ספר טיול.. מה זה בעצם ספר טיול?

היינו לקראת טיסה ללונדון. כמובן שבאתי מוכנה עם ספרים - טיול קצרצר, אבל שני ספרים , כי התחלתי את שניהם, ועל שניהם הייתה המלצה חמה פלוס, והרגשתי שהם לא באמת מדברים אלי.. אז קיוויתי שאיכשהו אחד מהם, כלשהו בסוף יהיה בסדר...

בכל זאת בחרתי להיכנס לסטימצקי, והתחלתי עם מבחן העמוד הראשון, והעמוד השני, והשלישי - כל כך התחברתי אליו.
לא - זה לא ספר טיול... זה ספר שאיכשהו בולע את הטיול. חוויית קריאתו לפעמים עולה על חווית הטיול עצמו. אתה חוזר לחדר במלון, ובלי להחליף בגדים צונח על המיטה להמשיך עם הסיפור.. לא - אין צל של ספק, שהוא ספר שלא מתאים לטיול..

בלעתי אותו בכמה ימים עמוסים בחוויות נהדרות - טבע סתווי אירופאי מפואר, קישוטי חג המולד, שווקים צבעוניים, אומנות רחוב, הצגות, יופי, שמחה, תענוג.. ואתה רק נכנס לחדר והוא ממגנט אותך אליו מיד שוב.. ספר כואב, כואב... עצוב עצוב..

נשאלת פה רבות השאלה האם הספרים של גרוסמן אמינים.. אורה מ"אשה בורחת מבשורה" שקוברת את הפנים לתוך בור שחופרת באדמה.. סטנדאפיסט בן להורים ניצולי שואה, עם הומור של ארס, זול ברובו וכנראה לא מצחיק... ואני, משונה לי השאלה עצמה.. ילד שהולך את רוב ילדותו על הידיים, בשביל לא לחטוף מכות ולשעשע את אמו שחיה בעולמה כלואה בעולמה שלה - הגזמה פרעית, פספוס נבזה ומזלזל בקורא הדקדקן שישים לב מיד שהכל ערימת שקרים.. ומילים יפות, והתפסלפות סרק.. או אולי בספר אקראי אחר - קבורה בבית קברות יהודי אחרי התאבדות.. נו, באמת?..

אבל לעניות דעתי זה פשוט תפאורה. מין שיח קוצני שאתה צריך לחדור דרכו ללב הסיפור עצמו..

הספר חצוף, מלא בשפה בוטה, אך עדין ורגיש להפליא.. ושוב ושוב תיאורי אהבה מהיפים שקראתי - בין אם זאת אהבתו וגאגועיו של המספר לאשתו שנפתרה מסרטן, מחסור אמיתי באדם אחר, שלא ניתן למלא.. בין אם זה היחסים הנפלאים בין ילד להוריו - משהו לא טריוויאלי בכלל, תיאור כל כך חם של בית, בית מעוות, ונוראי, חיי בתוך עווית של עצמו, אבל החום שמלווה את התיאור הזה הוא חום נדיר של אהבה כל כך עמוקה של ילד להוריו..

הספר מציב בפני הקורה את ההתלבטות הכה נפוצה - למה להמשיך לקרוא\לצפות - זה כה דרמטי, כבד - כולה באנו להינות... כך הקהל הנתנייתי המעודן חווה את ערב הסטנד-אפ שפתאום מתחיל "לחפור"... אוי, מילה נהדרת של השנים האחרונות. וכך גם הקורא עצמו, כולה בא לקרוא ספר, מה עכשיו, כל כך כבד, כל כך עצוב, דרמטי ללא תקנה.. ואולי גם מחוסר פואנטה. אולי גם , פשוט לקום ולנטוש?.. אני בספק אם גרוסמן לא בונה פה מטאפורה על קריאת הספרים שלו עצמו.

הספר כרגיל מציב את הקורה בפני נושאים רבים - בין קריקטורות רבות על סביבתינו או סיפורים בתוך סיפורים שגרוסמן פורש בפנינו:
- עובד חברת קדישא המפעיל את הלוויות בסרט נע, המזרז את המשתתף העיקרי בלוויה - יאללה, יאללה, רק לך מחכים...
- אנשי צבא הרבים ביניהם בקולי קולות, מי יסיע את הילד בגיל הטיפשעשרה להלוויה של מישהו מהוריו, כי "יאללה, כבר נסעתי השבוע לבאר-שבע, עזבו אותי...", "למה תמיד מטרטרים דווקא אותי" והכל לאזני הילד..
- אלימות איומה בעולם החי של החזקים בחלש - אה, בעצם בעולמינו אנו, לילד ש"דורש" התעללות ( גם כאן התפתחות השפה לא נחה, העברית משתפרת והנה כבר מבצבצת לה ההגדרה הנוחה, שלא דורשת מילים רבות "ילד כאפות" - כבר אמרנו ) ...
- אלימות של אותם ילדים , אחרי עשרים-שלושים שנה, מבוגרים "עם ברק בעיניים" כלפי מבוגרים אחרים, בריונים שחיים ממש סביבנו, גם בעיר היפה, נתניה שמה ( "עיר ללא אלימות" - כמו שפיירברג כתבה יפה בשלטים ), אבל גם בטח לא רק פה.
- הטרגדיה הנוראית שאם אתה לא מוציא ילד מבית אלים בזמן, והוא ממשיך להתבחבש בתוך זה כמה שנים יותר מדי - בסוף הוא ממשיך את עבודת הוריו בכך שהוא פוגע בעצמו.. בין אם פגיעות גופניות, מזוכיסטיות בהתנהלות אישית או בהתנהלות עם בני זוג, או ניסיונות התאבדות ממש... ואחרי שלב מסוים כבר מאוחר מדי, ואי אפשר להציל אותו, כי הוא בעצמו כבר מהווה איום לעצמו..
- הרצון של הילדים להיות כמו הילדים שמסביבם...
- פיתוח כשרון ההכחשה אצל הילדים שגדלים בתנאים לא תנאים.
- האם כשגם אתה ילד חלש - אתה אמור להגן על ילד חלש אחר..
- יכולת ההכחשה האינסופית, של בת יענה ממש של לחפור לך בור ולא לראות ולא לזכור דבר..
- המשך החיים כשאתה צל של עצמך, אחרי שהחיים שלך נגמרו..

