“יש לנו בבית במטבח מן ארון כזה שאנחנו קוראים לו "ארון הממתקים". ובצדק, כי בארון הממתקים הזה יש כאמור, ממתקים. יש שם ממתקים מכל מני סוגים: עוגות, עוגיות, רוגלאכים, סוכריות, נחשי גומי, חמצוצים, במבה, ביסלי, ממתקים שאנחנו מכינים מחומרים שאנחנו משיגים וכמובן, ואיך אפשר שלא, שוקולד. הרבה הרבה שוקולד. אבל (וכאן מגיע האבל) יש הגבלה על בני המשפחה בקשר לכמות הממתקים המומלצת שאפשר לאכול: רק ממתק אחד ביום, אחרי ארוחת הצהריים. אין ספק שזה מידע שנורא קשה לעכל. זו פשוט שערורייה אחת גדולה. לכן, כשהייתי קטן וכשאף אחד לא היה בבית (או שהיה ישן) הייתי ניגש לארון הממתקים, עולה על כיסא, נעמד על קצות האצבעות, פותח את הארון, לוקח לי משהו טעים לאכול ואז הייתי נכנס בריצה מהירה מהירה לחדר, סוגר את הדלת, ואוכל. כשהייתי מסיים לאכול, הייתי נכנס מהר מהר לשירותים כדי לשטוף במים טוב טוב את הפה ואז הייתי יוצא מהשירותים, נושם לרווחה ומתנהג כרגיל. כך היה נראה היום בבית משפחתי, כשהתחשק לי לנשנש משהו לא כל כך בריא. אך היו פעמים (ואלו היו רוב הפעמים) שזה היה נגמר באסון: למשל, כשפסחתי על שלב שטיפת הפה. או אז, אמי הייתה חוזרת הביתה, (או מתעוררת) מנשקת אותי, אני הייתי מחזיר לה נשיקה ואז היא הריחה. היא הריחה משהו מתוק. היא הייתה שואלת אותי למה יש ריח של שוקולד מהפה שלי. אני הייתי משיב לה: "את סתם מדמיינת. לא עשיתי כלום". אבל אמא ידעה. אמא תמיד יודעת. היא הייתה שולחת בי מבט שכאילו אומר: "אני יודעת שאתה משקר". אם הייתי רואה את המבט הזה, הבנתי שאין מה לשקר יותר, אז החלטתי, בתור אופציה ב', לגמד את המעשים שעשיתי: "נו באמת, אמא" הייתי אומר "זו בסך הכל הייתה חתיכה קטנה. מה יש?" אבל חתיכה קטנה או לא, לאמא לא הזיז כל התירוצים האלו והיא הייתה מטיחה בי עונשים, בזה אחר זה. לא לאכול ממתקים במשך שבוע זה היה אחד מהם. כיום אמנם אני כבר גדול הרבה יותר ואני לא צריך כיסא בשביל לקחת לי משהו מארון הממתקים (ובטח שבטח לא לעלות על קצות האצבעות) אבל החוק לגבי לקיחת ממתקים מארון הממתקים, עדיין פועל בבית... הספר 'חיבוק' מאת דוד גרוסמן אמנם נמצא אצלנו כעת בארון הספרים אבל אין לי ספק בכך שמקומו האמיתי הוא בארון הממתקים. כי הספר הזה הוא פשוט ממתק. וממתקים, כמו שכבר אמרתי מקודם, לא פשוט להשיג. ואת הספר הזה אכן היה קשה להשיג. כל הקטע שלי עם הסיפור הזה התחיל לפני 3 שנים, כשהייתי בן שתים עשרה והספר הזה היה רק בחיתוליו. בתקופה ההיא, השם גרוסמן עוד לא אמר לי הרבה אבל את השם 'חיבוק' דווקא שמעתי. זה היה בתקופה שבה אמי הייתה מקריאה לי סיפורים לפני השינה. על אף שהייתי די גדול יחסית למישהו שמקריאים לו סיפורים לפני השינה, אהבתי את זה מאוד. הרגשתי כאילו אמי ואני מתאחדים מחדש בערב אחרי שהיא נמצאת כל הזמן בעבודה ואני בבית הספר. כאילו יש רגע אחד קטן ביום שהוא שלנו ורק שלנו. מה גם שמאוד אהבתי להרדם עם איזה סיפור טוב ונעים ומושר השכל