אור

אור

בן 17 מ.

"אל חופי הקסם האלה ישיקו תמיד ילדים משחקים את סירות הנצרים הקטנות שלהם. גם אנו היינו שם. עדיין נוכל לשמוע את קול המשברים, אך לעולם לא נעגן עוד."
..........................................
"תשמעי לי," אמר. "זאת סתם איזו שטות שננה הכניסה להם לראש. בדיוק מתאים לכלב לפתח רעיונות כאלה."



» דירג 195 ספרים
» כתב 106 ביקורות
» יש ברשותו 26 ספרים
» מוכר 9 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה אתמול
» קיבל 1227 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אור

» מדף הספרים (4 מתוך 26)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 195)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 106 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

בסדר. הספר הזה היה בסדר. נראה לי שפשוט נמאס לי מספרי מתח על זוגות עשירים עם סודות אפלים שמסתכמים לרוב בבעל שלא מסתדר עם ההו... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם (איכשהו), ... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


הספר הזה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ולא היה טוב כמו שקיוויתי. הוא פשוט... היה. באמת, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. באיזשהו מקום, ה... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-3 חודשים


נו כבר ריין... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-5 חודשים


32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-7 חודשים


אדם בן 70 מישראל הובהל לבית חולים בוויאטנם, מצבו לא ידוע. יכול להיות שחלקכם שמעתם, קראתם, או ראיתם את הכותרת הזאת. מרבית... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

מומיק הוא ילד אמיץ. הוא מוכן לעשות הכל בשביל שההורים שלו לא יצטרכו לדאוג לו, כי יש להם דאגות אחרות. הוא מוכן לשכב בחושך ולה... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


אם אני הולכת לקרוא עוד ספר בסגנון של משחקי הרעב, אני הולכת להקיא. ועכשיו, לעניינו,הביקורת: הרעיון הכללי חמוד, אבל הביצוע. ... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


האחים הקטנים שלי נולדו אל עולם שונה מזה שאני נולדתי אליו. לא שונה מאוד, אבל שונה. לפני כמה שבועות אמא שלי אמרה לאחי בן החמש ... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


והנה מגיע לו עוד ספר נוער טיפוסי של סופרת נוער עטורת שבחים שכבר כתבה רב מכר לפניו, למה לי לכתוב לו ביקורת? לא עברתי הלאה מב... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 חודשים


# נראה שבולז החליטה להיות סופרת, בגיל בו ילדים מחליטים אם להיות כבאי או שוטר. מה זה סופרת? את מפורסמת, מסתופפת בצילם של כל מ... המשך לקרוא
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 חודשים


אחרי שסיימתי לקרוא את "ירח שבור", הייתי חייבת לראות קצת "סיפורה של שפחה" כדי להירגע. כן כן. קראתם נכון. ראיתי סדרה העוסקת בח... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 3 חודשים
» תודה רבה (אתר סימניה)
לפני שנתיים ו-11 חודשים
» תודה רבה:) (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-11 חודשים
» וואו, זה מלא 0: (אתר סימניה)
לפני שנתיים ו-11 חודשים
» אווה- פרק 2 (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-11 חודשים
» תודה :) (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-11 חודשים
» הו, תודה :) (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

הפעם מתמקד בדמות אחרת. והפתעתם אותי :) אנשים באמת הגיבו D:



נלה זורקת לתוך הסל סט מחברות ספירלה צבעוניות.
אבא שלה והיא תמיד קונים את הציוד לבית הספר ברגע האחרון.
חנות הציוד כאן קטנה וקלה להתמצאות לעומת חנויות הציוד בלונדון.
נלה שונאת את לונדון. שונאת את האנשים ואת בית הספר ואפילו את הארי פוטר.
לעומת לונדון, גרנישט היא גן עדן- הן מבחינת הנופים והן מבחינת מזג האוויר. אמנם הדירה החדשה שלהם יחסית קטנה, אבל היא אוהבת אותה. יש בה משהו חמים.
עכשיו רק נשאר לבחון את הילדים.
היא מתרגשת. בלונדון לא היו לה הרבה חברים, ועם כמה שקשה לה להודות בזה- היא הייתה הקורבן לבריונים. הילדה עם המשקפיים ועם הכרס ועם החולצות הגדולות ועם השיער העווה והקוצני.
נלה מביטה בדלת השקופה שמוצבת בכניסה לחנות. הגשם, לצערה, הפסיק לרדת. היא אוהבת גשם- את המדרכה הרטובה והמטריות והמעילים וכובעי הצמר והכפפות.
אבל היא גם אוהבת את מה שבא מיד אחרי הגשם- שקרן השמש מפציעה בין העננים, אך עדיין אפרורי, והעשב הופך לזהוב, ועשן הערובות מתפזר אל השמים המעוננים, והכביש בוהק ורטוב והמכוניות מדליקות את הפנסים ונוסעות בצמיגים מונעי החלקה ובתוך המכונית פועל החימום והכל טוב, טוב יותר מכל דבר.
"נלה," אבא שלה אומר לה, לוקח את סל הציוד מידיה.
היא מנתקת את מבטה מהחלון, ומצטרפת אל אביה לקופה.
המוכר הזעפן לוקח את המחברות בחוסר סבלנות ומעביר אותן מתחת לסורק הברקודים כמה פעמים, עד שנשמע צפצוף והוא לוקח את קופסת העפרונות.
נלה חוזרת להביט דרך החלון. ציפורים לבנות נוחתות על גג הרעפים של חנות הבגדים ממול, השמש הזהובה מאירה את צדדיהן.
אבא שלה פותח את דלת החנות, והקור שבחוץ מכה בה. היא שואפת את האוויר הצלול ורוכסת את הסוודר.
הם צועדים לכיוון המכונית- מאזדה שחורה על הילוכים. הם בדיוק החליפו לה את הצמיגים לצמיגים מונעי החלקה.
נלה מתיישבת על המושב השחור ומחכה שאבא שלה ידליק את המכונית. הוא פותח את הדלת ומתיישב מול ההגה, שולף את המפתח מכיסו ומסובב את המפתח. המכונית רועדת ונכבית. אביה מנסה שוב, אך היא עושה את אותו הדבר.
"נו, קדימה..." הוא ממלמל, מסובב שוב את המפתח. המכונית מסרבת להידלק.
"לקרוא למישהו?" שואלת נלה. המכונית חדשה- אין סיבה שלא תדלק.
"לא, חכי רגע." הוא מסובב עוד פעם, והמכונית מתניעה.
אביה מחייך בשביעות רצון ומדליק את הווישרים. טיפות המים שהצטברו על השמשה נעלמות, והוא שוב מכבה אותם.
הם מתחילים לנסוע. נלה מביטה מבעד לחלון על היערות ועל הגבעות הירוקות, שהרוח מנערת את גבעולי הדשא שעליהן והעשב רוקד, ונלה נרדמת, ראשה שעון על החלון הקר.
***
היא מתעוררת במיטתה. אבא שלה בטח העביר אותה כשהיא ישנה. היא מביטה דרך החלון. צהריים. שוב יורד גשם.
היא יורדת במדרגות.
אביה צופה בשידורים חוזרים במשחק פוטבול. הוא נראה ישנוני ונלה לא מפריעה לו.
היא נועלת נעליים, לוקחת מטרייה ויוצאת החוצה. היא חוצה את הרחוב, צועדת במכוון בתוך השלוליות שעל הכביש. האוזניים שלה קפואות, והיא מרימה את כובע הקפוצ'ון לראשה.
באופק היא רואה נער שנראה בגילה אוחז בידה של ילדה קטנה ובלונדינית.
אין להם מטרייה. נלה רוצה להציע להם את המטרייה שלה, כי היא לא יודעת איפה הם גרים- יכול להיות שיש להם עוד קילומטרים ללא מטרייה עד שהם יגיעו אל ביתם, אבל היא בכל מקרה רחוקה מידי, ואין לה כוונה להתחיל לרוץ אחריהם. היא מביטה בהם נכנסים לבית השלישי ברחוב- אז כנראה שהם לא צריכים ללכת בגשם קילומטרים ללא מטרייה.
היא חוזרת הביתה. היא אוהבת את הריח של הבתים- ריח העץ המתקתק והאח הבוערת.
היא לוקחת תפוח אדום מהמקרר , ונוגסת בו. הוא מקפיא את שיניה.
היא הולכת שוב לסלון . אביה ישן. היא לוקחת את שלט הטלוויזיה שנח על ברכיו, ומשתדלת לא להעירו. היא מצליחה. היא מדליקה את הטלוויזיה, ורואה בובספוג. היא לא ראתה אף פרק מהסדרה מאז שעזבה את לונדון.
היא רואה את הפרק שבובספוג משיג צעצוע של איש הים ונער הפלא ולא מפסיק לשחק בו, ותוך כדי כך מזניח את גרי, חילזון המחמד שלו. גרי מחליט שמספיק לו, הוא לא מוכן לקבל יחס כזה, או בעצם, לא לקבל יחס בכלל, אורז את הבגדים ובורח. בובספוג ופטריק הולכים לחפש אותו, אבל לא מוצאים, וכמובן שבסוף הכל מסתדר.
אבל נלה לא בטוחה שאמא שלה תחזור אי פעם. יום אחד היא פשוט עזבה. לא כי אבא של נלה לא התייחס אליה יפה, בכלל לא. היא פשוט החלה לשנוא את החיים, אמרה שהיא עוזבת, אולי תחזור בקרוב, אמרה לנלה ולאבא שישמרו על קשר טלפוני ונעלמה.
נלה התקשרה אליה במשך חודשיים רצופים כל-יום, ואמה לא ענתה על אף אחד מהצלצולים.
אביה אמר לנלה שאמא בטח איבדה את הפלאפון, אבל נלה לא האמינה לו. כל מה שהיא יודעת הוא שאמה ניתקה איתה את הקשר, ניתקה ואין לה שום רצון ליצור אחד חדש.
נכתב לפני שנתיים ו-11 חודשים
אז, היי. שכחתי כבר מזה להעלות לכאן סיפור. בכל מקרה, הדבר שלפניכם הוא הפרק הראשון בספר שאני כותב (כרגע יש לו 114 עמודי וורד). ספר פנטזיה.
אז, אה, זה הפרק הראשון. העליתי אותו בקבוצה סגורה, אבל אני אעביר אותו עכשיו לעולם הפתוח. מוזמנים להוכיח לי שפורום "סיפור שכתבתי" עדיין חיי ;)