הספר כתוב רבדים רבדים - כשיש את הסטנדאפיסט שמספר סיפור לעצמו, למספר ( שהוא חבר ילדותו ), לקהל, ובעצם כל זה מסופר גם לנו הקוראים. בדיחות המרפדות בשכבה דקיקה סיפור עצוב נורא. בדיחות שכמו שהן הכרחיות למשתתפים בערב הסטנד-אפ שלא ברור מאיפה ההתפשטות הרגשית הזאת נוחתת עליהם, כך הן גם מרככות קצת גם לקורא עצמו. והופכות את הסיפור לקיצוני וגרוטסקי, אבל לא באמת. למרות שחלקן מהבדיחות מוכרות ומשומשות מאוד, ההומור בספר הצחיק אותי מאוד. למרות שברור לי שחלק מהעלילה לא אמין - הספר היה לי מאוד אמין במהותו וב"עיקר" שבו. אפילו יותר אמין מאמין.. אבל אני אוהבת את גרוסמן. יש סופרים שאפילו עם כל הפרטים מטוקטקים היטב, נימת הכתיבה עצמה שלהם, בחירת המילים נשמעת לי מרובעת, מלאכותית, מבויימת. אולי דווקא ההידבקות שלהם למציאות עצמה, והניסיון לחקותה הופך את התיאורים לבלתי קריאים בשבילי כמעט בעליל ( מעט מאוד שניסיתי לקרוא מאשכול נבו, מישקא בן-דוד עם הסוסים שלו, ובטח עוד ).. גרוסמן מוריד מעצמו את המחוייבות ללכת עם המציאות. הוא בונה אותה לפי הצורך שלו - צריך ילד שילך על הידיים - קבלו אותו... צריך סטנדאפיסט אשכנזי עלוב בטירוף, חיים שלמים של לשחק אותה סטנדאפיסט כושל, שמדבר בשפה לא לו, שלא מצחיק איש, ועדיין עושה ערבי סטנד-אפ - אין בעייה, קבלו.. ערב סטנד-אפ זול שהופך לסיפור אישי שמספרים רק אצל פסיכולוג, אם בכלל אפשרי לספר את זה - אין בעיה... קחו, יש לי. בעצם כביכול יש לו את מה שהוא רוצה להגיד, וכל השאר הוא תפאורה בלבד.. תורידו את שכבות הבצל המיותרות וקחו... חיים שלמים של אדם שחושב ש"הרג" במחשבותיו אדם קרוב לו, כשבפועל הוא רק נתן לו במתנה הרבה הרבה שנות חיים, בכוחות ואינטליגנציה רגשית שלא ברור מאיפה היו לו. אבל בשביל להבין את זה על עצמך צריך שמישהו קרוב שיהיה איתך ויוכל להסביר לך את מקומך האמיתי בסיפור הזה, מישהו שאוהב באמת, מישהו שהפרוייקט שלו יהיה להציל את חייך.. להציל את עצמך מעצמך. לקחת אותך כמו ציפור שקפאה מקור, ולחמם אותך בין הידיים. הרבה הרבה זמן. בעצם כמה שצריך. לפעמים שנים. ולא לכל אחד יש את האדם או האנשים האלה שירצו לחבק ולהיות לך שם. כי אתה קפוא.. אתה הקפאת את עצמך ממש מזמן. החיים שלך הקפיאו אותך עוד מהילדות, אולי אף הקפיאו את הוריך להקפיא אותך עוד לפני שנולדת.. בין אם שואה, ובין אם בכלל לא. גם היום יש. ולגיבור שלנו האדם הקרוב הזה פשוט לא קרה. פספוס עצום של חיים שלמים.

ספר מקסים, כמו כל ספריו של גרוסמן שצלחתי ( אני מודה יש כאלה שלא .. ). למה ארבעה כוכבים - אולי בגלל שציפיתי לסוף מטורף.. ואין שם סוף. כל הספר הוא מין תיאור של סוף..
האם מומלץ - רק לאוהבי גרוסמן, או למזוכיסטים באשר הם..
האם אהבתי - לא בטווח של ההגדרה. הספר נהיה פשוט חלק מהגוף והנשמה. אתה כואב אותו, ודבוק אליו עד שעמודיו נגמרים, ואני מניחה שכמה ימים אחרי הוא בסוף גם עוזב אותך..

אין ספק שזהו ספר חזק - בטח לא סתם ספר.

להבדיל מכמה אנשים שכתבו פה על תחושת בלבול בעת קריאת הספר, דווקא בלבול לא הרגשתי. הרגשתי

דברים מוזרים אחרים שלא קרו לי כמעט מקריאת ספרים - אבל דווקא בלבול לא.

ההמלצה לספר הייתה חמה, ולא היה מצב שאעמוד בזה. יום אחרי כבר הייתי עם הספר ביד.
התחלתי, וישר הדברים התחילו להתבלגן. הוא רופא, ציני, מותש וממורמר מהמציאות סביבו, ממיקומו החדש (באמצע באר שבע, אחרי תפקיד בכיר בתל-אביב),

מהכל, סיטואציה שהופכת אותו למן אנטיפט כזה, לא אכפתי לעבודתו ( אוי, כל כך לא הייתי רוצה ליפול לרופא בית חולים במצב כזה.. ). כניגוד לאפטיה כללית שהוא שרוי בה מזה זמן, הוא עושה

משהו אנושי, מנסה לפרוק קצת מהמרמור שמשבש את נפשו בנסיעה מופרעת עם הג'יפ שלו בלילה במקום ריק לחלוטין במדבר.. אבל אין לו מזל. הוא, שחי חיים מרובעים למדי, ועושה הכל כחוק, על ההתפרעות הראשונה, דורס אדם. ולא סתם דורס, בתור רופא - הוא רואה שזה למוות, ושאין מה לעשות. ולא די בכך - הוא גם רואה שהאדם לא מת במקום, אלא ממשיך לדאוך ולדאוך וייתכן שהתהליך ייקח לו הרבה זמן. הוא עושה איזה חישובים מפוקפקים על הסיכויים שלו לצאת מזה בלי להיתפס, והרצון להכחיש מנצח מהר מאוד. הוא עוזב את המקום ונוסע..

חוזר הביתה, ישן חזק, קם למחרת, ושם מתחיל הבלגן האמיתי.. המוח שלו מתקתק לו "אתמול בלילה דרסתי אדם. למוות. ועזבתי". וככה בערך את אותו המשפט בהמוני ווריטאציות, פעם אחרי פעם, בכתיבה משונה שמעולם לא נתקלתי בה שהכניסה אותי לטראנס ממש. אולי לא קוראים דברים כאלה בלילה, כי המוח סופג חזק מדי את הפן הרגשי של הכתוב. זה היה מפחיד נורא, כאילו זה קרה חלילה לי ממש. נרדמתי ואחרי כשעתיים התעוררתי עם תחושת חנק פיזית.. נתקלתי רבות בכתיבה מאוד ממחישה, שגרמה לי להזדהות רגשית ולשנות מצבי רוח בהתאם למה שאני קוראת, אבל כזה עוד לא קרה לי בחיים. היכולת של הסופרת להעביר את החוויה של אדם רגיל, חי את המועקות הגדולות או הקטנות שלו, כשאירוע אחד, החלטה אחת דפוקה, אולי מאוד דפוקה, צירוף מקרים מחורבן באמת, בתוספת תהליך קבלת החלטות משובש לא פחות, דופק לו את כל החיים. והכל משנה צורות וצבעים - כל המועקות הקודמות מקבלות פרופורציות, בעצם הוא בכלל לא זוכר יותר שהן היו, והוא מבין שאפשר ממש לשחק במן משחק שחור\לבן - רגע לפני, רגע אחרי.. הבן אדם שלפני\ והבן אדם שאחרי.. כמו שהוא כותב "מה אומר עליך יותר - רגע אחד של נטישת אדם מת שדרסת או חיים שלמים של העברת זקנות בכביש?..".

איפשהו בשלב הזה שקלתי קשות לנטוש את הספר, כי העומס הרגשי היה קצת גדול עלי... אבל המשכתי.

יחסית לתחילתו המשך שלו שחור פחות..
אני חושבת שהמעשה הנורא שעשה חושף אותו לעולם שלם שלא היה נחשף לו, לרשימה שלמה של מעשים יפים שעשה אולי לא מבחירתו, אך בכל זאת עשה, וגם חלקם מבחירתו.
לא כעסתי עליו כלל, למרות שכנראה שהייתי אמורה. התבאסתי עליו שלא ידע להעריך את זה שנחשף למין "ניקוי" של הנפש שלו באיזו דרך-לא-דרך.. (על שנגעל ממטופליו החדשים).

