ביקורת ספרותית על מישהו לרוץ אִתו (איתו) מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

כשמישהו קורא ספר פעם שנייה, הוא בהתחלה בטוח שזהו, מלאי ההתלהבות, השמחה והכיף שלו מהספר נגמר. הרי הסוף ידוע, וגם כל מיני פרטים מהספר מנצנצים לו תוך כדי קריאה.
ואני, ישבתי באחד מצהריי השבתות הארוכות בחדר, משועמם, ואמרתי לעצמי, אני חייב ספר טוב. אחד שידרבן אותי לקרוא עד הסוף. ויחזיר לי את החשק לקרוא ספרים.
עמדתי מול ארון הספרים וחיפשתי ספר רלוונטי, עד שנגלה לעיני "מישהו לרוץ איתו". ממ, כמה שכחתי את הספר? חשבתי לעצמי. נראה שמספיק. יאללה ננסה.
ונראה שהספר, למד מ"קרמבו" במבצע סבתא. להתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט להגביר. מה זה להגביר. לאוסיין בולט הגעתי בסוף.
ותודה רבה לדויד גרוסמן, שהצליח לעורר בתוכי את התשוקה הנפלאה הזאת לחדור לתוך הלב העמוק של בני האדם המקסימים האלו, לנסות להבין, לחבק את הנימים הדקים הנרקמים בין ריקוד, שירה, דמעה וצחוק. אמנם עם ריצת אצנים קשה לעצור לשים לב לכל פרח וגבעול בדרך, אבל את משב הרוח הקריר והמחייה הרגשתי חזק בעצמות.
כמו השיר שתמר שרה כמה פעמים בספר, "אי שם בלב, פרח מלבלב", ואין כמו לבלוב של דמעה מגרדת בקצה הגבה וחמימות גוברת ועולה בעמודים האחרונים של הספר.
נפלא. ממש.

» ביקורות נוספות של יחיאל
» ביקורות נוספות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)