חכם. אמי העלתה את הנושא באחד מהלילות, כשסיימנו לקרוא את כל הסיפורים שהיו לנו בבית ורצינו לקרוא משהו קצת אחר. היא אמרה לי שהיא תחפש לי את הספר ואז נוכל לקרוא אותו. שמחתי לשמוע את זה ובאמת נמאס לי לקרוא כבר את אותם סיפורים שוב ושוב, ורציתי לקרוא משהו חדש לשם שינוי, אז ואמרתי "בסדר". מהתיאור שלה על הספר, הבנתי שזה סיפור קצרצר עם רישומים ואיורים בעיפרון, סיפור על אמא ובן ומושר השכל. מושלם. בדיוק מה שאני אוהב. אבל מתברר שלא הכל היה מושלם: אמי חיפשה אותו בכל מקום אפשרי ולא הצליחה למצוא אותו. באיזה מקום היא לא חיפשה? בספריות, בחנויות ספרים, אצל חברים ומכרים, סתם ברחוב לראות אם מישהו השאיר. אבל כלום. נאדה. הספר הזה באמת היה קשה להשגה. לבסוף, בלית ברירה, חזרנו לקרוא את הסיפורים שכבר קראנו וכעבור לא הרבה זמן, חודשיים אולי, הפסקנו לחלוטין אם המנהג הזה בגלל לחצים שהיו אצל אמא שלי בעבודה, שעבדה עד שעות מאוחרות ולא היה לה זמן לקרוא לי סיפורים. ואולי גם בגלל שהתבגרתי. בכל זאת, גיל שתים עשרה. לפני כמה שבועות בלבד, חזרתי מבית הספר הביתה ואמי קידמה את פניי בהתרגשות. היא הודיעה לי שמחכה לי הפתעה בחדר. אני אוהב הפתעות, ולכן רצתי מיד לכיוון לחדר, לראות מה ההפתעה. גיליתי שם ספר. (הפתעה ממש גדולה לתולעת ספרים שכמוני...) בעצם לא ספר, אלא ספרון. ספרון דקיק, קטן, עדין אך הכריכה שלו הייתה מחוספסת, בצבע לבן, השם 'חיבוק', שם הסופר דוד גרוסמן ושם המאיירת מיכל רובנר ניצבו בראש הספר. הוא מצא חן בעיניי. עדיין לא ממש הצלחתי לקלוט שזה הספר שחיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו, אך הוא מצא חן בעיניי. כעבור כמה שניות, אמי הזכירה לי הכל. היא גם הוסיפה ואמרה שאת הספר היא קיבלה מחברה טובה שלה ללימודים שעזבה ועברה לאוניברסיטה אחרת ורצתה לתת לה משהו נחמד בתור פרידה. 'זה ממש נס משמיים!' כך היא תיארה את המקרה היוצא דופן הזה. ואכן הסכמתי עם כל מילה שלה. הרגשתי כאילו ארון הממתקים, שעד כה היה נעול בסוגר הבריח, נפתח סוף כל סוף והביא לנו את הספר הזה. ממש נס משמיים. נכון, עבר יחסית די הרבה זמן בשביל שאני אוכל ממש להתרגש בעוצמה רבה אבל בכל זאת, שמחתי נורא על המתנה. אמרתי לה תודה ואז שאלתי אותה: "אני יכול לקרוא את זה עכשיו?" אמי הנידה ראשה לשלילה ואמרה: "לא, אני רוצה לקרוא את זה יחד אתך, הערב לפני השינה, כשיהיה לי זמן פנוי. בסדר?" "נו טוב" אמרתי באכזבה קלה והיא יצאה מן החדר. מקודם אמרתי שהספר הזה הוא כמו ממתק, אז מן הראוי שאטעם ממנו, לא?. אז חרף בקשתה של אמי לקרוא אותו יחד איתה לפני השינה, לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לטעום ממנו בלעדיה. תוך שתי דקות מתוקות ביותר, סיימתי את הספר. ומה אפשר לומר, אלו היו שתי הדקות הנפלאות ביותר שתולעת ספרים יכולה לבקש לעצמה. וכמובן שאמי גילתה את זה. (ואיך לא?) היא אמנם לא הענישה אותי, אבל ניכר היה שהיא מאוכזבת. אך למרות