אלה ימים מורכבים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, לעיתים האזעקות דואגות להעיר אותי ולעיתים אני פשוט מתעורר ונשכב על הספה. אין לי רצון רב לכתוב, הספר האחרון שלי שאב ממני לא מעט האנרגיה אז אני פשוט מתמלא בקריאה. כתיבה היא עולם שלם שנרקם בתוכך ולפעמים הדרך הנכונה ביותר היא להיות חלק מעולמות של אחרים, פשוט לקרוא ולהתמלא.
בהמשך הבוקר אני נוסע לעבודה, הכבישים פתוחים ובחוץ יש ריח של אביב מתעורר. בגלל המצב אין כרגע פעילות רבה בעבודה אז אני מוצא זמן לקרוא. לאחרונה נחשפתי למקבץ ספרים שנהדרים ואני מחפש רגעים פנויים כדי לשוע בהם. אני מאלה שמגלים סופר מעניין הם מתלבשים על כל כתביו.
אמילי סנט ג'ון מנדל היא סופרת נהדרת שכתבה את הספרים "תחנה אחת עשרה" ו"מלון הזכוכית". שני הספרים שונים זה מזה אבל בהחלט שניהם מהפנטים באותה מידה. ב"תחנה אחת עשרה" הרגשתי איך עולם שלם נבנה סביבי. והפכתי בהדרגה לחלק מהעולם המתהווה. אמנם זהו עולם פוסט אפוקליפטי אך הוא בהחלט עולם רגיש ומהדהד. אין דבר נהדר יותר עבור סופר מכך שהקורא הופך לחלק מהספר וזה בהחלט זה מה שקרה לי.
"מלון הזכוכית" בכלל הדהים אותי הכתיבה כה מדויקת, אינטימית ומעוררת הזדהות. יש למנדל יכולת לרקום עולם באופן טבעי. הכתיבה שלה מדודה ומדויקת בפרטיה. היא נוגעת בחומרים האמיתיים של החיים. בדידות, ניכור, מרחק, אלימות כאב ואהבה וכל זה בכתיבה מדויקת ומהפנטת.
כדאי לכם

לאמת יש כוח, וספר הנכתב בכנות ובהכוונה נוגע בלב בדיוק נדיר. כשספר נכתב בשפה אישית ואמיצה – הקורא מתמסר אליו בקלות וברוחב לב.

כל חיי ניסיתי להתחמק משמרנות ומקיבעון, להתרחק ממסגרות נוקשות של אסור ומותר. הדת שלי היא הים, והאלוהים שלי נמצא בשדות ובמרחבים הפתוחים. אין דבר משמעותי יותר מאשר להיות נוכח בעולם. ובכל זאת, יש אנשים שנולדו במרחבי חיים אחרים – כאלה שבהם המסגרות והתפיסות שונות לחלוטין. לך תבעט בזה. זה כמעט בלתי־אפשרי.

בעצם, השוני וההבדל בין האנשים מצוי כאן, קרוב, אולי אפילו בבית השכן.

הסופר צבי בן מאיר גדל במקום ובזמן שבהם החוקים ברורים והמסגרות מצופפות שורות: שומרות על המותר ואוכפות את האסור. ובכתיבה מיוחדת, רגישה ורחבת־מחשבה, הוא הצליח להניח מול הקורא את עולמו, את תבנית גידולו, וכמובן את התהיות שליוו את חייו. תהיות המחייבות פיכחון, השלמה ולעיתים גם פשרה ביחס לזהות שלך. ויש דבר חשוב יותר מהזהות שלך? מי יכול לשקר לעצמו ולמי שהוא?
בספרו המצוין והמרגש הצליח הסופר לנסח בדיוק רב את ההתמודדות שבין בחירה ב”עולם הדרך הישר והמחייב” לבין הכאב, החיבוטים ואי־היכולת להבין מה עושים עם כל זה.
אני אוהב ספרים ישראליים, כי הם שלנו, נוכחים לידנו, קרובים. זו השפה והמקום שלנו, כמו גם האמת – על כל גווניה ומגזריה. ועדיין, למרות הקרבה הגאוגרפית, הפיזית, הנפשית והישראלית – המרחק עצום. עולמות שונים מתקיימים זה לצד זה.
בהחלט ספר נוגע ללב – בטובו וברכותו, אך גם שורף במרחק, בשריריות הלב, בבדידות ובחוסר האונים. מצוין ומעורר מחשבה.

