פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

ההודעות

• לפני 15 שעות נָס לֵחוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ אלפי

  

  אלפי

  נָס לֵחוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ
  וְחִיּוּכוֹ נֶחְסַר
  בְּצֵל עֲלֵי שַׁלֶּכֶת
  נָחִים בְּגִנּוֹסַר
  
  וּבֶחָלִיל נִגֵּן הַלַּיִל
  בְּכִנּוֹרֵי מֶרְחָב
  וְשָׁט יָרֵחַ אֶל הָאַיִן
  לִדְלוֹת שִׁמְשֵׁי זָהָב
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• אתמול הערב, להיות אני סייג'

  

  סייג'

  הערב אין נחמות קטנות.
  שום תאורה רומנטית, או נרות בריח וניל.
  לא נטפליקס
  לא שמיכי
  לא עוגיית שוקולד צ'יפס.
  
  הערב, מזג האוויר -
  היה יכול להיות אידיאלי
  אם לא הייתי מותשת
  מהבכי במיטה
  אם לא הייתי מרוקנת, וקצת חולה.
  
  הערב היה יכול להיות...
  כל כך הרבה דברים טובים.
  אבל במקום זאת עיניי מתמלאות דמעות
  ושוב אני תוהה לעצמי
  למה לא הולך לי, ואם אפשר להפסיק.
  
  (16/11/25 21:50)
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני 15 שעות הערב היה יכול להיות... טנא

    

    טנא

    אבל הוא באסה.
    אז אולי בערב אחר, עם מצב רוח אחר, אולי.
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
    

• שלשום וְאִם תֵּשְׁבִי בָּרוּחַ אלפי

  

  אלפי

  וְאִם תֵּשְׁבִי בָּרוּחַ,
  בַּצֵּל
  אוֹ לְיַד הַקָּמָה
  עָלֶה מֵעֵץ כִּי יָפוּחַ
  וְאַתְּ וּכְסוּתְךָ אֲדָמָה
  
  וְשַׁחַר חַכְלִילִי אָז בָּאֹפֶק
  מַפְצִיעַ לְלֹא מַטָּרָה
  וֶאֱגוֹז בְּיָדֵךְ כְּמִצְנֶפֶת
  וְשִׁירֵךְ הוּא כַּחֵץ הַנּוֹרָא
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • שלשום יפה טנא

    

    טנא

    וְאַתְּ וּכְסוּתְךָ אֲדָמָה-אהבתי במיוחד. בעצם את כל הבית הראשון ;)
    
    שאלה - כַּחֵץ הַנּוֹרָא, או אולי - הנורה?, כלומר חץ שירו אותו....
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
    

    • אתמול תודה טנא אלפי

      

      אלפי

      שמחה שאהבת את הבית הראשון :)
      
      באשר לבית השני הכתיב הוא נכון ׳כַּחֵץ הַנּוֹרָא׳,
      המתכתב עם חלום יעקב בו נאמר, ״מה נורא המקום הזה״
      האוגד שני הפכים במקום אחד.
      
      כל טוב,
      
      אלפי
      

      ---

      הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

      כותרת התגובה:
      תוכן התגובה:

      * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
      

• לפני 3 ימים שנאה אבונור

  

  אבונור

  הדי המרגמות ורעש הRPG
  מכוניות טויוטה שועטות לקרב
  ברברים נאצים זועקים בקולות
  איטבח אל יהוד איטבח
  רחפניים מעל וגדר נהרסת
  המון דוהר רצונו רצח
  יהודים שקטים בערב חג
  נשים נאנסות תינוקות נשרפים
  ילדים נרצחים ראשים נערפים
  איטבח אל יהוד איטבח
  אלו זעקות ההמון הברברי
  נאצים חמסניקים שחדרו מעזה
  ישובים נשרפו מסיבה נהרסה
  השטן יצא למסע צייד
  אבי זד 14/11/25
  זכויות שמורות
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני 3 ימים בֹּקֶר טוֹב לַצֶּדֶק אלפי

  

  אלפי

  בֹּקֶר טוֹב לַצֶּדֶק
  לְגִבּוֹרֵי דָּוִד
  שָׁעוֹת רַבּוֹת הִקִּיפוּ
  לָתֵת לָנוּ עָתִיד
  
  בֹּקֶר טוֹב לַצֶּדֶק
  לָרוּחַ לְעָנָן
  שַׁבָּת הַיּוֹם בַּבֹּקֶר
  קַשְׁתִּי נֵעוֹר מִכָּאן
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני 3 ימים גיבורים אבונור

  

  אבונור

  תל קטן מטר על 1.5 מטר
  עליו אבן שיש מונחת
  סביבה עצי ברוש גבוהים
  מסתירים את השמים הכחולים
  הדממה זועקת בלי מיילים
  דמעות ניגרות כגשם המלקוש
  הבריזה חולפת בינות הברושים
  רק משב רוחה רוחש
  מלטפת את כאב ההמונים
  בינות הברושים ציוץ הציפורים
  את הדממה שוברים בצהלה
  עולם כמנהגו ממשיך להתקיים
  על האבן חקוק שמו
  נער יפה נער בישן
  נשמה טהורה דור ההמשך
  מתוך אמונה נפשית עמוקה
  את חייו הקריב למעננו
  מתוך אמונה מתוך ידיעה
  למלחמה יצא צוואה כתב
  תמשיכו לחיות עבורנו הנופלים
  במותי ציוויתי לכם לחיות
  ת.נ.צ.ב.ה. גיבורי ישראל
  אבי זד 14/11/25
  זכויות שמורות
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני 4 ימים הֲרֵי יֶרַח בּוּל אלפי

  

  אלפי

  הִתְפַּשְּׁטוּ הַשָּׁמַיִם וּבִקְּשׁוּ אֶת הַגְּבוּל
  שָׁאֲלוּ בְּרִנָּה: ״וְאֵי מִזֶּה זְבוּל?״
  צָחֲקָה לָהּ הָאָרֶץ בְּקוֹלָהּ הַצָּלוּל:
  ״מַמָּשׁ לִפְנֵיכֶם - הֲרֵי יֶרַח בּוּל!״
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • אתמול כָּאן.. כּ.

    

    כּ.

    הכותרת שלך.. "הֲרֵי יֶרַח בּוּל"..
    
    מחברת בין נוף לזמן:
    "הֲרֵי" > גם "הִנֵּה/הֲלֹא" וגם רמז להרים.
    
    אותם הרים עצמם שיכולים להיות צל מטעה ("צֵל הֶהָרִים" שופטים טּ לּוֹ) או מסגרת מגנה ("הָרִים סָבִיב לָהּ" תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.הּ).
    
    הכותרת לוקחת בדיוק את אותו חומר ("ההרים" = 260 = "קלפים") ומנתבת אותו מחדש ב טּ סמויה:
    
    מצל אל צלול, מ ז' ל ג', משמים אל ירח בול.
    
    "יֶרַח בּוּל" > החודש התנ"כי שבו..
    
    מּלּ.כּ.יּ.םּ א ו לּ:ח:
    "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה, בְּיֶרַח בּוּל..
    הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי –
    כָּלָה הַבַּיִת לְכׇל דְּבָרָ.יּ.ו וּלְכׇל מּש.פּ.טּ.וֹ;
    וַ.יִּ.בְנֵה.וּ שֶׁבַ.ע שָׁ.נִ.יּ.םּ".
    
    הרגע שבו בית המקדש של שלמה נגמר ונחתם.
    
    רש"י מסביר ש"בּוּל" הוּא מרחשוון, זמן שבו העשב בּוֹלֶה בַּשָּׂדֶה ו.."בוֹלְלִין לַבְּהֵמָה מִן הַבַּיִת":
    
    זה סימן מחזורי שֶׁל ארץ–זמן;
    הרגע שבו עוברים משפע חיצוני להזנה פנימית.. ודווקא בחודש השמיני > ח = נּ.צח = צח (98 > 27 > 8), החודש של הכֵּנוּת והיושרה שמאפשרים לשכינה לשכון.
    
    בשיר שלך אני מזהה את כל הציר הזה:
    
    גְּבוּל > זְבֻל > בּוּל > צָלוּל.
    
    אותו חומר-עבודה בדיוק.. קלפים שכבר בידיים שלנו, תלוי רק ב טּ' של הניתוב ובמידת הצח.
    
    "הִתְפַּשְּׁטוּ הַשָּׁמַיִם וּבִקְּשׁוּ אֶת הַגְּבוּל"
    
    השמיים מתפרשים עד כאין סוף, ובפנים נולדת בקשה לגבול..
    
    לקו מבדיל.. לּ:הּ.גדּר.הּ.
    
    "שָׁאֲלוּ בְּרִנָּה: 'וְאֵי מִזֶּה זְבוּל?'
    
    השמיים מבקשים את ה "זְבֻל"..
    רקיע רביעי, מן השבעה.. וְגַם: "בֵּית זְבֻל" > מעון לשכינה:
    
    מּלּ.כּ.יּ.םּ *א ח (יּ)ג*
    "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ;
    מָ.כוֹן לְ:שִׁבְתְּ.ךָ: עוֹלָמִ.יּ.םּ".
    
    ובניסוח המקביל:
    
    דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ ו בּ:
    "וַ.אֲנִי..
    בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ;
    וּ.מָ.כוֹן לְ:שִׁבְתְּ.ךָ: עוֹלָמִ.יּ.םּ".
    
    השמיים שואלים: איפה הבית הזה, איפה הזְבֻל?
    
    ואז:
    
    "צָחֲקָה לָהּ הָאָרֶץ בְּקוֹלָהּ הַצָּלוּל:
    'מַמָּשׁ לִפְנֵיכֶם — הֲרֵי יֶרַח בּוּל!'":
    
    הארץ צוחקת :) בקול צלול, צח (צח = 8, בדיוק כמו החודש, בדיוק כמו שמונת הפסוקים של "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם") לא ציני ומפנה אותם לא ל"שָׁם", אלא ל"כָּאן":
    
    לַיֶּרַח, לַחֹדֶשׁ, לְ יֶרַח בּוּל > החותם בזמן שבו "כָּלָה הַבַּיִת לְכׇל דְּבָרָ.יּ.ו".
    
    הזְּבֻל שאת רומזת אליו נבנה לא בבריחה מהעולם, אלא בהכנסה מדויקת לשעון שלו.
    
    הרמז ב"הֲרֵי", מחזיר גם את ההרים:
    ההר יכול להיות מסך מטעה ("צֵל הֶהָרִים") או מסגרת מגנה:
    
    "יְרוּ.שָׁלִַם: הָרִים סָבִיב לָּהּ" = ההר כסכך מחזיק סביב מקדש-הלב (תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּהּ בּ).
    
    בכותרת שלך > "הֲרֵי יֶרַח בּוּל"..
    ההרים לא מסתירים את הַזְּבֻל, אלא מציינים אותו יחד עם הירח.
    