1

כיילב בוסס במגפיו בבוץ הדביק, בועט ומתיז לכל עבר, מנסה להוציא את זעמו על האדמה המימית התמימה.
"אם תמשיך לעמוד בתוך הבוץ," קיילה אומרת, ידיה משולבות על חזה, "אתה בסוף תשקע בבוץ, ואני, כאילו, לא אבוא להציל אותך." היא לוקחת עוד צעד לאחור, רק לשם ביטחון.
"אל תגידי כאילו." כיילב אומר לה, בועט כעת יותר חזק בשלולית הבוץ, מספיק חזק בשביל שטיפות הנוזל החום ידבקו לשיערו הכהה.
"מה?" קיילה שואלת, מבולבלת. היא מתחילה להתיישב על הקרקע, ואז נזכרת שגם באזור האדמה האחר, בו כיילב לא עומד, יש לחות, לחות שעלולה להרוס את המעיל החדש והוורוד שלה.
"אל תגידי 'כאילו'." כיילב אומר שוב. "את בכיתה א'."
"נו, ו...?" היא רוקעת בחוסר סבלנות על האדמה.
"רק מכיתה ד' את יכולה להגיד 'כאילו'. כאילו זאת מילה לילדים- אה, לילדות- גדולות." הוא מפסיק לבעוט בקרקע.
"אבל אני ילדה גדולה," היא מצביעה על עצמה, כאילו אומרת; "תראה, אני כבר מטר עשרים וחמש! אני מבוגרת עכשיו, ומוכנה להתחיל את החיים!"
"את אולי ילדה גדולה, אבל אני עדיין יותר גדול ממך," הוא חוזר לבעוט בבוץ, "עד שזה לא ישתנה, את לא תוכלי להגיד כאילו."
"אבל אמרת שבכיתה ד' אני אוכל להגיד!" היא צועקת בתסכול.
"אז שיניתי את דעתי."
היא מסתובבת עם גבה אל כיילב. "אני רוצה לחזור הביתה," היא אומרת.
"אבל אני לא." הוא לא מסתכל עליה.
"אז אני אתקשר לאמא!" היא אומרת, ומסתובבת אליו חזרה.
"עם מה בדיוק? הנייד שלי בבית. את אבודה." הוא מגחך וחוזר למלאכת הבעיטות.
היא מתחילה לייבב.
"אוך, תפסיקי כבר," הוא אומר, ומוסיף; "את עוד רגע בכיתה ב'! אם לא תגידי לאמא כשנחזור הביתה שלא הסכמתי ללכת כשרצית, אני אסכים לך להגיד 'כאילו'."
נראה שזה משפיע עליה. חיוך קטן מתנוסס על שפתיה, חיוך הניצחון שהיא תמיד עושה כשכיילב יוצא הרשע והיא המלאכית. טוב, זה קורה בעצם תמיד- כיילב לא יכול לזכור רגע שכעסו על קיילה ולא עליו.
להורים יש משום מה אהבה מרגיזה לאחים הקטנים. כיילב אפילו פיתח תאוריה לגבי זה- הוא כתב ביומן שלו את המסקנות לאורך חמישה עמודים. עד לפני משהו כמו חודש, הוא תכנן להוציא את זה לאור כשיגדל וכך ירוויח את המיליון הראשון שלו. עד שהבין כי אין סיכוי שמישהו יקרא את זה.
קיילה מנגבת את הדמעות מעיניה, ואומרת; "אז בוא נלך הביתה. מתחיל לרדת גשם."
"לא יורד שום גשם." הוא אומר, מביט בה, תוהה אם לאחותו יש הזיות.
פופ.
טיפה נופלת על אפו וזולגת על שפתיו. הוא מלקק אותה.
כן, זה גשם. אין ספק.
מוטב שילכו כמה שיותר מהר, כי ממה שהספיק ללמוד עד כה על העיר המטופשת הזאת זה שאם טיפת גשם אחת נופלת, בקרוב יגיעו מיליארד אחריה.
הוא יוצא מהבוץ בחוסר רצון. הוא יודע שאם הוא יגיע הביתה, הוא יצטרך להתמודד שוב עם אמו.
הוא לא רוצה להתמודד איתה, לא עכשיו.
בשבוע האחרון, מאז שהם הגיעו לעיר, היא לא מפסיקה לכעוס עליו. מכל שטות.
הם מתחילים ללכת במהירות לאזור הבניינים.
הגשם מתחיל להתחזק. כיילב תופס בידה של קיילה, וגורר אותה אחריו.
הם חוצים במהירות את הקרחת- אזור של שלוליות וקוצים קירחים ומאיימים שערפל תמידי שורר עליהם.
הבית שלהם הוא השלישי בשורה, והעלוב ביותר. משאית ההובלה מתעכבת כי משהו קרה לה בדרך, ולכן הבית נראה ריק ומאיים, בצבע אפור, אבל לא אפור צבוע, אלא אפור לא מסויד.
אבל הכי גרוע הם תנאי השינה- הם ישנים בשקי שינה, ועושים את צרכיהם בחוץ או בביתם של השכנים, שמרחמים על כיילב ובעיקר על קיילה ללא הרף ומציעים להם להתארח אצלם עד שהכול יסתדר.
כיילב וקיילה חולצים את מגפיהם בכניסה, ונכנסים לבית.
ריח עבש מכה באפו של כיילב, שחוצה במהירות את המסדרון ועולה במדרגות החלקלקות לכיוון חדרו, נמנע מלהיתקל באמו. הוא לא רוצה להרגיז אותה.
הוא מתיישב על שק השינה ברגליים משוכלות, ושולף את ספר הקריאה שלו מתיק הספרים שלקח לעצמו מהבית הקודם- ותודה לאל שעשה את זה, כי אם לא, הוא היה נותר ללא ספרים עד שמשאית ההובלה תגיע- זאת אומרת, לפחות עוד שבוע.
והוא קורא.
רעם אדיר מקפיץ אותו. החלונות רועדים והדלת נטרקת, נפתחת מיד אחר כך, ואז שוב נטרקת.
הוא מביט מהחלון.
כבר לילה. הוא רואה את העצים הגבוהים נעים בשקט מצד לצד, הרוח מנערת את עליהם הבוהקים ממי גשמים.
טיפות גשם קרות נוקשות על החלון. כיילב מניח את כף ידו על הזכוכי הקרה, כשמצדה השני שוררת סופה, כמו בכל לילה מאז שהגיעו לגרנישט.
כיילב עוצם את עיניו ונושם עמוק.
עייפות תוקפת אותו. הוא הולך לשירותים פעם אחת אחרונה, מכבה את האור דרך המתג שנמצא לצד דלת העץ החורקת, ונכנס לתוך שק השינה.
הוא כמעט נרדם, ואז יד נוגעת בכתפו. הוא פוקח את עיניו בבהלה.
פניה של אמו מעליו. הוא בטוח שהתווספו לפניה העגלגלות וכמה קמטים מאז שעברו הנה.
"אמא," כיילב אומר, קולו צרוד. הוא משתעל. "אמא." הוא אומר עכשיו יותר ברור.
"באתי להגיד לילה טוב." היא אומרת, ומנשקת את מצחו. היא קמה על רגליה, ויוצאת מהחדר.
כיילב מרגיש משוחרר. זאת המחווה הכי ידידותית שהיא עשתה למענו מאז שעברו הנה.
ואז היא חוזרת, ומתיישבת לידו. "אני רק רוצה להתנצל על השבוע האחרון"- היא מעבירה את ידה על שיערו, "אבל אתה יודע, גם למבוגרים קשה, נכון?"
כיילב מהנהן, דמעות חונקות את גרונו.
אמו מחייכת בעדינות. "אני משתדלת להיות כמה שפחות עצבנית, אבל זה קשה. אבל אני מבטיחה שהמצב ישתפר ברגע שאבא יגיע, והכל יחזור לקדמותו."
אביו לא הגיע עדיין לגרנישט. הוא היה בדרך במכונית השנייה שלהם, ואז שמע על הבעיות עם משאית ההובלה ונסע לאתר אותם בשביל לעזור במה שאפשר.
"אני מבין," כיילב אומר, נושם עמוק.
שתיקה שוררת ביניהם, וכל מה ששומעים זה את הרוח והגשם שמטופף על החלון.
"אבל כיילב," אמו קוטעת את השתיקה, "עד שאבא יחזור, אני צריכה את העזרה המקסימלית ממך. אני לא יכולה גם לנקות, גם לבשל, גם לדאוג שהבית יראה הכי טוב שאפשר, וגם לשמור עליכם. אז בבקשה, כשאני מבקשת שתנקה כלים או שתוציא את קיילה לטיול, אל תתווכח. אני יודעת שקשה לך, אבל אני חייבת את התמיכה שלך. אתה מבין?"
כיילב שוב מהנהן.
"יופי." נראה כאילו הוקל לה. היא מנשקת את מצחו שוב, ולוחשת; "לילה טוב", והוא עונה לה את אותו הדבר, והיא הולכת, וכיילב נרדם במהרה.
נכתב לפני שנתיים ו-11 חודשים
סוווווו.....
אני מסה להעלות את הסיפור הזה שוב. הוא יתפתח בהמשך, אני מבטיח. בכל אופן, שתי תגובות והפרק הבא עולה. מוכנים כבר כמה. בבעבר הייתי מבקש ארבע תגובות, אבל הפורום הזה די גוסס. בכל אופן, הסיפור מתפתח בהמשך, ההתחלה משעממת. מזהיר מראש ;)