החמסינים של יולי אוגוסט מקלפים את עורנו ונפשנו. הם משילים מגופנו שכבות של חמלה,רגש וכאב. כאומה אנחנו שדופים נטולי עור וקרובים לגלעין. אני מנסה לשמור על אורך רוח ומתאמן בלהיות קרוב ככל הניתן ללב שלי. לפעמים בחירה במסלול שאתה בוחר שומרת עליך צלול ועטוף. אני נמנע מלצפות בטלוויזיה ומכל דבר שסודק את הנפש, בוחר את הים, השדות והחברים שלי כחממה שיוצרת עולמות נכונים עבורי.
גם את ספרי הקריאה שלי אני בוחר בקפידה. ספרות זה עניין של סטיט אוף מינד אין חוקים ואין חובה לרציפות. בשנייה אני סוגר ספר שאין לי בו עניין. אני מנסה להימנע מקריאה לא מסעירה ומתמסר רק למה שמרתק אותי, קורא על פי תחושות וזה יכול להיות ספר ישראלי או ספר מתח אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי מחפש ספרים קרירים על מקומות גאוגרפיים רחוקים בזמן ובמקום. יש משהו בתחושת קריאה על מקום צונן שחודרת לנקבוביות העור. וכמובן אם הכתיבה משובחת אז בכלל אתה יכול לעוף

הספר הפיני הזה מאד מיוחד הוא אוורירי, מסתורי, ומאופיין בשלל בתיאורי טבע נפלאים ותרבות שונה. במהלך הקריאה אתה נשאב לסיפור אגדה מהפנט.
הספר מוביל אותך למחזות זרים, קרירים על זמנים ומאד אנושים וחומלים. הדרמה בספר כמו בספרות נורדית איטית שאינה סוחפת ברגע אחד אלה מהפנטת ומחלחלת לעומקים. מגוון קולות שונים שיוצרים מארג שלם של חיים במקום אחד. הנחלה.

ארבע מאות שנה של היסטוריה עבר הווה. הכתיבה רחבת לב, מדויקת ומדודה. כל סיפור נשזר בסיפור אחר ויחד מהווים פסיפס משובח, עד שניתן ממש לחוש את היער, למולל באצבעות את הענפים, להריח את האדמה ולהיות נוכחים מול הטבע ומול הסיפור.