    ועוד משהו קטן שאהבתי:
    
    בין "גְּבוּל" ל "זְבֻל" מתחלפת רק אות אחת (ג <> ז):
    
    ז . כלי/להב חותך, להט החרב המתהפכת וכו' .
    
    ג. גמול/תוצאה, ת.פּאר.ת מעשׂ.הּ בּ.ראש.י.ת.
    
    המעבר מ ז' ל ג' כפי שאני רואה את זה הוא מעבר (טּ סמויה בכותרת, שינוי ניתוב) מכלי חיתוך מפריד לבית שוכן > יורדת מהפסגה אל הזמן ומשנה ז ל-ג..
    ואצלך, זה קורה דרך המשחק הצלילי, אהבתי :).
    
    בסוף, השורה:
    
    'מַמָּשׁ לִפְנֵיכֶם — הֲרֵי יֶרַח בּוּל!'"
    
    קריצה רכה לשמים:
    הזְּבֻל שמחפשים ברקיע כבר נבנה כאן, בחודש של הצח, במחזור הירחי-החקלאי, בזמן האנושי.
    (בזמן האנושי.. אני הייתי מנקדת אוֹת.יּ: זִמֵּן.)
    באמצעות טּ של הניתוב..
    בקלפים שכבר נמצאים בידינו.
    
    גְּבוּל > זְבוּל > בּוּל > צלול.
    קו > דירה > חותם > קול.
    
    מהלך שלם של שמים וארץ.
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
    

    • לפני 21 שעות נפלא, כ. תוכלי לפתוח בסדרת הרצאות לקהל הרחב 3> אלפי (ל"ת)

      

      אלפי

      
      

      ---

      הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

      כותרת התגובה:
      תוכן התגובה:

      * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
      

      • לפני 15 שעות תודה אלפי :) כּ.

        

        כּ.

        בקשר להרצאות..
        אממממ.. נאאאא..
        אני לא מהמרצים.
        אני נעה על הגל השקט :-)
        ♡
        שוב, תודה.
        

        ---

        הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

        כותרת התגובה:
        תוכן התגובה:

        * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
        

• לפני 4 ימים "ציור קטן שעף ברוח" ליאור הדר

  היי , מקווה שילדים יאהבו -
  
  ציירנו ציור
  והוא עף ברוח.
  מזל שלא היה גשם
  ולא נרטב.
  
  הוא עף גבוה,
  עד לירח כמעט,
  ויום אחד על ידה
  נחת.
  
  בהפתעה מוחלטת
  הגיע לאישה מפורסמת,
  שאהבה מאוד והחליטה
  את הציור לפרסם בתכנית טלוויזיה.
  
  ובטלוויזיה כולם
  את הציור ראו, אהבו,
  והתפלאו — אבל מי צייר?
  זאת לא ידעו.
  
  כולם חשבו
  שמי שצייר
  היה גם הוא
  הוא מפורסם ביותר.
  
  אנשים שאלו ברחוב
  מי מצייר כזה טוב.
  הסוד היה גדול
  ולא ידוע לכל,
  שילדיכם הקט צייר במכחול.
  
  ויום אחד יצא בהצהרה:
  חברים, התבלבלתם —
  יש לי הוכחה!
  אני ולא מלאך צייר
  — איזו הפתעה!
  
  ולמרות שהיו כמה ספקות
  כולם שמחו מאוד לגלות
  שמי שבמכחול החזיק בסופו של דבר
  היה ילד ולא מבוגר.
  
  ולכן תאמינו, ותתנו הזדמנות
  כי קטן כגדול, כולם, אוהבים אומנות
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני 6 ימים וְסַנְהֶדְרִין אָז יוֹשֶׁבֶת אלפי

  

  אלפי

  וְסַנְהֶדְרִין אָז יוֹשֶׁבֶת
  וְעִתּוֹתֶיהָ גָּזִית
  וּזְהַב תַּלְתַּלֶּיהָ
  חָרוּץ בְּתַכְלִית
  
  ואַכְסַדְרָאוֹת לַלִּשְׁכָּה
  שֶׁל תְּכֵלֶת זָהָב
  וּמִשְׁפָּט הוּא וָפֶלֶא
  פּוֹעֵם הוּא עַכְשָׁו
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני 6 ימים וְיֵשׁ לִפְעָמִים לְעִתִּים אלפי

  

  אלפי

  וְיֵשׁ לִפְעָמִים לְעִתִּים
  וְהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לַעֲרֹב
  מַסְמִיק הוּא מְעַט
  מַשְׁקִיף מֵעָנָן
  וּמוּכָן וּמוּכָן לֶאֱהֹב
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני 6 ימים שירך יפה הוא... אברהם

    

    אברהם

    אהבתי את *השמש* בלשון זכר
    
    השורה האחרונה העלתה בי תסמיך משירה של הענקית לאה גולדברג
    וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב. (*האומנם*/ את תלכי בשדה).
    
    
    תודה לך,
    
    ליל מנוחה
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
    

    • לפני 6 ימים תודה א.ב.ש אלפי

      

      אלפי

      ואחר הצהרים נפלא מלא נועם ושלווה
      

      ---

      הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

      כותרת התגובה:
      תוכן התגובה:

      * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
      

• לפני שבוע סייג' (ל"ת)

  

  סייג'

  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שבוע אליס, פרק 5: זה לא עוזר לשום דבר פרט ל… Pheonix

  אחרי הריב עם קלארה לא הצלחתי להישאר שם יותר. במילא כבר סיימנו את הקפה והעוגות.
  אנשים הסתכלו עליי מוזר. מעין סקרנות מעורבת ברחמים. הרגשתי כמו כלבלב שהלך לאיבוד באמצע סופה או משהו.
  מעולם לא היינו מהחברות האלה שמתחשבנות על כל שקל אבל עכשיו קצת כעסתי שהיא ברחה ככה, כמו פחדנית והשאירה אותי לשלם את החשבון, להתנצל, לפתור. לא הפריע לי הכסף, הפריעה לי התחושה. זה לא היה נכון אבל הרגשתי כאילו אני צריכה לתקן את הרגשות שלי ושל שאר האורחים. זה היה מוזר, לא הבנתי מה אני רוצה מעצמי אבל בסדר.
  שילמתי על הכל והתנצלתי בפני המלצר עד כמה שיכולתי. כנראה שהתחלתי לבכות כי הוא הושיט לי מפית וכוס מים.
  מדהים שגברים יכולים להיות כאלה מצ'ואים אבל להיבהל מכמה טיפות מים יורדות. בחיים לא אבין את זה.
  עזבתי את זה. בקצב שבו זה התקדם היה נראה שעברה על המסכן משמרת מהגיהנום, בהנחה שהיא אמורה להיגמר בקרוב.
  
  אחרי זה לקחתי את הרגליים ופשוט הלכתי. אני לא יודעת אפילו לאיפה התכוונתי ללכת. אני אפילו לא זוכרת למה.
  
  בסופו של דבר, אחרי כמעט שעה וחצי של הליכה מצאתי את עצמי בדרך לבית של קלייד.
  מכל האנשים.
  אני חושבת שחצי ציפיתי להגיע לג'וליאן אבל כרגע הייתי רק צריכה מישהו. בקושי היה אכפת לי מי.
  זה קצת ניצול, אני יודעת.
  למען האמת, הייתי יותר מופתעת שאני באמת זוכרת את הדרך לבית שלו. רוב הזמן אנחנו נפגשים באיזה מועדון במרכז. או לצד אחד ממקומות הבילויי האחרים שנמצאים ליד המזרקה. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים אליו… אם אנחנו מגיעים אליו, אני כבר כל כך עייפה או אבודה בתוך העולם שלי, מסוממת. שאני ישנה את רוב הדרך או פשוט לא מספיק מפוקסת כדי לזכור ממנה יותר מדי. אני מרגישה שאני צריכה להרים טלפון, לשאול קודם, לבקש רשות לפני שאני סתם נכנסת אבל לא היה לי כוח לעשות את זה.
  קלייד לא נוטה להיות קטנוני מידי.
  
  
  
  כשנכנסתי אף אחד לא היה בבית.
  לא הייתי מופתעת. השעה הייתה שבע בסך הכל ולא באמת ציפיתי שקלייד יהיה כאן. גם השותף שלו לא היה. - לזה דווקא כן קיוויתי.
  
  אפילו לא זכרתי שהוא נתן לי מפתח. אבל עובדה, הייתי בפנים.
  חשבתי לצאת ולחזור בעוד שעה או משהו אבל לא התחשק לי. סימסתי לאמא שלי שאני נשארת אצל קלייד הלילה, הכנתי לי קפה ועברתי לשבת מכורבלת על הכורסא בחדר של קלייד.
  אני לא זוכרת שנרדמיתי, או ניקרתי אבל מצאתי את עצמי מתנערת מתחושת הערפול שהביאה איתה השינה כששמעתי את הדלת נפתחת.
  
  "אליס?"
  "מה את עושה כאן?"
  הוא היה נשמע מופתע, אבל באמת שלא הייתה לו סיבה לא להיות. גם כשכן הגעתי אליו, בדרך כלל הוא היה זה שאוסף אותי.
  "רבתי עם קלארה" אמרתי כשקלייד התקדם וכרך סביבי את זרועותיו.
  חום הגוף שלןו היה כמעט משכר כמו הליטוף שהעביר על שערי.
  
  אנשים נוטים לראות בקלייד אדם קר. מלא זוויות חדות וקוצים. ציני, אפל, אולי אפילו אכזרי לפעמים. הנבל האולטימטיבי שפשוט נמצא שם נטו כדי לגרור את כולם לאבדון. או גל האשמה אחרת שידביקו לו.
  האמת היא שהוא חם יותר ממרבית האנשים האלה. בדרך כלל. לפעמים.
  "בגלל ההזיות?" השאלה הזו כל כך מתבקשת אבל אני לא יודעת מה לענות לו. התשובה, באיזשהו מקום היא כנראה כן אבל בכל זאת אני לא בטוחה.
  "כן."
  "לא."
  אני לא יודעת, לא נראה לי.
  "אולי"
  "לא נראה לי שהיא ידעה" אני אומרת בסוף.
  זה יוצא כל כך מבולבל, אם בכלל ניתן לקבל מיזה משהו כתשובה. לא ציפיתי שקלייד ינחם אותי. הוא מראש היה זה שאמר שקלארה לא באמת תבין. ואם כן אז כנראה לא תצליח להניח לזה או לקבל.
  מעט מאוד אנשים, לדעתו, יכלו לקשור את עצמם אלי בלי להבין אותי לגמרי, או לפחות את החלק בי שאיתו התחברו.
  זו לא היתה מניפולציה.
  גם לא שקר.
  זו הייתה אמת קטנה, עצובה אולי אבל לא כזו שגם בלי מילים לא הייתי יכולה לדעת בעצמי.
  היה נראה שדווקא ההסתייגויות שלו בנוגע לג'וליאן קיימות פחות ממה שחשבתי.
  
