בלו-בלו

בלו-בלו

בת ממרכז

הביקורת האחרונה שלי באתר על המחזה "אדם" נמחקה ללא שום הודעה מראש בטוענה שהיא פוגענית.
אז בינתיים אני לא כאן. לאלו מכם שיש את המייל שלי אשמח מאוד לדרישת שלום מדי פעם.



» דירגה 557 ספרים
» כתבה 166 ביקורות
» יש ברשותה 383 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 7 שנים ו-2 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה אתמול
» קיבלה 4166 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של בלו-בלו

» מדף הספרים (4 מתוך 383)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 557)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 166 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

ביום רביעי, ערב יום השואה, חזרתי הביתה מהעבודה אחרי הצהריים. בבית מצאתי את חמותי משגיחה על בנותי. היא החזיקה בידה נר זיכרו... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


לקראת יום השואה הקרב ובא, החלטתי לשוב ולעלות את הביקורת הזו, לאחר שנמחקה ע"י מנהלי האתר, ללא התראה. כשערערתי על ההחלטה נאמר... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


בראבו! זו המילה הראשונה שעלתה על דעתי אחרי סיום הכרך האחרון של הרומנים הנאפוליטאנים. התחלתי לקרוא את הכרך הראשון – הח... המשך לקרוא
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


הפעם הראשונה שבה חגגתי את חג ההודיה האמריקאי היתה דווקא בישראל. התאספנו כל המשפחה בביתה של אחותי, עם תרנגול הודו עשוי כהל... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-8 חודשים


"מה זה הספר הזה?" שאל בעלי "אני מכיר אותו?" "זה ספר סיפורים של סופרת ישראלית שגרה כבר שנים בקנדה, איילת צברי" "איילת צברי?!! מ... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-8 חודשים


ביקרתי אתמול בבית הורי. הדירה ריקה, כבר כמעט שלוש שנים, מאז שהם נפטרו בהפרש של חודשיים זה מזו. הכל נראה כאילו הם עומדים להי... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-9 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

# # ספר מתח שעל הכריכה הקדמית שלו כתוב "מבריק, מותח, מענג" הוא החשוד העיקרי. שמה של הגיבורה נכתב בדם(!!!) שימו לב, ליד גופת אמה... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


ללא סייג אפשר לקבוע כי זהו הספר הטוב ביותר בסדרה עד כה. בחלק הראשון פנדורין הבוגר, בשנות החמישים לחייו, מנסה ללכוד מרגל יפ... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


ישבנו כולנו בחדר של מאגר המידע במחנה המעצר עתלית. המדריכה שאלה אם למישהו יש קרוב משפחה שהיה מעפיל וכולנו דחקנו באמא שלי ל... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


מעולם לא היתה לי חמות וגם לא תהיה לי, והחמות שאני מכירה, הלוואי וכל החמות היו כמותה! את מאירה ברנע-גודלברג אני מכירה מהרש... המשך לקרוא
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


בימים אלה אני עסוקה במחשבות רבות, בין היתר עסוקה בסבים שלי ובמצבם הרעוע. אני מנסה לבקר אותם ככל האפשר אבל כל ביקור גורם לי ... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


# אנחנו לא עוסקים עוד בשאלות של מוסר, בדיונים על טוב ורע, במחשבות על איך מגיעים לטוב ואיך נמנעים מרע. בעבר הנושא הזה העסיק ... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

היה לי שבוע לא מזהיר. הסיבות לא כל כך משנות, ואולי הן כן משנות אך אני מעדיפה להתעלם מהן.
השורה התחתונה – שבוע לא מזהיר.

בדרך כלל אני כותבת על רגעי השפל, למרות שהתעמקות בהם מדכדכת אותי. כאילו שאם אערוך עם עצמי חשבון נוקב ואנבור בעומק קרבי אצא מחוזקת מהעניין. אז הפעם החלטתי לכתוב על רגעי שיא, או לפחות על רגעים קטנים ומשעשעים. למעשה, בהסתכלות נכונה כמעט תמיד ניתן למצא רגעים כאלו.
היום היה לי קטע טוב קטן כזה, שמתאים לי לפספס. לא טוב כמו "או-מיי-גאד זכיתי בלוטו" ולא טוב כמו "הנסיך-הציע-לי-נישואין-והוא-לא-צפרדע", אלא טוב קטן כזה, חם ואנושי.

יצאתי לסדר משהו, ולהפתעתי הכל נגמר מהר מכפי שציפיתי. זה אמר שהתפנתה לי שעה לפני הדבר הבא שתכננתי. רציתי להכנס לבית קפה ולקרוא בשקט, אך ליד בית הקפה ראיתי איש זקן עם לוח שח. הוא מפתה אנשים לשחק נגדו בליץ-שח, המפסיד משלם עשרה שקלים. בניגוד גמור לאופיי הזמנתי אותו לשחק. תוך כדי משחק התבוננתי בו: כבן 65, לבושו ישן, גילוחו מוקפד, עיניו עצובות וקצת מודלקות. רזה מאד, בעל ישיבה כפופה. הוא שיחק טוב ממני. אני עשיתי כמה טעויות שלא מתאימות לי, פעם הייתי משחקת לא רע, ומערך ההגנה שלי היה רעוע. ראיתי עליו שהוא יודע שתוך מהלכים ספורים הוא מחסל אותי. רציתי לכפות מט מהשורה האחורית, בובי פישר סטייל, אך הרגלים שלו סודרו באלכסון יפה שלא איפשר לי להכנס להקרבה הראשונית. להפתעתי, הוא שבר את הפורמציה הרגלית ואיפשר לי, בעיכוב של מהלך,לבצע את התכסיס שתכננתי. הייתי בטוחה שהוא מכין לי גמביט, אך לא הצלחתי לגלותו. החלטתי לזרום. צריח מכה רגלי, הוא מכה אותי באגף השני, ואני מתחילה בשורת איומי שח. זה עבד – הוא הפסיד.

הניצחון הקטן הזה שמח אותי, אבל משהו במשחק היה מוזר. שאלתי אותו איך הוא פיספס את היערכות הצריחים שלי אחרי שביצעתי הצרחה. הוא הסיט את מבטו. רק אז הבנתי שהוא נתן לי לנצח. שאלתי למה והוא אמר שנראיתי לו מאד עצובה והוא רצה לשמח אותי.