ספר נהדר

אני באמת מאמין שספרות יכולה לתקן את העולם. ויש בעולם ספרים שמותירים את הקורא נטול אוויר. ובספר הזה הכתיבה נשלחת ללב הקורא כחץ מדויק, הגיבורים חודרים לכל פינה בגוף, תובעניים דורשים את מלא תשומת הלב. מניחים את עצמם פרושים לפני הקורא, בוא תקרא, תרגיש.
הקיץ רותח, כמעט אלים, אין בו הרבה רגעים טובים. נראה שאנחנו מאבדים את עצמנו לעצמנו. אז אני מנסה להתנחם ברגעים משובחים של ים, תמיד ים זה החיים. כותב לפנות בוקר, מתמסר לזמן מטיב עם חברים וקורא. כבר זמן רב אני לא צופה בטלוויזיה, שומר על ניתוק מכוון, ובערב אני מעדיף ספרים
אחרי יום עבודה אני נשכב על המיטה כשהמזגן שמקרר החדר משיל את שכבת החמסין המהביל שנדמה שרודף אחריך. הבית שקט ואני מתמסר לספר.
פעם בשבועיים אני מקפיד לשאול ספרים מהספרייה, יש בכך סוג של מחויבות לעצמי. יש משהו מנחם בספריה, זה מרגיש כמו מקום מוגן שהולך ונעלם. לאחרונה אני גם קורא לא מעט ספרים דיגיטליים וזו בהחלט תוספת נחמדה. בחנויות הספרים כבר מזמן איבדתי עניין
לספר "מקום שמור" נחשפתי דרך המלצת חבר שאני מעריך את טעמו הספרותי. ומה אומר, הרבה זמן לא קראתי ספר כזה. שילוב מרשים של איפוק, יצריות, תשוקה, אובדן, זמן שמתפוגג ואמת אחת.
"מקום שמור" הוא ספר על זמן ומרחבים ליד החיים. ספר על סימנים שנעלמים ועל מה שנותר ויותר על מה שנעלם.
הספר כתוב במשפטים קטועים ומדויקים שמייצרים חווית קריאה בעלת מקצב מיוחד ותנועה מושלמת. הגיבורים של הספר כתובים בקולות מדויקים עד שניתן לחוש אותם פה ליד. בהחלט ספר שנשאבים לתוכו וכדאי להקפיד לקרוא אותו באיטיות כדי לא לפספס. בכל פרק או אפילו דף מתנהלת סערה מאופקת החושפת עוד שכבה. ספר מדויק, כתיבה אמיצה והיסטוריה עצובה.
פשוט לקרוא

קריאה בספר יכולה להיות מסע לעולמות רחוקים כמו שהיא יכולה להיות מסע עמוק לתוך נפשך. אני מאלה שמאמינים שיש ספרים שמובילים את הקורא לתוך הנפש או אפילו מוליכים אותו לתוך עולם עמוק ואחר. כל ספר שנוגע בך מותיר בנפשך חלקים ממנו.
כשאני כותב ברור לי שאני נמצא עמוק בתוך מסע פנימי. צומחות מתוכי כנפיים עלומות שנפרשות ואז אני עף. בעיני זו המהות של כתיבה וגם הבסיס האיתן לקריאה טובה ומתגמלת. אני מאלה שטוענים שאף סדרת טלוויזיה או סרט לא יכולים להשתוות לרגע שבו שספר מהדהד בתוכך
בתוך כל המסעות האלה תמיד אני שב הבייתה לספרות ישראלית שהיא הלחם שלנו ( שלי בכל מקרה). בתוך הספרים מהעולם שלנו ניתנת לקורא האפשרות לנוע בעולמות הקרובים שנכתבו על ידי הספרים והסופרים שלמעשה כותבים אותנו. זה יכול להיות מסופר על ירושלים הקפואה, נהלל הכפרית או על יחידה צבאית עלומה או על מסע חיים של מהגר בישראל. זה יכול להתרחש ממש כאן, פה וקרוב. זה שלנו. ואני תמיד ארגיש שהמקום יהיה קרוב אלי ולא משנה עם זה מתרחש בחולון, חדרה נתניה או קיבוץ בערבה. המילים מכאן, השפה קיימת ויש מצב שאתה מרגיש שהסופר יושב בביתך לכוס קפה, אתה מכיר אותו או לפחות אתה חושב שאתה מכיר אותו.
אני אוהב ספרות ישראלית וכל הזמן אני נחשף לעוד סופר או סופרת שמרחיבים את ליבי. יניב איצקוביץ הוא מאסטר בכתיבה ואני עף על הספרים שלו. הסופר הנהדר הזה אומן בטוויית עולמות ולהוביל ביד בטוחה את הקורא מנקודה אחת לנקודה אחרת. ביטחון ותנועה של סופר שיודע להיות משענת לקורא שלו וזה לא פשוט כלל. הוא מודיע לך 'תקשיב אדון קורא, סמוך עלי אני יודע היטב את העבודה.'
בכל הספרים של איצקוביץ שקראתי הרגשתי את אותו ביטחון ויכולת התיאור היצירתית והממגנטת של המילים.
בספר האחרון שלו "התחלה של כל הדברים" הוא לוקח את הקורא לחתיכת מסע חוצה מדינות ,יבשות ועולמות. וזה ספר שנכתב על ידי סופר בעל משקל שכבר מכיר באיכויות הכתיבה שלו. הוא ידען ובהחלט כותב בעושר, בסערה ובביטחה .
כקורא התחברתי מידית לגיבורים שחיכו לי והפכו להיות חלק מהרפרטואר החודשי שלי. יכולתי להזדהות איתם או לא, זה לא משנה הם כבר התקבעו עמוק בליבי
ככותב נותר לי להתפלא ולהתפעם על עבודת הסופר והמרחבים שבהם הוא התנהל בהם. הסיפור, המקוריות התעוזה והיכולת לרקום את העלילה שתהפוך לקרובה עד שממש ניתן לחפון אותה באצבעות. זה בהחלט ספר שונה במרחב כתיבה שלו ובגיבורים שלא קל הזדהות איתם ובעיני זו גם גדולתו. ספר מסעיר וסוער על זהות וחברות. בהחלט לקח אותי למסע. ספר ישראלי נהדר.