במקביל לתיאורו של איתן, ואפילו יותר מתיאורו שלו, יש בספר תיאור נפלא של האישה האריטראית ואיך היא רואה את העולם, ומה ההבדל בעיני המתבונן כשהוא מסתכל בעיני אדם רעב או שבע (אבל לא שחור לבן וצפוי, אלא מבט מושכל, חכם, מן "מבט-כל-יודע" שכזה..).. מבט של אדם שחי חיי מותרות, מול אדם שחי חיי השרדות. תמיהה גדולה על מה ההנחות המוסריות שזה נותן והאם בכלל.

כל כך אהבתי את משל הברווזה מפי סירקיט. הברווזה שחיה לה חיים שלווים וכלואים בתוך כלוב ונועדה להישחט יום אחד על ידי הורי הילדה. כשהילדה מגלה זאת - באותו היום, למרות הפחד להיענש על ידי ההורים, היא פותחת לה את הכלוב לכל הלילה, משחררת לה את הרגליים הקשורות, ומאפשרת לה את כל החופש לברוח אם רק תשכיל.. בבוקר הברווזה עדיין בכלוב.. "רק לא להיות כמו הברווזה הזאת!!"- חושבת סירקיט... רק שלא יהיו כמו הברווזה הזאת חושבת גם אני - כן, ללא ספק אדם שחי חיי השרדות, אמור לנצל את הפרצות שמאופשרות לו... אחר זה נוגד אפילו את הטבע עצמו.

ללא קשר הספר שואל רבות את השאלה האם איתן( בגיבור המרכזי ) אמור להתוודות לאשתו על מה שעשה, על שקרה לו, ואולי אפילו על איך זה התגלגל הלאה. נראה שרבים הפעמים שהצופה מהצד יגיד - כן, מבחינה מצפונית - כמובן. באופן חד-משמעי אני חושבת אחרת. אם קרה לו מה שקרה לו, והוא מרגיש תחושת גועל שממלאה לו את כל איברי הגוף והנפש , והוא מסתובב כשכל זה משקשק לו בפנים ימים, שבועות או אף חודשים, האם באמת הייתה עליו חובה מוסרית לחלוק את התחושה הנהדרת הזאת איתה ??.. האם כשהייתה בידיו היכולת להחליט לחסוך בפניה את הידע ההרסני הזה - זאת לו בחירה אנושית ומוסרית הרבה יותר כלפיה לעשות זאת? נכון, אפשר לדבר על שאולי אם באמת אהבו אחד את השני הייתה יכולה לקבל אותו אחרי התגלית, להתגבר על הסיוט הזה ביחד, לסלוח... אני מדברת על המקרה השני - המקרה שלא. נכון - אפשר לדבר על כך שהסתיר ממנה את האמת בגלל שהוא פחדן, כי יותר קל תמיד לא להתגבר על האמת המרה - אבל הוא(איתן) והמניעים שלו בכלל לא מעניינים אותי בהקשר הזה.. אני מדברת רק על הצד שלה.

אהבתי את הספר. אני חושבת שהוא אותנטי, אמיתי, לא מתייפייף.. אני חושבת שהסוף מרשים ועם זאת לא מתיימר, בדיוק במידה שאני אוהבת..

קצת לא אהבתי את ההרהורים הרומנטים שפזורים בספר לטעמי קצת יתר על המידה, אבל יחסית לכל מעלותיו - זה קטנוניות.

"כמו רעל סיסטמי חלחל לו הכעס בינינו, פעפע דרך העור ומשם לנימים הקטנים, שהובילו אותו לתוך הוורידים, והיישר אל הלב. אבל גם הלב איננו יכול לנקות רעלים חזקים כמו כעס של אבא מוטרף חרדות שמתיז אותו לכל עבר, אפילו אל ילדיו הקטנים: אליך, שהיית תינוק בן שנתיים כשכל זה קרה, ואליך, שראיתי אותך יוצא מהרחם אחרי שבע שנים ובכיתי כמו ילד.
כן, באמת ובתמים אין בי כל חרטה על שהלכתי למלחמה, ואינני מייחד ולו שמץ מחשבה למה שהיה יכול לקרות לולא הלכתי אליה. אני חושב שהשנים הקשות שלאחריה עשו אותי איש טוב יותר. אני בטוח שההתמודדות עם הקשיים הגדולים חישלה ועשתה אותי קשוב יותר, רך יותר וגמיש יותר. ופעם אמרתי לנגה והתכוונתי לכל מילה, שאם מישהו היה מציע לי לאפס את ההיסטוריה ולהחזיר אותי מהמלחמה בדיוק כפי שנכנסתי אליה, אינני חושב שהייתי קונה את העסקה. רק על דבר אחד אני מצר, והוא חותך בבשרי כאילו קרה רק אתמול על אף שחלפו כל כך הרבה שנים: על הפגיעה שפגעו כעסי בכם ובקשר שלנו."

בספר מדהים זה מתאר יורם עשת את מה שזוכר ממלחמת יום כיפור אליה יצא כאיש צעיר בתחילת דרכו בגיל 23, חסון, חזק ואמיץ, משאיר מאחוריו חיים מלאי עניין, תקוות ושאיפות, אישה וילד בן פחות משנתיים. הספר מתאר את את זוועות המלחמה שראה יורם בימים המעטים שהיה בה (הספיקו ימים בודדים של ממש), את פציעתו האנושה, ואת סיפור התאוששותו שלו ושל משפחתו.

הספר מדבר מרבדים שונים, ובקולות רבים.
יש את סיפור פציעתו בכ-6 קולות של אנשים שראו את הארוע, החובש, החברים שלו, הרופא המופלא (דר אברם אלירז) שהציל את חייו בהחלטה מטורפת של ל"בזבז" על אדם שנראה שכבר אין לו סיכוי את כל שארית האינפוזיות שהיו לו, ואח"כ פגישתם המקרית המרגשת עד דמעות של רופא זה אמו של יורם.

יש את הסיפור המרכזי כביכול של יורם שנכתבים בקולו שלו מהימים הרחוקים ההם ב-73, כשהיה חצי שנה בבית חולים. כמעט יום ביומה מתוארת תקופה זאת עם ההתגברויות הקטנות שלו, הצעדים הראשונים, שחזור יכולות מוטוריקה בסיסיות, הסתרת חוסר יכולתו לכתוב ולקרוא, ושחזור יכולות אלה בעבודה עיקשת ואינסופית.

מתוארים המוני אנשים נפלאים שעובדים את עבודת הקודש שלהם בבתי חולים ועוזרים לאנשים להשתקם מפציעותיהם כשהשיקום נראה בלתי אפשרי ממש.

לאורך כל הסיפור זרועים תיאורים קצרים של רגשות ומחשבות והתגברויות שעמדו בפני אשתו - מותירים את הקורה פעורי פה לנוכח כנות האמירות שנחשפת בהם. אין זה מפתיע שאישה הרגישה את מה שהרגישה - אך הייתי המומה מכך שנבחר לתעד מחשבות אלה ללא כל התייפייפות לאחר שנים.

