ספרים, סופרים וחברים

הייתי כותבת שהתחלתי לקרוא את הספר, אבל כבר סיימתי אותו...פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש מאיפה הסופרים והסופרות ממציאים את הסיפורים המדהימים האלו, זו ממש אומנות, הספר פשוט המצאה מדהימה, השאיר אותי במתח מהעמוד הראשון ועד האחרון, ועכשיו אני תוהה אם הרגשות של הכעס והאכזבה שהיו בי לאחרונה אוליי קשורים לרגש שהרגישה קארו לגבי האוייב שלה שבעצם היה אהובה לפני שמתה...אויי קארו הלוואי וברימסטון עדיין חיייייייייי..........?!?!

אהבתי ממש את הספר, אמנם הוא קצת יותר אימה מאשר פנטזיה אבל הוא עדיין לוקח את הקורא לעולמות רחוקים, ותעלומות- שזה מה שמשאיר אותך במתח לאורך כל הספר, ואז כשנפתרה תעלומה אחת ,תעלומה אחרת עולה...לא משאיר אותך תוהה איפה הפואנטה...כמו בספר שקראתי לאחרונה...
ממליצה בחום, אני חיה עם בעל ושלושה ילדים ועדיין קשה לי לעזוב את הספר מהידיים!!
חבל שאין ציורים של כל החיות והשרפים וקארו והחברים שלה.....!!!!!!!!!!!!!!

ספר "משנת הזוהר" שהעמידו לנו פרופסור ישעיה תשבי ושותפו לכרך הראשון פישל לחובר אינו סתם עוד מפעל תרגום או ביאור אלא הוא בבחינת מעשה מרכבה של ממש אשר חילץ את הפנינים הגנוזות של תורת הסוד ומסרן לידי התרבות העברית המתחדשת בלבוש של הוד והדר. כתיבתו של תשבי ספוגה ביראת כבוד עמוקה כלפי המסתורין והשירה של הזוהר ויחד עם זאת היא אוצרת בתוכה חריפות מדעית ותשוקת דעת שאינה יודעת פשרות. החיבור הגדול הזה הצליח לגשר על פני תהומות של מאות שנים ולהפוך את הלשון הארמית הפתלתלה והציורית של חכמי הזוהר לעברית צרופה ופיוטית המרעידה את הלב ומעוררת את המחשבה בבהירותה המופלאה.
גדולתו של תשבי ניכרת בראש ובראשונה ביכולתו להטיל סדר והרמוניה בתוך מה שנראה לעין בלתי מיומנת כאנרכיה טקסטואלית וכנחשולי דרשות חסרי עוגן. הוא פירק את המרקם החווייתי והמבוזר של הזוהר והרכיב אותו מחדש תחת חטיבות הגותיות הגיוניות כאשר כל שער בספר מוקדש לאחד מציריי היסוד של הקיום: מעשה בראשית, רז האלוהות ומאבקיה, מהות הנשמה האנושית וכוחות הסטרא אחרא המאיימים על עולמנו. המבואות המקיפים שכתב לכל פרק ופרק אינם רק דברי הסבר יבשים אלא הם מסות פילוסופיות והיסטוריות רחבות יריעה שבהן הוא משרטט ביד אמן את הזיקות המורכבות שבין הקבלה לבין הפילוסופיה היהודית והמחשבה האנושית הכללית.בניתוחיו העמוקים תשבי מתגלה כחוקר תרבות בעל שאר רוח שאינו מביט אל עולם המיסטיקה מלמעלה למטה בניכור רציונליסטי אלא צולל אל מעמקי המיתוס ומכיר בכוחו החי. הוא מראה לקורא כיצד הספירות העליונות אינן מושגים מופשטים ותיאורטיים אלא הן כוחות דרמטיים, חיים ונושמים, המנהלים ביניהם דיאלוג רוחש של תשוקה, פירוד וחיבור, שבו מעשיו של האדם פה למטה משפיעים ומכריעים את גורל העולמות כולם. הדיונים שלו בשאלת מקור הרע ובהתפצלותה של נפש האדם נותרים עד היום מן היצירות המפוארות והמרגשות ביותר שנכתבו בשפה העברית על אודות הפסיכולוגיה של המעשה הדתי.
אמנם המחקר העכשווי בדורות שלאחר תשבי ביקש לעדן חלק מהנחות היסוד שלו, ובצדק העירו חוקרים מאוחרים כי הארגון הסיסטמטי והקפדני שלו כפה לעיתים מבנה נוקשה על טקסט שעיקרו חופש וזרימה אקסטטית. כמו כן, הנטייה המודרנית לראות בזוהר יצירה של חוג יוצרים רחב ולא של מחבר יחיד פתחה אופקים חדשים, אך ויכוחים אלו רק מדגישים עד כמה "משנת הזוהר" נותר המצפן הבלתי מעורער והבסיס המושגי שבלעדיו לא ניתן כלל לפסוע בשבילי תורת הסוד. תשבי יצר מפגש חי ורוטט בין ישן לחדש והעניק לכל אדם משכיל את המפתחות להיכנס אל היכלו של הזוהר לא כזרים אלא כשותפי סוד מוזמנים.
כאשר בוחנים את מקומה של היצירה ברצף הדורות, מתברר כי "משנת הזוהר" אינה רק כלי פרשני המונח על המדף האקדמי, אלא היא תופסת מקום של כבוד בארון הספרים היהודי עצמו, כחוליה חיונית בשרשרת מסירת התורה. היא ניצבת בגאון לצד מפעלים מונומנטליים בני זמננו, כמו תרגומו וביאורו של פרופסור עדין שטיינזלץ לתלמוד הבבלי, או מהדורת "קאסוטו" למקרא. בדומה להם, גם תשבי ולחובר חוללו מהפכה דמוקרטית וחברתית עמוקה באוצרות הרוח של העם. הם הפקיעו את תורת הסוד מן הגטו הצר של חוגי המקובלים הסגורים, ויחד עם זאת מנעו את הפיכתה להערת שוליים ארכיונית ויבשה. בתוך ארון הספרים העברי המודרני, החיבור הזה משמש שער כניסה רחב, המאפשר לאדם המשכיל, בן ימינו, לשוב ולהתרפק על שפת המסתורין של אבותיו מבלי לוותר על כלי הביקורת והתבונה של דורו.