  בשלב כלשהו, אני חושבת. קלייד אסף אותי בזרועותיו. הרים אותי מהכורס והניח אותי בעדינות על המיטה שלו.
  לא ממש זכרתי שדיברנו. אולי שכחתי את זה בכוונה. זכרתי שסיפרתי לו על הריב. הכל. את כל ארבעים הדקות הכואבות שהיו. על האכזבה של קלארה, ושלי. על מה ששתינו אמרנו ועל זה שהחיסרון שלה מפריע לי. עצוב.
  זה ליווה אותי גם כשקלייד כיסה אותי וכיבה את האורות.
  
  הוא לא אמר הרבה, הוא לא אהב את קלארה אבל גם לא היה לו שום דבר נגדה. נראה לי שלא ממש היה לו משהו להגיד. היה נראה שהוא רוצה לנחם אותי, לומר לי שהוא מאמין שנשלים - ידעתי שמתישהו, גם אפילו עוד חודש, זה יקרה. שיהיה בסדר, אבל אף אחד מאיתנו לא האמין למשפט הזה.
  הייתי עייפה ומיואשת וכל מה שרציתי היה קצת חום.
  
  הסתובבתי כשפני כלפי קלייד ופתאום נדהמתי מהצללים שאור הירח, שחדר דרך החלון הטיל על פניו.
  מצאתי את עצמי בוהה בו. מושיטה את אצבעותי ומעבירה אותן על פניו. שוב ושוב, כמו דפוס.
  כל אותו הזמן הוא שגב שם מולי, בלי לזוז, בלי למצמץ, ולא עשה שום דבר.
  מבט חודר ללא תגובה.
  שרטטתי בעדינות את קווי המתאר והזוויות של פניו.
  לסתו, עיניו, שפתיו.
  כשהגעתי אליהן הוא עטף פתאום את ידי בידו וקירב אותה יותר.
  מעביר את שפתיו על מפרקי האצבעות והטבעות שלא הורדתי.
  
  עצמתי עיניים והתענגתי עליו.
  פשט כך.
  קלייד לא נטה לנשק. או לגעת.
  גם כשכן היה הנשיקות שלו בדרך כלל דמו לעקצוץ מוזר יותר מאשר להפגנת חיבה.
  כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי את קלייד בזוגיות והקרבה הזוגית… או הדבר הכי קרוב לכך שראיתי אותו מפגין הוא כלפיי.
  היה בזה משהו שהיה אינטימי להפליא בעיני אבל גם גרם לי לחשוב שאני כמעט בוגדת בו.
  לא הרגשתי את זה.
  שנינו ידענו על מי מדובר.
  הייתה לי תחושה שאם אגיד לו את זה הוא יצחק. יחיך אלי את החצי חיוך האמיתי שלו ויגיד שאני לא חייבת לתת לו שום דבר שלא התחייבתי לתת. שמעולם לא הייתי חייבת ולעולם לא אהיה.
  
  נישקתי אותו.
  פתאום בער בי איזה צורך פראי ובלי להבין עד הסוף או להתכוון אליו. פשוט התנפלתי על קלייד והצמדתי את השפתיים שלי לשלו. זו הייתה התנפלות פראית. חסרת מעצורים או זהירות. פזיזה.
  אני לא יודעת מה עוד. היה עוד.
  ראיתי את העיניים שלו נפערות, ואת ההיסוס עובר בהן.
  פחות משניה ואז הוא נמוג.
  
  קלייד תפס אותי בכוח. קיבע אותי למקומי מעליו ועיגן את ידיו על כתפיי. במאמץ מסויים והסתבכות בסדינים הוא משך אותנו לישיבה והחזיר לי נשיקה טובענית לא פחות.
  כבר לא ידעתי מי מתנפל על מי אבל לא רציתי לעזוב.
  
  התנועות הפכו פראיות ונואשות משהו. משכנו ונמשכנו אחד אל השניה שוב ושוב ובוקושי נפרדנו לזמן מספיק לנשימה.
  זה היה… הוכחה, או קרב קדחתני של רצונות שאני אפילו לא יודעת אם רציתי לנצח בו.
  "תישאר" "תגרום לי לשכוח" לחשתי כשקלייד הפך והשכיב אותנו על המיטה בחזרה.
  בעזרת שפתיו, הוא התווה דרך וליקק, נשך ונישק כל פיסת עור שהצליח להגיע אליה. עד כמה שאיפשרה לו החולצה שלי.
  
  
  
  
  קלייד מלמל משהו לתוך צווארי אבל לא הייתה בי מספיק נשימה כדי לבקש שיגיד את זה שוב, בקול רם יותר.
  הרגשתי כמו תחת כישוף.
  לא רציתי לשבור אותו.
  אותנו.
  "יש לי משהו שיגרום לך לשכוח" הוא לחש והצמיד את שפתיו חזרה. נישק אותי בעדינות, כאילו הוא לומד בי כל פרט.
  "מה את אומרת?"
  "לא"
  "זה לא כואב"
  "לא קלייד, בלי אבקות. בלי הזיות. בלי סמים."
  "רק אתה, בסדר?"
  זו לא באמת הייתה שאלה אבל החיוך שקלייד שלח אלי העביר בי צמרמורת.
  הוא התענג על המילים שלי, הבנתי.
  החיוך שלו היה חיוך צ'שייר מלא, בעיניים בורקות. הכל בו היה מלא אהבה ותשוקה, ורצון.
  
  זה לא היה אחד מאותם חצאי חיוכים מסתוריים, לא הגיחוך המריר שהיה שולח לעולם או לכל מי שנראה לו שהסתכל עלי במבט שלא מצא חן בעיני, כשהיינו יוצאים. לא החיוך הפתייני או המסתורי שלו שהאמנתי שהיה יכול להוריד גם את המלאכים. זה גם לא היה החיוך הכמעט רגוע אבל חסר כל רגש, או הבעה אמיתית או משמעותית שהיה לו כשהיה שרויי בתוך הזיה ואפילו לא דמה לחיוכים הפשוטים, הנינוחים והאמיתיים שהיה מחייך ברגעים הנדירים והבודדים שבהם מצאתי אותו באמת שליו ורגוע.
  
  זה היה בדיוק החיוך שבגללו הדבקתי לו את הכינויי ההוא.
  חיוך שהכיל את הכול בו זמנית, והרבה יותר.
  הוא יכול היה להתפרש ככל כך הרבה דברים אבל הוא גם היה מלא הבעה יותר מכל שאר ההבעות שלו גם יחד.
  
  הרגשתי שאני שורפת את כל הנורות בגוף שלי מרוב ציפייה וכשקלייד רק המשיך להביט עליי מלמעלה עם גבה מורמת ועיניים שההבעה בהן בלבד הייתה בלתי הוגנת עד כדי גיחוך, כמעט הרגשתי שאני מגיעה לקצה גבול היכולת.
  משכתי אותו אלי והיטחתי את שפיי בשפתיו.
  משכתי בשערות עורפו ושבתי להיכנע לו רק כשחזר להעביר עלי את ידיו ולשונו השתחלה אל פי.
  "את שלי הלילה" הוא אמר וידיו התהדקו סביבי. שום דבר ממנו לא השאיר בי שום מקום לספק.
  המשפט הזה… משהו בו נשמע לי אינטימי כל כך שהוא גרם לנשמתי להיעתק והיא יצאה כרצף של השתנקויות מקוטעות.
  הוא לא אמר שייכת לי. רק שלי.
  
  אני של מישהו.
  
  קיים הבדל, לדעתי. בין להיות שייכת למישהו לבין להיות של מישהו ואין זה הבדל במילים שאומרים.
  התחושה הזו מצאה חן בעיני. להשתייך למישהו, לבחור בזה.
  להיות קרובים, ואפילו לרגע להיות פשוט אחד עם השני. מונוגמיה או לא.
  יש בזה משהו יפה.
  
  "אני שלך קלייד" אמרתי. "אני שלך ברוב הלילות"
  זה לא היה שקר. זה לא היה אמת. אלה היו מילים שגרמו לו לנשק אותי שוב, ברכות. היה ניצוץ בעיניים שלו.
  זה עשה לו טוב.
  
  "ואני שלך,
  …גם אם כבר לא תהיי" הוא הרכין ראש והניח אותו על ליבי.
  ליטפתי את גבו וכתפיו, תחילה מבעד לחולצה הארוכה שלבש ואחר כך השחלתי דרכה את ידיי. הנחתי אותן על גופו והינחתי להן לשוטט מקו המותן עד עצמות הבריח והצלקת הדקיקה שהיוותה פס לבן על על עורו השחום.
  צלקת שקיבל פעם מחבר בהתקף של טירוף. כך אמר לי ועכשיו עיטרה שם את העצמות.
  
  ניסיתי לפשוט מעליו את החולצה ועד אותו הרגע לא שמתי לב בכלל שאצבעותיי מסתבכות בכפתורים.
  קלייד לא נטה ללבוש מכופתר אבל אני אהבתי אותו בהן.
  "איפה הייתה?" השאלה נראתה לי טריוויאלית וכל כך חסרת משמעות אבל עכשיו הייתי סקרנית פתאום.
  "אצל חבר" התשובה הייתה קצרה אבל אמיתית והיא סיפקה אותי.
  "זה באמת משנה עכשיו?"
  "לא"
  זה באמת לא היה.
  הפשטתי ממנו את החולצה ומשכתי אותו קרוב אלי. קרוב יותר.
  נישקתי את כתפו ואז את הצלקת. וברגע של משהו פזיז הוצאתי את לשוני והעברתי אותה על הפס הדק.
  "את משחקת" נשך קלייד את תנוך אוזני ולחש לי. מעביר את ידיו על מותני וצווארי.
  "אז נשחק יחד" השבתי.
  "זה לא יעזור למה שאת מרגישה, אליס." "לא תשכחי את זה מחר בבוקר"
  "אני יודעת"
  "אני יודע"
  "זה לא ישכח. זה לא יעזור לשום דבר מלבד עצמי."
  אחרי זה כבר נפטרנו משאר הבגדים דיי מהר. זה הרגיש כמו מירוץ.
  נשארנו, כל אחד בבגדיו התחתונים ומצאתי שכל אחד מביט באחר.
  זו לא הייתה הפעם הראשונה.
  זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה אותי כך, וזו גם לא הייתה הפעם הראשונה שבה קלייד ראה אותי כך אבל אני עדיין חשתי דחף להתכסות והוא כדיין הביט בי כאילו אני איזשהו קסם טהור בהתגלמות. משהו עתיק.
  יותר מהכל, הוא הביט בי באהבה ופליאה.
  
  בעיניים שחורות כדיו ומגע שהיה כמעט קל מנוצה בעת שהעביר את ידיו על עורי.
  הוא התחיל לומר דבר מה, ללא קול, כנראה שהמילים, או מה שלא היה שהוא רצה לומר פשוט התפוגגו מעצמן.
  לא הייתי רגילה לזה. הרגשתי כמעט את עורי מתלהט.
  