זה באמת שימח. יותר מאשר נצחון אמיתי. פשוט שימח אותי. לסתם מישהו זר ברחוב היה אכפת שאני עצובה. אז כנראה שלעולם לא אהיה אלופה בשח, ואולי אני לא מתכננת היטב את זמני העבודה שלי. ובכל זאת, שמחתי היום.
נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים
כיצד אתאר את היום ההוא, יום בו הבנתי שהכל אפשרי והחרדות שלי לא מחסנות אותי מרע אמיתי. זה התחיל מסתם תלונה של רומי על צריבה בשתן שלוותה בחום גבוה. היא הייתה בת שלוש וחצי. חרדתית ומפוחדת מיהרתי איתה למוקד.
במוקד מקבלת אותנו פקידה מפוהקת בדלפק הקבלה. "כן?" היא שואלת אותי משועממת, "במה אני יכולה לעזור ?"
"הילדה מתלוננת על צריבה בשתן ויש לה חום מעל 40," אני עונה בלחץ.
"אהה" היא עונה בחוסר עניין, מקלידה את דברי באיטיות מרגיזה, נזהרת על המניקור הצרפתי שלה.
אני לא מתאפקת, יודעת שעוד רגע אתחרט על דברי "בגן של הילדה יש שפעת חזירים, זה יכול להיות קשור?"
ההבעה המשמימה נמחקת מעל פניה באחת. בזריזות מדהימה היא קוראת לשתי אחיות ורופא. הם מתלחשים ארוכות ומצביעים עלינו. אנחנו נשלחים לחכות עם מסכות על פנינו בחדר 101.
באזני מתנגן שוב ושוב המשפט "אתם המתים".
לאחר נצח שכולל תישאול על ידי שלושה רופאים, חתימה שלי שהילדה לא סובלת משום תסמונת של שפעת חזירים, אנחנו מופנים לבדיקת שתן פשוטה. ההמתנה לתוצאות אף היא אורכת נצח. רומי כבר מאבדת את הסבלנות. היא מסתובבת בין החדרים ואני רודפת אחריה במתח, מפחדת שתדבק במשהו. לבסוף היא מבקשת חבילת סוכריות מהמכונה האוטומטית שבפינה. אני נענית לה בתנאי שתשב לידי. היא בוחרת עטיפה ובה חמש סוכריות על מקל. ירוקה, אדומה, צהובה, לבנה, וכחולה. אנחנו יושבות על כסאות הפלסטיק האדומים שבכניסה למעבדה. היא מתלבטת במה לבחור, ורוצה לאכול את כולן. אני מתוחה מכדי להתווכח. היא אוכלת אותן בזו אחר זו, מאושרת בעליל. יש בה כל כך הרבה שמחה גלויה מהסוכריות הללו עד שממש כל מי שעובר שם מחייך אליה.
התוצאות מגיעות. אנחנו מגלים שאין שום דלקת. רק קצת גלוקוז בשתן.
"זה שום דבר," אומר הרופא, "העיקר שזו לא שפעת חזירים."
"ובכל זאת" הקשתי, כהרגלי לא מוכנה לקבל שום תשובה כפשוטה, "מה יכול לגרום לסוכר בשתן?"
"היא לא בצום, נכון? אז זה כלום."
מוחי כבר מתחיל לחשב חישובים, משתמש בידע שצבר משנות הפוכונדריה מרובות, שלי ושל אמא שלי. סוכר בשתן. זה אומר שהסוכר בדם הוא לפחות 180 לפני שהכליות מפרישות את עודפי הסוכר לשתן. היא לא אכלה, רק שתתה חלב. זה לא יתכן.
אני לא מתכוונת לוותר כל כך מהר, ביחוד לא אחרי שחיכיתי זמן כה רב. "היא רק שתתה מעט חלב," אני ממשיכה. "נו, אין לה כלום," אומר הרופא, "למה את מחפשת מחלות מדומות."
אנחנו הולכים משם. ליבי כבד. סוכרת. זה לא באמת יכול להיות.

הימים הבאים הם סיוט. אני לא מפסיקה לחשוב שאולי זה בכל זאת. אני בטוחה שאני כרגיל סתם הסטרית ולכן לא לוקחת אותה לבדיקת סוכר. רוצה לחסוך לה את הדקירה המיותרת הזו. לבסוף אני מחליטה להגיע לרופא שלה ולבקש הפניה לבדיקת סוכר. הוא שומע את הסיפור ומשוכנע שאין בכך כלום. הוא מושיט לי הפניה בכל זאת – מי יכול לעמוד בפני אמא לחוצה, ומושיט לרומי סוכריית טופי צהובה. היא מבקשת שתיים, ומקבלת גם אדומה. אני יוצאת מהרופא בתחושת הקלה אדירה. אני יכולה שוב לנשום.

תחושת ההקלה שלי זמנית בלבד. כבר בערב המועקה שבה ביתר שאת. מכיוון שאני לא מסוגלת להניח לנושא אני מייד בודקת ברשת מהם סימני סוכרת נעורים. אני מגלה ששתיה מרובה, תכיפות במתן שתן, הרטבה בלילה, וירידה במשקל הם הסימניים המיידים. לרווחתי לרומי אין אף לא אחד מהסמפטומים הללו. להיפך – אני תמיד צריכה לריב איתה כדי שתשתה. היא מעולם לא הרטיבה בלילה מאז שהיא גמולה. ובכל זאת גל חרדה גואה בי.

