון טוב. לא זוכרת איך הגענו לשלב הזה, כנראה שוב דיברנו על מה נחשב דייט ושבדייט יש נשיקה בסוף, אבל באיזשהו שלב הסתכלתי עליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לנשק אותי. והוא אמר שכן, ואז אמרתי: "אז נו". ואז הוא נישק אותי. מסתבר שנשיקות זה מסובך עבורי. הרגשתי שאני גרועה בזה ושזה לא עובד, אבל הוא לא עצר. המשכתי לחשוב שזה לא עובד ושאני גרועה בזה, אז עצרתי ואמרתי את זה, ואז התחלנו לדבר על זה. ממה שהבנתי, לא הפריע לו שום דבר וזאת בעיקר אני שהרגישה שמשהו לא עובד, מבחינת זה שאני באמת לא יודעת איך מתנשקים. כשהוא נישק אותי הוא הניח את היד על הרגל שלי, ואז אחרי כשסתם ישבנו באוטו ודיברנו, הוא שוב הניח את היד על הרגל שלי, והסברתי לו עד איפה מותר לו להניח את היד. זה לא הרגיש שהוא חצה את הגבול שלי או משהו, פשוט הרגשתי בנוח להציב גבול כי הוא ללא ספק אהב לגעת ברגליים שלי. לא רציתי לנסות את הנשיקה שוב. אמרתי לו שזה לא הוא, שזה פשוט כאילו הטכניקה, זה לא עבד לי. זה די ברור שלא הרגשתי משהו שאמורים להרגיש, וזה קצת הכניס אותי למחשבות. עצרתי את הנשיקה הראשונה כי באמת חשבתי שאני גרועה בזה ואין מצב שזה מהנה למישהו, אבל כששאלתי אותו, הוא אמר שהוא נהנה. אז אמרתי שאפשר לנסות שוב, אבל עכשיו לא בא לי, בפעם הבאה. עדיין לא רציתי לרדת מהאוטו. אמרתי לו כמה פעמים מאז שהחלטתי שאנחנו חוזרים הבית, שהיה לי כיף, והוא אמר גם לי שהיה לו כיף, ואמרתי שלא בא לי ללכת, והוא אמר גם לי שלא בא לו שאלך. אז פשוט נשארתי שם, והחזקתי לו את היד, ודיברנו על כל מיני דברים. בסוף כן התנשקנו פעם שנייה, שוב לא זוכרת איך הגענו לזה, אבל זה היה טיפה יותר טוב. הוא כן היה צריך לומר לי לעצום עיניים בפעם הזאת, כי הראש שלי היה כאילו במחשבות על למה לעזאזל להתנשק זה כל כך מסובך. הדבר הטוב הוא שהוא ידע שאני מתוסבכת. ובכל זאת לידו, לא נכנסתי לתסביכים מבחינת רגשות, רק המשכתי לבטא את התחושה שאני לא בנויה לזוגיות. הוא אמר דברים ואמרתי "טוב", ואז הוא שאל אם זה אומר שאני מקשיבה לו, אז אמרתי שאין לי כל כך ניסיון ולא יצא לי לחשוב מספיק על זוגיות, ושאני חושבת על מה שהוא אמר. כנראה שיש לי תפיסה מסוימת על זוגיות, שאולי קצת רחוקה מהמציאות, בקטע של - אולי זה לא מתפתח כמו שחשבתי שזה מתפתח. הוא עישן עוד סיגרה, זה בלתי אפשרי לספור כמה סיגריות הבן אדם מעשן, אבל אמרתי לו בהתחלה שזה לא מפריע לי כי יש לי אח שמעשן. זה הדבר הראשון שדיברנו עליו, הגעתי מהצד של הנהג, רכנתי קצת ואמרתי שיש ריח טוב באוטו, ואז הוא אמר עד שהוא יעשן וזה ישתנה. אבל האמת שבכלל לא הרגשתי את העישון שלו. גם לא הרחתי כלום. גם תכלס כשהוא נישק