"כשהתעצבנתי זה לא היה מצחיק בכלל", אמרתי.
"נכון", אמרה אמא, "הכעס מגרש את הצחוק".

מי מאיתנו לא כועס לפעמים? זה קורה לכולנו ואם למבוגרים קשה להתמודד עם הכעס, על אחת כמה וכמה לילדים צעירים.
במרכז הספר הילד מיקו, שקם בבוקר יום ההולדת שלו במצב רוח טוב, אבל דווקא אז התחילו הדברים להשתבש: אחותו הקטנה שרק רצתה לעזור, הפילה את שולחן הממתקים, מיקו רדף אחריה בכעס וניתקל במגדל הלגו שבנתה השכנה, מה שהוביל לשבירת אגרטל הפרחים, עליו עמלה האחות הגדולה לקראת יום ההולדת. מיקו ברח לחדרו והרגיש מאד לבד, אבל אז הגיעה סבתא ואת המצב הצילה ואחריה השלימה אמא את העבודה. איני רוצה לכתוב ספויילרים, אך אני מבטיחה, הסיפור אולי מתחיל צולע, אך הוא יסתיים בצחוק מתגלגל.
הסיפור נכתב ופונה לילדי גן ופותח סדרה של ספרים לגיל הרך שעוסקת ברגשות (לרוב שליליים), אך גם אם אתם גדולים יותר ואפילו מבוגרים ואתם זקוקים לדרכי התמודדות ולכלים לשיפור / לשינוי מצב הרוח שלכם או של אחר הזועף בסביבתכם, זהו הספר בשבילכם.
יודעת מניסיון (כי גם אני כועסת לפעמים), שאין זה פשוט לשים את הכעס בקופסה, אך כאן שוב תתבקשו לסמוך על המילה שלי: בסופו של דבר התהליך ישתלם.
כאן המקום לפרגן גם למאייר, שאיוריו המוחשיים, מאד מוסיפים לעלילה החשובה.

