רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 33 ספרים.
גררה 446 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני שנה ו-9 חודשים.
מכילה 33 ספרים.
גררה 446 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני שנה ו-9 חודשים.
|
מה דעתך על הרשימה?
|
1. אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו / יניב איצקוביץ'
2*. מה עדיף: להיות עני ומורכב או עשיר ורדוד? חוקרת משטרה מסורה וקשובה אך שמנה ומוזנחת, או חוקר משטרה אלים וגס רוח (וגם שמן ומוזנח)? אישה שבזה לבעלה המתעשר ובוגדת בו עם משורר ערבי אבל יודעת להתחנן שיפעיל את קשריו ואת כספו המאוס עליה ברגעי האמת? להתרווח בדשאים הירוקים של פאלו אלטו או להיזרק בחצרות המרקיבים של שכונת מצוקה? להיות גיבור עני או גיבור על עניים? לא ברור מה איצקוביץ' רצה להגיד כאן אבל יצא לו משהו שנשמע כמו קלישאה. ואם להמשיך את מוטיב העציצים היבשים במרפסת של המשורר (שמטרתם הייתה קלישאתית גם היא: האישה הבורגנית הבוגדת בבעלה המתעשר מציבה בפני המשורר אתגר טיפוח נוסח 'אם תצליח לגדל עציץ סימן שאתה יודע להתחבר גם לפן המעשי של החיים'), איצקוביץ' שותל עשרות עציצים שנולדו מתוך תחקירים מעמיקים ודשנים ומתו מעודף סטראוטיפים.
2. ארצי שהמצאתי / איזבל איינדה
4*. "נולדתי בלב תמרות העשן והאש של מלחמת העולם השנייה, וחלק הארי של ימי נעורי עבר בציפייה שכדור הארץ יתרסק לגזרים כאשר מישהו ילחץ בהיסח הדעת על כפתור וישלח את הפצצות האטומיות. איש לא ציפה לחיים ארוכים; התהלכנו נחפזים, בולעים כל רגע בטרם תפתיע אותנו האפוקליפסה, כך שלא הייתה שהות להתבונן אל תוך עצמנו ולרשום הערות, כפי שנוהגים לעשות כיום." // " הנוסטלגיה היא חטאי. געגועים הם רגש נוגה ומתגנדר במקצת, כמו הרוך; כמעט לא ניתן לתקוף את הנושא בלי ליפול למלכודת הרגשנות...// בלי אי-הנחת שבתחושת השונוּת לא היה מתעורר הצורך לכתוב. הספרות, בסופו של דבר, היא ניסיון להבין את הנסיבות ולהבהיר את מבוכת הקיום, אי-שקט שאיננו מענה אנשים נורמלים, רק את הנון-קונפורמיסטים הכרוניים, אשר רבים מהם הפכו להיות סופרים רק אחרי שנכשלו במקצועות אחרים."
3. בגינת הכלבים / יקיר אלקריב
מעייף כזה. ננטש במחצית.
4. ביום שבו ירו בראש הממשלה (2003) / עוזי וייל
3*. כמו בתקציר הספר - תחושת החמצה רק בקטע פחות טוב. עדיין אוהבת את הכתיבה של עוזי וייל אבל הספר הזה פחות נוגע, פחות בשל, אולי כי סיפורים או כי הוא פחות מהוקצע בכתיבה, מה שלא יהיה...זה פחות. הפעם.