אותי לא הרגשתי שום דבר שקשור לסיגריות. זה קצת מוזר לא? אני הרגשתי לא בנוח עם אנשים שעשיתי איתם פחות, וחזרתי הביתה עם הריח שלהם עליי, אבל הוא... לא הרחתי כלום עליי. כאילו הבן אדם עישן לידי באוטו סגור, למה אני לא מסריחה מסיגריות עכשיו? כי לא התקלחתי אחרי המפגש שלנו... זה מוזר. חיבקתי מישהו, נישקתי מישהו, הוא עישן מלא - ובכל זאת לא מגעיל לי והלכתי לישון ככה? ברצינות, אני יכולה להרגיש שמישהו השאיר עליי ריח רק מחיבוק, ולהרגיש לא טוב עם זה. בקטע שהתחלתי לחשוב שאולי יש לי איזושהי בעיה... כי למה מגע עושה לי כל כך רע? למה אני לא מרגישה כלום כשאני נותנת למישהו לגעת בי, ואז אני באה הביתה ופתאום הגוף שלי מרגיש מלוכלך? אם אני אגיד שזה עניין של אנרגיה, אף אחד לא ייקח אותי ברצינות. אבל הרגשתי עם הבן אדם בנוח מההתחלה, סיפרתי לו המון על הדימוי העצמי הנמוך שלי ועל איך שאני מרגישה שונה, כי אני לא מתאפרת ולא צובעת את השיער. כשנפגשנו הוא אמר משהו על האיפור שלי, אמרתי לו שלא שמתי איפור, אז הוא שאל איך אני אדומה ככה, אמרתי "נראה לי שזה נקרא סומק טבעי". הוא התלונן על כך שלא שמתי איפור לכבודו, שלא שמתי את השמלה השחורה שדיברנו עליה, גם לא שמתי בושם, הכול כדי שהוא לא יחשוב שזה דייט. הסברתי לו שוב, שאין לי איפור בבית, שאני אפילו לא יודעת את הגוון של המייקאפ שלי. שוב חזרנו לנושא של האם זה נחשב דייט, אז אמרתי, "אם נצא לדייט שני, אז זה ייחשב דייט ראשון." זה קצת לא הגיוני בדיעבד... אבל אני חושבת שהוא הבין אותי באותו רגע. לא עשיתי עבודה טובה בלכתוב על הדברים בסדר כרונולוגי, אבל זה בסדר. יש משהו קצת מצחיק באיך שאנחנו מתנהלים. תחשבו שהוא מנשק לי את הגרון ומדבר על הריח שלי, ואני אומרת שוב שלא שמתי בושם ושזה כנראה המוס, ואז הוא כשהוא ממשיך לנשק לי את הצוואר הוא שואל מה זה מוס, ואני עונה, "זה מוצר שיער כזה, קצף." אני גם שאלתי אותו אם זה אמיתי כל המשיכות שלו כשהוא מנשק אותי, והוא אמר שכן, ושמבחינתו אני צריכה להיות "פה", כלומר עליו. זה היה חמוד האמת. הוא אמר לי שבדרך כלל הוא יותר אגרסיבי אבל איתי הוא עדין כי אין לי ניסיון. זה באמת היה מורגש. ואין לי עוד תווים לכתוב, אז אני אעצור כאן. (9/7/26 16:34)

אני כל כך רוצה להיות חופשייה מהלופ שאני נמצאת בו. אבל יש לי לופים בכל מיני אזורים בחיי, וזה מרגיש כל כך מציף עבורי להיות מודעת לכולם ולרצות לעבוד עליהם, ולהתקשות. המצב רוח שלי היום קצת ירוד, אבל - יש לי כוח לכתוב על מה שאני כן בשליטה עליו כרגע, שזה לופ האכילה הרגשית שלי. אף פעם לא הגדרתי "אכילה רגשית", כבעיה שיש לי. אני במשקל יציב כבר ארבע שנים, לא עולה ולא יורדת, וזאת הסיבה