בתקופה זו אני מקפיד לקרוא ספרים כי זה שומר עלי שפוי. אני כותב כנראה זה צורך קיומי. ובתוך כל זה אני מחפש את המילים שלי שמעט נאלמו בחודש האחרון. אני משכים מוקדם בבוקר. כותב, מנסה לשמור על האיזון הזה בין מילים שבוערות בגופי לבין מילים שיעטפו אותי ואת סביבתי בחמלה. הקמתי סדנת כתיבה בספריות ושם אני יכול לכתוב יחד עם אנשים שונים ומגוונים. במפגשים אלה אני פורש את כנפי... ועף
ואני קורא לא מעט, לצערי בימים אלה הסבלנות שלי קצרה הרבה יותר מהרגיל. אז אני מחפש ספרות שאליה אני יכול להתמסר.
במפגש בספריה נכח מולי הספר "עד שיום אחד "של שמי זרחין שמאד אהבתי את הסרט הנהדר שלו לליסדה. נראה שהספר כאילו קורא לי, "בוא קח אותי, מבטיח להיות טוב אלייך."
אז כמו שאני כותב לא פעם, ספרות ישראלית יכולה להיות יהלום. אני יודע ש"עד יום אחד" זכה ועדין זוכה להצלחה נהדרת. ועכשיו הגיע תורי לספר עליו. ספר נפלא שיש בו את הישראליות הכי נהדרת ופועמת בעולם. התאהבות מוחלטת בגיבורים, עלילה נפלאה ויצירתית ובקריאה אתה מרגיש שייכות למקום ולזמן ומה קורא רוצה מלבד תחושת שייכות. להרגיש שהוא חלק מהסיפור ועלילת הספר. בהחלט הרגשתי חלק מהעולם הסוחף ורב הדמיון של הסופר
אני מתרגש מכתיבה יצרית וחושנית, מעין התמזגות כתיבה דרום אמריקאית ואותנטיות מזרח תיכונית. הספר הוא בדיוק כזה. הוא נוגע בכל העולם הנפלא של תשוקה, אוכל, הומור, אנושיות וחמלה. התפרקות ושבריריות המשפחה. טבריה, חדרה, נאפולי, ארגנטינה. שכונה של חום ושייכות. בחיי שהרגשתי בבית.
והכי בספר הרגשתי את המוזיקה. היא התנגנה כמו צליל ארוך שלא חדל מלהישמע באוזניי והדהד את המקצב הנפלא של הספר. הייתי מת לסלול לספר הנהדר הזה פליליסט מוזיקאלי.
ספר שנולד לתקופה זו. מומלץ מאד, מאד.