שלושה שבועות עוברים להם תוך עינוי מתמשך. חרדה תמידית אופפת אותי. אני כל כך חרדה שאני לא שמה לב שחרדה ברמה כזו לא אופיינית אפילו לי. אני כל כך חרדה שאיני מבחינה בכך שילדתי אינה כתמול שלשום. רק בהבלחות של שפיות אני רואה שפניה נפולות, שמשהו הולך ונהרס בה. זה מבהיל אותי ואני חרדה עוד יותר ולא עושה דבר.
המציאות מכריחה אותי לפעול. הסמפטומים מתגלים בזה אחר זה, כמו לפי הספר. אי אפשר להתכחש יותר לאמת.
"תראי איזה פלא" מקדמת יעל את פני ביום ראשון כשאני מגיעה לקחת את רומי מהגן. "היא סיימה לשתות את כל הבקבוק" היא מודיעה בגאווה. כל הקיץ היא רודפת אחרי רומי שתשתה, ללא הועיל. היום היא הצליחה. ליבי מחסיר פעימה. "את לא שמחה שהיא גמרה את הבקבוק?" היא מתפלאת. לא אני ממש לא שמחה. אני חרדה. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה מקרה בלבד. אוגוסט. חם. הילדה צמאה.
התסריט הזה חוזר על עצמו גם למחרת. בכשרון רב אני מצליחה להישאר עיוורת ולהדחיק. בערב של אותו היום רומי מתעוררת משנתה וממהרת לשירותים. "זה סתם" אני מנסה להרגיע את עצמי. היא פשוט שתתה הרבה. אני מנסה לא לראות את פניה המעונות של בתי כשהיא קמה.
ביום שלישי היא ממשיכה להרבות בשתיה ושוב מתעוררת בבעתה בלילה לשירותים.
משהו ממש לא בסדר.
ביום רביעי אנחנו הולכים לפארק שעשועים. רומי משחקת ומשתוללת. אני יושבת בצד וצופה בה. רומי מבקשת לשתות. שוב ושוב ושוב.
בלילה היא מתעוררת פעם נוספת ורצה לשירותים. היא לא מספיקה והפיפי בורח לה במכנסיים, בדיוק ליד האסלה. היא פורצת בבכי. אני מחבקת אותה ומנחמת, משתדלת להחביא את דמעותי ולא מצליחה. אי אפשר להתעלם עוד.

למחרת, יום חמישי, אנחנו מגיעים למעבדה. מסתבר שזו בדיקה ורידית.
"זה לא יתכן שאי אפשר לקחת דגימה מהאצבע," אני מתעקשת, "הרי ישנם מכשירים ביתיים שעושים את זה. זו ילדה בת שלוש וחצי."
"גיברת, זה מה שעושים פה," עונה לי אחות במבטא רוסי כבד, "תחליטי, רוצה או לא. אין לנו כאן כל היום."
רומי בוכה. משכיבים אותה על המיטה, קושרים את ידה כדי לקחת דם. ארז אוחז בה בצד אחד, אני בשני. אני רואה את הפחד בעיניה. השתקפות פחדי שלי.
זהו. אנחנו משוחררים. נותר רק לחכות לתשובות. רומי רוצה גלידה. אני מנסה לשחד בצעצוע, ליתר בטחון. אחרי שקניתי לה ברבי נוספת היא עדיין רוצה גלידה. אני נכנעת וקונה, מתבוננת ברומי המלקקת את הגלידה המתוקה בתאווה, ומר לי.
כשאנחנו חוזרים הביתה אני ממהרת למחשב לבדוק אם הגיעו תוצאות הבדיקה. כל אותו הערב אני בוהה במסך החף מתוצאות. לבסוף יש תשובה. באדום עז על גבי מסך, רחוק מאוד מהגבול העליון של הנורמה. 168 בצום. אין דרך אחרת לפרש זאת. אשר יגורתי בא לי. סוכרת.

ליבי דופק בחוזקה. ליבי מפסיק לפעום. אני אוחזת בשולחן, כאילו יציל אותי. זו לא חרדה הפעם. זו מציאות. אין לי מושג איך להתמודד עמה. זה לא יכול להיות. העולם מתמוטט. לא יתכן שקורה לה משהו רע באמת. החרדה עוזבת אותי ואני מתמלאת פחד ועימו תחושת הקלה. אני שפוייה. זו המציאות שהשתגעה.

השעה כבר מאוחרת והרופא לא נמצא. אני כל כך דואגת עד שאיני מעלה בדעתי שהמצב רע באמת ויש למהר למיון. אני מחליטה לחכות ולבוא לרופא בבוקר, ומסתפקת בלחרוד בינתיים. כאילו שאם אחרוד מספיק אשוב לחיי הקודמים.
הלילה נמשך ונמשך. אני לא יכולה לעצום עין. רומי ישנה בחוסר מנוחה. פניה מעונות. אני מעבירה יד מלטפת בשערה. אין לי שום הקלה. ובאותו הזמן ילדתי נמצאת בסכנה אמיתית. קטונים מצטברים בה והיא עלולה להיכנס בכל רגע לחמצת. עוד אין לי מושג. הגילוי שחשבתי שהוא הסוף הוא רק התחלה של חיים אחרים לגמרי.

בבוקר אנו ממהרים לרופא. אני משאירה את רומי בצום, שמא תצטרך בדיקת דם נוספת. היא בוכה, אבל אני לא משנה את דעתי. צדקתי נוסכת בי כוחות חדשים.
כשאנו מגיעים לרופא הוא כבר מחכה לנו, פניו חמורות סבר. הפעם הוא לא אומר שאלו שטויות.
"אני בדיוק מסתכל בתוצאות הבדיקות שלה שהגיעו אלי. זה לא נראה טוב. נתתי לך את ההפניה כבר לפני שלושה שבועות. למה חיכית עד עכשיו?"
"אמרת שזה שום דבר, ולא היו שום סימפטומים." גם בפניו אני מרגישה צורך להתגונן במקום לכעוס. גם את אשמתו אני לוקחת עלי, והרי הוא זה אמר שאין טעם ללכת לבדיקה.
"יש אפשרות שזה משהו אחר?" אני שואלת בתקווה מדומה. אני יודעת את התשובה.
"לא" הוא פוסק. "זה חד וחלק סוכרת."
רומי מתבוננת בנו במתח. היא שותקת.
הרופא מפנה אותנו מיידית למיון בשניידר. באחת עברנו מעולם הבריאים לזה של החולים.
אני מגיעה לדלפק הקבלה. "חשד לסוכרת," מישהי אומרת בקולי. רק חשד. חף מפשע עד שלא יוכח אחרת.
בדיקת הסוכר השניה בשניידר עומדת על 136 בצום. תקווה מדומה גואה בשנינו. לא נורא, אולי קצת גבוה, גבולי. אנחנו נשלחים החוצה לתת לרומי לאכול ולחזור למדידה נוספת. אני שולפת מתיקי שקית של דובונים ונותנת לה. רומי מחסלת אותה בחדווה, שמחה להיות שוב באויר הפתוח.
המכשיר מצפצף "high". הרופאה והאחות מחליפות מבטים. הרופאה מחליטה לחזור על הבדיקה. שוב "high". "מה זה אומר?" אני שואלת, למרות שברור שטוב לא יצא מזה. high" זה מעל 500" הרופאה עונה. היא מעבירה יד מלטפת בשערה של רומי ומביטה בי ברחמים.
אנחנו נשלחים לאישפוז.
במחלקה אני נאלצת לחזור על הסיפור שגרם לי לחשוד בסוכרת.
"הגעתם ממש בזמן. לילדה אין שום נזק. זו מחלה שאפשר לטפל בה ולחיות איתה. מזל שזיהית את המצב בזמן. ילדים בגילה מגיעים לאישפוז כאשר הם כבר בסכנת חיים. הצלת את הילדה שלך."
בחדר המוקצה לנו רומי מקפצת בעליזות על המיטה. "זה מלון במקום אמירים שלא נסענו? יש פה רק מיטה קטנה בשבילי. איפה המיטה שלך ושל אבא?" התמימות שלה מכה בי בכאב. אני חורקת שיניים ומחבקת אותה. די, כבר אסור לבכות.

