ביקורת ספרותית על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 מאת דויד גרוסמן
ספר טוב

---

ספר טיול.. מה זה בעצם ספר טיול?

היינו לקראת טיסה ללונדון. כמובן שבאתי מוכנה עם ספרים - טיול קצרצר, אבל שני ספרים , כי התחלתי את שניהם, ועל שניהם הייתה המלצה חמה פלוס, והרגשתי שהם לא באמת מדברים אלי.. אז קיוויתי שאיכשהו אחד מהם, כלשהו בסוף יהיה בסדר...

בכל זאת בחרתי להיכנס לסטימצקי, והתחלתי עם מבחן העמוד הראשון, והעמוד השני, והשלישי - כל כך התחברתי אליו.
לא - זה לא ספר טיול... זה ספר שאיכשהו בולע את הטיול. חוויית קריאתו לפעמים עולה על חווית הטיול עצמו. אתה חוזר לחדר במלון, ובלי להחליף בגדים צונח על המיטה להמשיך עם הסיפור.. לא - אין צל של ספק, שהוא ספר שלא מתאים לטיול..

בלעתי אותו בכמה ימים עמוסים בחוויות נהדרות - טבע סתווי אירופאי מפואר, קישוטי חג המולד, שווקים צבעוניים, אומנות רחוב, הצגות, יופי, שמחה, תענוג.. ואתה רק נכנס לחדר והוא ממגנט אותך אליו מיד שוב.. ספר כואב, כואב... עצוב עצוב..

נשאלת פה רבות השאלה האם הספרים של גרוסמן אמינים.. אורה מ"אשה בורחת מבשורה" שקוברת את הפנים לתוך בור שחופרת באדמה.. סטנדאפיסט בן להורים ניצולי שואה, עם הומור של ארס, זול ברובו וכנראה לא מצחיק... ואני, משונה לי השאלה עצמה.. ילד שהולך את רוב ילדותו על הידיים, בשביל לא לחטוף מכות ולשעשע את אמו שחיה בעולמה כלואה בעולמה שלה - הגזמה פרעית, פספוס נבזה ומזלזל בקורא הדקדקן שישים לב מיד שהכל ערימת שקרים.. ומילים יפות, והתפסלפות סרק.. או אולי בספר אקראי אחר - קבורה בבית קברות יהודי אחרי התאבדות.. נו, באמת?..

אבל לעניות דעתי זה פשוט תפאורה. מין שיח קוצני שאתה צריך לחדור דרכו ללב הסיפור עצמו..

הספר חצוף, מלא בשפה בוטה, אך עדין ורגיש להפליא.. ושוב ושוב תיאורי אהבה מהיפים שקראתי - בין אם זאת אהבתו וגאגועיו של המספר לאשתו שנפתרה מסרטן, מחסור אמיתי באדם אחר, שלא ניתן למלא.. בין אם זה היחסים הנפלאים בין ילד להוריו - משהו לא טריוויאלי בכלל, תיאור כל כך חם של בית, בית מעוות, ונוראי, חיי בתוך עווית של עצמו, אבל החום שמלווה את התיאור הזה הוא חום נדיר של אהבה כל כך עמוקה של ילד להוריו..

הספר מציב בפני הקורה את ההתלבטות הכה נפוצה - למה להמשיך לקרוא\לצפות - זה כה דרמטי, כבד - כולה באנו להינות... כך הקהל הנתנייתי המעודן חווה את ערב הסטנד-אפ שפתאום מתחיל "לחפור"... אוי, מילה נהדרת של השנים האחרונות. וכך גם הקורא עצמו, כולה בא לקרוא ספר, מה עכשיו, כל כך כבד, כל כך עצוב, דרמטי ללא תקנה.. ואולי גם מחוסר פואנטה. אולי גם , פשוט לקום ולנטוש?.. אני בספק אם גרוסמן לא בונה פה מטאפורה על קריאת הספרים שלו עצמו.

הספר כרגיל מציב את הקורה בפני נושאים רבים - בין קריקטורות רבות על סביבתינו או סיפורים בתוך סיפורים שגרוסמן פורש בפנינו:
- עובד חברת קדישא המפעיל את הלוויות בסרט נע, המזרז את המשתתף העיקרי בלוויה - יאללה, יאללה, רק לך מחכים...
- אנשי צבא הרבים ביניהם בקולי קולות, מי יסיע את הילד בגיל הטיפשעשרה להלוויה של מישהו מהוריו, כי "יאללה, כבר נסעתי השבוע לבאר-שבע, עזבו אותי...", "למה תמיד מטרטרים דווקא אותי" והכל לאזני הילד..
- אלימות איומה בעולם החי של החזקים בחלש - אה, בעצם בעולמינו אנו, לילד ש"דורש" התעללות ( גם כאן התפתחות השפה לא נחה, העברית משתפרת והנה כבר מבצבצת לה ההגדרה הנוחה, שלא דורשת מילים רבות "ילד כאפות" - כבר אמרנו ) ...
- אלימות של אותם ילדים , אחרי עשרים-שלושים שנה, מבוגרים "עם ברק בעיניים" כלפי מבוגרים אחרים, בריונים שחיים ממש סביבנו, גם בעיר היפה, נתניה שמה ( "עיר ללא אלימות" - כמו שפיירברג כתבה יפה בשלטים ), אבל גם בטח לא רק פה.
- הטרגדיה הנוראית שאם אתה לא מוציא ילד מבית אלים בזמן, והוא ממשיך להתבחבש בתוך זה כמה שנים יותר מדי - בסוף הוא ממשיך את עבודת הוריו בכך שהוא פוגע בעצמו.. בין אם פגיעות גופניות, מזוכיסטיות בהתנהלות אישית או בהתנהלות עם בני זוג, או ניסיונות התאבדות ממש... ואחרי שלב מסוים כבר מאוחר מדי, ואי אפשר להציל אותו, כי הוא בעצמו כבר מהווה איום לעצמו..
- הרצון של הילדים להיות כמו הילדים שמסביבם...
- פיתוח כשרון ההכחשה אצל הילדים שגדלים בתנאים לא תנאים.
- האם כשגם אתה ילד חלש - אתה אמור להגן על ילד חלש אחר..
- יכולת ההכחשה האינסופית, של בת יענה ממש של לחפור לך בור ולא לראות ולא לזכור דבר..
- המשך החיים כשאתה צל של עצמך, אחרי שהחיים שלך נגמרו..