1
אני עדיין מנסה למצוא סיבה. למה הם עשו את זה? זה באמת היה לטובתי? אני מנסה להיזכר כמה שפחות ביום הראשון בבית הספר, כי זה היום הראשון בו פגשתי את אדיסון, הבן אדם הראשון שסמכתי עליו, וכנראה שהוא יהיה גם האחרון, אם לא יקרה איזה נס. אלוהים, תעשה בבקשה נס.

אנחנו עומדים בשורה, ידינו שלובות, וראשינו כלפי התקרה, בזמן שההמנון מתנגן ברקע מהרמקולים של הטלוויזיה.
הוא מגיע לסיומו במוסיקת כינורות דרמטית, ונודם לאט-לאט עד ששקט משתרר.
אני מביטה באמא, אחר כך באבא, ולבסוף ברוי, ובבת-אחת כולנו מתיישבים באנחה כבדה על הספה האדומה.
אחרי כמה דקות של שתיקה, אמא קמה מהספה ולוקחת מהמחסן שואב אבק, ומסירה את האבק מהשטיח החום שגובל בין הספה לטלוויזיה.
אני חשה בידו של אבא נחה על כתפי, ועוצמת את עיניי, מנסה להתמקד בחומה.
ואז אבא קם, ונעלם במטבח.
אני מביטה ברוי. פניו רציניים, ונראה כאילו הוא מהרהר במוסיקת ההמנון. גם אני בגילו פחדתי מהמנגינה הרועמת והדרמטית הזאת, אבל זה עובר.
פעייה של פרה קוטעת את הרהוריי, ואני מביטה דרך חלון הזכוכית על האחו הירוק שמשתרע לפני הבית שלנו.
פרה 102, אם אני קוראת נכון מהמרחק הזה את המדבקה שלאוזנה, פועה בכאבים, שרועה על הקרקע.
קרני השמש מאירות על פרוותה הבוהקת, וכמה פרות אחרות מתאספות סביבה.
"אבא," אני צועקת, ולא מחכה שהוא ישאל מה אני רוצה. "יש המלטה."
אני שומעת את צעדיו המהירים מכיוון המחסן, ואז את קולות הכלים המתנגשים זה בזה.
אחר כך הוא מופיע שוב, עם מוט ארוךשבקצהו שתי ידיות, שנועדו להוציא את העגל בקלות, ויוצא מהבית.
רוי ואני קמים, לובשים בשתיקה סוודרים חמים, ויוצאים החוצה לקור המצליף.
השמים כהים, ורוח חזקה מקפיאה את פניי ומעיפה את שיערי לכל עבר.
102 במרחק עשרים מטר מאיתנו. אבא צועד צעדים מהירים לכיוון הפרה, ואני מביטה במגפו ששוקע בכל פעם בתוך הבוץ.
רוי מושך בידי, ואני ממהרת לעקוב אחרי אבא.
כשאנחנו מגיעים, אבא כבר באמצע העבודה, והוא מושך בכל הכוח במוט, שזרועותיו צמודות לאזור שמתחת לזנבה של הפרה. רגלי העגל מבצבצות, ואחר כך עוד זוג רגליים, ולבסוף הראש. העגל שוכב על הדשא כמו מת, ואבא שולף מכיסו חציר ומדגדג את חוטמו של הפר הקטן.
102 ממהרת ללקק, כאילו על פי פקודה, את בנה.
העגל מחרחר, ומביט בעיניים עגולות וגדולות בפני אמו.
"בואו, ילדים," אני שומעת את אבא מאחורי. "את השאר תשאירו לטבע לעשות." הוא הולך לכיוון הבית, גוש עץ שאבא עצמו בנה, שכעת על גגו יריעת פלסטיק חומה כדי למנוע נזילה לתוך הבית, ומסביבו רחבה מקרשים, עליה כמה כיסאות מבמבוקים, שמוקפת באחו ירוק.
אני תופסת בידו של רוי, שבוהה בריתוק ברגעים הראשונים של חייו של העגל, ומושכת אותו לבית.
מחוץ לדלת, שני דליים של ירקות, גרגירים וביצים מחכים לי.
שעת האכלה.
אני מסמנת לרוי להיכנס, ולוקחת את הדליים, וצועדת לכיוון המשק חיי- קבוצת כלובים מפוזרים של חיות שונות.
אני מתחילה בארנבים, וזורקת כמה חסות וגזרים פנימה.
ארנב לבן מרחרח באף רוטט ואוזניים זקופות את הארוחה, ומיד מתחיל לאכול בקולות כרסום קטנים. עוד ארנבים מתקרבים בצעדים מהוססים, ומצטרפים גם הם לארוחה, רועדים מקור.
אני צריכה להזכיר לאמא לתפור כמה שמיכות לארנבים.
אחר כך אני עוברת אצל החמוסים, וזורקת להם שתי ביצים שלמות.
לתרנגולות, שמוקפות בגדר עץ כהה ונמוכה, בגובה הברך, שמסריחה מריקבון, אני משליכה כמה חופנים של גרגרים צהובים.
ולבסוף, אני צועדת לכיוון כלוב החוטמנים, האטרקציה האהובה על המבקרים, וגם עלי. מומו, חוטמן חום עם כתמים שחורים מקבל את פניי באף רטוב וארוך שמבצבץ מהכלוב. אני מלטפת בעדינות את אפו, וזנבו מקשקש קלות.
אני פותחת את דלת הכלוב, וצועדת כמה צעדים פנימה, ומומו מזנק ממקום מושבו לכיווני בקולות צוהלים. הוא נועץ את ציפורניו במכנסיי, ומטפס במהירות עד שהוא מגיעה לכתפי. אני סורקת את גבו בהיסח הדעת, בזמן שאני מחפשת אחר שוקוט וקייט.
שניהם מתחבאים מתחת לארגז עץ, ויוצאים ממנו כשמבחינים בי.
קייט מטפסת ומתיישבת על כתפי השנייה, ושוקוט חופר בציפורניו באדמה הבוצית.
אני זורקת כמה ביצים לאדמה, ומביטה בחוטמנים מפצחים את הקליפה ומלקקים את החלמון הנוזלי.
אני מלטפת אותם עוד פעם אחת אחרונה, ויוצאת החוצה, מרימה את הדליים, והולכת הביתה.

* * *

אמא מוזגת מרק ירקות מהביל לתוך ספל קפה, ומניחה בכפות ידיי הקפואות. אני לוגמת באיטיות, מתענגת על הטעם והחום שזה מסב לי.
אבא ורוי באים, אחרי שהצליחו להבעיר אש באח.
בעוד שעה יתחיל להיות חם, ועד אז אסתובב במעיל בבית.
טיפות נוקשות על החלון.
הסערה התחילה. אני מהרהרת.
***
רוי ישן בחיקי, על המיטה המוצעת בסדינים שאמא תפרה.
אני מאזינה להורים, שמדברים על כך שבגלל הגשם לא יבואו מבקרים מחר, ושצריך לדאוג לחימום לחיות, וכשהשיחה נגמרת, אני עוברת להקשיב לגשם, שעדיין לא בגדר סערה.
ואז אני נרדמת.














נכתב לפני 3 שנים ו-7 חודשים
היי,
הרבה זמן לא פרסמתי כאן, אבל... here i am.
בכל אופן, זה סיפור שכתבתי לפני כמעט שנתיים, ככה שהכתיבה די צולעת, וממש לא דומה לכתיבה שלי כיום.
מוזמנים להגיב, רק שוב אזכיר לכם- כתבתי. את. זה. פעם.
צ'או!