בעצם למה הרגשתי שאני בסדר מבחינת המשקל והתזונה שלי. אבל אני כן תקועה על המשקל הזה, כשיש לי את הרצון כבר הרבה זמן, לרדת 8 קילו. לאחרונה משהו בי הגיע לבשלות בנושא של אכילה ותזונה, קראתי כמה משפטים מתוך איזשהו ספר קודש על אכילה, וזה גרם לי לרצות לתקן את האכילה שלי. הסיבות הן, שאני אוכלת גם כשאני לא רעבה לפעמים, וגם האוכל שאני אוכלת גורם לי להרגיש כבדה. כבר ירדתי 10 קילו במשך שנה, ולא עשיתי שום דבר מיוחד בשנה הזאת, פשוט פחות היה לי חשק למתוקים, וככה ירדתי כל חודש בסביבות הקילו, עד שנתקעתי על המשקל הנוכחי. אז אני חושבת שעכשיו מה שמדריך אותי, זה להבין שאולי, ה-8 קילו האחרונים שיש לי להוריד, לא הולכים לרדת ממני באותה הדרך כמו אז. הגעתי למסקנה שכן, אני צריכה לאכול פחות פחמימות, ואני צריכה לאכול בכמות קטנה יותר בכל פעם, אבל - אני חושבת שהפתרון הפעם, יהיה לדעת איך לנהל אכילה רגשית. אני לגמרי טיפוס שיכול לאכול כי משעמם לו, או כי מעצבנים אותו, או כי הוא רואה איזושהי סדרה שמעוררת בו תיאבון. אבל זה אף פעם לא עבר איזשהו גבול מבחינת הכמות שצרכתי, לא הגעתי למצבים שבהם ממש כואבת לי הבטן , ושוב, אני במשקל יציב אז לא חשבתי שזה משנה כל כך. אני חושבת ש-80% מהתהליך של לרדת את ה-8 קילו האלה, הוא פשוט ניהול של אכילה רגשית. שזה אומר - לא לאכול כשאני לא רעבה, לשים לב שאני שמה לעצמי את הכמות שאני באמת צריכה לאכול כדי להרגיש טוב ושבעה, ולא הכמות שממלאת את הצלחת או הכמות שאני רגילה לראות על הצלחת כל חיי. וזה מרגיש טוב העניין, אני ממש מרגישה בשלה לעבוד על זה, כאילו, אני מוכנה לעשות את השינוי בראש, זה משהו שאני באמת רוצה, ולכן זה לא מרגיש כמו אתגר גדול. זה מרגיש יותר כמו ללמוד איך לאכול, בצורה שבאמת גורמת לגוף שלי להרגיש טוב ושבע. בינתיים ירדתי קילו, אבל זה לא משקל שאף פעם לא הייתי בו, וזה כן משקל שאפשר להרוס עם אכילה פחמימות לפני השינה או משהו. אז אני ממש רק בתחילת התהליך, ואני רוצה לעשות מעקב על הפרויקט הזה דרך כתיבה, כי זה בעיקר עניין של ניהול רגשות ושינוי תפיסה, מאשר עניין של ספירת קלוריות או ירידה במשקל. יש לי מטרה לרדת 3 קילו כדי להרגיש בנוח בשמלה מסוימת שיש לי - שכן עולה עליי, אבל נורא צמודה. אם עד סוף החודש אני אצליח לרדת אותם, זה ייחשב הצלחה מבחינתי. אני בדעה שלרדת 3 קילו בחודש זה לא כזה פשוט, לאנשים שאין להם הרבה משקל עודף. אבל מכיוון שכן יש לי כמה דברים לתקן באכילה שלי, ואני יודעת מהם ואת ההשפעה שלהם, אני חושבת שזה כן אפשרי לרדת את המשקל הזה החודש. האם זה אומר שאני אצליח להוריד את הקילוגרמים הנותרים באותה הדרך והמהירות? - אני לא יודעת. (8/7/26 13:13)