בכל זאת, שורה מדויקת להפליא על העם הזה: //הקיץ להט ואנשים נעו בתוך הזיעה שלהם ודיברו כל הזמן דיבורים תפלים בקול רם, ובלילה שתו הרבה בירה, כל-כך הרבה בירה נמזגה מברזי מתכת חדשים וכסופים לתוך הכרסים התופחות, כל-כך הרבה תנועה בלילות החמים, כל-כך הרבה דיבורים, כל-כך בקול רם, שכבר אנשים לא ידעו שצריך לחכות לגשמים, היה יובש בלב ולחות באוויר וחם, אבל במקום להתפלל לגשמים אנשים שתו בירה ולכן הגשמים איחרו אותה שנה.//
5. ברנשים וחתיכות / דיימון ראניון
3*. על חבורה מכובדת של ברנשים (צ'ארלי ברנשטיין "ינעם-לך", סמואלס "בעל-רגל", בוליבאר "המחליק", רוצ'סטר "האדום", זאקס "הקליע", וילי "אזניים", גוס המתאבל, גולדברג המטומטם, הודסון המאובק, קיד החיוור, ג'והן "המסורבל", לואי "הבודד", צ'ארלי החלוד, מייק האפל – רשימה חלקית בלבד), קשוחים מבחוץ וחמאתיים-פרוותיים מבפנים, סרוחים במועדון "התיבה הרותחת" ובכל מיני חורים אחרים, שולפים את ה"משכנע" שלהם ומחוררים ברנשים אחרים. זה מרענן ומשעשע בשניים שלושה סיפורים ואז חוזר על עצמו ונלעס באותה צורה ואופן, העניין מתמעט וכך גם השעשוע...Less is more
6. הג'ינג'רמן / ג'. פ. דונליווי
3*. ספר שהוחרם? מהדורה מחתרתית? מה, לא תקראי? אז יש אחד חצוף, צוחק על האירים - העניים, המסריחים, הטיפשים, המיוחמים, וגם יודע שהוא בדיוק כמוהם. אבל על החוצפה לבדה לא מחזיקים עלילה של 270 של פונט צפוף כך שנפרדנו בדרך אבל היה לא רע בסך הכל (אבל מהגברת שאהבה בתי שימוש נקיים אני מצפה ליותר...)
"כשאין כסף, הבעיה היא אוכל. כשיש כסף - זה סקס. כשיש את שניהם - מטרידה הבריאות: אתה חושש מעגבת. אם הכל פשוט שיגעון, אז אתה מפחד למות. ותסתכל על הפרצופים הללו, כולם תקועים עם הבעיה הראשונה, וישארו כך עד סוף החיים".
7. הו מאמה / תמי בצלאלי
3*. בשליש הראשון – בעיקר מפעים ומרגש. בשליש השני – מבלבל. בשלישי – עומס וגודש של 'ענייני הפות' כי שרה הספרנית המופנמת יוצאת מהארון, וזה אולי חשוב לסופרת שכותבת את עצמה אבל מעיק ומציק בתוך עלילה שגם כך הלכה לאיבוד ומקפצת בין סיפור אגדה על יצורים קטנים ומוזרים לבין שאר ירקות מזן ים-תיכוני, בשילוב הסברים פופולריים על טכניקות רישום ותיאוריות על צבע-לא-צבע והשפעתו הפסיכולוגית.
8. החומות / הולי אוברטון
9. הטיסה האחרונה / ג'ולי קלארק
4*. אקשן לאו קוסט. נייס.
10. הילד בחלון / אורן גזית
3*. דיכאון אחרי לידה ותינוק שנעלם מתוך העגלה בתוספת משפחה פסיכית. אחרי 18 שנה, לחשו לכצלה (מין כינוי שכזה) שהבן הנעלם מדגמן בחלון ראווה (יעני, הילד בחלון), ואז מתחילה הטרללת האמיתית. לא יודעת, יותר מדי דרמה וסיפור הזוי, וכל שנייה כצלה בולעת עוד קלונקס ועוד ריטלין, לא ברור אם היא מנסה להתעורר או להירדם או גם וגם בו זמנית אבל זה מעיק לא פחות מההתנהגות שלה ושל משפחתה הלא אפויה. בואי נגיד שברנשטיין מטפלת בנושא הזה הרבה יותר טוב ב"מחר ניסע ללונה פארק", כנראה שאורן גזית היה צריך להישאר בגבולות "הסוף הראשון והסוף השני".
