ביקורת ספרותית על מישהו לרוץ אִתו (איתו) מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

מישהו לרוץ איתו הוא סיפור של מתח וחיפוש, ואהבה, אבל יותר מכל והרבה מעבר לזה הוא סיפור של מסע ושל התבגרות מואצת שנכפו, לכאורה מהר מידי, על הדמויות בספר. תמר- שסיפור התבגרותה מלווה בשלל הרפתקאות, סכנות ויותר מכל אי ידיעה, ואסף- שנגרר למסע אחרי כלבה שאינו מכיר, מסע מסוכן אחר נערה שאינה ידועה לו ואותה הוא לומד להכיר מבלי לראות אותה או לדבר איתה אפילו פעם אחת, אחרי מסע אחר. במהלך מסעו מביא לנו דוד גרוסמן את סיפור התבגרותו (החלקי) של אסף בימים אחדים בלבד.
בכתיבה קולחת ומנומסת (אולי קצת יותר מידי) גבוהה ולפעמים אפילו קצת מתיימרת ופלצנית, מספר לנו גרוסמן סיפור- מאוד ירושלמי, קצת הזוי אומנם, אך יפהפייה ונוגע ללב- על התמודדות, על מרד וכעס, על כאב ומלחמה בכל המוכר לך ולפעמים גם בעצמך, על פריצת גבולות ועצמאות.


ואולי לפעמים צריך לרוץ בגיל הזה, בלי לדעת לאן ואיך, ואולי כל התהיות האלה זה חלק הכרחי, ואולי לפעמים צריך לשאול שאלות, ואולי גם עדיף לא לדעת, ורק להמשיך לרוץ, ואולי המסלול רק התחיל ולא ייגמר אף פעם, וזה לא רק עכשיו, זה תמיד.
ואולי לפעמים אין לך מישהו לרוץ איתו. ולפעמים תצטרך לרוץ ולעבור את המסע הזה לבד. ולפעמים אולי אין ברירה וצריך להמשיך למרות הכל, להמשיך לרוץ ואסור לעצור- וגם כשכואב חייבים להמשיך. ואולי כשזה יקרה לי, אולי אני אמצא מישהו לרוץ איתו. ואולי בשביל למצוא מישהו לרוץ איתו צריך רק לחפש.

~~~

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)