מרק עוף עם איטריות
שלי א.

"מרק עוף", היא אמרה. "תביאי לי מרק עוף"
הרחקתי את הטלפון מאזני, בהיתי בו וניתקתי.
המשכתי לצעוד במסלול ההליכה הקבוע שלי, עד שהגעתי הביתה.
בתנועות אוטומטיות שלפתי מפתח, נעצתי אותו בחור המנעול, סובבתי ונכנסתי. התישבתי על הכסא במטבח ופרצתי בבכי.
הבוקר נסעתי כהרגלי לבקר אותה. יותר טוב בבוקר. לפעמים היא יותר צלולה בבוקר. אחר-הצהרים היא תמיד אי-שם, לא מחוברת.
כשנכנסתי בשערי המוסד המטופח והירוק הרגשתי את הצביטה בלב. צביטה שהתרגלתי אליה והיא חלק ממני.
המטפלת הוליכה אותה בצעדים קטנים אל הגינה הירוקה וסימנה לה שאני כאן. חיוך גדול זרח על פניה.
"יופי" חשבתי "היא צלולה הבוקר".
ישבנו שתינו ליד השולחן בצל העצים, והמטפלת פנתה לעיסוקיה.
פתחתי את התרמוס והקופסא שנשאתי איתי, וערכתי כלים על השולחן. "כמו שביקשת" אמרתי "מרק עוף" והוספתי: "עם איטריות".
אד עלה מצלחת המרק, וריח של בית.
"מה שלומך היום?" שאלתי
"היום טוב. אני רוצה הביתה."
"דיברנו על זה כבר. הרופאים עדיין לא מרשים. את צריכה להחלים עוד קצת." ומה יכולתי לאמר?
רציתי להגיד:"אמא'לה, איפה את?" אבל בכל פעם שאני קוראת לה 'אמא' היא צוחקת:"את מידי מבוגרת בשב... המשך לקרוא

16 קוראים אהבו את הביקורת