ספרות ישראלית טובה היא קסם.
אנחנו כקוראים ניצבים ונוכחים בין דפי הספר ובהחלט אנחנו חלק מהמלים הנכתבות. העלילה מתרחשת כאן, קרוב, כמעט במרחק נגיעה, בתל אביב, פתח תקווה או חולון. הגיבורים יכולים להיות השכנים מהרחוב הסמוך והטעמים והריחות מוכרים וחלק מתבנית חיינו. הנוף הפיזי והרגשי מהווים חלק מהמסע שלנו כקוראים וכשהעלילה כתובה היטב היא מתמוססת בחלקי הגוף והנפש, מעצימה וקוטפת את הקורא למסע רגשי קרוב ורגיש. ספרות ישראלית משובחת היא חלק משמעותי מהמסע שמעצב אותנו כקוראים.
מעולם לא קראתי את הספרים של ערן בר-גיל. היה ידוע לי שהוא כתב ספרים מצוינים שזוכים לשבחים וביקורות מרחיבות לב. באחד משיטוטי במרחבי בספריה באיזור מגוריי על המדף המרכזי נצץ הספר החדש שלו ריבועים פתוחים וזכרתי שקראתי ביקורות מצוינות על הספר, אז כמובן התמסרתי.
אני לא אספר לכם על עלילת הספר בשביל זה כדאי ומומלץ לשקוע בתוכו. רק אומר שהספר "ריבועים פתוחים" הוא ספר נהדר, רגיש, מיוחד ועטוף במרחבי לב. ספר מדויק המתאר באומנות רגשות, מרחק, געגוע, משפחתיות. מספר על קירבה, נוגע בזיכרון וכמה שהוא יכול לתעתע.
ביד בטוחה כתב ערן בר -גיל ספר מצוין שנע באומנות בין העולמות ובין מרחבי הזמן. ספר מצוין שקשה להתנתק ממנו,
בכלל גדל כאן דור של סופרים שתופסים מקום ודרך וזמן במרחב הישראלי.והספר הזה, של ערן בר- גיל שלח אותי לספריה באיזור מגורי לתור אחרי ספר נוסף שלו.
ספר מצוין.

יש מקרים שבשעת קריאת ספר ניתן לחוש בגוף ובנפש שמשהו אחר מתרחש. אתה מתמסר ובהדרגה נכבל בסבך המילים. הפרקים בספר בוערים ומלהיטים את העור בלי לשים לב אתה חלק מהסיפור. אתה בתוך, במעמקים בחוץ ומעל. בחיי שלרגע הרגשתי שהאותיות בספר רוקדות סביבי במעגל של אש. כמו שנאמר אתה שבוי. ולטמייסטר הוא הספר שבו כל זה קורה.
היה לי קשה להאמין שמדובר הספר ביכורים ובאמת קראתי ברשת על הסופר ומתברר שהוא כתב לא מעט והשליך לפח. כתב וזרק. אני מכיר את זה, בחיי. ולטמייסטר הוא ספר רחב יריעה, בשל, מתוכנן ערוך היטב, קריא ותובעני. האמת שבתחילה מורכב להיכנס לשפה המתפוצצת, שוצפת שאינה מרחמת, מורכבת, לוהטת, חיה ותוססת. הספר כולו מופת של בעירה, תשוקה ועזות. גמעתי את הספר בלילות ונשבע לכם ששרף לי. הרגשתי שאני נוכח עמוק בתוך השריפה הזאת, נלחם על חיי ולפעמים על שפיותי.
גם החמלה בספר מתעתעת, היא נושכת, מתנפצת ומלהטת וברגע הופכת לגייזר לוהט של אלימות וגרוטסקיות.
שנים שאני קורא ספרות ישראלית ומתרגש ממנה, אני בעצמי כותב. במהלך השנים למדתי להרגיש ולחוש את המילים שהם הכי שלנו, מכאן מהבית שלנו.. וצריך לומר בקול גדול השנים האחרונות הן שיא של יצירה ישראלית מפוארת. ספרות משובחת, גמישה, נועזת, מורכבת ולפעמים תובענית. השנים האחרונות עושות חסד עם הספרות הישראלית. ולטמייסטר בהחלט הוא חסד גדול של כתיבה וקריאה
לא אספר כאן את עלילת הספר, כל אחד מוזמן לקרוא בזמנו רק אציין שהספר דורש מהקורא תשומת לב, מחשבה ורצוי שמזגן על בורר טמפרטורה נמוך יקרר את העור הלב ונפש הקורא.
ספר אדיר.

