ביקורת ספרותית על מישהו לרוץ אִתו (איתו) מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

אני לא מצפה שיקראו את הביקורת הזאת, אי שם בתחתיתו או אמצעיתו של העמוד, - בסך הכל זה לא ביקורת מצחיקה או סוחפת, זו רק הדעה שלי לגבי הספר המיוחד הזה - אבל אני מרגישה שאני חייבת לקבוע את מעמדי בקשר אליו.
נ.ב. ייתכן ואציין שמות של הדמויות, כנ"ל לגבי תכונותיהם וסיפוריהים - בקיצור, ספויילרים:
אני לא יודעת מה קרה לי, מה גרם לי לקרוא במשך יומיים ארוכים ובכל זמן שמצאתי את המילים הקולחות, את הסיפור המרתק. עם כל הכבוד לדויד גרוסמן, שהיה נשמע לי הרבה יותר איכותי מרוב ספרי הנוער האפלים של היום, עדיין הייתי בטוחה שאתקל באותו סגנון - בוטה, אפל, סמים, פחד, וואו, הנוער של היום הם כל כך יוצאי דופן ועוד שטויות טיפשיות שכאלה, משהו בין קיטש מזעזע לשפה מודרנית בוטה שממש לא מושכת אותי.
איזו טעות חמורה טעיתי!
הדמויות האלה, פרי עטו של גרוסמן, הן אנושיות כל כך - מהמילים המהוססות אך הסוערות של תמר ביומנה ועד אסף שהוא בן אדם כל כך... פשוט.
"העכברושים", "האומץ של הפחדנים" או "הסלולאום" - הכל במילים מובנות, ביטויים לרגשות אנושיים ורגשיים עד אין קץ. הכל נעשה ברור כל כך עם כל עמוד: האובדן, האהבה, השקט הזה שבין תמר לאסף, האהבה המדהימה בין אח לאחותו או הפשטות הסוערת של תיאודורה, לאה או אפילו דינקה הנאמנה.
כשדמויות בנויות בצורה טובה זה בדרך כלל גורם לי ללא יותר מקצת מילים טובות...
אבל אני לא יכולה להתעלם מהמחשבות האלו, "העכברושים הלבנים" כמו שאני קוראת להם עכשיו, שרדפו אחרי בעקבות הספר.
מחשבות... איך לומר? טובות, עמוקות, בעלות ערך - לא, לא כאלה מחשבות.
פקדו אותי מחשבות של פשטות, של אהבה.
איך במילים פשוטות גרוסמן מתאר לנו סיפור שובה לב והורס אותי, בגלל הריצה המדימה הזאת בין סיפור למשנהו, בגלל הרגש הזה שמועבר על ידי דיו ונייר בלבד, בגלל השתיקה, החיוכים המהוססים, ה-א-נ-ו-ש-י-ו-ת שבספר הזה.
הכימיה שנוצרת בין אנשים שאין ביניהם קשר, סיפור הרקע של רלי וקרנף או של תיאו ושל מצליח - תמר, בן אדם כל כך טוב, משוחחת עם כולם ומקבלת מהם "מרחב", ומיוחדות הזאת שהקרינה, הטוב לב... זה משהו מיוחד.
מישהו לרוץ איתו - המיוחד שבספרים, לא לפספס.

» ביקורות נוספות של פחד
» ביקורות נוספות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)