הימים הבאים עוברים עלי בעירפול חושים. מושגים חדשים נתכים עלי. היפו. היפר. 8-9 מדידות סוכר, ביום ובלילה. זריקות אינסולין. בדיקות אצטון בשתן. מה מותר לאכול, מה אסור. אני לומדת להזריק לה בעצמי. אני חורקת שיניים ומזריקה. אין ברירה. אני מודדת סוכר ובכל פעם עדיין מקווה שזו טעות. והפחד האיום – ילדתי עלולה בכל רגע להתעלף לפרכס ואפילו למות כשרמת הסוכר שלה יורדת, אם לא תטופל בזמן. אני לא מסוגלת לישון כמעט בכלל. מוכרחה לרוץ ולבדוק בכל רגע אם היא עדיין נושמת, כאילו היתה תינוקת בת יומה. ובכלל, השינה מפחידה אותי יותר מן הערות. בכל פעם שאני נרדמת רומי שבחלום היא ילדה בריאה. הכל כרגיל. ואז אני מתעוררת במכת כאב איומה. המציאות שלי היא חלום בלהות.
כשאני מסתובבת סהרורית מחוץ לחדר בשתיים לפנות בוקר אחת האחיות מובילה אותי למטבח מושיבה אותי ומוזגת לי כוס תה. אני שותה בלהיטות, אפילו שאני לא יכולה לסבול את המשקה הזה.
"את תצטרכי לחזור לחיות," היא אומרת לי, "בשבילה." "את צריכה שהיא תהיה ילדה רגילה. תראי איזה מותק יש לך, ממש אוצר. ברור שקיבלת מכה נוראית, אני לא אומרת שלא. אבל זו מחלה שחיים איתה. היא לא תמות, היא תחיה כרגיל. שלחתי היום שלושה ילדים לאונקולוגית. את יוצאת עם סוכרת."
תודה לנה.

ממרחק הזמן שעבר הכאב מטשטש קצת. ובכל זאת, הזיכרון החזק ביותר שלי מבית החולים הן קרני השמש החודרות בכוח דרך שמשת החלון במסדרון, מלהיטות את הדמעות השוטפות את פני. שמש רעה של אוגוסט.