מתוארים קשיים רבים שהמשפחה של שני האנשים הכה צעירים נתקלת בהם, כשעולמם כמעט חרב כהנפת יד הגורל.

הסופר רחוק מאוד מלהיות סלחן לעצמו, הוא קשוח נורא, כמו שניתן לראות מהקטע הראשון שהבאתי. הוא לוקח על עצמו כל אשמה אפשרית שהיה יכול רק לקחת על עצמו בדרכו. על שלא הציל אנשים שנראו לו הרוגים בימי המלחמה, שהרג חייל אויב, הוא מחשיב עצמו אב נוראי ובלתי נסבל למרות שקל לראות מתיאורים אחרים המבצבצים בספר בצניעות רבה שהיה אב נפלא לילדיו. שנים הוא הולך מתייסר על הדברים שחווה. שנים אין לו עם מי לחלוק את הדברים.

הספר חד מאוד. הוא מדבר רבות על הדברים שמאחורי הקלעים. על ההפרדה הדקה בין דיבור עם אדם, לדיבור עליו בנוכחותו ( איך שהרופאים התייחסו אליו בבית חולים ), על ההכרח או האפשרות המטורפת שלא להרוג את חיילי האויב כשאינם מהווים סכנה מידית ( איזו שוחרות שלום מחוסרת גבולות כמעט לאור מה שקרה, או בכלל). בספר אין האשמות ואין כעס. אין כל כעס על חיילי אויב ( בצורה מאוד מאוד מובהקת ).

כביכול המסר החיצוני של הספר הוא התמודדותו חסרת הפשרות מול נכותו, התגברותו על כל הקשיים ומעבר הדרך הבלתי אפשרית שעשה מאדם משותק עם מוח לא מתפקד, אדם שלא זכר פעולות חשבון בסיסיות, ועד היותו דוקטור לגיאולוגיה ופרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה. המלחמה בקשיי היומיום והדרך שעשה בשיניים ממש על מנת להתגבר על הקשיים.

אך מטרתו שלו בספר זה היא מוצהרת והיא אחרת. הוא מפנה את הספר לבנו הבכור שספג את השינוי שקרה למשפחתם בגילו הצעיר, ושלפי מילותיו של הסופר לא הצליח לבנות איתו קשר קרוב. כי לא מצא כלים. כי לא מצא מילים לספר את חייו ורגשותיו. מטרתו בספר זה היא בנניית גשר בינו לבין משפחתו הקרובה שתשמע מה קרה לו, ולהיפתח אליהם - דבר שלאורך כל חייו לא עשה.

הוא כותב במבטים מאותם חודשים ראשונים, ואז חמש, שבע, עשר שנים, וכך הלאה עד הימים שלנו.

אין ספק שהאדם גיבור. גיבור במובן הרחב של התגברות יומיומית, דבקות במטרות חייו, יכולת לראות גם את הדרך ולא רק את המטרה.

בספר זה מצאתי הכל - סיפור חיים מרתק של איש מרתק, אהבת הארץ ואנשיה, אהבה וצורך לכתוב את האמת בצניעות, ביקורת עצמית וכללית ( אך ללא כל יומרנות ), שפה מדהימה ועשירה מאוד, ועוד ועוד.. ( מאוד בא לי להוסיף את תיאורי הטבע הישראלי והאהבה אליו, אך ברור לי שזה החלק התפל בסיפור, ממש טיפה בים, אולי רק מטאפורה של השיקום לטיפוס הרים).


מומלץ מאוד מאוד, למי המעוניין לקרוא ספר ביוגרפי מרתק.

ואם בא לכם לראות מי האיש - הנה התמונה -
http://www.keter-books.co.il/product_author?c0=13462

הספר לא קל בכלל. היה לי מאוד מאוד קשה לקרוא אותו. אחת הפעמים שהעובדה שאני קוראת לאט דווקא התנקמה בי חזק חזק. זה לא ספר שעוזבים באמצע ( הגיבורה אומללה מדי בשביל לנטוש אותה באמצע), אבל לחיות את האווירה המעיקה, האיטית והמתמשכת הזאת, שגם מחוסרת כל ווקטור של פתרון לאורך שבועות (של קריאה) לא עשה לי טוב בכלל.

הספר מחוסר עלילה. מחוסר עלילה לחלוטין, גם מחוסר תזוזה כמעט לגמרי. זאת בעצם דריכה במקום של אישה מבולבלת ( ועוד כמה דמויות מבולבלות ) שתקועים עמוק עמוק בתוך חוסר התכלית של חייהם, חלומות שהיו להם שלא מתממשים, ונראה שלא יכולים להתממש, כתוב בחוסר סדר נוראי של כוונות גיבורים, חוסר הגיון מעשיהם, וכן בלבול של תיאורי זמן שמוזז בספר הלוך ושוב, הכל באותו מקום בלי שדבר כמעט משתנה, וייאוש, ושיגעון מתועד ככל הנראה בשיטת זרם התודעה..

עם זאת חשוב לציין העברית בספר יפייפיה, עשירה וגבוהה. תיאורי הטבע והמטפורות מדהימות, ברמות מהגבוהות האפשריות. יש קטעים בטקסט שהם תגליות חדות מאוד של הסופרת, ממש שורות על גבי שורות לציטוט. כמו כן תיאורי המחשבות של הילד גם הם מבריקים ומרתקים ממש ( קצרים, מבריקים, מפתיעים, בעלי פואנטה ).
אבל כל זה לא מספיק. הבלבול, הדכאון והשגעון של הגיבורה הראשית שואב את הקורא פנימה כלתוך מערבולת. מאות עמודים המתארים את מחשבותיה ההולכות לאיבוד, ואת מעשיה ה"מוזרים" (בלשון המעטה) המתנתבים מהיותה שרועה במצב נפשי זה, עמוק עמוק, ללא כל ניסיון לתת למי מהסובבים אותה להוציא אותה ממצב נפשי מעורער זה. הספר לרוב הרגיש לי כמו ניסיון לשטוף חדר לא גדול בסמרטוט רצפה מאוד לא נקי. אומנם לא מסריח ( אתם מכירים את הריח שיש לחדר שכרגע נשטף בסמרטוט רצפה מסריח שנותר בחדר ובלתי נסבל ממש ) - כאן זאת הייתה חוויה אחרת . פשוט ניסיון נואש של שטיפה בסמרטוט שתבול במים עכורים ואפורים, שלא באמת מנקה כלום, אבל ממשיכים וממשיכים להעביר אותו על אותו חדר קטנטן ללא כל תוצאה.

עיקר הדבר שתסכל וביאס אותי בספר כמובן היה ההתנהלות שלה ביחסיה עם גברים, אך לא די בכך..

היא שקועה במשך שנים בביקורתיות סרק על בנה המתבגר ( ובעלה שרוי בזה עוד יותר ). ממש התחשק לי רבות לקחת ולנער אותה חזק-חזק בכל פעם שקיטרה על בנה ה"לא מוצלח". ילד נורמלי, חכם, רגיש, שכאילו הונחת בטעות במשפחה המבולבלת הזאת ( נכון הם אנשים מקסימים, מלאי שמחת חיים, שהחיים הביסו אותם פעם אחרי פעם עם המצב הכלכלי הירוד ) - אבל, ראבק! אני רואה מסביבי מספיק אנשים במצב כלכלי שלהם בערך, ברוך השם העדה שלי מספקת לי מספיק דוגמאות של מצב כלכלי זה, ושנשארים במצב נפשי מפוקס הרבה הרבה יותר. ברור שהסופרת מנסה לתאר שחייה של הגיבורה נהיים כה מסורבלים בגלל תסכולי המצב הבטחוני מסביבה, אך לדעתי הנושא מתפספס, כי כשאני נחשפת לגיבורה מסוג זה, ברור לי שגם אם היו מורידים את הקשיים בחייה, התסכול העמוק היה נותר, כי משהו בה מייצר אותו ללא צורך בהתערבות חיצונית.