11. ולטמייסטר / יורם רוזנר
3*. עייפתי מ"כתיבה חיה וגמישה, עתירת משחקי לשון", וחשבתי לעצמי מה היה חשוב יותר לסופר שהוציא סוף כל סוף את 'יצירת המופת' שלו (אחרי שכתב במשך שנים וזרק לפח): פתלתולי הכתיבה או העלילה עצמה? ולמה אלה צריכות להיות שתי מטרות מנוגדות? ומדוע אף אחד לא העיר לו על כך שכתיבה "עתירת משחקי לשון" שכזאת חונקת את הקורא/ת ומשאירה עם לשון בחוץ? נטשתי את האומללים הנשרפים במחצית. למי שהזמין את הספר אחריי שיהיה בהצלחה.
12. זמן בין התפרים / מריה דואניס
3*. ניצנים של סיפור מרתק בהשקיה מאסיבית של עודף מלל. הסבלנות שלי נבלה במחצית.
13. חלום רוסי / עמנואל קארר
4*. הנה הושלם האחרון מתוך החמישה שתורגמו לעברית, והוא מעורר רגשות מעורבים – אכזבה לצד התפעלות כי זה עדיין אותו קארר שמרביץ בנו את האמת בדרך צרפתית מעודנת אך נחושה, רק שכאן מתגלה הצד האפל שלו עצמו, ואולי זה לא מפתיע, לאור החומרים האפלים שהוא מתעסק בהם בספריו. כמו שאין בו הרבה חמלה כלפי אחרים, כך גם כלפי עצמו. הוא נחוש 'להיחלץ' כהגדרתו מהטירוף והזוועה ששלטו בחייו, וכמו בסרט דל תקציב הדומה לאחד שהוא מתכנן להפיק בעיר נידחת במעמקי רוסיה, הנבואה מתהפכת פרקדן ומארגנת לו זוועה וטירוף חדשים, רק שלא קל להפריד בין סיבה למסובב, והוא בעצמו מודע לכך עד כאב. // " אני אדם מבוגר, בן ארבעים ושלוש, ועם זאת אני חי כאילו לא יצאתי עדיין מבטן אמי. אני מתכרבל, מצטנף, נמלט לתוך השינה, הדכדוך, החום, חוסר התנועה. מאושרים ומבועתים. כך נראים חיי."// אני קוראת בויקיפדיה שלפני כמה שנים קארר אושפז ואובחן כדו-קוטבי. זה אולי שופך אור ומשמעות נוספת לספריו אבל גם מוסיף חומר למחשבה, או יותר נכון, לשאלה מה סוד הקסם בכתבים של סופרים מניה-דפרסיביים, מאושרים ומבועתים, מיוסרים ובלתי נסבלים בו זמנית?
?Are we all mad here
14. כאילו יום אהבה אחרון / דניאל כהן-שגיא
4*. מהשקטים והמקסימים האלה
15. מופע ההיעלמות של אזמי לנוקס / מגי אופארל
5*. "מגע עדין ומתוחכם" זאת הגדרה מדויקת, כמו גם "כובש..." ואפילו "מבריק מכל בחינה". עלילה עשירה ששומרת על נגיעות קטנות של מתח, עצבות, הרהורים, אכזבות, חוסר אונים ורגישות גדולה לאורך כל הספר. ספר מעולה וסופרת מוכשרת, משאירה טעם של עוד...
16. מותו של אהרון אלקלעי / עידית אלנתן
4*. ספר ססגוני, עדתי, בין-תרבותי, בין-גזעי, המספר סיפור רציני בנימה מבודחת, מדבר בגובה העיניים, וקורץ בין לבין. סיפור שבו ראש המשפחה, בולגרי גאה שתמיד היה בטוח בצדקת דרכו, מתפגר בעמודים הראשונים, ומשאיר לבני ובנות משפחתו ירושה של פחדים, חוסר ביטחון ואומללות בכסות של גסות רוח או ביישנות מופרזת, והיורשים הולכים לאיבוד – כל אחד ואחת בדרכם. //" אילו היה אהרון אלקלעי בחיים, אולי היה עורך חשבון נפש. אולי היה מצטער על היד שהרים, על היד שלא הושיט, וגם על היד שלא עזב. אולי היה שואל את עצמו איך היו נראים חייהם של ילדיו אילו היה מתחיל מהתחלה, אילו היה עושה הכול אחרת. אבל אהרון אלקלעי מת."/
17. מזהה פנים / אריאל גרייזס
4*. העתיד כבר כאן, כמאמר הקלישאה, או "אי אפשר לעצור את הקדמה...אנשים מתים, אנשים בגדו, אנשים ישבו בכלא הרבה שנים, כל זה לא ישנה כלום למחשב..." זה סיפור שהיה יכול להיות מגוחך ומשעשע אם הוא לא היה כל כך משכנע.
