ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 13 בספטמבר, 2014
ע"י מירב
ע"י מירב
אני שונאת סטנדאפ. באמת. מאז ומעולם הפורמט הזה נראה לי מאולץ, שלא לומר מביך. מה זאת אומרת בא בן אדם ומתחיל לספר בדיחות אאוט אוף דה בלו? איזה מין תירוץ יש לו לעמוד בג'ינס וטי שירט ולרתק את הקהל? ועוד איזה מין בדיחות הוא מספר, דחקות על פייסבוק ודייטים, מכירים-את-הקטע-הזה-ש? לא מצחיק. זה מה שהיה עד שבא לואי סי קיי, הפך את הקומדיה האמריקאית על ראשה וזכה בתהילה בינלאומית על חשיפת העלוב, הבודד והמכוער שבחייו, באופן שעדיין נשאר מצחיק. לרוב מצחיק-עצוב, ולפעמים גם מצחיק-מצחיק.
***
את דויד גרוסמן אני מעריצה מאז גיל 16, כשקראתי את "מישהו לרוץ איתו" וגיליתי דבר חדש לגמרי שספר יכול לעשות. כל ספר היה דרך אחרת לפירוק הנפש והלחמתה מחדש בעברית קשה, עשירה, חודרת וייחודית, שנשארת בראש עוד ימים ארוכים. כשיצא לי לראות אותו בתיאטרון, לפני כמה חודשים, הרגשתי כה דלה במילים וביכולת הבעה שלא העזתי לגשת אליו מרוב מבוכה, ונשארתי לצפות מרחוק.
על פניו אין קשר בין לואי סי קיי לדויד גרוסמן, למעט צבע השיער, ובכל זאת, עובדה. בספר הזה עולה על הבמה דובלה ג'י, סטנדאפיסט מזקין וכושל שמנסה לרתק אליו את הקהל בתערובת של בדיחות ושנאה עצמית שבטעות (או שלא בטעות) מתגלגלת לסיפור חיים מרתק ונורא, מול עיניהם ההמומות של הזוגות במועדון הסטנדאפ. הקהל מתקשה להחליט אם הוא נמשך להצצה הזו אל הגיהינום הפרטי והמחריד של האדם שמולו או שהוא מעדיף לברוח ממנו למחוזות בטוחים יותר, ונע בין צחוק לדחייה, אימה והסכמה, רחמים וכעס. כמו הקהל, גם הקורא שבוי ברצף המבהיל של הטקסט, 200 עמודים נטולי הפסקות לנשימה, מועמד מול אותה הדילמה ממש: באיזו זכות אני צופה בתהום הפנימית ביותר של האדם הזה? והאם אני רוצה להיחשף למה שמונח בתחתיתה?
זה ספר גרוסמני מובהק בשפה, בסגנון, בדמויות. למעשה הספר הוא במידה רבה יקום מקביל של "אישה בורחת מבשורה", מענה לשאלה המייסרת מה היה קורה אם אברם לא היה נופל בשבי המצרי. התשובה, כמו שאתם מבינים, קשה למדי. מדובר בספר עוצר נשימה ממתח, רגש וכאב, שהפסקות ההומור שלו הם רק נחמה קטנה מול הנפש המתערטלת מולך. כנראה שבדיוק בגלל זה אוהבי גרוסמן ונפש האדם בלי ספק יאהבו אותו מאוד.
13 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
עולם
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
סקירה מצויינת.
מאז "מישהו לרוץ איתו" המרתק לא קראתי ספר של גרוסמן, אולי זו ההזדמנות לשוב ולקרוא משלו.
|
|
|
מירב
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
תודה שונרא!
זה הרבה יותר קשה ומביך בעל פה.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
לא ברור לי איך מישהי כמוך שכותבת משפט כמו ״פירוק הנפש והלחמתה מחדש״ יכולה להרגיש דלה במילים וביכולת ההבעה.
הכתיבה שלך כל כך מדויקת, רהוטה ועשירה. ביג ביג לייק. |
|
|
מירב
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
תודה על הדיוק אלון.
|
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
האמת שגם אני לא הכי אוהב סטנדאפ
אבל מצא חן בעיניי שגרוסמן כתב על הנושא הזה ולוא רק בכדי להשתחרר קצת מהכתיבה הכבדה שתפסה אותו לאחרונה, במיוחד אחרי השכול שפקד אותו.
|
|
|
פָּלִימְפְּסֶסְט
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת יפה, עושה חשק לקרוא בהקדם. אני שמחה ששמת את הדגש על החלק הנפשי העמוק בספר, כי רוב הביקורות בעיתונים התייחסו להומור ולגרוטסקה. מאוד מזדהה עם מה שכתבת על המבוכה מול גרוסמן...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
לואי סיקיי, עם כל האהבה שלי אליו (אגב, יש לו היום יום הולדת), לא היה הראשון שעשה את זה, וגם לא הראשון שעשה את זה טוב.
הוא עומד על כתפי ענקים, אנשים שעשו סטנד אפ עוד כששלום אסייג לא נולד, אנשים כמו לני ברוס או ג'ורג' קארלין, שפרעו את הז'אנר שנולד להיות די נחות והפכו אותו לעניין המחודד להפליא שהוא אמור להיות (אם לא מחשיבים את ברלד או אורי חזקיה)
|
|
|
יקירוביץ'
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
אני לגמרי איתך בעניין הסטדנאפ, במיוחד עם מה שכתבת על לואי סיקיי, שהסידרה שלו גם אדירה.
נהניתי מאוד לקרוא.
|
13 הקוראים שאהבו את הביקורת