  הוא נישק בעדינות את הסהר הדקיק ואת להק הכוכבים הקטנטנים שעיטרו את עצם הבריח השמאלית שלי ונראה מסופק לחלוטין במצבנו הנוכחי.
  
  דמיינתי את זה בעיני רוחי. שנינו מתחת לשמיכה הדקיקה. כמעט עירומים, בחושך, כמעט מוחלט.
  היה נדמה לי שגם אני אמורה להרגיש מסופקת עכשיו.
  כבר לא הייתי בטוחה אם אני באמת מעוניינת ביותר או שזה, מה שזה, הוא בדיוק מספיק.
  
  רציתי שקלייד ימשיך ויפשיט אותנו אבל היה נראה שהוא מהסס.
  היה בזה משהו שהפתיע אותי.
  הוא היה מהוסס הרבה פחות כששנינו היינו במצבים פחות מתאימים או פיכחים מזה כך שלא ממש הצלחתי להבין את השינוי.
  הכאב מעולם לא עצר בעדנו במירוץ אחר הדרך להפסיק אותו או מהדרכים להנות גם בלי קשר אליו. (בדרך כלל כשניסה להתעלם ממנו). למה עכשיו.
  
  הייתי אומרת שקלייד ידע להתמודד עם כל סוגי הכאב.
  אולי.
  מלבד אלו שקשורים בפיכחות או במציאות.
  
  השפתיים שלו רפרפו על המותן שלי והוציאו אותי מהמחשבות.
  "נראה לי שהצלחתי לתקן משהו, קצת." הוא אמר פתאום. החיוך שלו כמעט לא היה שייך לו.
  זה היה חיוך רגיל. של מישהו כמעט נורמלי או שפויי. שני דברים שקלייד לא נטה לומר על עצמו.
  היה נדמה לי שחלק ממנו, אולי אפילו חלק גדול היה שמח שסירבתי קודם לכן.
  היה מצחיק לחשוב שאפילו החלקים האלה, שנראו מנותקים ממנו לחלוטין היו שייכים לו בדיוק באותה מידה כמו האחרים.
  
  בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהספיק לשנינו.
  החום, הקרבה…
  ביחד.
  לשם שינוי לא היינו צריכים יותר משום דבר.
  
  חלקנו נשיקת לילה טוב אחרונה, עטפנו אחד את השני ועצמנו עיניים.
  
  
  
  
  
  אני מתעוררת עם כאב ראש כמעט אטומי. נראה לי שאני מסוגלת להרגיש כמה העיניים נפוחות לי ופתאום אני בכלל לא בטוחה אם לקחתי משהו אתמול.
  נראה לי שלא.
  אני מכירה את התחושה כשכן.
  
  משהו חסר לי.
  שקט מידי.
  יש יותר מידי מרחב.
  ריק מידי.
  
  קלייד לא כאן.
  
  בדרך כלל, קלייד הוא זה שטורח להעיר אותי. מוקדם מאוד, יש לציין אבל בכל זאת, היום הוא לא.
  הוא אפילו לא בחדר.
  
  אני קמה בכל זאת. מתקלחת, למרות שהתקלחתי אתמול בערב ואני לא באמת צריכה ואחר כך מוצאת כמה בגדים שהשארתי כאן, מתלבשת ויוצאת.
  
  מהמטבח מתגנב אליי ריח של טיגון וקלייד עומד שם, נטול חולצה ומכין ארוחת בוקר.
  "בוקר טוב"
  קלייד מחייך, חצי חיוך קטן.
  קו דק. כמעט ישר שגורם לי להרגיש עקום.
  משהו השתנה בו?
  "ארוחת בוקר?" הוא מציע.
  הקול שלו נשמע אחרת.
  כמו כששומעים את הים דרך כונכיה, למרות שלא באמת שומעים אותה בכלל.
  רחוק.
  
  אני ניגשת ומתכוונת לחבק אותו מאחורה למרות שנדמה לי שבאמת לא כדאי.
  אני חושבת שאני יודעת מה עומד לבוא.
  טוב, אולי לא בדיוק אבל הוא כן זז.
  בדיוק באותה שניה.
  הוא לוקח חצי צעד לכיוון המלחייה ומשאיר אותי לחבק בעיקר את האוויר שממלא עכשיו את המקום שעמד בו.
  
  אני רוצה לשאול אם עשיתי משהו רע אבל זו לא השאלה הנכונה.
  כשהוא ככה, זה בעיקר כי הוא מרגיש שעשה משהוא שלא היה צריך לעשות. כיוון שזה לא הדבר הצפויי יותר אין לי כיוון אמיתי.
  
  אנחנו אוכלים בשתיקה.
  זה לא נינוח כמו אתמול או כמו השתיקות שיש לי עם ג'וליאן.
  סתם דוקר, לא נעים.
  
  "יש סיבה שבגללה אתה כל כך קר ומרוחק כלפיי אחרי שאתמול כמעט שכבנו?, ואל תגיד לי שזו הייתה טעות כי עשינו את הטעות הזו בזמנים הרבה פחות נכונים." זה דרמטי קצת, נוקב ולא מתפשר. אני מרגישה כמו כלבה כשאני אומרת את זה ככה, קצת. אבל באמת נמאסה עליי ההתחמקות שלו.
  הוא אפילו לא מסתכל עליי.
  זה היה אמור להיות רך יותר אבל קלייד כבר יודע שהחם - קר הזה והריחוק אחרי קרבה הם חלק ממה שהכי מכאיב לי.
  
  הדרך הקלה תהייה להגיד שהוא מנצל את זה, אותי.
  אבל הוא לא.
  לא יודעת.
  אוליי.
  קצת.
  
  "זה לא משנה" הוא אומר. לא מושפע ממה שאמרת. כל אחת מהאופציות שעליהן את חושבת או לא, לא הייתי צריך לעשות את זה."
  אני לא מבינה מה הוא אומר אבל אלה בעצם רוב נקודות הסיום והפתיחה שלנו. כנראה.
  "אני לא חוזר על ליילה" זה מלמול חרישי שבקושי אפשר לומר שנאמר בווליום כלשהו.
  אני מופתעת ששמעתי את זה אבל נראה לי שלא הייתי אמורה.
  
  נראה שהרבה דברים לא היו אמורים.
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שבוע אליס, פרק 4 : ככה נראה סוף? - אבל זו לא פרידה. Pheonix

  אליס לא ממש ידעה מה התחיל את כל זה היום. היא וקלרה ישבו על המדרגות שליד השער, אחרי השיעור האחרון וניסו לחשוב לאן לצאת.
  הן לא עשו את זה הרבה זמן. או שזה רק הרגיש כמו הרבה זמן ובסוף החליטו שיחזרו למקום שלהן. בית קפה קטן במרחק שני רחובות שבית הספר.
  
  הקפה היה מקום קטן וחמים. כמעט היה אפשר לדמיין שהמקום שייך לעידן אחר. הכל שם היה פשוט כמו אולם נשפים קטן ממאה קודמת רק בבית קפה.
  הנסיעה לשם הייתה קצרה. לא קלארה ולא אליס מצאו משהו להגיד כך שהשקט נשמר עד שהגיעו לשם והזמינו.
  קלארה שתמיד חיפשה את הדבר הכי צבעוני ולא צפויי בתפריט הזמינה שוקו חם ורוד שהיה בעצם שוקו חם רגיל עם כמות גדושה של אבקת תות בשביל הצבע וקצת טעם. אליס לעומת זאת בחרה בלאטה קינמון, כרגיל.
  זה היה משקה דיי פשוט שמצאה שתמיד ניחם אותה כשהרגישה מוזר.
  
  "אולי נחלוק טירמיסו… וקרם ברולה?" הציעה קלארה בחדווה ילדותית. תמיד הייתה לה חולשה למתוק.
  "את לא חושבת שזה יותר מידי?" היא הסתכלה עליי כאילו הייתי חייזר שנפל מהירח ואני הכנתי את עצמי להרצאה על כך שמתוק זה אף פעם לא יותר מדי. "אני חוגגת את זה שסוף סוף מצאת לי קצת זמן" התשובה שלה העלתה לי חיוך אבל גם גרמה לתחושה המוזרה שהרגשתי מתחילת היום לגדול. הייתי בטוחה שאני שומעת טון של מרמור בקול שלה אבל זה לא היה משהו שהיה אופייני מידי לקלארה.
  זה העביר בי רטט של עצב. הייתה לי תחושה שמשהו בינינו כבר נשבר אבל קיוויתי שזו רק אני.
  
  קלארה זרקה לי מבט וראתה שנהייתי נוקשה יותר. העיניים שלה רפרפו ואז נעצמו לרגע ואחר כך שוב נפתחו, והפעם נעצו בי מבט חודר.
  "אפשר לעזוב את מה שלא יהיה הדבר הזה שמכביד עלייך את יודעת" היא אמרה בטון רך. "את יכולה לספר לי, כמובן. אבל זה בסדר אם תגידי שאת רק רוצה הסחת דעת."
  "אויי קליאו… אני פשוט אוהבת אותך לפעמים את יודעת?, לא רק לפעמים." היה לי פתאום דחף כזה לומר לה, שתדע שהיא באמת חשובה לי. שאני לא מתרחקת כי אני לא רוצה אותה.
  "את מתכוונת כשאת לא עסוקה במה שיש לך בראש?, נעלמת עם עצמך." היא מתבדחת. "או את הבחור ההוא. מה שמו…?," נו, זה עם השיער השחור כהה והקצוות הכחולים שנראה קצת כמו אמן מיוסר עם לוק של מאפיונר פסיכוטי. זה שאת כל הזמן נעלמת איתו ואף אחד כמעט אף פעם לא רואה. בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי בטוחה שאני הוזה את יודעת?!, הוא ממש היה ממש שם ובשניה הבאה נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה." קלארה המשיכה לפטפט עוד קצת ואז הסתכלה עליי במבט של עכשיו סיימתי את המונולוג ואני מחכה לתשובה.
  "אני יודעת שאת אוהבת אותי" היא מחייכת. "גם אני אוהבת אותך, זאת אומרת כשאת מצליחה להיות ליידי ליותר מחמש דקות שבהן את לא עסוקה בלאהוב את ג'וליאן" איכשהו זה מדהים אותי כל פעם מחדש. העובדה שהיא חייבת לדחוף את הקנטרנות הזו שלה לכל משפט.
  "אני לא אוהבת אותו ככה. את יודעת את זה." אני אומרת בסוף, לוקחת לגימה מהקפה.
  הגבה הספקנית - משועשעת שקלארה שולחת לעברי אומרת כמעט הכל. "שקרנית"
  "למה באמת אתם לא יוצאים עדיין?, אתם גם ככה מבלים בערך חמישים אחוז מהזמן יחד, לא?"
  אני יודעת את זה, אני מופתעת שקלארה יודעת אבל אין לי ממש לב להגיד לה שזה אנוכי בעיני מעל לכל דמיון להפיל על ג'ול את כל מה שעובר עליי. גם כך הוא מעורב באופן שכנראה יפגע בו יום אחד. הבלאגן שלי הוא לא משהו שדורש שניים ולג'וליאן, אפילו יותר מכל האנשים מגיע משהו טוב שלא יסבך לו את החיים. חוץ מזה שהיא צודקת. אני מבלה חמישים אחוז בערך, מהזמן הפרטי שלי עם ג'וליאן ובערך חמישים אחוזים נוספים עם קלייד. אני לא יודעת כלפי מי משניהם זה הכי לא הוגן.
  "דיי!" אני מנערת את הראש ואיתו את המחשבות. אני חושבת שהייתי קצת תקיפה מידי עם הדיי הזה אז אני מקווה לתשובה קצת יותר רכה. "אני לא רוצה לדבר עליו. על אף אחד מהם"
  קלארה מהנהנת. יש לה מבט שמבהיר לי שהיא רוצה תשובה. מחר, בעוד שבוע, מתישהו. היא יודעת שבדרך כלל אני לא משתפת כמעט כלום בנוגע לקלייד, היא רגילה לזה, אבל על ג'וליאן אני מדברת כמעט תמיד. כך שהמצב הזה היה קצת חדש לה.
  