18. מסע באב (267) - ספריה לעם #267 / אהרן מגד
4*. שוב מסע, הפעם אל המדבר. נופי סיני, טנקים שרופים, הרהורים ופעימות הלב המתפקע מצער על אובדן הבן הבכור ועל דברים שנאמרו ואלה שלא נאמרו וכבר מאוחר מדי, על גלקסיות וחקר החלל, נוסחאות מורכבות וחישובים מדעיים, על אבא ש"חי בחללית" ועל בן שחי בצילו של השכול, מתמרד ונעלם כי נמאס לו להרגיש רגשי אשמה על עצם היותו. יש בו רבדים רבים, מעגלי מקרו הנוגעים בשאלות זהות לאומית וישראלית ותהיות מיקרוקוסמוס של אדם עם עצמו ובתוכו, ניסור קדחתני לתוך הנפש פנימה והתקלפות הדרגתית מכל שכבות המגן, כמו שמגד יודע היטב. //" המחזוריות הזאת, של פורענויות המבקיעות אל לב השלוה. המדומה. תמיד."//
19. מתחילים (662) - ספריה לעם #662 / ריימונד קארבר
3*. סיפורים מקוריים של קארבר, ללא עריכת כאסח של גורדון ליש (דוגמה מעניינת ליחסי סופר-עורך כאשר מעורבותו הגדולה – יש שיגידו האגרסיבית, של העורך בכתבים של קארבר למעשה יוצרת סופר מזוקק ומרוחק, מספר-על שמצד אחד זוכה להכרה אך מאידך מרגיש מקוצץ ומאוכזב). שבחים רבים חולקו לאיש (וכאן יש לתהות מה היה קורה לקריירה שלו לולא העריכה שבקושי השאירה מקום לגרסאות מקוריות), ויש להניח שהוא אכן חולל מהפכה ויצר כתיבה 'רזה' ותמציתית שסללה דרך חדשה לכאלה ואחרים, גם ישראלים, וכבודו במקומו אבל הסיפורים עצמם (מלבד כמה בודדים) לא גורמים ליותר ממשיכת כתף. סיפורי 'זבל לבן', מאד אמריקאים, ולא לטובה.
20. מתחת לעור / יעל שיה
3*. הספר הזה מרגיש, יותר מכל דבר אחר, כמו אוסף של תוכחות כלפי כל מיני אנשים שעצבנו את יעל שיה במהלך התהליך שלה ליתמוּת: אנשים שהשמיעו דברים מקוממים, אנשים שביקרו בשעות לא שגרתיות במהלך השבעה, אנשים שחשבו שצריך להקים אנדרטות של חפצי ההורים המתים במקום להיפטר מכל דבר – בגד, כלי או תמונה - שמזכירים אותם. עם כל אלה 'מתחשבנת' היתומה, ובין לבין יש קצת זיכרונות ומחשבות אבל לא משהו שמחסיר פעימה או פותח צוהר למעיין החוכמה. אני מקווה בשבילה שהוקל לה אחרי ששחררה לחופשי את המועקה אבל בי, בתור קוראת אקראית וזרה, לא הצליחה לגעת או לרגש.
21. סיגל / אסף שור
3*.