המלכודת הסטרילית: על חטא, טירוף וחברה חולה ב"השטן" לטולסטוי

נובלת המופת של לב טולסטוי, "השטן", היא הרבה יותר מסיפור על בגידה או תשוקה אסורה; היא כתב אישום חריף, פסיכולוגי ומצמרר, נגד מוסר מעוות ותפיסת עולם חולה של "הכל או כלום". העובדה שטולסטוי עצמו התלבט עמוקות וכתב ליצירה שני סופים שונים – באחד הגיבור מתאבד ובשני הוא רוצח – אינה עדות לחוסר החלטיות ספרותי, אלא שיקוף מדויק של קריסה נפשית טוטאלית שאין ממנה מוצא.
​במרכז העלילה עומד יבגני אירטנב, גבר צעיר, אריסטוקרט, האובססיבי לחלוטין לניקיון, סדר ושלמות – הן בניהול אחוזתו והן במצפונה של נפשו. לפני נישואיו, הוא מנהל קשר מיני יצרי ומתמשך עם סטפנידה, איכרה מקומית נשואה, כחלק מ"סידור" מעמדי מקובל שנועד לספק את יצריו של האריסטוקרט הצעיר. אך הטרגדיה מתחילה כשיבגני נישא לליזה הטהורה, מנסה לבנות חיים "סטריליים" למופת, ומגלה שהקשר ההוא הותיר במוחו עקבות בלתי ניתנים למחיקה. סטפנידה הופכת עבורו לדיבוק מחשבתי, ל"שטן" המאיים להחריב את עולמו.
​כדי להבין את עוצמת הדיבוק הזה, חובה לחדור אל נבכי נפשו של הסופר עצמו. "השטן" אינו תרגיל ספרותי במגדל שן אקדמי; הוא נכתב בדם ליבו של טולסטוי, מתוך בעתה עמוקה מהשדים של עברו. יבגני הוא כפיל כמעט מדויק של טולסטוי הצעיר, שניהל בעצמו קשר מיני ממושך ויצרי עם איכרה באחוזתו (אקסיניה). גם שנים לאחר שנישא לסופיה ואף שהפך ל"נביא המוסרי" של רוסיה שהטיף להתנזרות, נרדף טולסטוי על ידי אותם דחפים חייתים. החרדה הפנימית שלו מפני הפיתוי הייתה כה קורעת, והאשמה כה כבדה, עד שהוא החביא את כתב היד של הנובלה בתוך ריפוד הכיסא שלו, באימה מוחלטת שמא אשתו תמצא אותו ותגלה את התהום הפעורה בנפשו.
​מנקודת מבט רציונלית של קורא מודרני, הפתרונות למצוקתו של יבגני נראים כמעט מובנים מאליהם: לעזוב את האחוזה, להרחיק את האיכרה, או אפילו – כפי שחלקנו עשויים לחשוב בצורה פרגמטית ועקמומית – למסד את החטא ולהפוך אותה למאהבת קבועה ודיסקרטית מהצד. לחלופין, הפתרון הטהור והאנושי ביותר היה שבירת חומות הגאווה וניהול שיחת כנות נואשת עם אשתו ליזה או עם אמו. ליזה, באהבתה ובאצילותה, סביר להניח שהייתה מוצאת את הכוח לחמול על בעלה החולה, לקחת פיקוד על האחוזה ולהרחיק את האיום הפיזי כדי להציל את נישואיהם.
​אך עבור יבגני, השבוי לחלוטין בתוך המערכת המושגית הנוקשה של זמנו ושל יוצרו, האופציות הללו פשוט לא היו קיימות. הוא נעל את עצמו בצינוק פנימי סגור ומסוגר. הגאווה המעמדית מנעה ממנו להודות בפני אמו שהוא איבד שליטה, ופחד המוסר הטוטאלי מנע ממנו "ללכלך" את עיניה של אשתו התמימה. בתוך תפיסת עולמו, להתוודות בפני ליזה ולבקש את חמלתה לא היה פתרון, אלא העונש הקשה מכל – אקט שהיה מכתים אותה ומחריב לחלוטין את ה"מקדש הסטרילי" האחרון שנותר לו. אפילו כשהוא מנסה להתוודע בפני דודו, החברה מנפנפת אותו בציניות ובקלילות, ומותירה אותו בודד לחלוטין בתוך הטירוף.
​בכך נוצר פער אירוני מרתק: טולסטוי ניסה לכתוב משל מוסרי-דתי על כניעה לחטא הבשרים, אך בגלל הגאונות הריאליסטית שלו, יצא תחת ידו תיאור קליני מושלם של קריסה פסיכיאטרית. במונחים מודרניים, יבגני אינו נבל קלאסי; הוא חולה נפש. הוא סבל מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) קיצונית שהפכה פנטזיה חולפת ללופ מחשבתי כפייתי (Obsession). מחשבה זו הידרדרה בהדרגה לפסיכוזה חריפה ולאובדן בוחן המציאות, עד שראה באישה פשוטה הנושאת חציר שטן קוסמי בעל כוחות מאגיים שרודף אותו. בשני הסופים – בין אם הוא מפנה את הנשק כלפי עצמו ובין אם כלפי סטפנידה – הירי הוא אקט פסיכוטי חסר אונים, ניסיון חולני "ללחוץ על כפתור הכיבוי" של מוחו המיוסר מהחרדה והאשמה.
​כאן בדיוק טמונה הביקורת החברתית הנוקבת של היצירה. יבגני חלה בגלל שהסביבה שלו, כמו גם האידיאולוגיה הנוקשה של טולסטוי עצמו, דרשה מהאדם סטריליות דתית וחברתית בלתי אפשרית. המוסר של אותה תקופה הציב בפני האדם ברירה אכזרית: או להיות מלאך מושלם ונקי מחטא, או לחדול. בתוך המערכת הנוקשה הזו אין שטח אפור, אין מקום לטעויות, ואין הבנה לבסיס האנושי הפשוט ביותר: שאם נופלים – קמים.
​הדרישה לסטריליות מוחלטת היא סכנה נפשית, משום שהיא מונעת מהאדם לצמוח, ללמוד מחולשותיו ולהשתקם. היא דוחפת אותו להדחקה מטורפת, לציניות מוחלטת, או לקריסה קטסטרופלית. יבגני העדיף להפוך למפלצת רוצחת או לגופה, ובלבד שלא יצטרך להסתכל במראה ולראות אדם פגום ולא מושלם. "השטן" הוא אזהרה נצחית ומהדהדת נגד מוסר שמעדיף את השלמות החיצונית על פני החיים עצמם. הוא חושף את הטרגדיה של טולסטוי, שנחנק בעצמו תחת המוסר המוחלט שניסה לכפות על עצמו, ומזכיר לנו שחוסן אנושי אמיתי נמדד לא בנזירות סטרילית, אלא באומץ לנער את האבק מהברכיים אחרי הנפילה – ולהמשיך קדימה

