אף פעם לא כתבתי כאן ביקורת ובכלל, איך אפשר לבקר את גרוסמן?
גרוסמן הוא הסופר שלי. עוד הרבה לפני שחוויתי אובדנים, הרבה לפני שחוויתי כל רגש שהוא - גרוסמן חווה אותו ואז הפליא לתאר אותו ואז חוויתי אני ומאז הוא הסופר שלי. כשקיבלתי את הספר לפני כחצי שנה, הייתי בעיצומו של אובדן נורא משלי. התחלתי לקרוא ונחרדתי מהדמיון, מהאינטימיות הזו שנוצרת כבר בדפים הראשונים, מעוצמת הרגשות שלא הצלחתי לעמוד בה שאיימה לחסל אותי ונרתעתי, ועזבתי אותו כל פעם לקצת או להרבה, תלוי בכמה קשה ומיידית היתה החזרה. לקרוא את הספר זה קצת כמו טיפול, רק שהמילים לא יוצאות מהפה שלך, אלא משל מישהו אחר. המילים של גרוסמן מדוייקות ולא נותנות מנוח. בכלל, הספר הזה לא מאפשר מנוחה ולכן קריאה ברצף היתה כ"כ קשה לי. נופל על אדם אסון ומאותו רגע אין לו מנוחה. הוא חייב לקום וללכת, גם אם לא ברור לאן. רק לא לעמוד במקום ולקבל כך את הגורל. ללכת וללכת, אפילו לצעוד במקום. ואז מצטרפים אליו עוד אנשים שגם הם, בראותו אותו הולך, לא יכולים לשבת או לעמוד במקום יותר וכולם צועדים באובססיה מוטרפת ממש, מסתובבים במעגלים. וכל זה- זו רק התפאורה כי ההתרחשות האמיתית היא בליבם פנימה, התרחשות שגרוסמן מפליא לתאר במילים ומצד שני לחפש את המילים להגדירה - כאילו שאם יהיו מילים - תושג איזו הקלה או רגיעה.
כולנו כ"כ מפחדים מעצב. "אין עצב בעולם" - סטיקר נוראי בעיני ששייך לש"ס אם אני לא טועה או לחב"ד. כולם מפחדים להסתכל לעצב בעיניים, להתקרב אליו יותר מדי, להילכד בו ולא להיות מסוגלים לצאת. העצב, כמו השיגעון - מפחיד ומאיים, כאילו אם ניפול לתוכו, לעולם לא נצא, או לפחות לא נצא בחיים וכך האנשים העצובים מתבדלים או מובדלים מהחברה, נמצאים בשוליים, בדר"כ לבד עם עצמם ועם כאבם. גרוסמן מוצא בתבונה הטיפוסית לו, את המשותף שבין העצובים ומאחד אותם יחדיו לצעדת העצובים, צעדה של אלה שלא יכלו להדחיק יותר ולהתנהג בנורמטיביות, אלה שלא מסוגלים להעמיד פנים ושגם ככה חייהם אינם חיים יותר. ובצעדה הזו פתאום משתקף לו החוזק. החוזק של אלה שיודעים לבטא את כאבם, את החידלון, את רצונם לפעמים למות גם ולהיגמר, לקבור את עצמם באדמה - דברים שהדעת והשפייות לא מתירה לנו לחשוב. אבל גרוסמן מרשה. הוא מזמין אותי לצעוד איתו, אפילו לא צריכות להיות לי מילים והצעדה הזו תרפויטית ממש, יש בה לגיטימציה וכח וחולשה וכיעור, אבל יותר מכל יש בה חמלה. חמלה של אדם שנמצא שם ומבין ומרשה ונופל ואפילו נשכב בתוך בור באדמה באפיסת כוחות ואז קם. מומלץ מאד מאד לכל אחד שמתמודד עם אבל או מלווה אבלים וכמובן לכל אוהבי גרוסמן שכבר למודי עוצמות רגשיות הם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