22. סיפור אמיתי המבוסס על שקרים / ג'ניפר קלמנט
4*. אמה של לאונורה שולחת את בתה הצעירה למנזר כדי למנוע ממנה את גורל האינדיאניות במקסיקו, נשים עניות ומנוצלות, "כל האצבעות במשפחה שלנו קבורות בלי טבעות נישואין". תקופת המנזר מסתיימת בכך שלאונורה נלקחת לבית עשירים, לשרת את הגברת ואת האדון ואת שני הבנים המפונקים, יחד עם שתי משרתות נוספות שהופכות לכל עולמה עד שהאדון העשיר "דורך על הצל שלה", והיא לא ידעה מה קרה עד שזה קרה: היא יולדת לו בת שהופכת לכל עולמה. אמה של לאונורה אוסרת עליה להגיד "לא" כדי לא להיות עקשנית כמו פרד, ולאונורה מנסה ומשתדלת, שנים על גבי שנים, להקשיב לקול של אמא, להגיד רק "כן" עד שזה נהייה בלתי אפשרי, עד שפורץ ממנה "לא" אחד גדול ועקשן כמו פרד כי הנפש שלה לא מוכנה להשלים עם גורלה, הלב שלה רוצה ללכת בדרכים של הלב ולמצוא לו נחמה, אולי ברחש העלים של עץ האשכולית שבחצר...סיפור אמיתי המבוסס על שקרים, על חיים ללא מוצא, על מלכודות דבש, על קורבנות תמימים ועל תעצומות נפש. מלא בניגודיות של ריאליזם חד מול פיוטיות וכשפים, שירי עם ודימויי טבע, זרדים ורוחות, דמעות של נשים בספלי תה של גברים. "באר משאלות. כישוף. קמע. קסם", ובסוף "כל אחד מוצא לו עץ". מיוחד.
23. סרט לבן על כיפה אדומה / לימור נחמיאס
3*. שרונה פרוכטר, אחות חורגת לשתיים הקודמות, פחות מוצלחת אבל נורא משתדלת, לפעמים יותר מדי. הבחורה בת 33, בת דמותה של כיפה אדומה, רוב הזמן לא אפויה, מודעת לתכונות המחץ שלה ומדוע אף אחד לא מתייחס אליה ברצינות, ובכל זאת מתעקשת להתמיד בגרסה המבולבלת והמסתבכת הזאת כי אחרת מה? יהיה משעמם. אז שרונה שלנו מספקת מנות הגונות של בידור ו'אקדח מת מצחוק' תרתי משמע, ועל הדרך נחמיאס 'מתלבשת' על נושא כבד, רווי זרע ואלימות, סטיות מיניות, סאדו-מזו למיניהן, ותעשיית סחר בנשים.
בהמשך ל"כיפה אדומה" שיוצאת ליער האפל כדי להציל את חברתה האבודה (רווקה בגילה. לא סבתא, לשם שינוי), מגיע גם יעני-זאב, בעל אוזניים גדולות, הקרוי בכינוי עממי חינני - 'האוזניים') - איש עסקים עשיר ומצליח ביום, ונבל נבזי המצויד במזוודת עינויים בשעות הפנאי.
הספר יצא לאור ב- 2004, נחמיאס הקדימה בהרבה את ME2, כבר בשני הקודמים שלה (האחיות הבוגרות המוצלחות) היא דורכת על אשכים ומסרסת נבלים, נוקמת את נקמת האישה המשוגעת. לא לכולם זה בא בטוב אבל היא לא עושה חשבון. כאן קצת עלה לה השתן לראש, קצת הלכה לה לאיבוד המקוריות, והתוצאה בהתאם.
24. עדות שמיעה / ברנרד הופשטטר
5*. עצוב לראות שספר כל כך טוב שוכב כאן זנוח כמו אבן שאין לה הופכין, אולי בדיוק כמו גיבורו הראשי, קטוע רגל, משותק למחיצה, עיוור והוזה, עם שריפה בחזה ובור בלב, ממהר להוריד סלע קיומי שמוחץ את נפשו, מגיל שהוא זוכר את עצמו, בתחושת אפסיות ותלישות, נזרק ממקום למקום, ממדינה למדינה, ממוסד לקיבוץ ולמוסד אחר, מתפרע, משתולל, מרטיב במיטה, נדחה שוב ושוב על ידי אנשים קרובים ורחוקים, מחפש נחמה. קבלה. אהבה. משפחה. האחות הגדולה, המטפלת, אימא מחליפה, נושאת שק עלבונות משלה, וגם האחים האחרים סופגים פגיעה ישירה וגוררים את עצמם על פני החיים כמיטב יכולתם, עד שנשאר רק להשמיע עדות על חיי תלאות של משפחה אחת, מלחמות רבות ותבוסות בלב. ספר עמוק, עשיר וכתוב ביד בוטחת של סופר מוכשר, וקשה להאמין שזה ספר ביכורים: בשל, נפלא, קורע לב.