"כשהחיים עוברים עליך בפחד מפני העתיד, אתה לומד לקבל בברכה כל עיכוב".

אין מילה שתתאים באופן מדויק יותר לתיאורו של הספר הזה מאשר המילה קסום. מדובר בספר שהוא סוג של אגדה, סוג של מסע הרפתקאות דמיוני שלוקח אותנו אל מחוזות מרוחקים ויפים בסמטה אחת שנמצאת ליד חנות ראמן ביפן.

לא חושבת שמעולם קראתי ספר בסגנון הזה, בדרך כלל אני קוראת ספרים ריאליסטיים מאוד והפעם בהמלצת חברה נתתי צ'אנס והאמת? איזה מזל שנתתי. באמת קשה לתאר את הספר הזה הוא כל כך מיוחד ופיוטי, הדמיון שלי עבד שעות נוספות. ביקרתי ביחד עם הדמויות באינספור מקומות קסומים ורחוקים והצלחתי לצייר אל מול עיני כל פרט ופרט.

האנה גרה עם אביה בחנות משכונות. על פניו כל מי שמגיע אל החנות בכלל תכנן לקנות ראמן אך מצא את עצמו בצד השני של דלת חנות מסתורית וסודית מבלי יכולת לדעת איך הוא הגיע לשם. החנות היא אינה חנות רגילה והדברים שמוסרים ומקבלים שם אינם פיזיים כי אם רוחניים. דברים שקשורים לנפשו של האדם אותם היה רוצה להחליף או לשנות. ביום פרישתו של אביה מוצאת עצמה האנה בעיצומו של מסע לחיפוש הוריה שנעלמו, אליה מצטרף איש מסתורי שהופיע באותו הבוקר בפתח החנות.

הספר עוסק בבחירות שלנו בחיים, בגורל, בשביל אחר שיכול היה להיות לנו אם רק היינו פונים מעט ימינה או שמאלה. האם עדיפים חיים ידועים מראש או חיים של הרפתקאות וחוסר וודאות? האדם תמיד ימשיך לחפש יותר, לרצות יותר ולמצוא יותר וזהו טבעו. הספר מעלה שאלות רבות בנוגע לחיינו כאן ולכך שיש המון אפשרויות בחירה אם רק נרצה. היכולת של האדם לקחת את חייו בידיו היא הזמנה לגלות עולמות אחרים שטרם חווינו.

זהו ספר הרפתקאות למבוגרים, יכול להתאים לגמרי למי שמעוניין שעולמו הפנימי והדמיוני יפעל שעות נוספות וגם למי שחובב את תרבות יפן אשר מובאת כאן בצורה יוצאת דופן ומפורטת.

"לימודים. נישואים. ילדים. אלה ההחלטות הגדולות שאנשים מייחסים להם חשיבות. הם טועים, כמובן. למעשה, דווקא הבחירות שאנשים בוחרים מבלי לתת עליהן את הדעת הן אלה שקובעות את מסלול חייהם. השינויים קטנים, אפילו זעירים, אבל הם מכוונים את האדם בזווית הקטנטנה ביותר אל מה שעומד לקרות."

מכירים את הרגע המדהים הזה שאתה מוצא את עצמך קורא ואומר בקול רם: ווווואו?