אני לא "שנאתי" אותה, ולא "לעגתי" לה במהלך הקריאה. גם לא הרגשתי "סלידה", אבל כן הרגשתי דיכאון ואומללות, וחוסר יכולת להציל את עצמה, וגם כנראה פספוס המומנטום מצידה.
אין ספק שמבחינתי השיא היה כשהניקה את בנה בן ה-13, משדיה הריקות. תיאור שאולי יש בו הרבה משמעות מטאפורית, אך קשה לי בצורה בלתי נסבלת כמאט.

נגררתי ונגררתי אחרי הספר הלא זז הזה, קראתי אותו בכל הזדמנות, כדי שייגמר כבר. ואז כשהגיע לעמודיו האחרונים, כל כך ריחמתי עליה פתאום. וכל כך בכיתי, בשבילה ובשביל עוד המוני אנשים אבודים בעולמם שלהם, שנתנו לשיגרת החיים השוחקת לדרדר אותם לבור שאין ממנו מוצא, לבור של חוסר תקשורת עם האנשים שאהבו פעם, ושאהבו אותם, עם כל הסיכויים שפספסו, כל היחסים הלא רלוונטיים שדווקא אליהם נקשרו ( או המציאו לעצמם שנקשרים ), סוף ספר שלא עצוב באופן אובייקטיבי, אבל בשבילי היה ממש קורע לב.

ועכשיו לגבי הכריכה.

אני חושבת שהכריכה גאונית. להבנתי היא מתארת את איך שכולנו מתחילים את חיינו בתור ילדים תמימים על חול חוף הים. אולי לא מספיק חייכניים בגלל החום, או הידייים הדביקות ממיץ אפרסק, או כל סיבה אחרת למצב רוח ההפכפך של גיל שנה עד שלוש ככה. כשכל החיים עוד לפנינו. שלרגע לא מנחשים איזה אכזבות או אתגרים, או דכאונות החיים העתידיים תומנים לנו. או שמה אותו מבט רק על הילד שלנו בעודו קטן וקצת בכיין, כשאנו טרם יודעים מה החיים מכינים לו.

אז מה המסקנה שלי מהספר - קודם כל לאהוב את הילדים שלי בכל הכוח. ולסמוך על מה שהן, ולסמוך על דעתן, ולאהוב אותן כמו שהן, ולהפסיק לקטר ולהתעצבן כשלא צריך ( ובעצם כשחושבים על זה לרוב, לא צריך ). ועוד מסקנה, כנראה חשובה הרבה הרבה יותר - בתור היותי טיפוס דכאוני, לא לתת למצבי הרוח ההפכפכים לגרור אותי, לשום מקום. לתפוס את זה מהר ומוקדם. כי זה מדרון חלקלק, שיודעים איך נכנסים אליו, וממש לא יודעים איך יוצאים..

האם הספר מומלץ - ממש לא בטוח. בעיני הוא דכאוני מדי, לא זז מדי, נורא נורא מתסכל ( לרוב ללא סיבה אמתית ).

למה הציון הוא 4 - כי הוא בטח לא ספר רע, וגם בלתי אפשרי לסווג אותו כ"בסדר כזה".. הוא לא היה טוב בשבילי - אבל הוא כנראה ממש טוב במה שהוא ניסה להעביר.

אחד הספרים היפים ביותר שיצא לי לקרוא השנה. אם לא "ה". בעצם בטוח "ה".. או כמעט בטוח :)

זהו שילוב מנצח בעיני בין הכתיבה האותנטית, כתיבת הדברים האמיתיים שאנחנו מרגישים בלי טיפת התייפייפות, לבין כתיבה מרתקת וקולחת, מרגשת ומעוררת מתח והזדהות, ובין עוד משהו - כתיבה כאומנות ממש.

הסופרת לוקחת כמעט כל חולשה אנושית שהיא נתקלת בה בהתפתחות הסיפור - ומנערת אותה ללא רחמים על דפי הספר. נראה שהספר כותב את עצמו, ולא היא מאלצת את העלילות להיכתב על דפים - כך הסיפור הראשון על "עקרות". סיפור שמתגלגל לפי החוקים שלו, כמו החיים עצמם. כל הפחדים של ההורים הפוטנציאלים נחשפו ללא בושה, כל ה"ואם" שמשביתים אותך מפחד בלפעול ולעשות דברים.

הסיפור על בוגרי הקיבוץ - בעל הסוף הבועט בבטן. התחלה תמימה, יומיומית, ממורמרת וצינית במידה, וסוף המתאר שהחיים הם לא משחק ילדים - שלכל דבר יש מחיר. מחיר שאנחנו לא תמיד יכולים אף לדמיין אותו. בעצם בעיקר לא יכולים.

סיפור משעשע על קבלת אורחים.

הסיפור המרשים של אמה, שלשמו ככל הנראה הספר נכתב. סיפור על אישה חזקה כל כך. חזקה במידות אינסופיות ממש. מהנשים של פעם ( לא שהיום אין כאלה, אבל המציאות עצמה שבימינו פחות מתאכזרת לאדם הממוצע, אין בסיס לפתח תכונות מסוג זה). סיפור זה פרט להיותו סיפור אוטוביוגרפי מרתק, על אף היותו מבלבל ( קשה מאוד לעקוב, לפעמים הסופרת כותבת בלשון אמא שמספרת על הסבתא שלה, לפעמים בלשון עצמה על אמא, ועוד), נותן טעימה אמיתית של רגשות אמיתיים של אדם אמיתי מתועד בצורה מלאה. אדם מופנם שלא שיתף בצרותיו כל חייו. פן זה גם מתכתב בצורה יפה מאוד עם כמה ספרים נוספים בנושא הנשים החזקות שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות - בעיקר הספר "אדום עתיק" שמתאר מגוון שלם של נשים מימי קום המדינה, חזקות, מתגברות על קשיים, בעלות אופי נדיר ומרתק. אופי של אדם שלא חי את המציאות סביבו - אלא מייצר מציאות.

ובמעבר חד - הסיפור של לידת התינוק, וחולשת האישה. עם ההסתלבטות על כמה האבות מסתדרים נהדר עם התינוק החדש ( "המבדח והמשמח" - כך מגדיר האב הטרי את התינוק הרך, כשהוא כל היום בעבודה, ואיך האמאות משתגעות להן שם בתקופה הראשונה ביותר לאחר הלידה ( בעיקר ראשונה) . משעשע, ציני, כל כך אמיתי...

וגולת הכותרת בעיני - הסיפור "נהר". סיפור שהוא אומנות אבסטרקטית כשמה-היא. כל אחד יבין מה שיבין. אצל כל אחד התיאור המלנכולי ייצר אסוציאציות משלו. עצבות בנושא שתדבר אליו ברגע הזה..