25. פגישה בקצה הערב / רחל טלשיר
4*. "לא תיארתי לעצמי כמה מעייף להיזכר ואיך זה לשבת ולהיזכר כשאין לאן לברוח. לא ידעתי שאפשר להתמעט כל כך, לא שיוויתי את פני הבאים, פניה של הזקנה שתבוא במקומי – אף ופה ועיניים – מול רוחי. לאן שלא אלך הזיכרונות תמיד אתי, כמו מאהב פגוע, מאהב שחיכה בקוצר רוח לתורו ואגר תסכולים ואכזבות. עכשיו אני שלו, נתונה לגחמותיו, תלויה במזגו, שבויה. אי אפשר להגיד עליו, על הזיכרון שלי, שהוא מתנהג באצילות. לא. הוא בהחלט תובע את עלבונו ורוצה את כולי לעצמו, ולפי הקצב שלו. הוא עקב אחרי מספיק זמן ויודע שאפסו דרכי המילוט."
26. פעם כשהיינו גדולים / אן טיילר
4*. אישה בת 53 מתנערת משגרת יומה הרועשת ומנסה לעשות אחורה-פנה כי היא מרגישה פתאום שהפכה לאישה זרה לעצמה, מזויפת, תיאטרלית ומְרַצָּה. כמו בספרים רבים אחרים, היא מהרהרת באותן שאלות ומדמיינת 'מה היה קורה אילו', האם חייה הם החמצה ומה עושים עכשיו? התקציר מבשר שזה הרומן ה- 15 של הסופרת, ואכן מורגשת בו בשלות וכתיבה בוטחת ואמינה, לא נגועה ברגשנות יתר או בנוקשות מרוחקת, מביאה סיפור די בנאלי בצורה שגורמת להמשיך לקרוא, גם כשברור ששום דבר מסעיר לא יקרה כאן. מצד שני, יש לי חשד קל של 'קראת אחד – קראת את כולם': דפוס של משפחה אמריקאית רעשנית וחצופה מבולטימור ככל הנראה יחזור על עצמו בשינוי אדרת ביתר הספרים של גברת טיילר.
27. פרשת קוליני / פרדיננד פון שיראך
4*. בסגנון יבש וכמעט נטול כל רגש נפרשת הפרשה של איטלקי אחד – פבריציו קוליני – אשר רצח בדם קר אדון גרמני מבוגר ומכובד, ולמרות שלא היו לו לכאורה שום סיבה ומניע, לא קשה לנחש מדוע עשה זאת. הספר מספר סיפור מדהים אף כי הוא רחוק מלהצטיין מבחינה ספרותית; הוא חושף את 'נפלאות' שיטת המשפט הגרמני ואיך היא אפשרה לרוצחים נאצים להתחמק מעונש בדרך חוקית ולגיטימית, איך 'פושעי שולחן הכתיבה' – אלה שהיו אחראים על משלוח מאות אלפים אל מוות בייסורים בהינף חתימה, קיבלו חנינה רשמית מתוקף התיישנות, ואף אחד לא עצר לחשוב איך זה יתכן, הרי חוק זה חוק וגרמנים אלופים בציות לחוקים. הסופר הוא נכדו של אחד מראשי המשטר הנאצי שהיה אחראי על הנוער ההיטלראי – ירושה שהוא יוצא להילחם נגדה דרך כתיבה צנועה אך משכנעת ומשפיעה לא פחות מתיאור זוועות השואה. חודשים ספורים לאחר צאת הספר בשנת 2012, שרת המשפטים של גרמניה מינתה וועדה של משרד המשפטים הגרמני לבחינה מחודשת של התקופה הנאצית.