זאת היא אמרה שהיא תשמח בכל זאת לקרוא אותו איתי בלילה לפני השינה, כמו פעם, בימים הטובים ההם, למרות הכל. לא התנגדתי לעוד שתי דקות, זהות כמו קודמיהן, אך מהנות לא פחות. הפעם גם אמא שלי הייתה שותפה לטעימה וזה היה הרבה יותר נעים מלטעום אותו לבד. ניכר בה שנהנתה לא פחות ממני. ואולי אפילו יותר. הסיפור מספר את סיפורם של אם ובנה שהולכים לטייל בשדה. האם אומרת לבנה שאין כמוהו בעולם. הבן מחזיר לה בשאלה: "באמת אין כמוני בעולם?" ומכאן מתחיל דיאלוג מקסים בינה לבינו על משמעות הקיום שלנו, על יחסים בין אמא לבן ועל כך שבכל אחד ואחת מאיתנו יש משהו שמייחד אותו או אותה מכל השאר, כמו שבסימניה יש כותבים מכל הגוונים: יש את המצחיקים והמשעשעים, יש את המרגשים, יש את אלו שמספרים על החיים, יש את המסבכים, יש את המסתבכים ויש את אלו שמזכירים את ארון הממתקים. אני לא אמשיך ואספיילר לכם עוד, כי נראה לי שגיליתי לכם כבר חצי מהספר, ואני יכול אפילו להעתיק לכם את כולו והוא יראה לכם כמו ביקורת קצרה יחסית (אבל המילים המקסימות של גרוסמן הם לא הכל בספר, ויש גם את הרישומים הנהדרים והקסומים של מיכל רובנר שאותם אני בשום פנים ואופן לא יכול לגלות!) אבל אני בהחלט ממליץ על הספר הזה. במיוחד בתור מתנה, כמו שאמי קיבלה. אז אם יש לכם מישהו שאתם מכירים ונורא אוהבים ורוצים לתת לו איזו מתנה, אז קנו את הספר הזה, תקראו ממנו, תעטפו אותו בעטיפה יפה יפה, תכתבו איזו ברכה או הקדשה בתחילת הספר (כמו שחברתה של אמי עשתה) ופשוט תנו להם אותו. אני בטוח שהם יחשבו שזו המתנה הכי טובה שהם יכלו לקבל. מומלץ גם למעריצי גרוסמן וגם לאלו שלא. אה, ועוד משהו שאתם צריכים לדעת: הספר מסתיים בחיבוק. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------- את הביקורת הזו אני בוחר להקדיש לאחת והיחידה- אמא שלי. זאת ששומרת על ארון הממתקים, ועליי.”

“אני חייבת לציין שאינני מרבה לכתוב על ספרי ילדים אבל משהו בספר הזה תפס חזק ולא הרפה. הכול התחיל כאשר קראתי את הביקורת שכתב דני בר על הספר. ספר ילדים שכתב גרוסמן? אותו סופר שכתב את מישהו לרוץ איתו המקסים? את הספר הזה אני חייבת לקרוא! כך נשבעתי ביני לבין עצמי. קראתי את הספר פעמיים תוך 20 דקות ובכל פעם ההרגשה שלי כלפיו רק הלכה והתחזקה. דבר מה בכתיבה, בהעברת המסר, אולי אפילו בציורים ובגופן הייחודי שנראה דומה מאוד לרישום בעיפרון, קירבו את הספר אל ליבי וכתוצאה מכך הקריאה בו הייתה מענגת במיוחד. וכמובן בל נשכח את נושא הספר- היחיד, תחושת הלבד, מי לא חש בודד גם כשהיו סביבו אנשים רבים מספור? ופתרון הקסם שהומצא במיוחד בשביל הפגת הבדידות- החיבוק. איזה רעיון נפלא להפיג את תחושת הבדידות כהרף עין! עוד דבר יפה בספר זה, שלמרות שהוא נשמע ״ ילדותי״ ובעל מסר נדוש, מתעוררות בך מחשבות פילוסופיות אודות האדם, החברה, העולם והחיים בכלליותם. פשוט נהדר! ממתק שנראה כשיגרתי בתחילה אך מסתיר בתוכו עולם ומלואו. אל תפספסו.”