אני לא אשלול - יש סיפורים שלא הבנתי, יש סיפורים קצרצרים - באורך עמודים בודדים או אפילו פחות - שקראתי שוב כדי להבין.. ולא את כולם הבנתי גם אחרי הקריאה המחודשת ( כדוגמת המאהב שדרש מהנשים שלו לציית ולשתוק).


לסיכום -
אחרי תקופה ארוכה שלא צלחתי ספרים, ואחרי המלצה מאוד חמה שקיבלתי עליו, השגתי אותו תוך יום, ולא יכולתי לעזוב אותו מהיד. קראתי וקראתי וקראתי. עד שלא היה עוד.. ואז ידעתי שבזמן הקרוב לא ייפול לידי עוד אחד כזה.

ספר יפה. הוא כתוב בשפה יפה, נותן תיאורים חיים ומוחשיים למה שבא לתאר. מלא בתיאורי טבע מעלפים.

הדמויות בו בעיני בעלות נפח והיגיון, כל אחת מתארת איזו תופעה מוחשית וקיימת.

אהבתי בו דברים רבים.

כמובן שבראש ובראשונה את תיאורי הטבע, ואהבת הטבע, ואהבת הארץ במובן ההכי אותנטי שלהם. יכולת תיאורי העצים, והשבילים, ולהיות חלק בלתי נפרד מהנוף.

הדבר השני שאהבתי לא פחות זה נושא האגו האנושי. אגו וחוסר היכולת של הסביבה להשפיע על האדם, ככל שיהיה. שבהמוני מקרים האדם נקלע לאיזה כלא של עצמו, כלא של ההתנהגות שלו, כלא של הדעות שלו, ואיש לא יוכל להזיז אותו מזה מבחוץ, או לעזור לו, או לשכנע אותו. לכך דוגמאות רבות בספר. הדוגמא הפושרת יותר בעיני היא דוגמא של איתן עם התכנסותו לתוך עצמו לשנים הארוכות אחרי האסון, עד שהוא עצמו מסוגל להוציא את עצמו מהכלא הזה. והדוגמא המשמעותית הרבה יותר בעיני - זוהי התנהגות זאב הסב עם גורלו הקשה עם אשתו. הוא נגרר לשטות אחת קטנה בחיי הנישואין שלו, מתכנס לתוך עצמו - ויש תיאורים מדויקים להפליא - איך לא משנה מה אישתו תעשה, אין לה כבר כל השפעה עליו - כי הכל רק מכנס אותו עוד יותר לתוך עצמו. איך הוא נגרר לאלימות בהתחלה אילמת, ואח"כ נוכחת ופיזית איומה יותר ויותר. וקל לראות בתיאורים - שאין איש או דבר שהיה יכול להשפיע עליו במצב זה. כי כאילו כל התודעה של האדם נאטמת ( תרתי-משמע - מלשון לאטום בלי חור ואף לא קטן ביותר) לכל הבנה או קבלה של תקשורת שמגיעה מבחוץ. אנחנו עדים לתופעה זאת בהמוני מקרים שקורים לנו ולבני משפחתינו יום-יום. בד"כ בלי קשר לתופעות אלימות - גם כשהילד לא רוצה ללמוד ( ושום שיחה לא תגרום לא להתחיל ללמוד, כי הוא לא בשל לזה, כי הוא לא קולט מבחוץ), בין אם זה עצות שאנחנו המבוגרים מקבלים מהסביבה שלרוב רק "חופרות" לנו את המוח - כי אנחנו בכלל לא במוד של הקשבה או הבנה. וזה בהקשר לתופעות לא אלימות - כשעל זה מתווסף מימד האלימות העוטפת את התודעה - התופעה מקבלת אנרגיות במימדים אחרים לגמרי. המחשה של תופעה זאת לדעתי הייתה גאונית לחלוטין בספר זה.

בנוסף אהבתי את ההתבדחות על הנושא המגדרי. שנעשה בעיני בהרבה הומור מוסתר. רותה - אישה-גברית לחלוטין. בעצם גם הגדרה זאת היא הגדרה דפוקה. היא אישה שממחישה את חוסר ההבדל המוחלט בין אישה לגבר. שעצם השאלה של גבר חזק יותר, גבר חכם יותר, לגבר יש יותר השפעה על דברים - כל זה מתבטל במבט אחת על רותה גיבורת הספר. היא חכמה להפליא ( בעיני עצמה לפחות, אבל זה מן הסתם הכי חשוב, לא? ) , בעיניה דעותיה שוות יותר מדעה של כל אדם אחר מסביבה כמעט. היא משכילה יותר מבעלה ואחיה, מתפקדת בכל נושא בצורה מושלמת, שולטת במצב, לא מתפרקת, איש לא משפיל אותה ( כאילו מישהו היה יכול, אפילו אם היה מעז ), ולא מתעלה אפילו לא מילימטם מעליה ( כן, בעלה וסבא שלה, ברור - אבל זה בהסכמתה המוחלטת, ולפי רצונה החופשי). הגבול בין גבר לאישה מעולם לא היה מטושטש יותר מאשר בתיאוריה בספר זה.

ועם זאת , ודווקא למרות הדמיון בין שני נושאים, ללא קשר לנושא הקודם כלל- לא בתור הסתכלות עליה כעל אישה חזקה - היה משהו בדמותה שבדיעבר במבט על הספר חירפן אותי. זה הבטחון המוחלט שלה בדעותיה. היותה אישה כה בוטה, וכה מתנשאת, וכה חושבת שהיא הכי חכמה בעולם, וכולם מסביבה לא שווים דבר. זאת אישה שיש לה דעה על הכל. ובטחון מלא להביע את דעתה. ולא לדפוק חשבון לאף אחד. ואין בחיים שלה שאלות פתוחות.. ואני מנסה להבין איך קורה שככל שאני מתקדמת בחיים ומגלה דברים כך רק גדלה מבוכתי מולם, כמות השאלות המוסריות והאחרות שמתעוררות אצלי, ומה מותר, ולמה לעזעזל ככה זה בחיים, והאם בכלל יש פתרון או תשובה לשאלות הצצות, ויש את הרותות האלה, מלא, מכל כיוון, שכל ארוע חייהם מספקים להם רק תשובות, ועוד איזה דעות חזקות בל-ישתנו על כל נושא בחיים. וזה משגע אותי...

בפרט רואים זאת במשפט הגאוני "אבל כל האמנות הזאת שלך, הוא חתם, לא שווה את היופי של רימון וונדרפול פתוח על צלחת לבנה בשמש.
אתה צודק עם הזן של הרימון, אמרתי לו, אבל לא רימון פתוח בצלחת לבנה אלא גרגירי רימון בכוס של כסף, ולא בשמש אלא בין שמש וצל." - כמה יומרנית ומתחכמת את יכולה להיות!!! למה?? למה זה טוב? או שמה אני שוב מפספסת פה משהו חשוב? עד שהוא כבר אמר משהו על האומנות שלך - תמיד את חייבת לתקן??

ועוד נושא נותר בעיני ללא מענה - למה בסוף הספר לא הייתה שום פואנטה. הרי לא ייתכן שכל כוונתו של הספר הייתה ה"סמליות" של מות הסב, וסגירת מעגל. ה"סימליות" - שמוצגת כדבר נבזה והשטחי ביותר מכל המושגים שהאדם המודרני פיתח לעצמו.