מלכת הדם לא הייתה רחמנית. היא גם לא אהבה שלא עושים כדבריה.
צָל ישב על הכיסא הקשה. כל גופו כאב, צעק להפסקה. אך הוא לא יכל.
פיסת בד, חוטי ברזל, לתפור, לחבר.... לא להפסיק.
הוא שלף מתיבת העץ הגדולה סרט אדום, ויצר ממנו צורה של עניבה. הוא לקח מכחול, טבל אותו בקערת הדבק, וחיבר אותו לכובע.
הוא זרק אותו לעגלה, שכבר הייתה מלאה בכובעים, שהיו כל כך רבים עד שגלשו מהעגלה העצומה.
מה יש למלכה לעשות עם כל כך הרבה כובעים? תהה. זאת נקמה אכזרית, זה הכל, כנראה.
הוא היה צריך לדעת שאחרי ההחלטה בה בחר, לפני שנים כה רבות, המלכה תרדוף אותו עד שהיא תתפוס אותו. וכשהיא תתפוס אותו, הוא ידע שזה לא ייגמר טוב. ועכשיו היא תפסה אותו. והנקמה שלה הרבה יותר מרה ממה שהוא חשב שתהיה.
זה בסך הכול היה כובע!
ועכשיו הוא לכוד, קשור בשרשראות ברזל לכיסא המתכת הקר, וכל מה שהוא יכול לעשות זה ליצור עוד ועוד כובעים.
מדי פעם בשעה מביאים משרתי המלכה המרשעת לצָל המסכן כוס מים פושרים ועכורים.
בעבר, הוא דחק את הצמא שלו, רק כדי לא לשתות את זה. אך בשלב מסוים גופו ניצח את מוחו ואת רצונותיו.
כמה שנים הוא עוד ייצטרך לעשות זאת? לתפור ולתפור ולתפור? תהה בייאוש. הוא ייצטרך להמשיך כך לנצח? האם המלכה עד כדי כך אכזרית?
הוא גולל בראשו שוב את מה שקרה אז. האם הוא עשה משהו נורא כל כך, שאפילו הוא לא שם לב שנעשה?
הוא הלך עם אהובתו אבלין. הם צעדו ביער, דיברו ביניהם. הוא התכוון להציע לה נישואים...
"אתה יודע, כשאתה איתי, אני מסכנת אותך." אמרה, מהדקת קצת את ידה על ידו.
"ולמה זה?" שאל במצח מקומט, הפסיק ללכת והביט בה בפנים לא מבינות.
"המלכה מחפשת אותי." אמרה בפשטות, והרכינה קצת את ראשה.
פניו של צָל החווירו. "למה את מתכוונת?"
אוולין החווירה גם היא, כאילו נזכרה בדבר נורא. "אתה זוכר את פשיטת המלכה?"
כמובן שזכר.
לפני שנים רבות, מלך המלך כספין באנגליה. המלך היה אדם טוב. אך לאחר מלחמה קשה, בה לא היה ערוך היטב, נאלץ לעזוב את תפקידו. למלך לא היו בנים ולא אחים, והממלכה נותרה ללא מלך, לכן התחילו בבחירות.
מלכת הדם לא זכתה, אלא המלכה אזליה.
מלכת הדם שנאה יותר מכל את אזליה, ולא הייתה מוכנה לקבל את הפסדה המר. לכן, החליטה לעשות את הנורא מכל כדי להיכנס לשלטון.
אם בני האדם לא רוצים בה, לא תהיה להם ברירה אלא להיכנע.
היא השיגה אבירים וסוסים, והחלה לפשוט על כפרים, לגנוב מהם את רכושיהם ואת כספם. לאחר שנכנעו, הם הפכו להיות משרתים שלה, וכך הצבא שלה גדל מיום ליום.
אך המלכה אזליה הגיבה מאוחר מידי.
בוקר אחד, הגיעה מלכת הדם עם כל הצבא הגדול שלה אל המלכה אזליה. הם עצרו עם סוסיהם האדומים ליד מדרגות הארמון.
החיילים של אזליה יצאו לקרב מיד, אך הם היו מעטים מידי, ונהרגו כליל במהרה.
מלכת הדם ירדה מסוסה לאחר הקרב, חטפה אשפת חצים וקשת מאחד החיילים, ועלתה במהירות במדרגות, הקשת שלופה והחץ מוכן.
היא פתחה את דלת המסדרון הגדול בחוזקה, והחלה ללכת לכיוון המלכה אזליה, שישבה על כסאה, מבוהלת.
מלכת הדם המשיכה להתקרב. בחדר היו רק זוג שומרים.
הם שלפו את חרבותיהם, אך לפני שהספיקו לעשות משהו, שני חצים נורו ופגעו בליבם.
מלכת הדם המשיכה להתקרב. כשהייתה במרחק של שישה מטרים מכיסא המלכות, אמרה אזליה; "הייתי אומרת שאת צריכה ללמוד להפסיד בכבוד."
מלכת הדם לא נשארה חייבת, והשיבה מיד; "אני-הייתי-צריכה- לזכות!" ובמילים אלו שחררה את החץ, שחדר ללבה של אזליה. היא נפלה על הרצפה, חסרת חיים. וכך הפכה מלכת הדם למלכת אנגלייה.

"כשהמלכה פשטה על הכפר שלי, אני ומשפחתי לא הסכמנו להיכנע למעשיה." אוולין ניגבה דמעה שזלגה מעיניה. "היא ירתה בכל משפחתי. כולם מתו. רגע לפני שהיא הספיקה להרוג אותי, דחפתי אותה מסוסה וברחתי."
"ואת חושבת שהיא עדיין מחפשת אותך?" שאל, מנגב גם הוא דמעה מעינו החומה.
היא הנהנה ואמרה; "המלכה היא לא טיפוס סלחני." לפתע נפלה אוולין על הרצפה, שלושה חצים נעוצים בגבה.
צָל הסתובב לאחור בבהלה, וראה את מלכת הדם נעלמת בין השיחים, אשפת חצים תלויה על כתפה.

לאחר כמה שנים, טייל לו צָל ליד ארמון הדם.
פתאום שמע מאחוריו קול צייצני; "אותך רציתי לראות."
הוא הסתובב לכיוון הקול, וראה את המלכה. "את."
"שלום. שמעתי על הכובעים הנפלאים שאתה יוצר, ורציתי לבקש ממך כובע בשבילי." היא חייכה.
"תבקשי ממישהו אחר." הוא המשיך ללכת, ושמע מאחוריט את המלכה קוראת: "אתה חושב שאתה אמיץ, הא? אך כשיום יבוא ואתפוס אותך, זה לא ייגמר טוב. איתי לא מתעסקים!"
צָל התעלם, ונכנס ליער.

וכעת שוב נגלה לעיניו החדר הקטן, כיסא המתכת הקר, והר הכובעים שבעגלה.
אכן, אסור להתעסק עם המלכה.
צָל יושב על הכיסא כבר חמישים שנה. חמישים שנה יושב באותו מקום, ויוצר כובעים.
הוא מביט בשיערות ראשו הלבנות נושרות על השולחן ועל הרצפה שכבר מזמן מכוסה בכובעים.
הוא יודע שהגיע זמנו.
נשמתו נשאבת מגופו הזקן והחלש, והוא נופל על השולחן, חסר חיים.
ונשמתו נפגשת עם אוולין. והם חיים באושר ועושר לנצח, בעולם אחר.
או אולי שעד שיגיע זמנה של מלכת הדם.


נכתב לפני 3 שנים ו-7 חודשים
היי, פרק שלישי ועדיין לסיפור אין שם.
בכל אופן, הפרק שלפניכם גרוע.
ראו הוזהרתם. אני מבטיח שבעוד כמה פרקים זה יתחיל להיות מעניין.