28. קונטרפונקט - הספריה החדשה # / אנה אנקוויסט
29. רצים כמו משוגעים / שלמה שלטון
4*. **אל תנסו בבית**: יום אחד קמתי והעמדתי פנים. לקחתי את הפנים שלי, העמדתי אותם ועשיתי מה שבא לי. השתוללתי, התפרעתי, והפנים שלי עמדו. בכיתי, ייללתי, אבל אף אחד לא שם לב, כי הפנים שלי עמדו כמו שצריך. אני יודע להעמיד פנים, וכשאני מעמיד אותם – זה מושלם. אף אחד לא יודע להעמיד פנים ככה. זה גם לא משהו שאפשר ללמוד. או שיש לך את זה או שאין. זה מתת אל.
באותה רמה בדיוק אני גם יודע לצאת מדעתי. אני יוצא מדעתי, ואף אחד לא מעלה על דעתו שיצאתי ושאני כבר לא שם.
אבל הכי קשה לי להשביע רצון. את הרצון שלי, אני מתכוון. הרצון שלי לא שבע אף פעם. וכמה שאני מתאמץ ומשתדל אני לא מצליח להשביע אותו. בסוף החלטתי להשלים עם זה. מה לעשות? יש לי רצון כזה שלא שבע אף פעם.
אז אני מעמיד פנים שאני שבע רצון ויוצא מדעתי.
30. שבועת שקר - לוקאס פייג' #3 / רוברט פובי
3*. 'הוא הבין שהחיים הם אוסף של תרחישים גרועים'...
31. שנאה - סיפורים מהשואה בפולין / סטניסלב סרוקובסקי
4*. "לא תהסס לבצע פשע ולו החמור ביותר", "בשנאה ובעורמה תקביל את פני אויבי האומה שלך" – מתוך 'עשרת הדברות של הלאומן האוקראיני". הוא מחניק וחוסם את קנה הנשימה כמו נעל צבאית שחורה מרובבת בבוץ הנוחתת על הגרון, זה אחד שחייבים להמשיך לקרוא גם כשנחנקים מהזוועות, מגופות אנושיים שנקרעים לגזרים באודם בחיים, לשונות ואוזניים חתוכות, איברים פנימיים שנשפכים על אדמה חרוכה. גם יהודים אבל בעיקר פולנים, מאות אלפי פולנים שנטבחו בידי האוקראינים המשולהבים בשנאה תהומית ומצוידים בקלשונים, גרזנים, רובים ואכזריות מפלצתית שהיא התחמושת הכבדה ביותר. כששאלו את הסופר האם לא חושש לחייו בעקבות פרסום הספר, הוא ענה 'אבל אני מוכרח. חייב אני לכתוב זאת...זה תקוע בבשרי כמו שבב-עץ מחודד." ועכשיו הוא תקוע במוחי, וזאת מטרתו. לא לשכוח מה אנשים מסוגלים לעולל אחד לשני.
32. שעת השקרנים / יערה שחורי
מתחיל בציפייה למשהו טוב באמת, עם כתיבה מדויקת ועשירה, שתי דמויות מתוסבכות + כד אפר של אמא דומיננטית מדי, גם אם היא כבר לא בחיים. מעמוד 50 לערך זה מרגישים צליעה והיגררות אפילו שהמרכיבים לא השתנו, משהו בחזרתיות ובסובב ומסובב, וכך מקרטעים עוד 30 עמודים ואז שואלים למה בעצם...מעניין שיש 11 חותמות של ספריה ואחרי עמוד 30 הספר נראה בתולי באופן מחשיד, וזה קצת מנחם כי בכל זאת – לא נעים.
33. שתהיי לי הסכין / דויד גרוסמן
1*. יאיר יהיר קשקשן פטפטן מלא בעצמו ובאוויר חם.
|