אבל חבל להתבלבל - גם למרות, או אולי אפילו בזכות נקודות מרתיחות אלה, אהבתי את הספר. ונהניתי לקרוא אותו.

ספר מעולה! נהניתי ממנו מאוד. זה היה לי שילוב מרתק של סיפורי מתח עם כתיבה איכותית, המשלבת תצפית פסיכולוגית מרתקת על הדמויות, לצד אירוניה והומור, רגישות, התחשבות ומה לא...

קודם כל, שאם יש אנשים שנרתעים מסגנון הסיפור הקצר - אני כנראה אוהבת אותו מאוד. לא ידעתי את זה על עצמי - אבל עקבתי אחר דוגמאות ( סיפורים מבריקים של סומרסט מואם, החשיפה המועטה לג'ק לונדון שהותירה אותי פעורת פה, "דירה עם כניסה בחצר" של יהושוע קנס ( שהיה אחד ההכי מבריקים שקראתי באותה תקופה ), וכן, חייבים להודות, גם אתגר קרת ( שעל-אף הנאתי הגדולה ממנו, דווקא כאן ברור לי שזאת ספרות מתיימרת).. וזה עוד לפני שאזכר בסיפורים ברוסית שהתמוגגתי עליהם תקופה) - ואכן לדעתי זה ז'אנר מדליק ביותר. הסגנון לא מאפשר לסופר להביא את סיפוריו למצב של מריחת עמודים, השתעממות הקורא, תיאורים מיותרים.. הסגנון דורש מהסופר להיות קצר וקולע, חד בתיאוריו ואבחונו.. אין ספק - פרדיננד פון שיראך עושה זאת בצורה מצוינת.

עם זאת יש לי כמה הסתייגויות לספר - כולם באותו נושא.. קשה לי עם העובדה שאלה סיפורים אמתיים מהחיים, בפרט שמבחינת המצב של מערכת המשפט בגרמניה, מהווים בעיניו של פון שיראך פרט שאמור בצורה כזאת או אחרת לייצג את הכל. קשה לי עם הטענה שאם לרוצח יש נסיבות פסיכולוגיות מקלות, אז בגרמניה של היום יוציאו אותו זכאי, שיוותרו בבית משפט לזונה אומללה והומלס.. ככה היה יכול להראות עולם מושלם - אבל חששני, שלא כך הוא העולם שלנו.. ברור לי שאין מקום לפקפק בסיפורים שהוא מתאר אותם כסיפורים מהחיים - אך עם זאת הסלחנות המשפטים שמובאת פה בדוגמאות נראית מאוד לא אמינה בעיני - בטח ובטח עם אנשים "קרים" ופדנטים כמו הגרמנים...
הבעיה הנוספת שלי - שהיא בעצם לא בעיה, אלא יותר נונסנס, תוך כדי הקריאה, הוא שבחלק מהסיפורים היה לי מאוד קשה לשכנע את עצמי שהם אמיתיים - זה היה כל כך טרנטינו מתועד.. הסיפור הקורע "קערית התה של טנטה" - שהוא ממש תיעוד של פושעים אינפנטילים, אלימים מאוד ואינפנטילים אפילו יותר, כמו באיזו קומדיה איכותית.. הומור שחור במיטבו. כך גם הסיפור "מזל" - עם תיאור פירוק הגופה.. קורע לב אם לדמיין שזה אמיתי, אך כל כך קשה לשכנע את עצמי שזאת לא פשוט סאטירה מטורפת והומור שחור ללא גבול. אני חושבת שגם הסיפור הראשון פנר על האיש השקט והנעים הזה שיום אחד פשוט לא החזיק מעמד יותר, וביצע רצח נוראי, גם הוא לא חסר אירוניה וסרקזם..

לצד סיפורים אלה יש סיפורים מאוד עצובים, ממש קורעי לב - "הצ'לו" ( על אח ואחות, עם האהבה הגדולה שהייתה ביניהם, והחיים ההפכפכים שלהם), האתיופי ( על האיש שלא הצליח להשתלב בחברה מערבית, אך היה מציאה של ממש בשביל האוכלוסיה המקומית באתיופיה אליה הגיע). יש גם סתם סיפורים מבריקים שגורמים לקורע לעקוב בדקדוק אחרי הפרטים הקטנים - כמו ה-Summertime, הגנה עצמית ( גאוני לגמרי ), ועוד.. סיפור "הקוץ" על האיש שהשתגע בגלל שהיה מבודד עם אותה יצירת אומנות תמימה שנים רבות - והמחשבות על החולניות הפוטנציאלית שתמונה בחשיפה "לא מבוקרת" לאומנות..

מאוד אהבתי את הספר. מאוד נהניתי מהחדות, ההברקות, התיאורים המדויקים כל כך של הדמויות, חקירת כל דמות ודמות לקורות חייה אחורה, למניעים שלה, להיבטים המוסריים של התנהגותה..

רק משפט הפתיחה שווה המון בעיני "המציאות שאנו יכולים לדבר עליה היא לעולם לא המציאות כשלעצמה" - אני כל כך מזדהה עם המשפט הזה.

אביא עוד משפט ממשפטים הרבים שאהבתי בספר:
"נאומי הסיכום הגדולים בבתי משפט הם נחלתן של המאות הקודמות. הגרמנים אינם אוהבים עוד פתוס, כבר היה להם די והותר ממנו."

מומלץ בחום, ללא ספק.

ספר מבריק ומעולה!!!

אני מתה על אתגר קרת לילדים, כמו שאני גם מתה על לפחות חצי ממאיר שלו לילדים, ועל דויד גרוסמן לילדים ועוד.. איכשהו סופרים ממש טובים כשהם כותבים לילדים - יוצא להם ממש סוף-הדרך.
לחלוטין במקרה שמתי לב לספר הזה בספריה. מיד לקחתי הביתה. השנים הקודמים שלו היו אחלה ("לילה בלי ירח", "אבא בורח עם קרקס"), באמת מקסימים, מלאי בדיחות, קליטים ומתבדחים במקומות המיוחדים באמת. הילדות שלי מאוד אהבו... אבל זה פשוט רמה אחרת!!

הספר יוצא בלי שום התלבטות לשלישיה הפותחת של ספרי ילדים הכי מיוחדים בעיני: "היה הייתם שני קופים" ( גרוסמן ), ו-"טינקרטאנק" ( נורית זרחי ), ועכשיו גם הספר הזה. נכון יש אחריהם עוד ספרים מוצלחים ביותר ( "אולי יש לך קולה", "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני" של מאיר שלו, ובטח עוד כמה ), אבל זה פשוט שיא.. שיא של עדינות, ציניות, דיבור במקביל הן להורה והן לילד, פנטזיה פורצת גבולות לחלוטין, והומור, הומור, הומור.. מר-מתקתק שכזה.