אני מתעוררת חמש דקות לפני שאנחנו מגיעים לאחוזה של הרולד.
וכשאני אומרת אחוזה, אני מתכוונת לזה.
האחוזה ענקית, בצבע לבן, ושני צריחים בצדדיה.
שער זהב בגובה ארבעה מטרים ניצב בכניסה, וחומת לבנים מקיפה את השטח.
דשאים מוריקים ומזרקות, שלא פועלים כרגע, עומדים במרפסת.
לא ניכר לעין שמשהו פגע באחוזה הענקית שלו במהלך הסופה.
אבא מחנה את המכונית בחנייה.
הוא פותח את הדלת, ומשב רוח קפוא נכנס למכונית.
אני שומעת את צליל העפר הגרוס מתחת לרגליו, ואת תא המטען נפתח. הוא מוציא משם כמה מטריות, שם אחת בידיי, אחת בידי רוי ואחת בידי אמא.
אנחנו יוצאים החוצה, והרוח מנערת אותי ממקום למקום, וגשם מצליף בעוצמה בפניי.
אני יורקת מים, ומעלה את כובע המעיל לראשי, לוקחת את התרמיל שארזתי.
השער הזהוב נפתח אוטומטית, ואת הדרך עד לכניסה אני מעבירה בריצה נגד הרוח.
אני פותחת את דלת המהגוני החומה בלי לנקוש על הדלת, וחום ממלא אותי מכל עבר.
"כמדומני שהגיעו האורחים," אני שומעת את קולו היהיר של הרולד. "אליוט, תקבל את פניהם."
אליוט מופיע מולי. כל פניו כעת הן חצ'קונים, ושיערו החום המטולטל נח על עורפו.
הוא מסמיק. "הממ, היי, אדיסון." הוא אומר, ואני בטוחה שהוא נזכר בפעם האחרונה שנפגשנו.
אביו ניסה לשכנע אותנו להתנשק, בטענה שזה "ישבור בינינו את הקרח".
"היי, אליוט." אני אומרת בקור רוח, מסתכלת עליו מלמעלה, ולא באופן מטאפורי, אלא באמת מסתכלת עליו מלמעלה. אני גבוהה ממנו בכמה קומות, למרות שהוא במידה ממוצעת למדי- אני פשוט מעוותת לחלוטין.
כמה שניות מביכות שוררות בינינו, עד שהדלת נפתחת ושאר המשפחה שלי מגיעה.
אמא שלי תופסת את אליוט ונושקת בשפתיה מלאות הגשם בלחיו.
אליוט נרתע, אבל לא אומר כלום.
אבא תופך לו על הגב בחיוך מאולץ, ונעלם.
אליוט מזמין אותי לחדר האורחים, ורוי מסתרך אחרינו. אנחנו עוברים במסדרון עם שטיחי קיר אדומים, ואז אנחנו נכנסים לחדר עצום בצבע שמנת, מלא בשולחנות ארוכים עליהם מפה ורודה בהירה, וכיסאות בצבע זהב לידם.
"אליזבת, אדמונד," הרולד צועד לכיווננו. שיערו מבריק ומסורק על הצד, והוא לובש חליפת עור שחורה. נעליו השחורות נוקשות על רצפת הקרמיקה.
הוא נושק בקול מוגזם בלחיה של אמי, וטופח בחינניות על גבו של אבי.
הוא צובט את לחיו של רוי, ורוי מתחבא בין הרגליים שלי, והרולד רואה את זה כדבר נורא חמוד. אחר כך הוא מנשק את לחיי, ומזמין את כולנו לאכול.
אני מניחה שאחת הסיבות שאני שונאת אותו היא שהוא עשיר. הוא עשיר, וחבר של ההורים שלי, שכל דבר שיש להם הם עשו במו ידיהם, גם את הטנדר, שמצאו במזבלה ושיפצו אותו עד שעבד- והחזיר העשיר הזה לא תורם להם כלום. שום דבר.
ריח מתקתק מציף את החדר, ומלצרים נכנסים בתור לחדר, מגשים נישאים בידיהם. עוף שלם צרוב, ירקות אפויים, סלטים, גבינות, פשטידות.
הם מניחים הכול על השולחן, ומגישים יינות ושתייה קלה.
הרולד מתעקש שאשב מול אליוט, ואין לי סבלנות לוויכוחים, לכן אני מצייתת.
הרולד מורה על אליוט למזוג לי יין, ואליוט עושה זאת בבושה.
אני לוגמת כמה לגימות מהיין, ומניחה אותו בצד.
בזמן הארוחה הרולד מנסה ליצור ניצוץ ביני לבין אליוט רק עשר פעמים, שזה שיפור גדול.
קצת לפני שאנחנו מסיימים לאכול, הוא מספר לנו על החדר החדש שהקים לטובת הממשל. "בגלל שיש לי המון מקום, הקמתי חדר לטובת המשטרה- הם משלמים על זה, כמובן- לעריפת ראשים לאנשים נגועים."
אני בולעת את האוכל, ולראשונה בחיי אני חשה טיפת הערכה כלפי הרולד.
הורי מחליפים איתו כמה מילות הערכה, ואז דנים בהצפה בביתי.
כמובן שהרולד לא מציע עזרה. כל ההערכה שחשתי כלפיו מתפוגגת כליל.
"אז מתי," מסיט אבא את הנושא, "תהיה עריפת הראש הבאה?"
אני מביטה בגשם מחלון גדול מאחורינו, בזמן שהרולד עונה; "בעוד כמה שעות. נער בן 19, יצר גל ענק שהטביע כמה אנשים כשעקצה אותו מדוזה."
"יצורי הקסם האלו..." מסננת אמא.
"בסופו של דבר לא יישאר אף אחד מהם, תסמכי עלי." הוא מחייך בגאווה.
אחרי שעה של דיבורים מגיעים הקינוחים, ואני אוכלת רק עוגת גבינה, כי שוקולד עושה פצעונים, ואחר כך הרולד שולח את אליוט לעשות למשפחתי סיור.

***
חדר עריפת הראשים שחור.
מנורות לבנות מאירות אותו באור חיוור, וריבוע בטון, שבמרכזו שקע, בו שמים את הצוואר בזמן שעורפים לך את הראש, ניצב במרכז החדר. מסביבו ספסלים רבים, בשביל הקהל הרחב.
בפינה, ארון ללא דלתות מלא חרבות שונות.
אני מתיישבת על הספסל, והתלהבות מציפה אותי. אני עומדת לחזות בהריגת איש חולה, שעצם קיומו הורס אותנו.
הרולד ואליוט מתיישבים, ורוי יושב על ברכיו של הרולד.
איש לבוש שחורים נכנס לחדר, נער מולבש בשק נגרר אחריו.
האיש מפיל את הנער על ריבוע הבטון, והרולד מתפקע מצחוק, ואני מגחכת.
רוי צוחק בצחוק מתגלגל.
האיש מסיר לנער את השק. אני בוחנת את הנער. הוא נראה רגיל לחלוטין- שיער בלונדיני שופע, פנים מכוסות נמשים.
אבל בפנים, הוא רשע טהור.
ללא נאומים, שולף המוציא להורג חרב ארוכה, ובתנועת יד מהירה מסיר את ראשו של הנער, שמתגלגל כמה מטרים קדימה, ונוגע ברגליו של רוי.
דם אנושי לחלוטין נשפך על הרצפה.
אנחנו מוחאים כפיים.
זה היה מדהים.


נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
2
כשאני מתעוררת, רוי לא לידי.
אני מתיישבת, ומשפשפת את עיניי. כשראייתי מתמקדת, אני פוערת את פי בהפתעה. כל הרצפה מלאה מים בגובה שלושה סנטימטרים לפחות.
אני מדשדשת בתוך המים לכיוון המטבח. אמא מוציאה במרץ את המים מהבית, ואבא ורוי כנראה הלכו לראות מה שלום החיות.
לוקח לה זמן להבחין בי.
"אדיסון!" היא מחייכת אלי, ומנגבת טיפת זיעה בשרוול חולצתה.
כן. קראתם נכון. קוראים לי אדיסון, על שם תומס אדיסון, האיש שהמציא את הנורה.
זאת אומרת, כשההורים שלי גילו שתומס אדיסון המציא את הנורה, היה כשהייתי בת חמש, אבל כשנולדתי הם חשבו שזה סתם שם יפה, והם החליטו שזה ייתן יותר נפח לשם אם הם יספרו לי שמהתחלה הם ידעו שקראו לי על שם איש חשוב בהיסטוריה.
בין כך או כך, אני שונאת את השם הזה.
"את צריכה עזרה?" אני אומרת בעייפות. טיפות ממשיכות ליפול מהגג.
"לא, זה בסדר. אנחנו נוסעים להרולד היום, מסתבר שיריעת הפלסטיק לא עבדה. לא כדאי שתעצבני את אבא היום, את יודעת איך הוא מתנהג כשהוא נכשל במשהו."
כן, הלחי שלי זוכרת את זה טוב מאוד.
רגע.
למי היא אמרה שנוסעים?
"אמא, את לא אמרת במקרה שאנחנו נוסעים להרולד...?"
"כן, אמרתי את זה," היא מוציאה החוצה עוד מים. "הוא הסכים לארח אותנו עד שהסופה תגמר."
שיט. הרולד זה הפדופיל שבכל פעם שהוא רואה אותי מנסה לשדך ביני לבין הבן המחוצ'קן שלו, אליוט.
"הסבים לא יכולים לארח אותנו?" אני מנסה להסתיר בקולי את הרתיעה מהעובדה שאנחנו הולכים להרולד, אך לא מצליחה.
אמא משעינה את המגב על הקיר, ובמקום לענות היא לוקחת תיק ספוג מים מהשולחן, ואומרת לי למלא אותו בפריטים.
אני חוזרת לחדר, ובוחנת אותו פרט-פרט.
כל הספרי קריאה ספוגי מים, ודפים צפים על הרצפה המוצפת. הווילון הלבן נפל. קרש נשבר. הדלת של הארון נפלה.
כל הבגדים כהים מהמים, ואני דוחסת את כולם לתוך התיק.
ייקח הרבה זמן עד שהם התייבשו, אלא אם כן הרולד יסכים לנו להשתמש במייבש כביסה- מה שאומר שאת הדרך לעיר פישגאד אעבור בפיג'מה.
"אליזבת!" אני שומעת את אבא קורא לאמי, ואת קולות הטנדר הישן. "בואי כבר!"
הדלת של המכונית נפתחת, ולאחר מכן נטרקת.
אני ממהרת להיכנס למושב האחורי, לצד רוי, ואנחנו יוצאים לדרך.
האווירה באוטו שקטה.
אני מביטה בנוף, שזז באיטיות, כיוון שהמהירות המקסימלית של המכונית הזאת היא 60 קמ"ש- זאת אומרת שאת הנסיעה לפישגאד נסיים תוך חמש שעות.
הגשם מצליף בשמשה, והמגבים חורקים בעוצמה.
אנחנו נוסעים על גשר ווינצ'סטר, שחוצה את נהר הגולם- נהר רחב, שם לרוב מטביעים את הנגועים- אנשים בעלי קסם.
אומרים שאדמת הנהר עשויה מגופות, אחת הסיבות כנראה שמעולם לא ראיתי מישהו מתרחץ שם.
אני שונאת מכשפות. לא שראיתי אחת כזאת- אבל ידוע שהן הורסות לנו את החברה, בעזרת הכוחות הרצחניים שלהן. כל מכשפה צריכה למות- אין להן זכות לחיות. אלה יצורים נושאי מגפה.
אנחנו עולים על כביש A, שמוביל לעיירה ברייסר.
השקט מפריע לי, לכן אני מנסה ליצור שיחה. "מה עשיתם עם החיות?"
אבא עונה לי, בדיליי קל, "שמנו להם הרבה אוכל. אנחנו לא יודעים כמה זמן תימשך הסערה."
רעם מפלח את השמים, ואנחנו חוזרים לשתיקה המעיקה.
אחרי שעה של נסיעה, אמא אומרת; "מוציאים את אמליה בורג להורג. היא ייבשה שדה שלם כי נבהלה מחרק שטיפס עליה. היא מכשפה מסריחה." היא יורקת.
רוי מצטרף גם הוא לשיחה. "היא הייתה חברה מאוד טובה שלי, אבל עכשיו היא מכשפה טיפשונת!"
"תדבר יפה, רוי," אומר אבא.
"עשו את מה שצריך." אני ממלמלת, ומדקלמת חלק קטן מהנאום שנשא המלך לפני כמה זמן; "כל יצור נגוע, בכל גיל שיהיה, מיועד לעלות על המוקד."
"כל הכבוד, אדיסון." אומרת אמא.
אני מביטה בהשתקפותה בחלון. שיערה הקצר והמטולטל, שכחמצית ממנו מכוסה בשערות שיבה, נח על ראשה, ופניה חרושי הקמטים, ואפה הגדול, נראים כאילו הודבקו בטעות לפנים שהיו מיועדות להיות יפהפיות. קיבלתי את כל הדברים המכוערים האלו ממנה, חוץ מהשפתיים הענקיות שלי, אותן קיבלתי מאבא- רק שאצלי, נוסף לזה, הכול מכוסה פצעוני בגרות.
"אמליה הייתה בת חמש," אומר רוי. "היא נולדה יום אחרי, נכון, אמא?"
"כן, מתוק." אומרת אמא בחוסר סבלנות. "אבל בואו לא נעכיר את האווירה בסיפורים על יצורים נושאי נגע."
אני מהנהנת. היא צודקת. כל דבר שקשור לקסם הוא רע, עיוות של דרכי הטבע.
בדרך אנחנו עוצרים להפסקה קצרה, כי אבא עייף ואמא הולכת לקנות לו קפה, אבל היא חוזרת בידיים ריקות רוטנת על המחיר היקר שדרשו ממנה. אבא מתעצבן עליה, אבל אחרי כמה דקות הם משלימים, כמו ילדים קטנים.
כשאנחנו נכנסים לברייסר, ואבא מפלס את המכונית ברחובות הצרים, צרחות מאחד הבתים רועמים באוזניי.
"מכשף מסריח! אני עכשיו מתקשרת למשטרה." כמה מלמולים לא מזוהים, ואחר כך קול של ילד קטן, אולי בגילו של רוי; "אמא, אני מצט-"
"שלא. תעז. לקרוא. לי. אמא!" היא צורחת, והילד בוכה.
משהו קורע את ליבי בשיחה הזאת, אבל אני מזכירה לעצמי שהילד הזה הוא יציר של השטן.
מבלי לשים לב, אני שוקעת בשינה עמוקה.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
אז, היי ^^
זה סיפור חדש, אני כבר יודע איך הוא ימשיך.
רק רוצה להגיד שמי שלא אוהב פנטזיה, אין לו מה לחפש כאן- אומנם בפרקים הראשונים אין רמזים לפנטזיה, אבל שאר העלילה היא לחלוטין דמיוניות.
אשמח אם תציעו שמות, ויותר מזה אשמח לקבל תגובות.
יכול להיות שיהיו שגיאות כתיב- אם אתם שמים לב, בבקשה תגידו לי.
אז תהנו ^^






אנחנו עומדים בשורה, ידינו שלובות, וראשינו כלפי התקרה, בזמן שההמנון מתנגד ברקע מהרמקולים של הטלוויזיה.
הוא מגיע לסיומו במוסיקת כינורות דרמטית, ונודמת לאט- לאט- עד ששקט משתרר.
אני מביטה באמא, אחר כך באבא, ולבסוף ברוי, ובבת- אחת כולנו מתיישבים באנחה כבדה על השפה האדומה.
אחרי כמה דקות של שתיקה, אמא קמה מהספה ולוקחת מהמחסן שואב אבק, ומסירה את האבק מהשטיח החום שגובל בין הספה לטלוויזיה.
אני חשה בידו של אבא נחה על כתפי, ועוצמת את עיניי, מנסה להתמקד בחומה.
ואז אבא קם, ונעלם במטבח.
אני מביטה ברוי. פניו רציניים, ונראה כאילו הוא מהרהר במוסיקת ההמנון. גם אני בגילו פחדתי מהמנגינה הרועמת והדרמטית הזאת, אבל זה עובר.
פעייה של פרה קוטעת את הרהוריי, ואני מביטה דרך חלון הזכוכית על האחו הירוק שמשתרע לפני הבית שלנו.
פרה 102, אם אני קוראת נכון מהמרחק הזה את המדבקה שלאוזנה, פועה בכאבים, שרועה על הקרקע.
קרני השמש מאירות על פרוותה הבוהקת, וכמה פרות אחרות מתאספות סביבה.
"אבא," אני צועקת, ולא מחכה שהוא ישאל מה אני רוצה; "יש המלטה."
אני שומעת את צעדיו המהירים מכיוון המחסן, ואז את קולות הכלים המתנגשים זה בזה.
אחר כך הוא מופיע שוב, עם מוט ארוך שבקצהו שתי ידיות, שנועדו להוציא את העגל בקלות, ויוצא מהבית.
רוי ואני קמים, לובשים בשתיקה סוודרים חמים, ויוצאים החוצה לקור המצליף.
השמים כהים, ורוח חזקה מקפיאה את פניי ומעיפה את שיערי לכל עבר.
102 במרחק עשרים מטר מאיתנו. אבא צועד צעדים מהירים לכיוון הפרה, ואני מביטה במגפו ששוקע בכל פעם בתוך הבוץ.
רוי מושך בידי, ואני ממהרת לעקוב אחרי אבא.
כשאנחנו מגיעים, אבא כבר באמצע העבודה, והוא מושך בכל הכוח במוט, שזרועותיו צמודות לאזור שמתחת לזנבה של הפרה. רגלי העגל מבצבצות, ואחר כך עוד זוג רגליים, ולבסוף הראש. העגל שוכב על הדשא כמו מת, ואבא שולף מכיסו חציר ומדגדג את חוטמו של הפר הקטן.
102 ממהרת ללקק, כאילו על פי פקודה, את בנה.
העגל מחרחר, ומביט בעיניים עגולות וגדולות בפני אמו.
"בואו, ילדים," אני שומעת את אבא מאחורי. "את השאר תשאירו לטבע לעשות." הוא הולך לכיוון הבית, גוש עץ שאבא עצמו בנה, שכעת על גגו יריעת פלסטיק חומה כדי למנוע נזילה לתוך הבית, ומסביבו רחבה מקרשים, עליה כמה כיסאות מבמבוקים, שמוקפת באחו ירוק.
אני תופסת בידו של רוי, שבוהה בריתוק ברגעים הראשונים של חייו של העגל, ומושכת אותו לבית.
מחוץ לדלת, שני דליים של ירקות, גרגירים וביצים מחכים לי.
שעת האכלה.
אני מסמנת לרוי להיכנס, ולוקחת את הדליים, וצועדת לכיוון המשק חיי- קבוצת כלובים מפוזרים של חיות שונות.
אני מתחילה בארנבים, וזורקת כמה חסות וגזרים פנימה.
ארנב לבן מרחרח באף רוטט ואוזניים זקופות את הארוחה, ומיד מתחיל לאכול בקולות כרסום קטנים. עוד ארנבים מתקרבים בצעדים מהוססים, ומצטרפים גם הם לארוחה, רועדים מקור.
אני צריכה להזכיר לאמא לתפור כמה שמיכות לארנבים.
אחר כך אני עוברת אצל החמוסים, וזורקת להם שתי ביצים שלמות.
לתרנגולות, שמוקפות בגדר עץ כהה ונמוכה, בגובה הברך, שמסריחה מריקבון, אני משליכה כמה חופנים של גרגרים צהובים.
ולבסוף, אני צועדת לכיוון כלוב החוטמנים, האטרקציה האהובה על המבקרים, וגם עלי. מומו, חוטמן חום עם כתמים שחורים מקבל את פניי באף רטוב וארוך שמבצבץ מהכלוב. אני מלטפת בעדינות את אפו, וזנבו מקשקש קלות.
אני פותחת את דלת הכלוב, וצועדת כמה צעדים פנימה, ומומו מזנק ממקום מושבו לכיווני בקולות צוהלים. הוא נועץ את ציפורניו במכנסיי, ומטפס במהירות עד שהוא מגיעה לכתפי. אני סורקת את גבו בהיסח הדעת, בזמן שאני מחפשת אחר שוקוט וקייט.
שניהם מתחבאים מתחת לארגז עץ, ויוצאים ממנו כשמבחינים בי.
קייט מטפסת ומתיישבת על כתפי השנייה, ושוקוט חופר בציפורניו באדמה הבוצית.
אני זורקת כמה ביצים לאדמה, ומביטה בחוטמנים מפצחים את הקליפה ומלקקים את החלמון הנוזלי.
אני מלטפת אותם עוד פעם אחת אחרונה, ויוצאת החוצה, מרימה את הדליים, והולכת הביתה.