נכתב לפני 6 שנים
4.
נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
אני יוצאת מההוסטל וממהרת לאוטו. שתיים עשרה שיחות שלא נענו, ועוד שלושים ושתיים הודעות מחכות לי בטלפון הנייד. שלוש שעות הייתי במרתף של ההוסטל ולא היתה קליטה. אני סורקת במהירות את ההודעות תוך כדי כניסה למכונית. בחוסר תשומת לב אופייני אני סוגרת את הדלת על כף רגלי השמאלית. אוף. למה דווקא היום באתי עם הסנדלים. פלסטר. היה לי פלסטר באיזשהו מקום. אני מרימה את התיק מהמושב שלידי ופותחת את הרוכסן. הטלפון נפל. אני מתכופפת ומוצאת אותו מפורק – הבטריה מנותקת וכרטיס הסים בחוץ. אני מרכיבה במהירות ומגלה שכל רישומי השיחות נמחקו. טוב, ממילא יחפשו אותי שוב. מבט בשעון. רבע לארבע. עוד כמה דקות הדלת תפתח בסערה והדר תיכנס הביתה, הילקוט הכבד שלה נגרר מאחוריה. הבטחתי לה שאני אהיה בארבע.
"אמא אמא את כאן?" היא תצעק ואני שוב לא אהיה. הפרצוף הזוהר שלה יכבה ברגע ושוב יתקבע עליו עיקול הפה השמור רק לי.
אני מוכרחה להגיע בזמן. בארבע ועשרים כבר מחכה ל המטופל הראשון. הדר אמרה שיש לה מה להגיד לי. שזה חשוב.
רמזור אדום. המכונית שלי מצפצפת. כנראה שהראש שלי צנח רק לשניה. סוף סוף ירוק. אני מאיצה למאה בשלוש שניות, כאילו אני נוהגת במכונית מירוץ ולא ביונדאי משפחתית. הטלפון מצלצל. שיצלצל. אני מציצה רק לראות מי זה. חווה. מה היא עוללה הפעם. אני משתיקה. איתי רצה שאני אקנה משהו בדרך הביתה, אני רק לא מצליחה להיזכר מה. צליל של הודעה. "איפה את?" שואלת הדר בנייד שלי. "עוד שתי דקות בבית" אני מסמסת. "חסר לך שלא!" עונה הנייד שלי בתוכחה. שני רמזורים כתומים כהים וגלגל שמאל שמשתפשף על אי תנועה ואני בבית.
אני מחנה במהירות, מתעלמת מזה שהאוטו רחוק מהמדרכה, ועוד באלכסון.
"אני בבית," אני צועקת ויורדת לקליניקה. יחזקאל מחכה לי ליד הדלת. הוא הקדים.
"עוד רבע שעה אני איתך."
"אז את כן בבית?" הדר פותחת את הדלת מבלי לדפוק קודם. הפנים שלה מעוננות.
"משהו דחוף?"
"יש לי אסיפת הורים היום! בטח שכחת!"
"אכפת לך שאבא יבוא לאסיפת הורים?"
"ידעתי. את תמיד שוכחת!"
"מצטערת מתוקה, אני כוננית. אני מוכרחה לעבור דרך המיון."
"תמיד יש משהו. לא אכפת לי. ממילא כשאת באה את רק עושה בושות."
"למה?"
"בפעם האחרונה שבאת לבשת חליפה צהובה! מי לובש צהוב לאסיפת הורים?! לובשים שחור, כחול. צבע נורמלי. רק אמא שלי מוכחה לעשות כניסה כזו שכולם ישימו לב. וגם אחרת! ויעל חיכתה רק לך!"
אני נזכרת ביחזקאל היושב כפוף בכורסא וכוסס את ציפורניו.
"נדבר אחר כך?"
היא שותקת, יוצאת וסוגרת את הדלת אחריה. אד האכזבה שלה תלוי ועומד באויר החדר.
דפיקה בדלת. "הדרי, אחר כך, טוב!"
ראש מתולתל נתחב ברווח שבין הדלת למשקוף.
"חווה, לא זכור לי שקבענו!"
"לא, אבל אני ממש מוכרחה לראות אותך. עכשיו."
"טוב, נו, עוד ארבעים וחמש דקות," אני מתרצה. זה יהיה מהיר יותר מאשר להתווכח.
"צריכה לדבר איתך עכשיו! עכשיו! עכשיו!"
"אי אפשר עכשיו" אני מתחילה, ואז שמה לב שחוה נסערת מאוד, שהחצאית שלה פרומה והרוכסן פתוח.
"מה קרה?"
"איבדתי את הטלפון. גנבו לי את הכסף."
"תכנסי. עוד שניה אני איתך."
אני קמה מהכסא ויוצאת לחדר ההמתנה. "יחזקאל תצטרך לחכות, או שתלך ותחזור עוד חמישים דקות?"
הוא מביט בי פגוע, ממולל את שולי חולצתו. עוד אחד שאיכזבתי היום.
מבלי לומר דבר הוא יוצא.
"אמא שלי מנסה לרצוח אותי!" חווה צועקת מהכורסה. אני שוב אצטרך להתקשר לאמא שלה שתבוא לקחת אותה. שוב היא דילגה על התרופות. אולי צריך להעלות לה את המינון של הסרוקוול.
אני מוכרחה לקחת משהו לפני שאשמע אותה. רק להקהות, כדי שאוכל לצלוח את המשך היום.
"אני לא מבין איך דווקא פסיכיאטרית כמוך מצליחה לעשות כל כך הרבה טעויות עם הבת שלה" איתי יגיד בערב, כשנשב שפוכים על הספה החדשה בסלון, בעודו מזפזפ בשלט. אני אגרד בציפורן את הלכלוך שהצטבר על המסעד, ואחר כך אבדוק בחרטה אם לא שרטתי בטעות את העור העדין. הרבה שעות של קליניקה עלתה הספה הזו.
"את בטוחה שבחרת במקצוע הנכון?"הוא ימשיך כשאני אשתוק ולא אגיד לו שבתור ראש צוות שמצליח לנהל לא רע תשעה אנשים גם הוא לא מפגין יכולת מרשימה בבית, ושזו בכלל לא חוכמה לבוא הביתה אחרי 12 שעות עבודה ולהעיר הערות. אני גם לא אומר שפסיכיאטר הוא לא הוכחה לבריאות נפשית.
"זה מדהים איך נגמרות לך המילים בבית" הוא ימשיך את המונולוג שלו, "אולי את פשוט לא יכולה להסתדר עם אנשים נורמליים.
"תפסיק לחפור כל כך הרבה" הדר היתה אומרת אילו היתה ערה ושומעת את השיחה הזו, אבל היא תישן, או לפחות תעמיד פני ישנה.

אני מפשפשת במגירת התרופות שלי.
"תמיד יש לך תשובה בכדורים," איתי אומר, לעיתים בהומור אוהב, לעיתים בעוקצנות מושחזת היטב, האינטונציה שלו תלויה בסיטואציה, "מייצב לכל מצב רוח."
למרות חשדנותו הגלויה כלפי הכימיקלים שלי, איתי סידר עבורי את כל דוגמיות הרופא בקופסאות קטנות מלבניות, ועל כל קופסא רשם באותיות לטיניות גדולות את שמה. כמה חפיסות של רמוטיב התגלגלו באי סדר – הן לא מתאימות לקופסאות. איתי שונא שאני רושמת רמוטיב למטופלים. זה מחייב נוכחות תמידית של חפיסות שאינן לפי מידה, ותאריך התפוגה של התרופה הזו קצר. גם אני לא אוהבת במיוחד את התרופה שכן יעילותה מוטלת בספק. היא גבולית במקרי דכאון קלים ולא עוזרת כלל לחרדות. אבל מטופלים מבקשים אותה כי היא תרופה טבעית, ואני יכולה לרשום מרשמים מבלי לקחת את התרופה יחד איתם. רק לפני שבועיים נאלצתי לקחת רספרדל עם מטופל סרבן שטען שאני מרעילה אותו. למחרת קמתי בבוקר עם כפיון שרירים.
"השתגעת לגמרי" איתי אמר, "מה חשבת לעצמך? לקחת כזה סיכון! אולי גם תאשפזי את עצמך יחד איתם!"
ואני שתקתי וחיכיתי להמשך החבוט החביב עליו שאם יגיע פסיכיאטר חדש למחלקה הוא עוד עלול להוציא צו אישפוז גם בשבילי.