“ספר חדש על המדפים. לפני שבועיים התחילו להפיץ אותו, אמא שמספרת לבן שלה כמה שהוא יחיד ומיוחד במינו,וכמוהו יש רק אחד. מזה ספר יפה למתנות,הוא כתוב בכתב יד. ספר מיוחד במינו עם המון רגשות בין הורה לילד במילה אחת מ_י_ו_ח_ד.”

“לא ידעתי שהספר הזה יושב על מדף הספרים שלי ורק במקרה נתקלתי בו, אולי קיבלתי אותו פעם במתנה, הוא מסוג הספרים שקונים במתנה, ולאו דווקא למי שקורא ספרים. ספר רזה שהטקסט שלו מצומק, מין דו שיח בין אימא לבן על בדידות, אבל לא צריך להפריז במשמעויות שלו, ולא לחפש משמעות נסתרת, כי כמו שאמר פרויד, גם סיגר הוא לפעמים רק סיגר (לפחות עד שבא ביל קלינטון והוכיח שזה לא תמיד כך...) הוא ספר חמוד.. ו"חמוד", זו הגדרה שאף פעם לא אהבתי, לא לגבי אנשים וגם לא לגבי ספרים, ובכלל. זו מין אמירה אנמית, שאין הרבה מאחוריה, ולכל הפחות אינה מעליבה, אבל גם לא אומרת הרבה דברים טובים, כי אולי אין... אז מה בכל זאת חמוד בו? הוא כתוב בכתב יד. העיצוב שלו כמו מחברת. הרישומים של מיכל רובנר. החיבוק-בסוף. זהו!!!”

“יש לנו בבית במטבח מן ארון כזה שאנחנו קוראים לו "ארון הממתקים". ובצדק, כי בארון הממתקים הזה יש כאמור, ממתקים. יש שם ממתקים מכל מני סוגים: עוגות, עוגיות, רוגלאכים, סוכריות, נחשי גומי, חמצוצים, במבה, ביסלי, ממתקים שאנחנו מכינים מחומרים שאנחנו משיגים וכמובן, ואיך אפשר שלא, שוקולד. הרבה הרבה שוקולד. אבל (וכאן מגיע האבל) יש הגבלה על בני המשפחה בקשר לכמות הממתקים המומלצת שאפשר לאכול: רק ממתק אחד ביום, אחרי ארוחת הצהריים. אין ספק שזה מידע שנורא קשה לעכל. זו פשוט שערורייה אחת גדולה. לכן, כשהייתי קטן וכשאף אחד לא היה בבית (או שהיה ישן) הייתי ניגש לארון הממתקים, עולה על כיסא, נעמד על קצות האצבעות, פותח את הארון, לוקח לי משהו טעים לאכול ואז הייתי נכנס בריצה מהירה מהירה לחדר, סוגר את הדלת, ואוכל. כשהייתי מסיים לאכול, הייתי נכנס מהר מהר לשירותים כדי לשטוף במים טוב טוב את הפה ואז הייתי יוצא מהשירותים, נושם לרווחה ומתנהג כרגיל. כך היה נראה היום בבית משפחתי, כשהתחשק לי לנשנש משהו לא כל כך בריא. אך היו פעמים (ואלו היו רוב הפעמים) שזה היה נגמר באסון: למשל, כשפסחתי על שלב שטיפת הפה. או אז, אמי הייתה חוזרת הביתה, (או מתעוררת) מנשקת אותי, אני הייתי מחזיר לה נשיקה ואז היא הריחה. היא הריחה משהו מתוק. היא הייתה שואלת אותי למה יש ריח של שוקולד מהפה שלי. אני הייתי משיב לה: "את סתם מדמיינת. לא עשיתי כלום". אבל אמא ידעה. אמא תמיד יודעת. היא הייתה שולחת בי מבט שכאילו אומר: "אני יודעת שאתה משקר". אם הייתי רואה את המבט הזה, הבנתי שאין מה לשקר יותר, אז החלטתי, בתור אופציה ב', לגמד את המעשים שעשיתי: "נו באמת, אמא" הייתי אומר "זו בסך הכל הייתה חתיכה קטנה. מה יש?" אבל חתיכה קטנה או לא, לאמא לא הזיז כל התירוצים האלו והיא הייתה מטיחה בי עונשים, בזה אחר זה. לא לאכול ממתקים במשך שבוע זה היה אחד