  אם זה הפריע לה באופן מיוחד היא לא אמרה מילה אבל חידשה את פיטפויה על סדרה חדשה שהתחילה לראות. משהו קליל וטיפשי על בחורה שרואה רוחות ונשמות של אנשים חיים. משהו על זה שהיא חיה באקדמיה למלאכים ושדים אבל היא חצי חצי כך שאף אחד לא מרוצה ממנה, והיא כמובן! מתאהבת במלאך שדים עם סודות מכאן עד הודעה חדשה.
  במשך כמעט חצי שעה היא ניסתה לשכנע אותי לראות את זה איתה עד שבסוף הסכמתי. בכל מקרה, כשהיא הגיעה לתיאור של העונה השניה ואמרה שהבחור עם הכנפיים השחורות ויכולות השדים שבו מאוהבת הדמות הראשית הוא בעצם גם האלפא של להקת אנשי זאב והוא, איך לא היחיד מסוגו התייאשתי באופן כללי ונכנעתי לנדנודים.
  זו הייתה סדרה קלילה ובכל מקרה, אם לא הייתי עוצרת אותה היא הייתה מספיילרת לי את כולה.
  
  קלרה התחילה לדבר על סדרה חדשה שהיא ראתה — משהו קליל, טיפשי, בדיוק מסוג הדברים שהיו צוחקות עליהם ביחד.
  "אני אומרת לך, הדמות הראשית שם יותר גרועה מכל החלטה שאת עשית אי פעם," היא אמרה בחצי צחוק, חצי תלונה.
  אליס חייכה, אבל לא הרגישה את הצחוק מגיע עד לעיניים.
  פעם, זה היה מצחיק.
  פעם, היא הייתה מתגלגלת מצחוק על השטויות האלה.
  עכשיו, הכל הרגיש כאילו הוא עטוף בנייר צלופן דק — שקוף, אבל מחניק.
  
  ואז קלרה זרקה, כביכול בלי לחשוב:
  "וואי, בקושי יצא לנו לדבר השבוע. אבל בסדר, את בטח עסוקה יותר מדי ב… העניינים שלך."
  זה נאמר קליל. חיוך קטן על הפנים. אבל אליס שמעה את הטון.
  זה לא היה בצחוק.
  
  בשלב מסוים קלארה הפסיקה לדבר. היא אכלה מהקינוחים ושתתה את השוקו הורוד שלה ומידי פעם גם נעצה בי מבט חודר, כאילו ניסתה להגיע לאמת בכל השקרים שפיזרתי לאחרונה.
  "אני חושבת שאת צריכה לקחת לך קצת חופש" היא אמרה פתאום. "הפסקה מכל מה שנמצא כאן, קצת זמן לעצמך, את יודעת." האבחנה שלה הייתה מוזרה ומדהימה כאחד. לא הבנתי אותה. היה נראה לי שחלק מהבעיות שלי נובעות מכך שבהחלט יש לי יותר מדי זמן עצמי פנויי וזה גם בדיוק מה שאמרתי לה.
  "אני לא ג'וליאן אבל אפילו אני מסוגלת לראות שמשהו אוכל אותך מבפנים. לפי דעתי, היא המשיכה, אם לא תתחילי להירגע הוא יאכל אותך גם מבחוץ."
  
  הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. ככה, משני צידי השולחן יכונו פשוט לקום ותוך פחות מצעד לעמוד כמעט צמודות אבל באותה מידה יכול היה להבדיל בינינו מרחק גדול פי כמה.
  
  השקט שהיה בינינו רק התארך והפך קשה יותר.
  לא הייתי רגילה לשמוע כך את קלארה. משהו בי, אני חושבת. הבין כבר שמה שאמרה היה שם עוד לפני.
  המשפט הזה שלה, מה שאוכל אותך מבפנים תכף יאכל אותך גם מבחוץ הדהד לי בראש בלי הפסקה.
  זה היה כואב.
  זה היה נכון.
  הייתה לי תחושה שעוד אסתובב הרבה עם המשפט הזה בראש.
  
  רציתי להגיד לה משהו, לשבור את השתיקה הזו ותוך כדי גם להחזיר את הזמן קצת אחורה.
  אני זוכרת שיום אחד הלכנו ברחוב וכשנעצרנו מישהו אמר שאנחנו נראות אחיות. שיער כמעט שחור, וזוג עיניים כחולות. אולי באמת נראינו ככה. קלארה הייתה בהירה יותר והשוני בינינו היה מספיק גדול כדי לשים לב אבל זה היה נחמד.
  צחקנו על זה מאז.
  התחשק לי להזכיר לה את זה אבל קלארה עדיין נראתה אבודה במידת מה ולא היה נראה שהיא במקום לשמוע סיפורי נוסטלגיה.
  בפעם הראשונה מאז שנפגשנו הרגשתי שאני זרה לה.
  רציתי נואשות שהיא תבין שאני חברה שלה, שאני עדיין אוהבת אותה אבל היה נדמה לי שלא זאת הבעיה.
  קלארה ידעה את כל זה, לא חשבתי שהיא הייתה נשארת לצידי אחרת, אבל אולי דווקא בגלל זה היא כבר לא הצליחה להכיל את זה.
  
  "את לא אומרת כלום" ככה, בלי שאלה. מעין אמירה כמעט אומללה כזו בעיניים מלאות דמעות של מישהי שלא ציפתה אבל באיזשהו מקום, אולי גם כן.
  היא ציפתה לזה, אני מבינה.
  היא רצתה שאגיד משהו, שאני מבינה, שזה לא נכון, או משהו כזה.
  לא יודעת. לא מצאתי טעם.
  "אני לא יודעת מה להגיד לך" אמרתי בסוף. לא רציתי את המבט מלא הרחמים שלה. כאילו צריך לעשות איתי איזה משהו.
  אבל קלארה אף פעם לא הביטה בי כך.
  
  "לא יודעת?, לא יודעת?" הקול שלה הפך למעין יפחה. "הייתי מקווה שלפחות תגידי שאת מנסה, משהו. לעזאזל איתך אליס, הייתי כנראה מסתפקת בכל דבר שהוא. כל מה שקצת יחזיר אותך אליי.
  היא בכתה.
  דמעות שקטות זלגו על הצלחות ועל השולחן והשאירו שובל דק של מסקרה שחורה על לחייה.
  התחלתי לדבר אבל המילים נתקעו לי בגרון. אולי לא ידעתי אבל כנראה כבר אז הרגשתי שזה לא נכון.
  לא רציתי להגיד לה שקל יותר להמשיך כך.
  כן, היא לא מושלמת.
  כן, יש לה את השדים שלה.
  כן, מידי פעם היא גורמת כאב. אבל זה כאב שאני יכולה להתמודד איתו כי לפחות הוא לא כואב כמו הכאב שהוא מנסה להקהות.
  לא רציתי להגיד לה את זה.
  זה לא היה ממש נכון.
  לא רציתי שזה יהיה נכון.
  
  חשבתי לספר לה, לפעמים.
  לפעמים חשבתי שאני באמת יכולה לעשות את זה.
  שתהיה שם עוד מישהי שתשים לי יד על הכתף בפעם הבאה שאפשל.
  התפתתי.
  עד עכשיו יש בי חלק שרוצה לספר לה, שרוצה את ההבנה שלה אבל בו זמנית, אני יודעת שיש בי גם חלק שמקווה, ממש מתחנן שלעולם, לעולם היא לא תוכל באמת להבין.
  זה כואב מספיק לבד.
  
  יש לי חברה, חברה אחרת. שאמרה לי פעם שלאנשים שבורים יש כישרון למצוא אחד את השני. אולי זה באמת סוג של כישרון שיש לנו. לזהות אנשים שעל פניו נראים הכי שונים מאיתנו שאפשר אבל בפנים, כואבים יחד כמעט באותה הדרך. או לפחות קרוב מספיק כדי ליצור חיבור.
  אולי באיזשהו מובן אנחנו נמשכים אחד לשני. קצת כמו עש ללהבה.
  אני נוטה להאמין שגם אם הרעיון עצמו הוא המצאה אולי יש בו לפחות גרעין של אמת. מצאתי אותה הריי, ואת קלארה - למרות ששום דבר ממנה לא דומה לי יש לה את השריטות שלה. את קלייד, שלא יהיו לי, לעולם כנראה, מספיק מילים כדי לתאר אותו. לטובה ולרעה. וג'וליאן, שאף על פי שהוא נראה שפויי ורגוע, עד כמה שמישהו יכול להיראות כך אני יודעת שעוברים עליו דברים.
  יש סיבה לכך שהוא ממש מבין אותי.
  אולי הוא גם היה מבין את קלייד, אם השניים האלה היו יושבים לשיחה.
  אולי הייתי חושבת על זה אם לא הייתי כל כך חוששת שהם יכו זה את זה עד אובדן הכרה או גרוע מזה.
  