אני בולעת כמוסה של למיקטל ושוטפת את שרידיה בכוס מים.
רק אחרי שאני מתיישבת בכורסה אני מבחינה שחווה לא כאן.
"חווה?" אין תשובה. "חווה?"
הטלפון שלי מצרצר. הודעה. "את מגעילה!" מציין הטלפון את מה שיחזקאל לא העז לומר, "לא רוצה לראות אותך יותר אף פעם!"
"רק שתדעי שאני לא מדברת איתך!" נוזף בי הטלפון, הפעם מצדד בהדר.
אני יוצאת מהחדר. "חווה?"
"אני צריכה אצטון!"
הקול שלה מגיעה מכוון האמבטיה של הדר.
"מה פתאום אצטון?"
"מוכרחה להוריד את הלק! אני לא יכולה לצאת לרחוב ככה!"
"חווה, צאי משם מיד!" אני ממהרת לאמבטיה ומוצאת שהדלת נעולה.
"אצטון! צריכה אצטון!"
דלתות ארונות נטרקות בטפיחה קולנית.
אני נשענת על הידית בכל כוחי. נעול. איפה איתי לעזאזל.
"חווה, מה קורה?" אני מנסה לשמור על צלילות. רק שהדר לא תצא מהחדר שלה.
קול מים זורמים. מה היא עושה שם?! רק שלא תטביע את עצמה באמבטיה.
"בוא מייד!" אני מסמסת לאיתי, איפה הוא לכל הרוחות. שוב הוא לא מעלה בדעתו לשמוע.
"אמא, מה קורה פה? אבבבבבאאא!"
איתי מגיע, בועט בדלת. חווה עומדת ובוהה, רגליה מדשדשות בשלולית רטובה של קרם ידיים מהול במים. הוא מרים את חווה ומוציא אותה צורחת ובועטת, חצאיתה מופשלת וירכיה גלויות.
"את קונה לי לק חדש!" הדר מסננת, "ותרחיקי ממני את המשוגעים שלך!"
"אני לוקחת אותה למיון, נדבר על זה אחר כך."

*
לילה. אני דורכת בזהירות, חוששת להדליק את האור. אין זכר למהומה. איתי והדר ניקו הכל. אני נכנסת לאמבטיה. הכל שקט. רק סל הכביסה חסר.
אני הולכת למטבח, פותחת את הפריזר למזוג לי כוסית של וודקה.
על דלת המקרר מוצמד במגנט פתק חדש.
"המשוגעת שלך שפכה קרם ידיים לארגז הכביסה. זרקתי אותו. לא היתה שום דרך להיפטר מהריח."

אני מרוקנת את הכוס לגרון בתנועה חלקה ומהירה. עוד רגע הכל יראה הרבה יותר פשוט ומשכנע. תמהיל נכון של אלכוהול מטשטש, כימיה מבורכת, והשקט שבחוץ.


נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
שירה (בת שנתיים ורבע): "נשפך לי החדר"
אני (נכנסת לחדר שלה כדי להבין, ורואה בלגן על הרצפה): "זה מה שקורה כשלא מסדרים בערב את החדר. בבוקר יש בלגן"
שירה: "נשפך לי החדר!"
אני: "כן, אמרתי לך לסדר!"
שירה: "לא, זה לא זה!"
אני: "אז מה זה?"
שירה: "נשפך לי הבימבה!"
אני מסתכלת על הבימבה שלה ורק אז מבחינה שיש ביני לבין הבימבה שביל לח של עקבות, שהשוליים של בגד הגוף של שירה רטובים, שהבימבה מנצנצת יותר מדי... רק אז נפל לי האסימון והבנתי שאני בשלולית של פיפי...
חבל שלא יכולתי לראות את הפרצוף המטומטם שהיה לי באותו הרגע...
נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
אני מביטה בשעון. רבע לאחת. ממהרת לכתוב עוד כמה מילים אחרונות, יודעת שיום העבודה שלי עומד להסתיים בכל רגע. עוד כמה דקות הדלת תפתח בסערה והדר תיכנס הביתה, הילקוט הכבד שלה נגרר מאחוריה.
"אמא אמא את כאן?" היא תצעק ואני אצא אליה מחדרי, מקווה להספיק עוד לראות את קצה הפרצוף הזוהר לפני שיתקבע עליו עיקול הפה השמור רק לי. ידי שעוד לא הסתגלו ישלחו קדימה לחבק ויושבו פעם נוספת ריקם.
"איך היה בבית הספר? מה למדתם? עם מי שיחקת בהפסקה? השלמת עם מאיה? ירדן עוד חולה?" אפגיז אותה בשאלות הקבועות, פי ינסה להסתיר את מבוכתן של ידי.
"אוף אמא, די כבר עם השאלות האלה, אין לי כוח לענות לך" היא תהדוף אותי, ואני עדיין אהיה המומה מהילדה שצימחה לה כך פתאום לגיל התבגרות מוקדם של תשע.
"יש לך שיעורים?" אני אסוג למחוזות מוכרים בהם לכאורה יש לי עדיין זכות חינוכית לדרוש.
"נו, כבר אמרתי לך, אין לי בכלל שיעורים. הספקתי הכל בכיתה," היא תאמר, מישירה אלי מבט.
"את בטוחה?" אני לא אתאפק ואשאל, יודעת שהיא שוב משקרת.
"כן, בטח, אמרתי לך. תפסיקי לחקור אותי."
אני אתלבט אם לאיים בפתיחת הילקוט ובדיקת המחברות, או לפלוט איזה שקר לבן על אמא של מאיה שפגשתי הבוקר ודיווחה לי על השיעורים של אתמול (לא, אין טעם, הדר יודעת שהיום יש לי קליניקה מהבוקר ולא יצאתי מהבית), או לשתוק ולקוות שיעבור לה.
היא תתבונן בי במבט הנוקב שלה שחודר מבעד לכל התובנות הפסיכולוגיות שלי ותסנן כמו מתבגרת של ממש "מה את חושבת שאני לא יודעת שאת לא מאמינה לי?! לא צריך!" אחר כך היא תפתח את התיק שלה, שעדיין נשאר עומד בכניסה לבית, ותשליך לעברי כמה מחברות. "הנה, תבדקי בעצמך!"
אני אתיישב על הרצפה אפתח מחברת אחר מחברת ואחפש בתוך עטיפות הניילון שלהן עוד מכתב מהמורה.
"טוב, אז שכחתי, אז מה!" היא תענה למה שעדיין לא הספקתי לשאול. "יש שיעורים בחשבון ובאנגלית. את כל השאר סיימתי בכיתה."
הוידוי החלקי הזה יגרום לי לותר על שאר הבדיקה. "נו, אז תעשי שיעורים עכשיו כדי שיהיה לך את אחרי הצהרייפ פנוי" אני אשדל אותה. "אני יעשה כשיתחשק לי! אלה השיעורים שלי!" היא תצעק, משבשת בכוונה את העברית שלה.