איך לסכם במשפט? ״לו דוסטוייבסקי היה נכתב כהייקו...״

הנובלה שהרגישה לי כרומן לכל דבר קוקורו נכתבה ב-1914 על ידי הסופר נאטסומה סוסקי. בעיני, מדובר ביצירת מופת שפועלת כפרדוקס קיומי ותרבותי כאחד. המילה קוקורו משמעותה ביפנית רחבה אך בתרגום מערבי ניתן לומר שהיא משלבת לב, נפש, רוח ותודעה. ואכן אין שם מתאים ממנה לסערת הרגשות שעובר הקורא שמתחבר לספר שכן אלו המרחבים שבהן מצאתי את עצמי במהלך קריאת היצירה. זה צעק בי פנימה, עמוק בתוך מעמקי האשמה האנושית. אולם, הייחוד הקיצוני של סוסקי טמון במתח הסגנוני והפילוסופי שלו. אם נפנה אל הספרות המערבית, הנושאים שבהם הוא דן בעיני הם "דוסטוייבסקאיים" לחלוטין: חטא קדמון, בגידה בחבר, ייסורי מצפון המובילים להרס עצמי והתבודדות רוחנית. אך בעוד פיודור דוסטוייבסקי מפרק את נפש האדם ברומנים וולקניים, פוליפוניים ורועשים סוסקי עושה זאת באיפוק יפני מסורתי ועם אסתטיקה של צמצום ולכן בחרתי במילה הייקו. הוא מנתח את השבר הקיומי באיפוק דק, שקט, כמעט חרישי. זוהי חקירה פסיכולוגית בסגנון "החטא ועונשו" שנכתבת בדיוק, בריסון ובמרחב הריק של שירת הייקו.

הזיקה בין סוסוקי לדוסטוייבסקי אולי מתרחשת בתוכי ולא כולם יתחברו אליה אבל אני חייב לציין שהגעתי לסוסוקי דרך חיפוש ספרים בעלי תמה דוסטוייבסקית. סוסקי, הכיר היטב את הספרות האירופית, מציב בלב קוקורו את אותן השאלות שהעסיקו את הסופר הרוסי, אך מעביר אותן דרך פילטר של תרבות יפנית מסורתית המושתתת על בושה, כבוד והפנמה.

החטא הבורגני מול החטא המטאפיזי: רסקולניקוב של דוסטוייבסקי רוצח פיזית, מתוך היבריס ואידאולוגיה, ומחפש גאולה נוצרית. סנסיי של סוסקי חוטא חטא רוחני וחברתי משום שהוא בוגד בבטחה ובאמון של חברו הטוב ביותר ואעצור כאן על מנת לא לעשות ספויילרים.
חטאו של סנסיי הוא חטא של אנוכיות קטנונית, מה שהופך אותו למצמרר וקרוב יותר ללב האנושי. העונש כגזיר דין עצמי: אצל דוסטוייבסקי, העונש הוא פיזי: סיביר, הסבל הפיזי שמוביל לטיהור. אצל סוסקי, אין שופט, אין שוטר (כמו פורפירי פטרוביץ') ואין מערכת משפט חיצונית. העונש של סנסיי הוא: הוא עצמו. הוא גוזר על עצמו מאסר עולם בתוך ביתו, מנותק מהחברה, מנוכר מאשתו (שאותה הוא אוהב אך לא יכול לשתף באמת שלו), וטובע בתוך שתיקה קטלנית. העונש הוא החיים עצמם תחת צל האשמה.

השבר התרבותי: המודרניזציה מול השמרנות של תקופת הקיסר מייג'י. כדי להבין את עוצמת האשמה ב"קוקורו", עצרתי לבחון את הרקע ההיסטורי הרדיקלי של תקופת מייג'י (1868–1912). יפן עברה בפרק זמן קצר של כמה עשורים מעבר אלים וחיוני כאחד: ממדינה פאודלית, מבודדת ושמרנית, למעצמה תעשייתית, קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית בסגנון מערבי. סוסקי משתמש במתח הלאומי הזה כמיקרוקוסמוס לנפש הדמויות: K מייצג את האתוס הישן: דמותו של K ספוגה בערכים סגפניים של בודהיזם וקונפוציאניזם. הוא מחפש את "הדרך", את המשמעת העצמית ואת ההתעלות מעל היצרים. סנסיי מייצג את האינדיבידואליזם המערבי החדש שכן הוא פועל מתוך דחף אישי, תחרותי ואנוכי. זוהי התנהגות מודרנית ביפן דאז: העמדת ה-"אני" והרצון הפרטי מעל הכלל ומעל החברות.

הטרגדיה ברומן היא שהאינדיבידואליזם המערבי החדש מביא איתו בדידות איומה. המבנים החברתיים הישנים שהגנו על האדם (משפחה, קהילה, מחויבות) קרסו, והשאירו את הפרט יתום מול קיומו. מותו של הקיסר מייג'י והתאבדותו של הגנרל נוגי בעקבותיו (אקשן של נאמנות סמוראית עתיקה) מסמנים לסנסיי שהזמן שלו עבר. הוא מבין שהוא שייך לעידן ישן, עידן שבו למצפון עדיין יש משקל כה כבד שהוא מחייב מוות. המראה האכזרית: "לבסוף אינני טוב מאלו שעשו לי את הרע ביותר" זהו רגע הוווואו שלי.

