כנראה שלא הבנת את הביקורת שלי. קראתי בחיי הרבה ספרים העוסקים הן במלחמת העולם השנייה והן בשואה עצמה. מומיק, שאינך קראת, כתוב בצורה זוועתית. הוא כתוב, כפי שציינתי, כפסקה אחת שלא עוצרת. דוד גרוסמן כשל בהעברת המסר שלו. זה לא הנושא, זה הביצוע. מומיק, לפי דעתי והתרשמותי שכן קראתי את הספר עד סופו, הוא סיפור שכתוב בצורה שאינה reader friendly. כדאי שתקרא את הספר לפני שאתה מאשים אותי ואת בני דורי בשכחה.

חבל שזו דעתך! נראה שאת צעירה לכן מתקשה להבין. מי שחי בעת ההיא זוכר את עומק הטראומה של של ניצולי שואה. אני למדתי בכיתה שלמרבית התלמידים לא היו סבים , לא היו סבתות, לא היו דודים. חלק ניכר מתלמידי הכתה היו בנים לניצולי שואה. אם קראת את ספריה של גילה אלמגור על ילדותה זו אותה תקופה זו אותה ילדות אומללה. בצל הורים החיים בסיוט. שלילה אינו לילה, שהבית הופך למחסן של גרוטאות כי אולי יהיה בהם צורך. שלחם ובכלל אוכל לא זורקים למרות שמעלה עובש. אסור לשכוח זאת לכן נראה לי שאת טועה בגדול. וזה אפילו פוגע בעיקר הביטוי "ברוך שפטרנו" כי אסור לנו לשכוח. לא קראתי את הספר אבל אני בטוח שדוד גורסמן הבין וכתב זאת באופן הטוב ביותר. כדי שאת ובני דורך לא תשכחו.