  
  
  
  
  
  
  "אני לא יכולה יותר" אומרת קלארה. היא לא צועקת, לא ממש אבל אני בטוחה שהיא קרובה לזה כמעט כמוני.
  "אני לא יכולה יותר, את אפילו לא כאן באמת!" "תשתפי אותי במשהו, שאני ארגיש שאנחנו באמת כאן. את יודעת, אשכרה אחת עם השנייה."
  "אני אעזור לך להתמודד ואת תעזרי לי, את אמרת לי את זה?, אני כבר לא זוכרת."
  "להתמודד עם מה קלארה??, עם מה את חושבת שאת יכולה להתמודד יחד איתי?, זה לא אבל על מישהו, או מחלה, שום דבר כזה. ואת…, את בכלל לא מבינה!" "שתינו יודעות שאת לא באמת רוצה את זה… ואם את לא יודעת אז הנה אני אומרת לך את זה עכשיו. את לא רוצה להתמודד איתי עם הדברים שאני מתמודדת או מרגישה או… אני כבר לא יודעת אבל מה שאת לא חושבת שאת יכולה לספוג או לעזור בו את לא. את לא רוצה את זה באמת. את רוצה לראות שהייתה לך ההזדמנות לעזור וניסית אותה."
  אני לא שמה לב שאנחנו צועקות עד שאני רואה שהמלצר שלנו, בחור צעיר בגילנו שהתבדח איתנו כשהזמנו עומד ליד הקופה כשגופו מופנה אלינו ומביט בנו בהבעה מביכה כזו. בדיוק בדרך שבה אתה מביט בשני אנשים שעושים סצנה בקפה. משהו בין "אני לא רוצה להתערב" ל "זה מביך, תפסיקו" בדיוק כמו בערך חצי מהאנשים במקום. אלה שלא היו עסוקים בעצמם או ניסו נואשות להתעלם מאיתנו זאת אומרת.
  
  "את לא רוצה את הכאב הזה קלארה" אמרתי. "ולטובתך, אני לא רוצה לתת לך אותו."
  "לא נראה לי שאת רוצה גם אותי אליס, ואת יודעת מה?! נמאס לי!, אני לא רוצה שום דבר מזה."
  
  אחר כך היא פשוט קמה והלכה.
  אני נשארתי שם. בדיוק באותו מקום אבל היא לא הסתובבה ולא הראתה שמתישהו, איי פעם, היא מתכוונת לחזור.
  זה היה הסוף של השיחה, ואולי… גם של משהו נוסף,
  אחר.
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שבוע שם הספר: חצות Pheonix

  פרולוג
  
  הקסם הזה, שאני מרגישה בשעת חצות הוא לא דבר חדש.
  בניגוד לרוב האנשים שעות מאוחרות לא גורמות לי להיות עייפה יותר, אם כבר אני נהיית ערנית, תמיד חושבת על משהו מעניין לעשות.
  
  אי אפשר לתאר את סוג האושר המוזר הזה של ללכת ברחוב בשתיים עשרה בלילה כשום דבר אחר חוץ מהעובדה שפשוט יש לזה את הקסם שלו.
  לא נראה שאפשר לגרום לאנשים להתחבר אליו, זו פשוט תחושה מוזרה של שלווה או משהו כזה שאי אפשר ללמוד פשוט כי אי אפשר להסביר.
  כשפתאום נהיים שמחים יותר, מתחילים לצחוק משטויות קטנות, להסתובב במקום ופשוט… לא יודעת, פשוט מוזר. אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לזה אושר, אם כי אני לא חושבת שגם אותו ניתן לתאר במילים.
  כשאתה שר עם המוזיקה. לא בדיוק בקולי קולות, פשוט קצת יותר חזק מבדרך כלל, פשוט כי ממילא אין כמעט אף אחד, בשום מקום קרוב מספיק שישמע.
  הדבר המוזר הזה שגורם לרצון - כנראה רק לרצון לשבת בפארק שעשועים על נדנדה עם כוס יין ועקבים - כמו סרט, אבל במציאות, - עוד משהו שכנראה לעולם לא תעשי.
  
  לייצר לעצמך משהו מושלם שתהני ממנו - אולי לא מושלם - זה משעמם. מושלם מעניין.
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני שבוע חצות, פרק 1 Pheonix

    ליזה
    
    הקסם הזה הוא מה ששינה את החיים שלי כמובן, משהו שהבנתי רק מאוחר יותר אבל בכל זאת.
    עכשיו?, עכשיו זה עשר, אפילו לא שתיים עשרה בלילה של היום ואני הולכת ברחוב האוזניה באוזן. רק אחת ואני שרה את Battlefield של SkyDxddy ואני כל כך בתוך ההנאה הקטנה הזו שלי באותו רגע, פיסת אושר קטנה של ממש שאני לא רואה את הרכב, וגם לא את השלולית שלידו. זאת שאני מחליקה עלייה.
    לא מעידה קטנה ועדינה שאני יכולה לייצב את עצמי אחריה במהירות, כזו שעשויה להיראות משעשעת או משהו בסגנון, אלא יותר כמו איבדתי שיווי משקל ועכשיו אני שוכבת על הגב בהבעה של לא יודעת מה פגע בי.
    יש עוד, כי כמובן, חייב להיות עוד, אז בנוסף לנפילה האפית שלי ולעובדה שבכלל לא ראיתי את הגורם לה אני גם לא מבחינה שבתוך המכונית השחורה הזו, מזראטי גראן טוריסמו אלגנטית ומבריקה יושב מישהו. עד שהוא יוצא כמובן.
    פחות משניה אחרי שאני מוצאת את עצמי על הכביש נפתחת הדלת ויוצא ממנה בחור, בנוסף לכל, כמובן שהוא ראה אותי מתרסקת בכזה חוסר תשומת לב. הוא לבוש חליפה שחורה שמתאימה לו בדיוק ומשדר כולו טוב טעם, מסתוריות ויוקרה - כמו טעם עשיר של יין על הלשון. הוא צעיר, והתגובות שלי נעות בין צפוי למפתיע. אני מוצאת את עצמי מתלבטת בשתי השניות בהן אני עדיין שרועה על הכביש עד שהוא מגיע אלי. ונאה, הוא בהחלט נאה אני מוסיפה לעצמי ללא קול. הבחור מגיע ומביט בי בדיוק לשניה לפני שהוא מסיט ממני מבט חצי אובד עצות ועד שזה קורה אני רואה שהוא בעיקר מודאג ובכל זאת משום מה מנסה לעצור את עצמו מלחייך. כאילו שהוא מוצא משהו משעשע בכל הסיטואציה.
    את בסדר? הוא שואל בקול עמוק ומקסים עם מבטא שאני לא מזהה, רמז למשהו אקזוטי.
    אני בסדר, אני אומרת בסופו של דבר ונעזרת בידו המושטת כדי לקום - אני לא באמת צריכה, אבל זה נחמד מצידו.
    לאחר מכן אני מתכופפת חזרה כדי להרים את מעט הדברים שנפלו לי מהתיק - אני מודה על זה למי שתרצו. ואז, בדיוק אז מתחיל גשם.
    הבחור הזה שעומד לידי, ועכשיו כשאני לא שרועה על הכביש אני שמה לב שהוא גבוהה ממני בקצת יותר מראש מתכופף במהירות ומושיט לי את הדבר האחרון שנפל. מחברת הרישום שלי חצי ספוגה כמעט וכמה מהדפים הרופפים יותר כבר הספיקו להתנתק לגמריי, למזלי אני מהירה מספיק כדי לתפוס אותם לפני שהם נהרסים בגשם. אני רושמת לעצמי לחפש לה כיסויי ומודה לאלוהים או למי שזורם לכם על שבחרתי לנעול את המגפיים שלי היום, והחזאי אמר שלא צפויי גשם היום. - חה!
    למרות שפחות על שאר האאוטפיט שלי שכולל גופיה אדומה וג'קט עור שחור שהדעה שלי עליו דיי ניטרלית יחסית למזג האוויר. נקווה שהמיבש של ירדן כבר עבר תיקון.
    
    אחרי שסיימתי להזכיר לעצמי את הדברים שאני צריכה לעשות בדקות הבאות אני מישירה מבט לבחור הזה, נער אולי?! - לא יודעת.
    לא. הוא לא נראה עד כדי כך צעיר, הוא צריך להיות לפחות בגילי אני קובעת.
    יש לו שיער שחור, כהה ועיניים שנראות כהות עוד יותר משהו בין כחול עמוק לשחור.
    את בסדר?
    מצטערת. אנחנו אומרים יחד אף על פי שהוא כבר שאל אותי פעמיים ואני לא באמת יודעת על מה אני מתנצלת.
    זה נראה כואב הוא אומר ומחווה לעבר השיפשופים והחתך שמעטרים את פרק כף ידי הימנית. מזכרת לא סימפטית מהמשמרת שסיימתי זה עתה במועדון. קטטות הן לא עניין יומיומי אצלינו אבל בכל זאת הן קורות והפעם החבורה הזו ממש התאמצה לשבור לנו את הבר. בלב אני מוסיפה לגעור בעצמי על שלא שמתי לב שנפצעתי אבל בקול אני אומרת רק: זה בסדר, אטפל בזה כשאגיע הביתה.
    יש לי ערכת עזרה ראשונה מאחור, הוא אומר ופותח עבורי את הדלת בצד הנוסע. בבקשה תכנסי בינתיים, לא נראה לי שהגשם יפסיק בקרוב.
    תני לי לטפל בזה הוא מוסיף ונעלם לכיוון תא המטען.
    אני מהססת. להיכנס לתוך מכונית, עם אדם זר זה לא ממש הדבר הכי הגיוני או אידיאלי לעשות ולא משנה כמה הוא נאה.
    הבחור חוזר כמה רגעים אחר כך עם מטריה ומוצא אותי בדיוק באותו מקום שבו השאיר אותי. הוא מסתכל עליי במבט לא בטוח. אני לא אפגע בך אני מדמיינת אותו אומר אבל במקום זאת הוא רק נכנס פנימה ומחכה שאהיה נוחה מספיק לעשות אותו דבר או פשוט שאסתובב ואלך לדרכי, לא בטוחה מה האופציה העדיפה כיוון שהחתך אומנם לא עמוק מידי אבל כן יכול להזדהם אם אשאיר אותו כך. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בתוך האוטו, יושבת על כיסא עור מרופד עם הדלת פתוחה ומחכה. אנ מגניבה מבטים מדי פעם לבחור הזה שיושב לצידי ואני לא יודעת עליו כלום ומנסה לנחש מי הוא. פנים המזראטי מהמם ויוקרתי בדיוק כמו החוץ. מושבי עור נוחים ואיכותיים, מערכת מולטימדיה משוכללת מספיק שכמעט יכולה להיחשב כמשהו שנלקח מתוך סרט מדע בדיוני עתידני. הכל משדר יוקרה ואני מרגישה קצת אבודה בתוך כל הפאר.
    הנשימה העמוקה הראשונה שאני לוקחת מלאה במשהו שהוא שילוב של ריח העור של המושבים והבושם שמפוזר בו שנובע כנראה מהגבר במושב לידי.
    קוראים לי מתיאס הוא אומר לאחר זמן שנראה ארוך יותר על המידה. הוא אמר את זה בקול קצת יותר רך מהקול שבו השתמש קודם אני מוצאת את עצמי שמה לב ליותר פרטים בו ממה שאמור להיות אפשרי מפגישה של בקושי עשר דקות, הוא עושה זאת כנראה על מנת לא להבהיל אותי אבל אני בכל זאת קופצת קצת במקומי כשהוא מוציא אותי ממחשבותי.
    ואת?, איך קוראים לך? הוא שואל ומגניב אלי חצי חיוך. הוא נראה צעיר ועדין יותר ככה.
    קוראים לי ליזה. אני אומרת.
    שם יפה, הוא מחייך שוב ותוך כדי כך מזיז את ידי ומניח עליה תחבושת. הוא עובד באופן שנראה כל כך מיומן ובטוח שאני מתחילה לתהות מה הוא עושה ביום יום ומאיפה למד לעבוד בדרך שנראית מקצועית כל כך. מאור יותר כנראה אמצא את עצמי מגחכת על כמות העניין שהשקעתי בגבר שאני בקושי מכירה אבל עכשיו אני מניחה לעצמי קצת סקרנות בריאה ואובססיבית.
    