אני קמה מהכסא. אני מוכרחה לקחת משהו לפני שהיא תבוא, שאוכל לצלוח את המשך היום. "אני לא מבין איך דווקא פסיכיאטרית כמוך מצליחה לעשות כל כך הרבה טעויות עם הבת שלה" איתי יגיד בערב, כשנשב שפוכים על הספה החדשה בסלון, בעודו מזפזפ בשלט. אני אגרד בציפורן את הלכלוך שהצטבר על המסעד, ואחר כך אבדוק בחרטה אם לא שרטתי בטעות את העור העדין. הרבה שעות של קליניקה עלתה לי הספה הזו. "את בטוחה שבחרת במקצוע הנכון?"הוא ימשיך כשאני אשתוק ולא אגיד לו שבתור ראש צוות שמצליח לנהל לא רע תשעה אנשים גם הוא לא מפגין יכולת מרשימה בבית, ושזו בכלל לא חוכמה לבוא הביתה אחרי 12 שעות עבודה ולהעיר הערות. אני גם לא אומר שפסיכיאטר הוא לא הוכחה לבריאות נפשית."זה מדהים איך נגמרות לך המילים בבית" הוא ימשיך את המונולוג שלו, "אולי את פשוט לא יכולה להסתדר עם אנשים נורמליים. "תפסיק לחפור כל כך הרבה" הדר היתה אומרת אילו היתה ערה ושומעת את השיחה הזו, אבל היא תישן, או לפחות תעמיד פני ישנה.

אני מפשפשת במגירת התרופות שלי. איתי סידר לי את כל הדוגמיות בקופסאות קטנות מלבניות, ועל כל קופסא רשם באותיות לטיניות גדולות את שמה. כמה חפיסות של רמוטיב התגלגלו באי סדר – הן לא מתאימות לקופסאות. איתי שונא שאני רושמת רמוטיב למטופלים. זה מחייב נוכחות תמידית של חפיסות שאינן לפי מידה, וגם תאריך התפוגה של התרופה הזו קצר. גם אני לא אוהבת במיוחד את התרופה שכן יעילותה מוטלת בספק. היא גבולית במקרי דכאון קלים ולא עוזרת כלל לחרדות. אבל מטופלים מבקשים אותה כי היא תרופה טבעית, ואני יכולה לרשום מרשמים מבלי לקחת את התרופה יחד איתם. רק לפני שבועיים נאלצתי לקחת רספרדל עם מטופל סרבן שטען שאני מרעילה אותו. למחרת קמתי בבוקר עם כפיון שרירים. "השתגעת לגמרי" איתי אמר, "מה חשבת לעצמך? לקחת כזה סיכון! אולי גם תאשפזי את עצמך יחד איתם!" ואני שתקתי וחיכיתי להמשך החבוט החביב עליו שאם יגיע פסיכיאטר חדש למחלקה הוא עוד עלול להוציא צו אישפוז גם בשבילי. אני מוכרחה להפסיק לחשוב כל כך הרבה. סטילנוקס זה מרדים, אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו. כבר שנים שאיתי טוען שאני מוכרחה לסרב לטפל במשוגעים. אמרתי לו שאני בדיוק הכתובת שלהם. זו העבודה שלי. הוא אמר שכיום משוגעים אינם בהכרח משוגעים. אפשר לבחור כמה דכאוניים לא מזיקים, מקסימום חרדתיים, לא מוכרחים להיטפל לסכיזופרנים או פרנואידים. האמת היא שאיתי היה סבלני עד שחווה הגיעה לקליניקה והסתגרה בחדר האמבטיה. היא פתחה את הארון, הוציאה לק סגול של הדר ומרחה אותו, אחר כך פתחה את שפופרת קרם הידיים שלי וכשדפקתי בדלת ושאלתי מה קורה היא נבהלה ולחצה בכל הכוח על השפופרת והקרם נשפך על הרצפה. נאלצתי לקרוא לאיתי שפתח את הדלת ומצא אותה מדשדשת בשלולית רטובה של קרם ידיים מהול במים והוציא אותה צורחת ובועטת, שמלתה מופשלת וירכיה גלויות. הדר שהתעוררה משנתה מהצעקות ראתה אותה כך, ולא פיספסה אפילו את הלק. כשאני לקחתי את חווה למיון מתלבטת בין אישפוז כפוי להסתכלות ללילה, הוא והדר ניקו הכל. מסתבר שחווה הצליחה לשפוך קרם ידיים גם לתוך סל הכביסה החביב עלי. איתי זרק אותו – לא היתה שום דרך להיפטר מהריח והמרקם השמנוני. כשעברנו לבית פרטי איתי התעקש שהקליניקה שלי תהיה במרתף, ושלא יהיה לידה לא חדר אמבטיה וגם לא שירותים.

קלונקס. כמה פשוט. אין פסיכיאטר בלי קלונקס. ליתר בטחון אני מוסיפה לו גם לוריבן. עכשיו אוכל לנשום.
נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
שש שנים הייתי צל.
הסתובבתי בכל אירופה,
נראה ולא רואה.
שש שנים לא ראיתי
אור
ולא יום -
רק שחור ואדום
וצהוב של אש השריפה והגזים.
ולא ידעתי
מי מקריב, מי קורבן,
מי אל, מי שטן,
ואיפה אדם.
שש שנים הייתי צל.
אחר כך חיפשתי דמותי
ואיננה.
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
רומי ילדונת ממש מקסימה
את הכל היא אוהבת, אביה, אמה,


אוהבת...
את סבא וסבתא שבאים מרחוק
ומספרים לה סיפור שקשה לא לצחוק.
את דניאלה, ליאם, אגם וגם ליה
גם כלבלב, גם זאב וכל מי שמגיע.

היא אוהבת תפוח חתוך לנתחים
ותפוז מקולף מחולק לפלחים.
לגבינה מחייכת, צוחקת לצנון
שמחה וצוהלת, אוהבת המון.

רומי אוהבת את הגר בובתה
ואת הכלב גולית שרובץ במיטה.
את גילגל הכדור, את טירת הקסמים
ואת הספר שקראה כבר מליון פעמים.