מהם. כיום אמנם אני כבר גדול הרבה יותר ואני לא צריך כיסא בשביל לקחת לי משהו מארון הממתקים (ובטח שבטח לא לעלות על קצות האצבעות) אבל החוק לגבי לקיחת ממתקים מארון הממתקים, עדיין פועל בבית... הספר 'חיבוק' מאת דוד גרוסמן אמנם נמצא אצלנו כעת בארון הספרים אבל אין לי ספק בכך שמקומו האמיתי הוא בארון הממתקים. כי הספר הזה הוא פשוט ממתק. וממתקים, כמו שכבר אמרתי מקודם, לא פשוט להשיג. ואת הספר הזה אכן היה קשה להשיג. כל הקטע שלי עם הסיפור הזה התחיל לפני 3 שנים, כשהייתי בן שתים עשרה והספר הזה היה רק בחיתוליו. בתקופה ההיא, השם גרוסמן עוד לא אמר לי הרבה אבל את השם 'חיבוק' דווקא שמעתי. זה היה בתקופה שבה אמי הייתה מקריאה לי סיפורים לפני השינה. על אף שהייתי די גדול יחסית למישהו שמקריאים לו סיפורים לפני השינה, אהבתי את זה מאוד. הרגשתי כאילו אמי ואני מתאחדים מחדש בערב אחרי שהיא נמצאת כל הזמן בעבודה ואני בבית הספר. כאילו יש רגע אחד קטן ביום שהוא שלנו ורק שלנו. מה גם שמאוד אהבתי להרדם עם איזה סיפור טוב ונעים ומושר השכל חכם. אמי העלתה את הנושא באחד מהלילות, כשסיימנו לקרוא את כל הסיפורים שהיו לנו בבית ורצינו לקרוא משהו קצת אחר. היא אמרה לי שהיא תחפש לי את הספר ואז נוכל לקרוא אותו. שמחתי לשמוע את זה ובאמת נמאס לי לקרוא כבר את אותם סיפורים שוב ושוב, ורציתי לקרוא משהו חדש לשם שינוי, אז ואמרתי "בסדר". מהתיאור שלה על הספר, הבנתי שזה סיפור קצרצר עם רישומים ואיורים בעיפרון, סיפור על אמא ובן ומושר השכל. מושלם. בדיוק מה שאני אוהב. אבל מתברר שלא הכל היה מושלם: אמי חיפשה אותו בכל מקום אפשרי ולא הצליחה למצוא אותו. באיזה מקום היא לא חיפשה? בספריות, בחנויות ספרים, אצל חברים ומכרים, סתם ברחוב לראות אם מישהו השאיר. אבל כלום. נאדה. הספר הזה באמת היה קשה להשגה. לבסוף, בלית ברירה, חזרנו לקרוא את הסיפורים שכבר קראנו וכעבור לא הרבה זמן, חודשיים אולי, הפסקנו לחלוטין אם המנהג הזה בגלל לחצים שהיו אצל אמא שלי בעבודה, שעבדה עד שעות מאוחרות ולא היה לה זמן לקרוא לי סיפורים. ואולי גם בגלל שהתבגרתי. בכל זאת, גיל שתים עשרה. לפני כמה שבועות בלבד, חזרתי מבית הספר הביתה ואמי קידמה את פניי בהתרגשות. היא הודיעה לי שמחכה לי הפתעה בחדר. אני אוהב הפתעות, ולכן רצתי מיד לכיוון לחדר, לראות מה ההפתעה. גיליתי שם ספר. (הפתעה ממש גדולה לתולעת ספרים שכמוני...) בעצם לא ספר, אלא ספרון. ספרון דקיק, קטן, עדין אך הכריכה שלו הייתה מחוספסת, בצבע לבן, השם 'חיבוק', שם הסופר דוד גרוסמן ושם המאיירת מיכל רובנר ניצבו בראש הספר. הוא מצא חן בעיניי. עדיין לא ממש הצלחתי לקלוט שזה הספר שחיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו, אך הוא מצא חן בעיניי. כעבור כמה שניות, אמי הזכירה לי הכל. היא גם הוסיפה ואמרה שאת הספר היא קיבלה מחברה טובה שלה ללימודים שעזבה ועברה לאוניברסיטה אחרת ורצתה לתת לה משהו נחמד בתור פרידה. 