נכון, הספר לא ידבר לכל הילדים ( נגיד הבת הגדולה שלי בגיל 5-6 הייתה זורקת אותי מכל המדרגות אילו הייתי מציאה לה ספר שכזה), תצטרכו ללעוס להם אותו - כי הוא טיפה קשה להבנה, אבל הקטנה שלי בת ה-6.5 התעלפה.. שוב היה לה את הפרצוף הזה שהיא לא מצליחה להאמין שמישהו המציא ספר כזה מופרע לאחת כמוה בדיוק.. אחת שאין כל גבול לדמיון שלה, שמגיל ארבע אילפה אותנו לזרום איתה ולא לתקן אותה כשהיא מוציאה את סיפוריה המופרעים מהשרוול ( אז היא המציאה שיש לה בת, וסיפרה לנו מה היא מאכילה אותה, מה נותנת לה לשתות, היה לה שם של ילדונת קטנטונת מהגן מקבוצת התינוקות שהיא אהבה לשחק איתה, פרקי המשך, ועוד.. ), אח"כ היו עוד ועוד סיפורים. הבוקר ניבחננו ע"י סיפור שהיא פגשה גור קנגורו בפארק אופניים היום ממש, ובאמת שהדבר האחרון שרציתי זה להתחיל להבהיר לה שברור לי שהיא ממציאה..

אני אביא כמה ציטוטים, בניסיון להמחיש את הרוח הכללית של הספר, ובכוונה לא אספר את העלילה - כי בעיני, דווקא כאן יש ערך עצום גם למבוגר בלגלות את הסיפור בהדרגה..

"עברתי ליד כל הכלובים וקראתי מה שכתוב בשלטים - מה כל חיה אוכלת, מי אוכל אותה, מה היא אוהבת ואיפה היא גדלה בטבע. ועל אף חיה לא היה כתוב שהיא אוהבת לגדול בכלוב, אבל זה מה שכולן עשו. אולי בגלל זה הן נראו קצת עצובות."

".. קניתי נקניקיה במזנון, ואחרי זה רציתי לקנות שוקולד כדי שהנקניקייה לא תרגיש לבד בבטן. אבל נזכרתי שהבטחתי לאבא לא לקנות ממתקים.. אז קניתי עוד נקניקיה לקינוח במקום."

"סיפרתי לחבקוק את כל מה שצריך לדעת על גורי חתולי-האדם ארוכי השער. כמו למשל שהם ניזונים רק מממתקים, ושאסור לשטוף אותם במים, ושאם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד בשעה הם עלולים למות. .. אבל שצריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים מתחילה לנשור להם הפרווה. גיליתי לו שהם מאוד אוהבים בדיחות וסיפורים מפתיעים ושאם הם מספרים לך סיפור אתה חייב להקשיב עד הסוף גם אם יש לך טלפון חשוב מהעבודה, כי הם עלולים לנשוך.. ושמותר לתת להם לשתות רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור."

וכך הלאה.. לא ברור אם זה יותר מצחיק או עצוב, אבל הפנטזיה מרקיעת השחקים שלו עם התובנות המדויקות ישמחו מאוד ילדים חדים וציניים שאוהבים לדמיין דברים שלא יכולים לקרות. וגם את הוריהם - מאוד,מאוד..
מומלץ בחום לגילאי 5-8.

ספר מדהים. עצוב, בועט, מעודן.. בעצם הכל ביחד.

בתחילת קריאתו הייתה לי תחושה שזה ספר מושלם. ספר שאילו לא היה נכתב - היה חייב להיכתב. מישהו היה חייב לקחת על עצמו את המטפורה הזאת בין ההליכה הרגלית פשוטו-כמשמעו, לבין גילוי האדם את עצמו, את סביבתו, את האנשים שסביבו, את קרוביו.. ואם לעשות זאת - הדבר נעשה כאן בצורה יוצאת מן הכלל. בתחילת הספר הרגיש לי שאם בשלב מסוים ישעמם אותי, ויהיה לי קשה להמשיך ( בתקופה אחרונה יש לי המוני ספרים שקשה לי לסיים אותם), אני אעשה זאת רק כמחווה לאדם המבוגר הזה שיש לו עדיין את הכוח לצעוד..

הספר בוחן המון נושאים - את נושא ההורות, שלפעמים משתבש, לפעמים לא בגללך, איך זה משפיע על יחסיך עם הבן\בת זוג, ואיך גם בלי קשר לשני הדברים האלה יש נטיעה מחרידה להשתבש ולהשתנות עד שלא ניתן לזהות את זה שמבודר באותו הקשר כמו שהיה כשהכך התחיל. נכון - שני הנושאים לא מקוריים כלל, אך הסופרת עושה זאת בכזאת עדינות ואותנטיות שקשה לא להתאהב ולא להזדהות עם אנשים אלה.

הספר גם מביא אתו כמה תובנות יפיפיות, אולי גם הן לא חדשות, אך לא קליטות במיוחד. הרולד פוגש בדרכו המוני אנשים, חלקם נראים מאוד מצליחים ( בגלל מראה חיצוני, תהילה שזכו לה, בטחון עצמי שאותו הם חושפים החוצה ), אבל כשפותחים את הקופסא, ומסתכלים פנימה - לכל אחד יש את הצרות והסיבוכים המטורפים שלו, ובעצם אושר, רוגע ושקט פנימי לא זמינים כמעט באותה מידה לאנשים שלא כתלות ב"מה יש להם בחיים". הרעיון מאוד לא חדש, אבל בדוגמאות האינסופיות והמפתיעות שהסופרת מתארת מאוד מעניין לקרוא על זה.

הספר בוחן עוד נושא - נושא הפיכתו של אדם לאדם מפורסם, ההמולה שזה מייצר מסביב, הצביעות של כל הדבר הזה, המצבים המגוחכים שזה מייצר. את הצורך של האדם להיות לבד.

אהבתי בספר הזה כמעט הכל. אהבתי מאוד את הרולד, האיש הצנוע, השקט, המנומס עד לרמה מצחיקה כמעט. אהבתי את אשתו, עם התהליך שהיא עוברת, עם הרגשות שלה, עם ההסתרה של רגשותיה בגלל גאווה עצמית ואיפוק. אהבתי מאוד את תיאור ההתגברות של שניהם. אהבתי את הרוב המוחלט של הסיפורים של האנשים שהרולד פוגש. אהבתי את תיאור ההליכה שלו בטבע והחיבור שלו לטבע. אהבתי מאוד את הפקפוק והחצי חיבור שלו לדת.

הספר לא נופל באף אחד מהפחים שתמונים בפניו. הוא לא מתקתק מדי, הוא לא מזויף, הוא לא מטיף לשום דבר ( בגלל צניעותו הן של הרולד, הן של הספר עצמו ). הוא אומנם מרגיש קצת משעמם וחוזר על עצמו באמצע אבל מתקן את עצמו די מהר, ובסופו של דבר מסתכם בספר נהדר.

הסוף היה לי לא צפוי (יתכן שלאחרים כן) - קצת חששתי איך אפשר לסיים ספר כזה בלי להרוס. אבל כמו שכתבו פה פעמים רבות "בעיטה בבטן" - כן, כאן הרגשתי את זה באמת. מאוד חזק.

עם זאת קשה לי שלא להראות שדבר אחד העיק עלי במהלך הקריאה - הסופרת התבלבלה ופספסה, וממשיכה עם הטעות בכל מהלך הסיפור. הרולד הוא לא אדם גבוהה מאוד. הוא אדם בגובה ממוצע מינוס, בעצם אני יודעת מי הוא בדיוק - הוא נראה לי רובין וויליאמס הכה אהוב עלי.. כשסיימתי את הספר, מצאתי אף עדויות ברורות למרמה.. הנעליים על הכריכה הן במידה 43 גג..

ספר מדהים וצנוע. מומלץ בחום לבעלי סבלנות לכתיבה רגועה ומעודנת. מחמם את הלב בצורה בלתי רגילה.