    אנחנו יושבים שם, שני זרים, שזה בדיוק מה שאנחנו, במכונית עם דלת פתוחה, בגשם זלעפות ובשקט כמעט מוחלט אם לא מחשיבים את הרעש הנשימות והאנחות הקטנות שלנו. זה מוזר. דיי מצחיק אפילו. נשמע כמו התחלה של רומן רומנטי קצת נדוש ובכל זאת, אני מוצאת את זה נעים.
    הוא מביט בי, מתיאס. בוהה בי כשאני מתבוננת החוצה מהחלון. במבט אינטנסיבי שהמוח המטורף שלי, שכנראה נפגע מהנפילה יותר ממה שחשבתי מחשיב ככמעט אירוטי ורומנטי לחלוטין. לפחות עד שצלצול הטלפון שלי מקפיץ את שנינו.
    אני עונה כמעט מיד בלי לבדוק מי זה והקול של ירדן צועק עלי מהעבר השני. ליזה, את בדרך? כבר סיימת את המשמרת הארורה הזו? אנחנו מחכות לך היא מוסיפה שניה אחר כך, אני אפילו לא מספיקה לפתוח את הפה לענות לה וכבר מתחרשת בפעם השניה כי היא כנראה החליטה להצמיד את הטלפון לרמקול ואני שומעת את הבנות מזייפות שירי קריוקי במלוא הגרון.
    אני מרגישה את לחיי מתחממות ופונה להביט במתיאס בהתנצלות כשאני מבינה שגם הוא כנראה התחרש מהרעש בצד השני של המכשיר. סליחה, אני מסמנת בפנטומימה והוא צוחק. אני כבר מגיעה ירדן, חמש דקות. את יודעת איך זה האוטובוסים בשעה הזו אני שולפת את התירוץ האמין ביותר שאני חושבת שיכול לשמש אותי עכשיו אבל בכל זאת מרגישה קצת רע על זה שאני לא מתכוונת לספר לה את האמת. במיוחד לא עם כולן שם.
    אוקיי, אנחנו מחכות לך היא אומרת שוב ומנתקת.
    
    את רוצה שאלווה אותך? שואל מתיאס ובתזמון כמעט מושלם מידי הגשם חוזר. אני מתפתה לקלל בערך כל אלוהות שעולה בדעתי אבל מוותרת על הרעיון ומסתפקת באנחת יאוש.
    זה בסדר, אנחנו דיי קרובים אליה. חוץ מזה אני כמעט בטוחה שאין עוד שלוליות שאני יכולה לפספס על הכביש. אני אומרת במקום וצוחקת ומתיאס מרים לעברי גבה ספקנית בחיוך משועשע. אחר כך אני מודה לו שוב ויוצאת מהאוטו. פתאום נשמע רעש של דלת נפתחת ומתיאס כמו מתגשם מולי. הוא לא אומר כלום רק מושיט לי את המטריה. זה בסדר, הוא אומר כשהוא מזהה את ההיסוס שלי, באמת. הוא מניח אותה בידי, מסתובב, ונוסע משם.
    מותיר אותי לעמוד שם כמה רגעים נוספים ואז אני פותחת את המטריה, פולטת אנחה לעבר המקום בו עמד לפני רגע ואז מתקדמת משם לבית של ירדן.
    
    האמת, אני דיי מופתעת כשאני מגלה מאחורי הדלת את דין אחיה הגדול של ירדן כשהוא פותח לי אותה.
    אתה לא אמור להיות בצבא? שאלתי תוך כדי שאני תולה התיק והמטריה השאולה שלי על מתלה המעילים בכניסה.
    ברגילה, הוא נאנח. גם אני שמח לראות אותך אגב, הוא משחק אותה נעלב.
    שמחה לראות שבכל זאת לא איבדתה את הציניות שלך למרות הכל. אני צוחקת ומחבקת אותו.
    ליז?, זו את?, הגעת כבר? צועקת ירדן מהקומה למטה ואתה, היא מוסיפה לכיוון אחיה הגדול שעדיין מחבק אותי ולא נראה שהוא צפויי לעזוב בזמן הקרוב. אולי תפסיק להציק לכל בחורה יפה שאתה רואה?, אלוהים! היא מוסיפה ומסיימת לדלג את המדרגות, שתיים שתיים בכל פעם כי כמובן היא חסרת סבלנות בכל מה שדורש לחכות למשהו או מישהו. בכל אופן דין, תרחיק את הידיים שלך מליז שנינו יודעים שאתה לא יכול לשחק אותה כך כך תמים וזו חברה שלי שאתה מסתכל עליה. היא מקנטרת ומוציאה לו לשון כשהוא פולט אנחת ייאוש ארוכה.
    והחברה שלך היא ממש שה תמים, על מי את חושבת שאת עובדת ירדי?! חוץ מזה היא בן אדם בוגר, אם היא רוצה לצאת איתי או לא אלה החלטות שהיא יכולה לקחת לבד. הוא אומר ואני יודעת שאם לא אשנה את נושא השיחה הם יעברו לריב אפילו על השטות הכי קטנה.
    אני אמורה להבין מזה שכבר נפרדתה מליה?, כמה זמן עבר?!, חצי שנה? אני מוסיפה בצחוק אבל מיד אחר כך מבינה שכנראה עשיתי טעות שהזכרתי את השם שלה וקיבלתי את התגובה של ירדן שכמובן לא מאחרת להגיע.
    מה?, מי זו ליה? ירדן שואלת, ואיך אני לא יודעת עליה? אתה יודע מה, עזוב את זה, יש לי שאלה חשובה יותר. איך ליזה יודעת על זה?! היא מוסיפה, מדברת בקצב של בערך שמונת אלפים קילומטר לשעה ויורה שאלות בקצב מסחרר.
    היא ממשיכה להעביר בינינו מבטים לא מאמינים כאילו בגדנו בה איכשהו ובו בזמן עדיין מחכה שניתן לה תשובה שתניח את דעתה.
    תודה באמת, אומר דין. ואני חשבתי שאת יודעת לשמור סודות. תזכירי לי לא לגלות לך כלום בפעם הבאה באמת!, הוא ממשיך עם המשחק הכושל שלו להעמיד פנים שהוא עד כדי כך לא מרוצה מהעניין ולמרות שאני יודעת שהיה מעדיף לספר להן בעצמו הוא הופך את העניין למשהו ששנינו יודעים שלא היה דרמטי עבורו כמו שהציג את זה. פעם אחרונה שאני מבקש ממך עזרה במשהו כזה הוא מוסיף במרמור מזויף.
    "דיי, נו דין. אתה יודע שזה לא היה בכוונה אני משחקת את המשחק. שנינו יודעים שהיא הייתה מגלה במוקדם או במאוחר וחוץ מזה, אני בטוחה שזה לא יהייה כל כך נורא" אני אומרת, נושפת לו נשיקה וגוררת את ירדן בחזרה לכיוון המדרגות לפני שהוא יחליט שהוא באמת רוצה לנקום בנו, או בעצם בי על זה.
    
    "תראו מי החליטה להגיע!" קוראת רונה, מסיבה את תשומת ליבן של הבנות וכולן נוהרות לחבק אותי על אף העובדה שאני כנראה עדיין רטובה ומטפטפת.
    "על מה היו הצעקות למטה?" שואלת מיה. אחרי שהיא מנשקת אותי על הלחי לשלום.
    "אח שלי. הייתן מאמינות?" שואלת ירדן בתבוסה וצונחת בדרמטיות על המיטה שלה. אני מוצאת את עצמי חושבת על זה שהדרמטיות חייבת לעבור אצלם בתורשה עם המשפחה הזו כשירדן ממשיכה במונולוג שלה. "מסתבר שהחמור יוצא עם מישהי כבר כמעט חצי שנה וליזה ידעה ולא סיפרה לי כלום. את יודעת שאמא שלי כמעט מתחננת שזה יקרה כבר שנים היא מוסיפה לכיווני.
    חמור, חמור, אבל חתיך אומרת רונה שתמיד הייתה חסרת הטאקט הגדולה ביותר בנינו.
    אויי, אל תתחילי גם את! זה אחי שאנחנו מדברות עליו בבקשה. חוץ מזה הוא יוצא עם מישהי. הצבא עשה לו טוב מוסיפה מיה את חלקה לשיחה. מתעלמת בבירור מהטון הלא מרוצה של ירדן. את לא חושבת? היא פונה אליי.
    אני צריכה להיות הרבה יותר שיכורה ממה שאני עכשיו כדי להסכים לענות על איזושהי שאלה מהסוג הזה אני צוחקת, קורצת למיה ואחר כך מתרוממת לקחת בקבוק של קברנה סוביניון שרונה מושיטה לי. תתכבדי היא מוסיפה.
    
    אתן לא שפויות אני אומרת ולוגמת מהיין כשירדן מסיימת לספר לי על אחת הפאדיחות הכי גדולות שהן עשו היום בבית ספר.
    באמת חבל שלא ראית את זה בלייב מוסיפה מיה. הייתה לך שעה חופשית בעצם, לא?
    כן. לפעמים אני קצת מתחרטת שאני לא איתכן בכיתה אני אומרת ולוגמת את שארית היין שנותר בכוס. אתן לא שפויות אני חוזרת.
    אגב, מי הביאה את היין? אני שואלת אבל כצפויי, לא מקבלת תשובה.
    לא שפויות אבל ככה בדיוק את אוהבת אותנו משלימה רונה את המשפט שמעולם לא התחלתי וכולנו צוחקות.
    