רק דבר אחד רומי לא אהבה
דבר אחד שאותו תיעבה
היא שנאה, כן שנאה, אני לא מתבדחת
שכל ערב שלחו אותה הישר למקלחת.

היא בכתה מן המים, הסבון והספוג
היא בכתה כשאמרו לה שאין מה לדאוג.
נזעקה הקטנה כי ידעה שסופה
של מקלחת תמיד הוא נורא: חפיפה.

היא ידעה – את המים פגוש היא תפגוש
יכנסו אל העין בזולגם מן הראש
יכנסו אל הפה ואפילו לאף
ושמפו נוראי אז שאוף היא תשאף.

פחד המים גדל ונבט
מרמור וגם רוגז כשהוזכר האמבט
צעקות ובכיות, יש לתפוס מחסה
חשבו אמא ואבא: "מה נעשה?"

חשבו לשחד בדברי מתיקה
אולי להרגיע בעזרת נשיקה
חשבו לשכנע בעזרת הגיון...
אך פסלו רעיון אחרי רעיון.


חשבו וחשבו עד שאמא אמרה:
"מצאתי מוצא, מוצא כלל לא רע.
את רומי שלי הן אני מכירה
נביא לה דגיג, לארח חברה.
דג מפלסטיק נקנה, לשחק וללטף
בזמן הרחצה כשהברז שוטף."

אבא קנה דג לפי טעמו
חשב ותהה מה יהיה שמו
הציע "אחאב", הציע "יונה"
רומי שמעה ומיד מיאנה.

גם אמא ניסתה ושמות לו הציעה
אך רומי חשבה וכך היא הודיעה:
"לום-לום קיראו לו, ככה אדרוש
איתו לא אפחד לחפוף את הראש."

מאז האמבט הוא על מי-מנוחות
בלי בכיות ומרמור ובכלל בלי צרחות.
שמחים אמא ואבא כי שקט עכשיו -
רומי ולום-לום חופפים ראש יחדיו.

נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:


הביקורות האחרונות של בלו-בלו שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא מאירה ברנע לפני 5 ימים
2. אמא / ענר שלו אפתח בגילוי. ענר שלו היה מרצ... המשך לקרוא מאיה לפני ארבעה שבועות
3. הגוף שלי הוא רק שלי / יעל פדר בתור אמא לבנות צעירות תהיתי... המשך לקרוא ראומה לפני חודשיים
4. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא אנקה לפני 3 חודשים
5. שלוש מעטפות - כתר מתח # / ניר חצרוני נתקלתי בספר הזה במקרה בצומת... המשך לקרוא Ayeletjon לפני 4 חודשים
6. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני 4 חודשים
7. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא קרפד לפני 4 חודשים
8. פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות / מרישה פסל איך אפשר לדרג ספר שחלקו רית... המשך לקרוא yaya לפני 4 חודשים
9. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא שין שין לפני 4 חודשים
10. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא חגית לפני 4 חודשים
11. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא tuvia לפני 4 חודשים
12. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא רותה לפני 4 חודשים
13. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא מירית לפני 4 חודשים
14. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא וונדי פן לפני 4 חודשים
15. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא ברברה לפני 4 חודשים
16. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא נתי ק. לפני 4 חודשים
17. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא Mira לפני 4 חודשים
18. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא מיכל לפני 4 חודשים
19. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא שמוליק לפני 4 חודשים
20. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא אירית לפני 4 חודשים
21. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני 4 חודשים
22. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא ראובן לפני 4 חודשים
23. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא Ayeletjon לפני 4 חודשים
24. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא גלית לפני 4 חודשים
25. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא Dina לפני 4 חודשים
26. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 חודשים
27. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא הכוורן לפני 4 חודשים
28. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא לי יניני לפני 4 חודשים
29. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא בוב לפני 4 חודשים
30. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא גלית לפני 4 חודשים
31. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא מחשבות לפני 4 חודשים
32. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא רויטל ק. לפני 4 חודשים
33. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא חני לפני 4 חודשים
34. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא נעמי לפני 4 חודשים
35. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא dina לפני 4 חודשים
36. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 4 חודשים
37. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא אַסְיָה לפני 4 חודשים
38. מסעותי עם חמותי / מאירה ברנע-גולדברג ביום רביעי, ערב יום השואה, ח... המשך לקרוא כרמליטה לפני 4 חודשים
39. ההתערבות / אורנה לנדאו בפורים נסענו כל המשפחה לחופ... המשך לקרוא נועה הולצר לפני 5 חודשים
40. אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים / איילת ולדמן כשהתחתנתי שמרתי על שם המשפח... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני 5 חודשים
41. ארנבת נמה נום / ג'וליה דונלדסון אמא נמה נום. היא עייפה בלי ק... המשך לקרוא ברק לפני חצי שנה
42. אדם / יהושע סובול לקראת יום השואה הקרב ובא, הח... המשך לקרוא אורי רעננה לפני חצי שנה
43. ארנבת נמה נום / ג'וליה דונלדסון אמא נמה נום. היא עייפה בלי ק... המשך לקרוא Ayeletjon לפני חצי שנה
44. והילד הזה הוא אני / יהודה אטלס אתמול הייתי לראשונה בבית של... המשך לקרוא Ayeletjon לפני חצי שנה
45. האדם מחפש משמעות - מבוא ללוגותרפיה / ויקטור פראנקל יום השואה. יום שבו אני רוצה ... המשך לקרוא אנונימית לפני חצי שנה
46. פרויקט רוזי - דון טילמן #1 / גרהם סימסיון יש לי חברה פסיכיאטרית שבעלה... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה לפני 7 חודשים
47. בשביל הנפש / חנוך דאום הספר "בשביל הנפש" של חנוך דא... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני 7 חודשים
48. חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] / ליונל שרייבר לא אשכח את הרגע הזה שגיליתי ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני 8 חודשים
49. אדם / יהושע סובול לקראת יום השואה הקרב ובא, הח... המשך לקרוא אַסְיָה לפני 8 חודשים
50. אדם / יהושע סובול לקראת יום השואה הקרב ובא, הח... המשך לקרוא גלית לפני 9 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