אחד הרגעים המרתקים והעמוקים ביותר ברומן שמופיע בחלק השלישי – הוידוי. המכתב חושף דינמיקה פסיכולוגית מבריקה של היפוך תפקידים מוסרי. בצעירותו, סנסיי היה הקורבן מה שהותיר בסנסיי צלקת עמוקה והביא אותו לפתח בוז תהומי לאנושות. הוא שכנע את עצמו שהוא נעלה מוסרית, שהוא אדם ישר החי בעולם של רמאים ונוכלים. הוא החזיק באמונה המנחמת של הצדיק הסובל. אולם, המפגש עם K מנפץ את המראה הזו לרסיסים. סנסיי מגלה שהרוע אינו תכונה ששייכת רק ל"אחרים" אלא הוא פוטנציאל הרסני הקיים בכל אדם כאשר התנאים הנכונים (או השגויים) מתקיימים.

מכאן, אם אני לא טוב יותר בתנאים הנכונים מאלו שפגעו בי, אז מה נשאר? התובנה הזו היא העונש האמיתי שלו. היא שוללת ממנו את הזכות להתנחם בצדקתו. הוא הפך למה שהוא הכי תיעב כי זהו טבע האדם. הידיעה שחמדנותו הרגשית גרמה לכל צרותיו מעמידה אותו באותה שורה עם מי שחשב לרעים בעבר.

נאטסומה סוסקי לא נזקק למאות עמודים של דיונים תיאולוגיים כדי לגעת בתהום. האקשן הגדול ביותר מתרחש בין השורות, במבטים שלא נאמרו, ובחדרים הקטנים של טוקיו בתחילת המאה ה-20. אם אצל דוסטוייבסקי האדם צועק את אשמתו אל מול השמים, אצל סוסקי האדם לוחש אותה, מקפל אותה בקפידה כמו נייר אוריגמי, ומניח אותה במכתב פרידה. קוקורו הוא הוכחה לכך שלפעמים, השקט הספרותי והצמצום האסתטי ממש כמו בשיר הייקו מזוקק יכולים להכיל בתוכם סערה קיומית רחבה ועמוקה יותר מכל קתדרלה רוסית.

החלק הראשון והשני של הספר מסופרים מנקודת מבטו של סטודנט צעיר וחסר שם. דמות זו חיונית להבנת המבנה של הספר שכן אותו בחור מייצג את הדור החדש של יפן בתחילת המאה הקודמת. דור שנולד לתוך המודרניות, מנותק מהשורשים המסורתיים, אך חסר כיוון ונואש למשמעות. האימוץ של סנסיי כאב רוחני לסטודנט שיש לו אב ביולוגי חולה בכפר נעשה כמו אקט סופי של חרטה והוא אף חש אליו ניכור עמוק. האב הביולוגי מייצג את יפן הכפרית, הפשוטה והגוועת. הצעיר נמשך לסנסיי בטוקיו בגלל ההילה של המלנכוליה, התחכום והשתיקה האניגמטית שלו. סנסיי במהרה הופך עבורו לאב רוחני, למורה נבוכים בעולם מודרני ומבלבל. המבנה של הספר הוא למעשה תהליך של העברת לפיד של אשמה ובדידות. הסטודנט הצעיר מבקש מסנסיי ללמד אותו על החיים, וסנסיי, במכתבו הארוך (החלק השלישי), אכן עושה זאת אך על ידי ניפוץ האשליה של עצמו. הוא מוריש לצעיר את הסוד האפל ביותר שלו ואולי זה אקט שלילי שעובר בין הדורות. הצעיר מפנה עורב ליפן הישנה (האב הגוסס) רק כדי לגלות שיפן המודרנית (סנסיי) כבר התאבדה. הוא נותר לבדו, חמוש בידע נורא על טבע האדם, ועליו לנווט בעולם החדש ללא שום הדרכה.

אסיים כאן משום שקל מאוד להרוס לאלו שלא קראו עם ניתוחים נוספים.

הציון שלי 10/10
ספר מושלם שלא נתן לי מנוח וגם כעת כשאני כותב את השורות הללו הסערה עדיין מתחוללת בתוכי.

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים."

צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה.

לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת.

"חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו."

נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

סקוט וורדן הוא אחד העדים להופעתו של הראשון מבין מה שייקרא בהמשך כרונוליתים:
אנדרטאות עתידניות שמופיעות באופן פתאומי ובלתי מוסבר במקומות שונים בעולם ומנציחות ניצחונות עתידיים של מנהיג ממוצא לא ידוע, ועל הדרך מחריבות את העיר או האזור בו הן מופיעות.
המאורע הזה משנה את חייו של סקוט בשני מישורים:
במישור המשפחתי - הנסיעה שלו לחזות בכרונולית שזה עתה הופיע גורמת לו להחמיץ רגע קריטי בחייה של בתו התינוקת ולקרע לא ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו.
במישור התעסוקתי - הוא ימצא את עצמו חלק מהצוות שחוקר את הכרונוליתים וגם, באיזשהו אופן עלום,אולי קשור לעצם הופעה שלהם.

