ביקורת ספרותית על שתהיי לי הסכין מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

קריאת הספר הזה של גרוסמן לקחה לי לא מעט זמן, יחסית, בשל סיבה פנימית ובשל סיבה חיצונית. החיצונית היא פשוטה, לצערי אני מעט לחוץ בזמן כעת ואין ברשותי זמן רב לקריאת פרוזה. הפנימית היא שהספר הזה הוא משהו אחר, הוא מתיש נפשית, לא מייגע, אבל בהחלט מתיש, זה לא ספר שנקרא כלאחר יד.
אם להודות על האמת בחלקים מסוימים של הספר, בעיקר בראשיתו, מטוטלת התחושה שלי לגביו נעה בין הרגשה של כמעט סלידה מהטירוף, השיגעון, הביזאריות והחשיפה הקיצונית במעשיו ובכתיבתו של יאיר, גיבור הספר, לבין תחושה של יראת כבוד לנוכח גילויים של כתיבה על סף הגאונית וחשיפה מסחררת של עומקים נפשיים. לא אכחד ואומר שבקטעים מסוימים נותרתי הלום וחסר אויר לנוכח העומקים הנפשיים שנפרסו לפני בכתיבה החושפנית עד לכאב. אט-אט המטוטלת התייצבה בצד הקרוב יותר לגאונות מאשר לשיגעון, אבל כפי שכולם יודעים המרחק ביניהם הוא לא רב במיוחד.
אני מוכרח לציין שהקטע האחרון שיאיר כותב מבית המלון העלוב בתל אביב הוא אחד הקטעים ההזויים, המטורפים והמרשימים שקראתי.
קשה לכתוב על תוכנו של הספר, זהו ספר אינטימי עד מאוד, עוסק בנימים דקים של רגשות ומאוויים, בחיפוש אחר הגדרת האני היותר עמוקה, הלוּז החמקמק עד לאימה. בחיפוש אחר הקשר העמוק ביותר לעצמך, לבן/בת הזוג, וכנראה גם הבלתי ניתן להשגה. בחיפוש אחר הילדות האבודה.
חוויית קריאה נדירה.
(ובסוגריים אוסיף שעל אף הכל, אבין מאוד לליבו של אדם שלא התחבר לספר והמטוטלת שלו נשארה בצד של השיגעון).

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על שתהיי לי הסכין