'זה ממש נס משמיים!' כך היא תיארה את המקרה היוצא דופן הזה. ואכן הסכמתי עם כל מילה שלה. הרגשתי כאילו ארון הממתקים, שעד כה היה נעול בסוגר הבריח, נפתח סוף כל סוף והביא לנו את הספר הזה. ממש נס משמיים. נכון, עבר יחסית די הרבה זמן בשביל שאני אוכל ממש להתרגש בעוצמה רבה אבל בכל זאת, שמחתי נורא על המתנה. אמרתי לה תודה ואז שאלתי אותה: "אני יכול לקרוא את זה עכשיו?" אמי הנידה ראשה לשלילה ואמרה: "לא, אני רוצה לקרוא את זה יחד אתך, הערב לפני השינה, כשיהיה לי זמן פנוי. בסדר?" "נו טוב" אמרתי באכזבה קלה והיא יצאה מן החדר. מקודם אמרתי שהספר הזה הוא כמו ממתק, אז מן הראוי שאטעם ממנו, לא?. אז חרף בקשתה של אמי לקרוא אותו יחד איתה לפני השינה, לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לטעום ממנו בלעדיה. תוך שתי דקות מתוקות ביותר, סיימתי את הספר. ומה אפשר לומר, אלו היו שתי הדקות הנפלאות ביותר שתולעת ספרים יכולה לבקש לעצמה. וכמובן שאמי גילתה את זה. (ואיך לא?) היא אמנם לא הענישה אותי, אבל ניכר היה שהיא מאוכזבת. אך למרות זאת היא אמרה שהיא תשמח בכל זאת לקרוא אותו איתי בלילה לפני השינה, כמו פעם, בימים הטובים ההם, למרות הכל. לא התנגדתי לעוד שתי דקות, זהות כמו קודמיהן, אך מהנות לא פחות. הפעם גם אמא שלי הייתה שותפה לטעימה וזה היה הרבה יותר נעים מלטעום אותו לבד. ניכר בה שנהנתה לא פחות ממני. ואולי אפילו יותר. הסיפור מספר את סיפורם של אם ובנה שהולכים לטייל בשדה. האם אומרת לבנה שאין כמוהו בעולם. הבן מחזיר לה בשאלה: "באמת אין כמוני בעולם?" ומכאן מתחיל דיאלוג מקסים בינה לבינו על משמעות הקיום שלנו, על יחסים בין אמא לבן ועל כך שבכל אחד ואחת מאיתנו יש משהו שמייחד אותו או אותה מכל השאר, כמו שבסימניה יש כותבים מכל הגוונים: יש את המצחיקים והמשעשעים, יש את המרגשים, יש את אלו שמספרים על החיים, יש את המסבכים, יש את המסתבכים ויש את אלו שמזכירים את ארון הממתקים. אני לא אמשיך ואספיילר לכם עוד, כי נראה לי שגיליתי לכם כבר חצי מהספר, ואני יכול אפילו להעתיק לכם את כולו והוא יראה לכם כמו ביקורת קצרה יחסית (אבל המילים המקסימות של גרוסמן הם לא הכל בספר, ויש גם את הרישומים הנהדרים והקסומים של מיכל רובנר שאותם אני בשום פנים ואופן לא יכול לגלות!) אבל אני בהחלט ממליץ על הספר הזה. במיוחד בתור מתנה, כמו שאמי קיבלה. אז אם יש לכם מישהו שאתם מכירים ונורא אוהבים ורוצים לתת לו איזו מתנה, אז קנו את הספר הזה, תקראו ממנו, תעטפו אותו בעטיפה יפה יפה, תכתבו איזו ברכה או הקדשה בתחילת הספר (כמו שחברתה של אמי עשתה) ופשוט תנו להם אותו. אני בטוח שהם יחשבו שזו המתנה הכי טובה שהם יכלו לקבל. מומלץ גם למעריצי גרוסמן וגם לאלו שלא. אה, ועוד משהו שאתם צריכים לדעת: הספר מסתיים בחיבוק. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------- את הביקורת הזו אני בוחר להקדיש לאחת והיחידה- אמא שלי. זאת ששומרת על ארון הממתקים, ועליי.”

