20:53 "מישהו לרוץ איתו" קורא לי מהשולחן בסלון. עמ' 219. "לא" אני אומר לו. "היום תורי לשטוף כלים, ועוד לא למדתי את התנ"ך של היום. חכה למחר. או לשבת." -"רק שבע דקות. עד שתהיה שעה עגולה" הוא קורץ.
22:30 סיימתי את הספר. אופס.
מן הסתם ההרגשה מוכרת- יש ספרים שפשוט אי אפשר להניח מהיד, עד שהם נגמרים, וזה אחד מהם. אמנם הסיפור לא מציאותי לחלוטין, אבל שלל הדמויות המגוונות שבו (באמת יש המון) והמציאותיות, שממש כאילו נפגשים איתם תוך כדי קריאת הסיפור- לא, זה ספר שאי אפשר לשים בצד.
כמה דברים שמצאו חן בעיני בסיפור:
(אזהרה: ספוילרים!! קלקלנים!!)
1. העובדה שאסף ותמר נפגשים רק בסוף. זה כמובן שיא העלילה, וגם מה שהופך את הסוף לחצי חלום בהקיץ, חצי מציאות (חסרון). ככה אנחנו מכירים טוב טוב כל אחת מהדמויות המרכזיות בנפרד, ורק אז ביחד (יתרון).
2. שלי, בגלל שאי אפשר להציל את כל העולם.
3. קרנף. לא מגלים לנו מה קורה איתו בסוף, עם אסף מספר לו מה שהוא היה צריך לספר. זה נראה כאילו שקרנף מנוצל לצורך העלילה, כמו שאסף מרגיש כאילו(!) הם ניצלו אותו. הוא הגיבור שמציל את כולם בסוף הסיפור, אבל על הרגשות והבעיות שלו אנחנו בקושי יודעים.
4. נושאים שכנראה קשה לכתוב עליהם (גמילה מסמים, חיי רחוב), ומתוארים בצורה מאוד אמינה ומטלטלת.
כל זה, וגם תיאודורה ומשה הוניגמן ושי ולאה ונויקו ומצליח ודינקה ומוקי והילד ואבא שלו מזכרון יעקב והשוטר היבשושי מהסוף והילדה שמנגנת בצ'לו עם הכובע האדום. הדמויות הן המרכז של הסיפור הזה, ואני חייב לומר שהמפגש איתן היה מוצלח ביותר.
(סוף ספוילרים).
בסופו של דבר- מומלץ מאוד. אל תיבהלו מהפסקה האחרונה בתקציר. גם אני לא הבנתי מה כתוב שם. :)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