* * *

אמא מוזגת מרק ירקות מהביל לתוך ספל קפה, ומניחה בכפות ידיי הקפואות. אני לוגמת באיטיות, מתענגת על הטעם והחום שזה מסב לי.
אבא ורוי באים, אחרי שהצליחו להבעיר אש באח.
בעוד שעה יתחיל להיות חם, ועד אז אסתובב במעיל בבית.
טיפות נוקשות על החלון.
הסערה התחילה. אני מהרהרת.
***
רוי ישן בחיקי, על המיטה המוצעת בסדינים שאמא תפרה.
אני מאזינה להורים, שמדברים על כך שבגלל הגשם לא יבואו מבקרים מחר, ושצריך לדאוג לחימום לחיות, וכשהשיחה נגמרת, אני עוברת להקשיב לגשם, שעדיין לא בגדר סיערה.
ואז אני נרדמת.

נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
3

סליבן מיישר את משקפיו על חוטמו, וחוזר לכתוב במרץ בדפי המחברת.
משימה בלשון שהייתה צריכה להיות באורך 40 מילה, ואצל סליבן היא כרגע עומדת על מעל מאה.
קשה לעצור אותו כשהוא כותב.
"היי, ילד, תרגע," יורה לעברו מייק ארלנדר, אבל סליבן מתעלם.
התעלמות תמיד היוותה פתרון עבורו. אומנם הוא רצה להיות כמו קרלי, שמחזירה אש ומעירה להם הערות שהם טיפשים מכדי להבין, אבל זה פשוט לא היה באופי שלו. הוא היה מהנערים שאומרים לעצמם שבפעם הבאה הם יענו, ובונים לעצמם מהלך שיחה שלם, וברגע האמת הם שותקים כמו דג. שפנים.
סליבן רוצה להמשיך לכתוב, אך ההערה הקטנה וחסרת המשמעות שזה עתה נורתה לעברו מוציאה ממנו את החשק, בגלל שהוא כזה חלש אופי והביטחון העצמי שלו ברצפה, והוא שונא את עצמו, הוא כל כך שונא את עצמו.
ואז דקירה מפלחת את בטנו.
הוא לוחץ על המקום הכואב, עד שהוא מתפוגג.
ואחר כך זה מכה שוב, והפעם בכל הבטן, והרבה יותר חזק, כמו שפעם אחד מהבנים בעט לו כדור בבטן, והוא התקפל על הרצפה. באותו יום זרקו כמה תלמידים את משקפיו לפח, והוא בקושי ראה משהו עד שהגיע הביתה, כי הוא התבייש להתקשר להוריו ולספר להם על מה שקרה.
הוא יודע שהוא עומד להקיא.
מבלי להצביע, הוא קוטע את טינה, המורה למורשת, ומבקש לצאת החוצה לשירותים, ועוד לפני שהיא מספיקה לענות הוא קם ומתחיל לרוץ לשירותים, ורגע לפני שהוא מצליח להיכנס לחדר השירותים, הקיא משיג אותו, ונוזל כחול נשפך מפיו על הרצפה האדומה של בית הספר.
ודווקא באותו הרגע, עוברות שם פמלה קריצ'ר וסלינה פלאקר, ותוך שנייה הוא שומע את סלינה צועקת; "או מאי גאדס, למה זה ירוק?!"
ירוק?
זה לחלוטין כחול.
לוקח לו זמן להיזכר בהיותו עיוור צבעים, עוד אחת מהסיבות להצקות מצד הערסים בשכבתו.
"אלוהים, זה קיא של חנונים, כאילו?" אומרת פמלה, ושתיהן מתחילות לצחוק, והולכות לכיתתן.
וסליבן בוכה.
בוכה כי נמאס לו.
טיפות מתיישבות על משקפיים, והוא מסיר אותן ומנגב בשרוולו את הדמעות.
הוא שולף את הנייד, ומתקשר לאמא שלו. הפלאפון שלה כבוי.
הוא מחייג במהירות את המספר של אביו, ומחכה שהוא יענה.
אחרי שלושה צלצולים נשמע קולו העמוק של אביו.
"סליבן?"
סליבן נושם עמוק. "אבא?" ולמרות שלא רצה, קולו חנוק מדמעות.
"סליבן, משהו קרה?" אביו נשמע מודאג.
סליבן מתעלם מהשאלה, ועובר ישר לעניין. "אתה יכול לבוא לקחת אותי?"
"סליבן, אתה יכול להגיד לי לפחות מה קרה?" הוא חוזר.
סליבן מתחיל ללכת הלוך חזור ברחבי הבניין, ורק בוכה יותר.
"פשוט תבוא לקחת אותי!" הוא צועק.
"אין אף אחד בבית, ואני נכנס לפגישה. אמא מנתחת כרגע." הוא אומר בקול רגוע, שכל כך מרגיז את סליבן, כי הוא רוצה שאביו ידאג לו יותר, יבכה איתו, ובמקום זה הוא שומר על הקול המתון שלו, נטול הרגשות. אביו מוסיף; "קרלי בבית הספר? תדבר איתה."
"מה זה יעזור?" סליבן אומר בייאוש, למרות שהוא יכול לחזות מראש מה תהיה תשובתו של אביו.
"סליבן, אני צריך לנתק. השיחה הזאת לא מובילה לשום מקום. אתה תסתדר, נכון?" כמובן, זה בדיוק מה שחשב שהוא יגיד.
וסליבן בקושי מצליח לעצור בעדו מלצעוק; "כן, להסתדר? הסתכלת פעם על מפרק הכף יד שלי? הסתכלת על הפסים האדומים שחוצים אותה לרוחבה? אולי אתה ואמא תפסיקו להיות כל כך אדישים למה שקורה סביבכם?"
אבל הוא יודע שזה לא נכון. ההורים שלו עושים הרבה מעבר ליכולתם בשביל שיהיה לו טוב. מעבר לכך שיש לו עוד שני אחים קטנים בבית, הם גם צריכים לדאוג לריטלין עבור אחיו, כדורי ברזל לכל האחים, וכדור קולסטרול לאביו.
הם ההורים הכי טובים שאפשר לבקש, ואין לו שום זכות להתלונן עליהם.
"אני מנתק, אוקי?" אומר אביו, שובר את השתיקה הארוכה ביניהם.
"בסדר." עונה סליבן בקול חנוק, בוהה בצלקות על ידו. הוא יכול להרגיש את הקור של הסכין, ואז את חומו של הדם שנשפך.
כמה, לעזאזל, הצליח הבית ספר הזה לדפוק אותו בחצי שנה שהוא לומד כאן?
תלמיד בכיתה ז' שחותך את הוורידים שלו, ולאף אחד לא אכפת!
כי יש סיבה לזה שהוא עשה את זה.
סיבה שהוא תמיד מכחיש, מנסה לשכוח ממנה. הוא מעדיף לומר לעצמו שהוא רצה להכאיב לעצמו כדי לגבור על הכאב הנפשי שלו.
אבל לא.
הסיבה האמיתית, הסיבה המודחקת, הסיבה שהוא כל- כך רוצה לשכוח ממנה, היא שהוא רצה שישימו לב אליו.
הוא רצה שמישהו יבוא ויגיד לו; "מה יש לך על היד?".
אבל לא.
אפילו קרלי לא שמה לב לזה.
וזה הכאיב לו יותר מכל סכין שמשסעת את עורו.
נכתב לפני 4 שנים
הפרק הזה קצת חלש, אבל הפרק הבא משתפר.
תהנו, אשמח לקבל תגובות.