    שעתיים של שיחה,קצת ריכולים ובקבוק יין אחד ריק מאוחר יותר ארבעתינו שרועות בפינות הישיבה בחדר כל אחת בשלב שונה של ערנות - בעצם יותר כמו שלבים שונים של עייפות וחוסר יכולת לקום.
    לשמחתי אני הכי פחות מושפעת מאלכוהול ואני באמת מתפתה לצחוק על חוסר העמידות של הבנות. הן לא שתו הרבה אבל ככל הנראה הן פשוט החליטו להזדהות עם האווירה הכללית שלנו. לרונה בניגוד אלי אין את אותו מזל או שהיא סתם ממש עייפה. לא ממש משנה מה הסיבה היא בכל זאת נתקלת במשקוף כשהיא מנסה להיכנס לחדר האמבטיה ונופלת אחורה למזלה, על אחת הכריות שזרקנו לשם מוקדם יותר באותו לילה. כשהיא מבינה שלא קיבלה מכה היא נקרעת מצחוק ונעמדת בחזרה. הפעם היא מצליחה לעבור את הדלת וחוסכת מאיתנו את העדויות לתאונות פוטנציאליות נוספות.
    מיה שוכבת על הבטן, נראית חצי רדומה על המיטה של ירדן ויש כמובן את ירדן עצמה, היא משתלשלת הפוך מהמיטה עם הראש לכיוון הרצפה ורגליים ישרות תוך כדי שהיא גוללת באינסטגרם וצוחקת לעצמה. אני שוקלת להגיד משהו על השיער שלה שכמעט מצחצח את רצפת העץ אבל אין לי באמת כוח לקום מהפוף השחור הגדול שנמצא בקצה השני של החדר, המכונה גם המקום שקרסתי לתוכו בעייפות אחרי שסיימנו סבב שלישי של קריוקי אז אני מוותרת. זה בהחלט המקום האהוב עלי בחדר שלה. כאן וליד החלון אבל זה פשוט בגלל שאני אוהבת חלונות באופן כללי ובפרט את הנוף שמשתקף מהם.
    
    כמה דקות אחר כך, עדיין שקט וכולנו מנמנמות לסירוגין. אני ממצמצת ורואה לנגד עיניי את הכחול כהה, כמעט שחור שהן עיניו של מתיאס. אני ממצמצת שוב ומביטה סביבי מרגישה קצת תלושה מהמציאות רק מעצם העובדה שאיכשהו באמת ציפיתי שהוא יופיע כאן. בחדר של ירדן. אני נאנחת באכזבה שמפתיעה אותי בעוצמתה כשאני מקבלת אותה.
    מיה? אני שואלת. מקווה מצד אחד שהיא ישנה כדי שלא אצטרך להתמודד עם השאלות של הבנות, רונה וירדן במיוחד ומצד שני קצת מקווה שתהייה תגובה.
    כן מותק?, את עדיין מפוכחת מידי נכון? היא שואלת. בעצם כמובן שאת היא עונה לעצמה בחצי צחוק. כלבה. היא נאנחת וחוזרת להישען אחורה על הקיר זה באמת לא הוגן, יש לך את כל הכישרונות הכי יעילים היא מוסיפה.
    מה את צריכה מותק?
    את מכירה את השכנים כאן, נכון? אני שואלת. מיה וירדן גרות יחסית קרוב אחת לשניה אז אני מניחה שיש להן לפחות כמה שכנים משותפים אבל בניגוד לירדן שעברה בשנה האחרונה מיה גרה כאן כבר כמה שנים.
    אנחנו גרים כאן כבר כמעט שלוש שנים אז, כן אני חושבת שאני מכירה את חלקם לפחות. קרה משהו?, מישהו התלונן על הרעש? היא שואלת ישר, מודאגת שמא אחד השכנים הטריד אותי בגלל הרעש שעשתה החגיגה הקטנה שלהן לפני שהגעתי.
    לא, לא. הכל בסדר. האמת שלא שמעו כלום מבחוץ.
    סתם תהיתי אם את מכירה אולי מישהו שנתקלתי בו במקרה מוקדם יותר. בחור, הוא נראה יחסית צעיר, עיניים כחולות כהות ושיער שחור בערך בגובה של אבא שלך, אולי קצת יותר גבוהה. אני מתארת לה אותו.
    קוראים לו מתיאס, נשמע לך מוכר?
    
    
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
    

• לפני שבוע סיפור בלי שם (כרגע). הצעות לשמות יתקבלו בשימחה Pheonix

  אפילוג
  הנמל שקט וקר, אין בו נפש חיה, כלומר מלבד האיש הזה עם הכובע הגדול והנוצה שעומד לעלות לספינה.
  
  הוא עמד שם במשך כמה דקות לפני שהחליט לעלות.
  הוא חשב על הכל, כל היתרונות והחסרונות, הבעיות ופתרונות אפשריים.
  אבל בכל זאת הוא עדיין חושש.
  זה מסע נועז לצאת אליו, משהו שדורש החלטה חד משמעית, בלי היסוס, והוא עדיין לא בטוח שהוא מעוניין.
  אבל בעצם מה נשאר לו בעיירה שכוחת האל הזו בכל מקרה. הוא מרגיש שאפילו האנשים שיותיר מאחור יוכלו להסתדר בלעדיו אם כי בסתר ליבו הוא לא באמת רוצה לעזוב את חלקם והוא עדיין מקווה שיוכל לבקר אותם בהזדמנות.
  מהמקום הזה יוותרו לו זכרונותיו וחפציו בלבד וכל אלו צרורים לבטח בארגז שבתאו, בספינה שעליה הוא מנסה להביא את עצמו לעלות.
  לבסוף מחליט הצעיר ומניח לעצמו להשתהות רק עוד קצת.
  הוא נושם.
  נשימה בשביל האומץ והצעדה קדימה.
  שניה עבור מעט האנשים בעיירה הזו שכנראה יחסר להם בעשותו מעשה אנוכי שכזה.
  העיירה הזו אומנם קטנה יחסית אבל מספיק גדולה כך שלא הרבה אנשים יכירו אותך גם אם תגור שם כל חייך, כפי שעשה העלם הצעיר הזה.
  הוא יתגעגע אליהם. לכל האנשים שכן מכירים אותו. לכל האנשים שהוא זכה להכיר.
  לאנה, האופה, אישה מעט מבוגרת, חביבה ונעימה שתמיד נתנה לו מאפיי קינמון בכל פעם שהיה מגיע למאפייה, אפילו אם נכנס רק לומר שלום. אז היא הייתה הכי מרוצה ומייד הייתה מפנקת אותו עם כל מה שיש ונותנת לו לטעום משהו חדש שרק יצא מהתנור. כי כזו היא הייתה, תמיד היה לה משהו בשרוול. עוגות, עוגיות ולפעמים טריקים של קוסמים, זריזות ידיים ודברים אחרים והוא למד את זה ממנה. זריזות ידיים. את חלק מהטריקים שראה וטרח להתאמן עליהם הראה אחר כך גם לחבריו ואז גם לזרים ברחובות עבור מטבעות בודדים. הופעות מנצנצות מלאות בדים וקסמים. טריקים, דוכן קטן. כמו של הנוכלים, שגם הם היו מצויים בשפע בשווקים הללו, אבל לשמחתו בחלק מרוחק מספיק של העיירה כך שנתקל בהם פעמים מעטות בלבד. הוא בכל אופן, מעולם לא רימה אף אחד. אלו שזכו, זכו. אלו שלא יכלו תמיד לנסות שוב או פשוט להשלים עם החוסר במזלם לאותו יום. הוא נזכר עכשיו בחיוך בשלט עם משפט דומה שהיה תלויי מעל שולחן העץ הקטן שהיה הדוכן שלו.
  הוא מבטיח לעצמו שישלח לאנה איזה פרי טעים ואקזוטי בשביל המאפים שלה מכל מקום שיגיע אליו במסעותיו העתידיים. או לפחות גלויה, כי מין הסתם לא בכל מקום יהיו פירות, טעימים.
  הוא יתגעגע גם לג'ולייט, צעירה יפיפיה ממוצא צרפתי או אולי צרפתי - איטלקי, עם כמה שזה בלתי סביר, שהייתה קצת נוכלת לא קטנה אבל פשוט מושלמת מכל בחינה אחרת.
  הוא נאנח פתאום כשהזיכרון הזה מגיע.
  האהבה הראשונה שלו.
  ג'ולייט, אמנית מוכשרת עם ידיים קלות במיוחד הגיחה לחייו שלוש שנים קודם. היא הגיעה כנוסעת סמוייה באחת מספינות הסחר הצרפתי.
  הוא הכיר אותה חצי שנה לאחר בואה לבריטניה וגילה שברחה מביתה ובעיקר מהמעמד. לג'ולייט היו חלומות אחרים בכלל. היא רצתה לטייל, לחוות עולם והוא, אידיוט כמו שהיה אז הבטיח לה שברגע שיהיה להם מספיק כסף כדי להתחיל הוא ייקח אותה והם ילכו משם למקומות אקזוטיים ושונים, יחיו מאושרים.
  כמובן, כל זה לא חשוב עכשיו כי הוא כאן, על הספינה הזו שתפליג הרחק הרחק בכל רגע והיא, הוא כבר לא יודע איפה היא. בכל השנה החולפת הוא ראה אותה רק כמה פעמים בודדות, הצצות חטופות שנראו לו כמו פריצה לחיים של מישהו אחר. בזמן האחרון לאן שלא הלכה, ליווה אותה אציל ארוך צוואר וכפפות שהתנהג כאילו הוא טוב יותר מכל תושבי העיירה. הוא לא היה חצוף, לא ממש אבל ג'ייק לא הבין מה ג'ולייט מוצאת בו, באדם כזה שממנו שכנעה אותו שברחה כשעזבה את ארצה וזנחה את מעמדה.
  אויי ג'ולייט.
  וכמובן, ויקטור ג'ונס הקטן, טוב הוא לא כל כך קטן. בן שלוש - עשרה בכל זאת, שכל הזמן מתעקש שכולם יקראו לו ג'ונס או ג'ונסי. הילד הזה שקטן ממנו בשש שנים סך הכל נראה לפעמים כאילו הוא יודע על העולם דברים שאף אחד לא סיפר לו. היה גם אבא שלו, מר ג'ונס שג'ייק מעולם לא שמע אף אחד קורא בשמו הפרטי. איש מבוגר שהשנה ימלאו לו ארבעים וארבע. איש עם יותר סיפורים על העולם ממה שג'ייק מאמין שימצא איי פעם בספריה. הוא היה מקשיב לו במשך שעות תחילה בתור ילד לבד, כשחיפש עניין בדברים ואחר כך עם ג'ולייט.
  הוא נושם ונאנח, פתאום נראה לו שהוא לא צריך לעזוב.
  אחר כך הוא נאנח שוב ונושם נשימה נוספת.
  נשימה שלישית.
  עבור הים.
  
  ג'ייק! אתה מתכוון לעלות? נשמעת צעקה ואחד האנשים על הספינה, שהעמיס את הארגזים עד עכשיו צועק אליו.
  אם לא תהייה על הספינה בעוד שלוש דקות אנחנו מפליגים בלעדיך הוא מוסיף בבדיחות הדעת וגורם לג'ייק לצחוק.
  אני בא, אני בא. הוא קורא אליו בחזרה ועולה סוף סוף על הסיפון.
  הוא חושב ששמע את הרוח נושאת קריאה של מישהו בשמו אבל הראש שלו כבר במקום אחר.
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני שבוע א.ב.ש

    
    
    
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.