הספר כתוב רבדים רבדים - כשיש את הסטנדאפיסט שמספר סיפור לעצמו, למספר ( שהוא חבר ילדותו ), לקהל, ובעצם כל זה מסופר גם לנו הקוראים. בדיחות המרפדות בשכבה דקיקה סיפור עצוב נורא. בדיחות שכמו שהן הכרחיות למשתתפים בערב הסטנד-אפ שלא ברור מאיפה ההתפשטות הרגשית הזאת נוחתת עליהם, כך הן גם מרככות קצת גם לקורא עצמו. והופכות את הסיפור לקיצוני וגרוטסקי, אבל לא באמת. למרות שחלקן מהבדיחות מוכרות ומשומשות מאוד, ההומור בספר הצחיק אותי מאוד. למרות שברור לי שחלק מהעלילה לא אמין - הספר היה לי מאוד אמין במהותו וב"עיקר" שבו. אפילו יותר אמין מאמין.. אבל אני אוהבת את גרוסמן. יש סופרים שאפילו עם כל הפרטים מטוקטקים היטב, נימת הכתיבה עצמה שלהם, בחירת המילים נשמעת לי מרובעת, מלאכותית, מבויימת. אולי דווקא ההידבקות שלהם למציאות עצמה, והניסיון לחקותה הופך את התיאורים לבלתי קריאים בשבילי כמעט בעליל ( מעט מאוד שניסיתי לקרוא מאשכול נבו, מישקא בן-דוד עם הסוסים שלו, ובטח עוד ).. גרוסמן מוריד מעצמו את המחוייבות ללכת עם המציאות. הוא בונה אותה לפי הצורך שלו - צריך ילד שילך על הידיים - קבלו אותו... צריך סטנדאפיסט אשכנזי עלוב בטירוף, חיים שלמים של לשחק אותה סטנדאפיסט כושל, שמדבר בשפה לא לו, שלא מצחיק איש, ועדיין עושה ערבי סטנד-אפ - אין בעייה, קבלו.. ערב סטנד-אפ זול שהופך לסיפור אישי שמספרים רק אצל פסיכולוג, אם בכלל אפשרי לספר את זה - אין בעיה... קחו, יש לי. בעצם כביכול יש לו את מה שהוא רוצה להגיד, וכל השאר הוא תפאורה בלבד.. תורידו את שכבות הבצל המיותרות וקחו... חיים שלמים של אדם שחושב ש"הרג" במחשבותיו אדם קרוב לו, כשבפועל הוא רק נתן לו במתנה הרבה הרבה שנות חיים, בכוחות ואינטליגנציה רגשית שלא ברור מאיפה היו לו. אבל בשביל להבין את זה על עצמך צריך שמישהו קרוב שיהיה איתך ויוכל להסביר לך את מקומך האמיתי בסיפור הזה, מישהו שאוהב באמת, מישהו שהפרוייקט שלו יהיה להציל את חייך.. להציל את עצמך מעצמך. לקחת אותך כמו ציפור שקפאה מקור, ולחמם אותך בין הידיים. הרבה הרבה זמן. בעצם כמה שצריך. לפעמים שנים. ולא לכל אחד יש את האדם או האנשים האלה שירצו לחבק ולהיות לך שם. כי אתה קפוא.. אתה הקפאת את עצמך ממש מזמן. החיים שלך הקפיאו אותך עוד מהילדות, אולי אף הקפיאו את הוריך להקפיא אותך עוד לפני שנולדת.. בין אם שואה, ובין אם בכלל לא. גם היום יש. ולגיבור שלנו האדם הקרוב הזה פשוט לא קרה. פספוס עצום של חיים שלמים.

ספר מקסים, כמו כל ספריו של גרוסמן שצלחתי ( אני מודה יש כאלה שלא .. ). למה ארבעה כוכבים - אולי בגלל שציפיתי לסוף מטורף.. ואין שם סוף. כל הספר הוא מין תיאור של סוף..
האם מומלץ - רק לאוהבי גרוסמן, או למזוכיסטים באשר הם..
האם אהבתי - לא בטווח של ההגדרה. הספר נהיה פשוט חלק מהגוף והנשמה. אתה כואב אותו, ודבוק אליו עד שעמודיו נגמרים, ואני מניחה שכמה ימים אחרי הוא בסוף גם עוזב אותך..

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017