2

לין ארתרס לוחצת בעזרת כפות ידיה על בטנה.
היא מרגישה שהכול מתחיל לעלות למעלה, והיא חייבת לצאת מהשיעור, אבל היא מפחדת שאם תבקש אישור מהמורה, ברגע שתפתח את הפה הכול ייצא, ומכל מקום יישמע ה- "איייייייייכססס" המשפיל.
והיא עומדת להקיא.
והיא מושכת את הכיסא לאחור, לוחצת עם ידה הימנית על פיה, ורצה מהר לכיוון הדלת, ובידה הפנויה פותחת אותה. היא שומעת את המורה למדעים, שלין תמיד שוכחת איך קוראים לה, אומרת; "לין, לאן את הולכת?" וקולה נבלע אחרי שהדלת נטרקת, והבטן של לין כואבת, כואבת נורא, והיא נכנסת לתוך שירותי הנשים ומקיאה, קיא בצבע ירוק דשא, שרק גורם לה להקיא יותר.
היא פותחת את דלת התא, ומביטה על עצמה במראה. היא שוטפת שאריות ירוקות מפניה.
איפורה נמרח.
היא שולפת את קופסת האיפור הקטנה מכיסה (כי חייבים עזרה ראשונה לבית הספר!) ומחדשת את מה שירד.
אחר כך היא מרימה את חולצת בית הספר הגזורה שלה, כהתרסה נגד חוק האין-חולצות-גזורות/חולצות בטן/ בגדים יפים בבית-ספרנו. התוספת האחרונה הייתה המצאה של לין, שהיא נוהגת להתגאות בה.
אחר כך היא מפזרת את שיערה הבלונדיני, ומכניסה את קופסת האיפור חזרה לכיס, ונכנסת לכיתה ט'2.
במקום לשאול לשלומה, המורה למדעים אומרת לה בטון תקיף; "תורידי את החולצה!"
ולין מחליטה להתחכם, ומתחילה להעלות את החולצה למעלה, והיא שומעת צחקוקים מצד הבנים, והמורה מאדימה, וצועקת על לין; "למטה!"
לין מקשיבה לה, וברגע שהיא מתיישבת בכיסאה היא מעלה שוב את החולצה אל מעל המותניים.
היא שולפת את הפלאפון שלה ושולחת במרץ הודעות בוואטסאפ.
המורה מבחינה בה, אך יודעת שאין לה סיכוי, ולכן ממשיכה ללמד כרגיל.
לין לא רוצה שהלימודים ייגמרו אי- פעם.
נכתב לפני 4 שנים
קבוצות קריאה:
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
פילוסופיה

(קבוצה ציבורית)
ספרים ספרים....

(קבוצה ציבורית)
המלצות ספרים

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
בני לוריאן

(קבוצה ציבורית)
סדרת אריק רקס

(קבוצה ציבורית)
סרטים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
הבחירה

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
יוטיוב

(קבוצה ציבורית)
שרשרת חיוכים

(קבוצה ציבורית)
משחקי מחשב!

(קבוצה ציבורית)
מי מת על המיניונים!?

(קבוצה ציבורית)
סיפור בהמשכים

(קבוצה ציבורית)
מי אני?

(קבוצה ציבורית)
שבוע הספר

(קבוצה ציבורית)
היום יומולדת ל.. ?

(קבוצה ציבורית)
הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לנופר!!!~~~

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב לאריאל!!!

(קבוצה ציבורית)
בני לוריאן!!!

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת למישי

(קבוצה ציבורית)
עיר הספרים

(קבוצה ציבורית)
מזל"ט מייטי וכיפ!

(קבוצה ציבורית)
שיר השבוע

(קבוצה ציבורית)
סדרות!

(קבוצה ציבורית)
מומולדת לוואנסר *~*

(קבוצה ציבורית)
Books VS Movies

(קבוצה ציבורית)
מומולדת לכריס ☆☆

(קבוצה ציבורית)
תחרות שירה

(קבוצה ציבורית)
מומולדת שמח this is me

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לזאבה!

(קבוצה ציבורית)
אישיות

(קבוצה ציבורית)
טורים :)

(קבוצה ציבורית)
הספרים

(קבוצה ציבורית)
מחלוקות לשם שמיים

(קבוצה ציבורית)
הגל החמישי

(קבוצה ציבורית)
שפוך את הקיטש

(קבוצה ציבורית)
VS

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לפלאנג'ל

(קבוצה ציבורית)
אתגרים

(קבוצה ציבורית)
הרגע המרגיז כש...

(קבוצה ציבורית)
אוהבי דיסני!!!

(קבוצה ציבורית)
בלוג הסרטים של אור

(קבוצה ציבורית)
מזל טוב אנג'י!

(קבוצה ציבורית)
אוסקבוק 2015

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לג'קסה~~! D:

(קבוצה ציבורית)
קבוצת HTML

(קבוצה ציבורית)
מחרשת ספויילרים

(קבוצה ציבורית)
קבוצת הצדק!

(קבוצה ציבורית)
ביקורות סרטים

(קבוצה ציבורית)
sweet 16 לפולו!!!

(קבוצה ציבורית)
מוזיקה ישנה

(קבוצה ציבורית)
~תחרות איגיון~

(קבוצה ציבורית)
יומולדת לג'נהההה~~~

(קבוצה ציבורית)
תחרות תיאורים

(קבוצה ציבורית)
תחרות חיקויים~~

(קבוצה ציבורית)
בדיחות גרועות

(קבוצה ציבורית)
בת מצווה לjust a girl!!

(קבוצה ציבורית)
undertale

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת 17 לארן!!!1

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שאני רוצה לקרוא אישית 5 36 לפני חודש
2. הבקרובים אישית 3 140 לפני שנה ו-3 חודשים
3. ספרים במיוחד לל"ג בעומר אישית 1 382 לפני 4 שנים ו-4 חודשים

» סך הכל 9 ספרים ב-3 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של אור שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. 13 סיבות / ג'יי אשר אני זוכר את השיעור ההוא.... המשך לקרוא אגס אתמול
2. נפץ אותי / טהרה מאפי מתמטיקה זה חרא גרוע. יש ... המשך לקרוא אגס אתמול
3. אני והשימפנזים - ספרית אפקים / ג'יין לואיק-גודול כן, אני מודע לכך שאני כותב ... המשך לקרוא אגס אתמול
4. נפץ אותי / טהרה מאפי מתמטיקה זה חרא גרוע. יש ... המשך לקרוא ציידת נקמה לפני חודש
5. השקט והשאל - כאוס מהלך #2 / פטריק נס בכל שנה בערב חנוכה בקיב... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני חודשיים
6. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא SHIRA לפני 3 חודשים
7. המפתח - אנגלספורס #3 / שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג ספרים צדדיים. אתם מכירי... המשך לקרוא だれ? לפני 3 חודשים
8. נפץ אותי / טהרה מאפי מתמטיקה זה חרא גרוע. יש ... המשך לקרוא だれ? לפני 3 חודשים
9. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני 4 חודשים
10. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא rainbow לפני 4 חודשים
11. Harry Potter and the Cursed Child - Harry Potter #8 / J.K. Rowling הספר הזה לא היה גרוע כמו שחש... המשך לקרוא גריפין לפני 4 חודשים
12. שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 / פטריק רותפס נו כבר ריין... המשך לקרוא גריפין לפני 4 חודשים
13. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא רץ לפני 4 חודשים
14. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא לי יניני לפני 4 חודשים
15. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא אירית לפני 4 חודשים
16. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא עמיחי לפני 4 חודשים
17. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא גריפין לפני 4 חודשים
18. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 חודשים
19. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא אפרתי לפני 4 חודשים
20. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא דז'נייב האב לפני 4 חודשים
21. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 4 חודשים
22. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא מורגנה לה פיי לפני 4 חודשים
23. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא צב השעה לפני 4 חודשים
24. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא בת-יה לפני 4 חודשים
25. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא מוּמוּ לפני 4 חודשים
26. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני 4 חודשים
27. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא rainbow לפני 4 חודשים
28. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא זלי לפני 4 חודשים
29. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני 4 חודשים
30. הזוג מהבית השכן / שרי לפניה בסדר. הספר הזה היה בסדר. נרא... המשך לקרוא מחשבות לפני 4 חודשים
31. נפץ אותי / טהרה מאפי מתמטיקה זה חרא גרוע. יש ... המשך לקרוא פייג' לפני 7 חודשים
32. 13 סיבות / ג'יי אשר אני זוכר את השיעור ההוא.... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני 7 חודשים
33. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא no fear לפני 7 חודשים
34. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא אודי לפני 8 חודשים
35. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא הכוורן לפני 8 חודשים
36. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא אפרתי לפני 8 חודשים
37. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא tuvia לפני 8 חודשים
38. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא שמוליק כ. לפני 8 חודשים
39. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא גבריאלה לפני 8 חודשים
40. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא זוהר לפני 8 חודשים
41. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא גלדריאל לפני 8 חודשים
42. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא רותה לפני 8 חודשים
43. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא SHIRA לפני 8 חודשים
44. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא מיכל לפני 8 חודשים
45. יצורים יפהפיים - יצורים יפהפיים #1 / קאמי גרסיה וואו!!!!!!!!!!!!!! הספר הכי מדהים... המשך לקרוא סימיליה לפני 8 חודשים
46. מורדים - מפוצלים #2 / ורוניקה רוֹת הספר הזה כועס עלי. לא, לא הש... המשך לקרוא סימיליה לפני 8 חודשים
47. ירח כחול - בני האלמוות #2 / אליסון נואל לאומת האחרים, את הספר הזה ממ... המשך לקרוא סימיליה לפני 8 חודשים
48. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא לי יניני לפני 8 חודשים
49. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא Ayeletjon לפני 8 חודשים
50. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן רק באמצע הספר הבנתי מה הוא ה... המשך לקרוא דז'נייב האב לפני 8 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