הופעת הכרנולויתים היא פעולת טרור: אירוע שמשליט פחד ואימה על הציבור, ומשנה את כיוון ההיסטוריה.
היכולת של אדם בעתיד לשנות משהו בעבר יוצרת היזון חוזר שבו העבר משפיע על העתיד - הפחד מפני המנהיג העלום משפיע על אנשים כבר היום ואולי יעזור לו להשיג את הניצחונות שלו בעתיד.

זה ספר שעוסק בפרדוקס הזה, בהשפעה של העבר על העתיד וההשפעה האפשרית של העתיד על העבר.
אני לא בטוחה שהוא נתן תשובות טובות לפרדוקסים שהוא מעלה, אישית יצאתי ממנו קצת מבולבלת.

אבל במקביל למאמצים של סקוט והצוות לשנות את העתיד שהכרונוליתים מעידים עליו, הוא מנסה גם לשנות את העבר. כלומר, לתקן אותו.
ההיעדרות שלו מאותו רגע קריטי בו הבת שלו נפגעה משפיע על חייה ועל הקשר ביניהם ולאורך כל הדרך סקוט ינסה לתקן, לשנות, להציל את הבת שלו גם במישור האישי וגם במישור הציבורי - כחלק מהדור שגדל בצילם של הכרונוליתים.

ספר מעניין עם סוף לא מספיק קוהרנטי בעיני, או שאולי סתם לא הבנתי עד הסוף.

איזה ספר נפלא. קודם כל - כי הוא מעשיר בידע. שנית - כי הוא כתוב בשפה עממית נחמדה, וממש אפשר לשמוע את המחבר מדבר באחד מהתסכיתים שלו... מה שנקרא במקומותינו "מדע פופולרי".
אהבתי מאד לקרוא בספר שמקרב את ההיסטוריה האנושית (ולא רק האירופאית) את הציבור הרחב.
שמחתי ללמוד ולהתעשר באירועים שלא הכרתי.
והכל בצורה קולחת ונחמדה. פשוט הנאה צרופה!

כבר זמן רב שרציתי לקרוא את הספר הזה, אך העותק היחיד בספרייה המקומית פשוט התאדה. בזמן שהספרייה הבטיחה להזמין עותק חדש, קראתי את ספרה האחר של סטדמן, "חיים רחוקים" – יצירה שהתגלתה כשקטה ומרומזת בתכלית. ברגע שהספרייה רכשה מחדש את "אור בין האוקיינוסים", מיהרתי לקחת אותו. בעבר ראיתי חלק קטן מהסרט ונטשתי אותו באמצע, ולכן הסוף של הספר היכה בי בעוצמה אדירה ולא צפויה. המקור הספרותי עמוק וטוב בהרבה מהעיבוד הקולנועי הקיטשי, והמציאות שבין הדפים התגלתה כסערה רגשית פראית ובלתי מתפשרת.
תמצית העלילה
טום שרבורן, חייל פוסט-טראומטי ממלחמת העולם הראשונה, מוצא מפלט כשומר המגדלור המבודד בסלע יאנוס, אליו הוא מביא את אשתו החיונית, איזבל. לאחר סדרה של הפלות כואבות ורקע של לידה שקטה, נפלטת אל חופי האי סירה ובה גופת גבר ותינוקת בוכה. היצר האימהי המרוסק של איזבל כופה על טום החלטה בלתי אפשרית: להסתיר את דבר המוות, להשאיר את הילדה, ולא לדווח לרשויות – החלטה שהופכת לפצצת זמן מוסרית ואנושית מתקתקת.