“אני חייבת לציין שאינני מרבה לכתוב על ספרי ילדים אבל משהו בספר הזה תפס חזק ולא הרפה. הכול התחיל כאשר קראתי את הביקורת שכתב דני בר על הספר. ספר ילדים שכתב גרוסמן? אותו סופר שכתב את מישהו לרוץ איתו המקסים? את הספר הזה אני חייבת לקרוא! כך נשבעתי ביני לבין עצמי. קראתי את הספר פעמיים תוך 20 דקות ובכל פעם ההרגשה שלי כלפיו רק הלכה והתחזקה. דבר מה בכתיבה, בהעברת המסר, אולי אפילו בציורים ובגופן הייחודי שנראה דומה מאוד לרישום בעיפרון, קירבו את הספר אל ליבי וכתוצאה מכך הקריאה בו הייתה מענגת במיוחד. וכמובן בל נשכח את נושא הספר- היחיד, תחושת הלבד, מי לא חש בודד גם כשהיו סביבו אנשים רבים מספור? ופתרון הקסם שהומצא במיוחד בשביל הפגת הבדידות- החיבוק. איזה רעיון נפלא להפיג את תחושת הבדידות כהרף עין! עוד דבר יפה בספר זה, שלמרות שהוא נשמע ״ ילדותי״ ובעל מסר נדוש, מתעוררות בך מחשבות פילוסופיות אודות האדם, החברה, העולם והחיים בכלליותם. פשוט נהדר! ממתק שנראה כשיגרתי בתחילה אך מסתיר בתוכו עולם ומלואו. אל תפספסו.”

“ספר חדש על המדפים. לפני שבועיים התחילו להפיץ אותו, אמא שמספרת לבן שלה כמה שהוא יחיד ומיוחד במינו,וכמוהו יש רק אחד. מזה ספר יפה למתנות,הוא כתוב בכתב יד. ספר מיוחד במינו עם המון רגשות בין הורה לילד במילה אחת מ_י_ו_ח_ד.”

“לא ידעתי שהספר הזה יושב על מדף הספרים שלי ורק במקרה נתקלתי בו, אולי קיבלתי אותו פעם במתנה, הוא מסוג הספרים שקונים במתנה, ולאו דווקא למי שקורא ספרים. ספר רזה שהטקסט שלו מצומק, מין דו שיח בין אימא לבן על בדידות, אבל לא צריך להפריז במשמעויות שלו, ולא לחפש משמעות נסתרת, כי כמו שאמר פרויד, גם סיגר הוא לפעמים רק סיגר (לפחות עד שבא ביל קלינטון והוכיח שזה לא תמיד כך...) הוא ספר חמוד.. ו"חמוד", זו הגדרה שאף פעם לא אהבתי, לא לגבי אנשים וגם לא לגבי ספרים, ובכלל. זו מין אמירה אנמית, שאין הרבה מאחוריה, ולכל הפחות אינה מעליבה, אבל גם לא אומרת הרבה דברים טובים, כי אולי אין... אז מה בכל זאת חמוד בו? הוא כתוב בכתב יד. העיצוב שלו כמו מחברת. הרישומים של מיכל רובנר. החיבוק-בסוף. זהו!!!”