.
חודש אוגוסט השנה מתיש ונדמה שלעולם הוא לא יחלוף. בבקרים אני משכים בשעה מוקדמת, כנראה שאני מתקשה לזהות את הנקודה המדויקת המטרידה אותי. אני משכים קום, משקיף מהחלון על העולם החשוך. חושב על זה שלא נעים שהעולם חשוך ואז אני מתחיל לכתוב ואין לי מושג לאן אני מטייל עם המילים שלי. מוזיקה מתנגנת באוזניי וגם לה יש מרחב פנימי משלה, בדיוק כמו הכתיבה המנסה לתמלל את הזמן והתחושה. לאחרונה אני מתעסק במושג הזמן, אני כותב עליו ומנסה להיות חלק ממנו, הזמן הזה שהולך ונעלם.
וכל המילים ומחשבות אלה הן הקדמה לספר הנהדר של עוזי וייל. "קורה שאדם נולד לארץ זרה". לנצח עוזי וייל יהיה אהוב עלי בשל תרגומיו הנפלאים לשירי מארק סטרנד ורימונד קארבר. וכמובן לאחר קריאה רבת פעמים לספרו הנפלא. "ביום שבו ירו בראש הממשלה". גם בספר רשימותיו הוא משחזר את ההקדמות הבהירות שלו לספרים אלה.
וכרגע אדי וודר מתנגן באוזניי וגם בקולו הצלול יש רגעים הלוקחים אותי למסע למקומות שאליהם אני משתוקק לעוף שזה בערך כמו להיות נוסע סמוי בשיר של סטרנד וכמו שכתב עליו עוזי וויל. "מארק סטרנד יודע סוד שאי אפשר לבטא אותו כלל במילים."
כך קורה גם בספר זה "קורה שאדם נולד לארץ זרה". ספר מאופק המאופיין בכתיבה רזה, מדויקת, כירורגית ומהפנטת. להיות סופר זה היכולת להניח על הדף, טקסט שיכול להדהד ולעטוף. וייל כותב על כך שלסטרנד יש סוד שרק הוא יודע. וקארבר הוא סופר הכותב את סיפוריו ממקום של דחק וחוסר זמן. כמו לקחת מקטע או משפט אגבי ולהפוך אותו בדרך קסם לסיפור או שיר מדויק כאילו אותו כותב תמיד נכח שם. ככה גם עוזי וויל כותב את רשימותיו, מדויק, חודר ומהדהד.
אני אוהב לקרוא ספרים כאלה, ספרים המהדהדים את מחשבת הסופר ואת היכולת שלו להיות נוכח. יש בספר גם מקטע נפלא על עלי מוהר, מקטע שמדייק את קיומו של מוהר כאחד שיודע, פשוט יודע. ועוד מקטע נהדר על חיים בדיוק כמו שהם באמת. חיים שלמים שאין בהם הדר ואין בהם כישלון יש בהם חיים.
ממליץ מאד לקרוא את ספר הרשימות האלה ללא תוכנית עבודה, פשוט לקרוא. ואם יהיה מונח ליד גם ספר שירה של סטרנד. זה יכול להיות מוזיקה.

לשמור על הדברים שלמים / מארק סטרנד
תרגום – עוזי וויל.
בשדה
אני היעדרו
של שדה.
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.
כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.
לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.