לב כוחו של הספר טמון באיזון המבריק שסטדמן מייצרת בין פשטות רגשית עמוקה לבין אטמוספירה סמיכה. תיאורי הטבע והבידוד המוחלט בונים בתוך הקורא תשתית פסיכולוגית קריטית, שבה לכאב האנושי אין לאן להתפזר. הניגוד המצמרר שטום חווה בין "רעש המוות" של החזית לבין "שקט המוות" של הלידה השקטה, מציב את היסודות לדרמה כולה.
הדינמיקה בין הדמויות מדויקת וכואבת: טום הוא השמרן המקובע, גבר אצילי שחוקים וסדר הם חבל ההצלה שלו; איזבל היא כוח טבע סוער, יצר אימהי פראי ומרוסק, שברגע המשבר אינה מותירה לו מרחב נשימה. חטאו הגדול של טום הוא היותו אדם טוב ומוסרי מדי מכדי להיות פושע מוצלח. מתוך אהבה טוטאלית ורצון לגונן על שבריה של אשתו, הוא מוכן להקריב את עולמו המוסרי, לקחת על עצמו את האשמה המלאה, אך פירורי הלחם המצפוניים שהוא משאיר מאחוריו מתוך רחמים על האם הביולוגית ביבשה הם אלו שמביאים לפיצוץ.
בנקודה זו הספר הופך למותחן מוסרי מורט עצבים המעלה שאלה קשה לגבי מהות הצדק. סטדמן מציבה את החוק היבש של השלטונות – המבקש להשיב את הילדה לאמה הביולוגית – מול האמת הפסיכולוגית החשופה: ילד איננו חפץ, ולקרוע ילדה קטנה מההורים היחידים שהיא מכירה בשם החוק היבש הוא אקט של אלימות נפשית קשה. זהו ברוך מוסרי שבו אין יציאה נקייה. הסיום אינו עושה הנחות לקורא, מכה בעוצמה רגשית אדירה, ויוצר אפקט של ריסוק רגשי מוחלט ומפואר דרך מכתב פרידה קורע לב שמתקבל לאחר מותה של איזבל.
שורה תחתונה
"אור בין האוקיינוסים" הוא ספר מופלא, page-turner משובח ואינטליגנטי, המשלב כתיבה חושית-עוצמתית עם עומק פסיכולוגי חסר רחמים. ספר חובה למי שמחפש ספרות שמפרקת את הלב ומסרב לעזוב את המחשבה גם ימים ארוכים לאחר סגירת הכריכה.

ספר שמערבב את סופר העלייה השנייה י.ח. ברנר עם אפוקליפסת זומבים, נופל בהכרח תחת ההגדרה של 'קאמפ'. ובכל זאת, מי שמחפש ספר קליל או מטופש – שכול וכישלון וזומבים הוא לא הספר בשבילו. אמיר חרש התייחס לעניין ברצינות גמורה.

זהו ספר המקים לתחייה, תרתי משמע, את החבורה שהתבצרה ובסופו של דבר נרצחה במאורעות תרפ"א בבית האדום שבין הפרדסים בפאתי תל אביב, במקום בו שוכן כיום מרכז הנוער העובד והלומד על דרך קיבוץ גלויות. כחניך לשעבר בתנועה, זכורות לי ישיבות ופעולות שעברתי בחדר הזיכרון, כשדמויותיהם של ברנר, צבי שץ, צבי גוגיג, יוסף לואידור, יהודה ואברהם יצקר ניבטות עלי. קטעים מכתביהם מעטרים את הקירות.

היות וקרן אהובתי התגוררה שלוש שנים בנווה עופר, סמוך לבתי הבאר הישנים שבדרום פארק החורשות, ומקום העבודה שלי יושב בשוקן פינת קיבוץ גלויות - גם הגיאוגרפיה של הספר, מרגישה לי מוכרת מאוד. סרט אימה שנכתב על 'השכונה שלי'.

הספר כתוב כך שאמיר חרש משמש רק 'המביא לבית הדפוס' של כתב יד מסתורי שהגיע לכאורה לידיו. של ברנר – לא ברנר שלנו, אבל ברנר 'כלשהו'. והכתיבה אכן ברנרית מאוד, בשפה ובתכנים. מלאה בהתלבטות קיומית, ביקורת עצמית ולאומית, שאלות על מהות החיים – וגם על חיים ראויים, חיים שאינם חיים, חרבן, ניוון ותחייה... דברים שזומבים בהחלט יכולים להשתלב בהם, גם אם באופן מפתיע. הם עוד דרך לבחון את הגבול שבין חיים למוות, בין קיום ריק לבין חיים בעלי משמעות.
אחת הביקורות הקבועות על ז'אנר הרומנים ההיסטוריים, הוא הערבוב שבין בדיה למציאות. החירות אותה נוטל הסופר להכניס מילים בפיהם של אנשים אמיתיים שכבר אינם, או לרקום תוכן למערכות יחסים שלא היה חלק מהן ולא הכיר באמת. במובן הזה, אני חושב שחרש עלה כאן על משהו – הוא עוסק בדמויות היסטוריות שניכר שהוא אוהב ומעריך, ומכניס מילים לפיהן, אך ברור לקורא שהכל בדיה ושהצמידות לאמת ההיסטורית מוגבלת לנקודות ואנקדוטות מסויימות. פשוט משום... ובכן, שמאורעות תרפ"א לא נגרמו בשל מתקפה של מתים-חיים.

בסופו של דבר, נדמה שהזומבים הם רק התירוץ. מתחת לדם ולאימה מסתתר עיסוק בשאלה הברנרית הגדולה של ה"אף על פי כן" – איך ממשיכים לחיות, ליצור ולקוות למרות הכישלונות, השכול, הייאוש והספקות. אולי משום כך, מופרך ככל שיהיה, החיבור בין ברנר לזומבים דווקא עובד.

(הביקורת פורסמה בכתבת המלצות ספרים של חברי מערכת דבר לקראת שבוע הספר 2026: https://www.davar1.co.il/682483/)