פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
ההודעות
-
לפני שעתיים מְרֻבַּע הַטּוֹב.. כּ.
בְּךָ הַטּוֹב וְהַטּוֹבָה כְּאֶחָד –
יִבָּטֵא בַּגְּדִי וּבַזָּהָב.
אָחֲזוּ בַּדְּיוֹ בַּבִּזָּה,
זֶבַח אֲגַג בַּחֶדֶר נֶאֱחָז.
וְהִיא טְמוּנָה בְּתוֹךְ הֶחָבִי —
אָבַדְ.תִּ.יּ..? אוֹדֶהּ וְאֶטְהַר בָּאֵזוֹב.
הַבֵּט: בַּשָּׁוֶה נֶאֱחָז הַסּוֹף.
------------------------------
https://youtu.be/SGsCa9MD_nI?si=IP_48dfosBdI5wXe
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שעתיים יום הקשיש הבינלאומי ארווין
בתאריך 1.10 היה יום הקשיש הבינלאומי, בתוכנית בוקר ברדיו דיברו על תרופה חדשה להארכת חיים, שכבר הצליחה בעכברים (בסוף המרוויח העיקרי מכל מחקרי הבריאות הם עכברים), ושמענו ממומחית להארכת החיים, שהצביעה על חשיבות הסוכר לשמירת הבריאות ועל ספורט, כשהדגש הוא על תנועות מתפרצות, קפיצות וכדומה. בכלל, ידוע שתנועה היא מכרעת לשמירה על בריאות, וחשוב למי שיושב לקום מדי פעם, ולעשות סיבוב קטן, כדי להימנע מבעיות בריאות בגיל המבוגר.
בצעירותי הייתי צרכן סוכר לא קטן. אני זוכר שכל מי ששאל אותי כמה סוכר לשים בתה או בקפה שהכין לי, נדהם לשמוע את התשובה: 3 כפיות! גם אהבתי מאוד עוגות, אמנם לא עוגות זולות, אלא עוגות מקרר, איכותיות מבת היוצר של קפולסקי. מגלידות נמנעתי תמיד, כמו גם מבורקסים.
כשהגעתי לגיל מתקדם, כבר הרגשתי שהעוגות לא עושות לי טוב. ומשך כעשרים שנה נמנעתי מהם. עד שיום אחד, לא יודע איך זה קרה, גיליתי שהעוגות הטובות של פעם, לא עושות לי רע. מאז עשיתי לי מנהג, של עוגת פרג (אגב בפרג יש את אחוז הברזל הגבוה ביותר) יחד עם עוגת קרם, או שוקולד, או שניהם, כל יום עם הקפה. עדיין אני נמנע מצריכת סוכר במשקאות, או חלילה ממשקאות שונים מכל סוג שהוא, וצורך רק מים (אגב, עצת הזהב גם ממומחי הבריאות!). וגם, כמובן, עוקב אחרי הסוכר, שלא יגיע לערכים גבוהים בדם.
כן גיל הזקנה דורש ויתור על הנאות רבות: פיצוח גרעינים, פיסטוקים, ויתור על פלאפל ולאחרונה גם על שווארמה, ובכלל הימנעות מלאכול בשר מטוגן.
את החשיבות של ההתעמלות היומיומית אימצתי הלכה למעשה. אמנם אני כבר לא מתאמן בחדר כושר, עם משקלות, אבל מקפיד על תרגילי התעמלות מומלצים על ידי מומחים, בבית. חשובה בעיקר השמירה על גמישות המפרקים. התעמלות שגם עוזרת לשמור על שיווי משקל, גם במקרים של תנועות חדות. מאידך אני שומר על עקרונות הליכה מונעת נפילה: מבט קדימה, לא על הרגליים אלא על הדרך, היכה על עקבים ולא על בהונות, צעדים קטנים, שמונעים מהסיכון של מעידה שצעד גדול טומן בחובו.
כשהייתי צעיר לקחתי מולטיוויטמין, שהיה אז באופנה והרגשתי פתאום מלא אנרגיה וטוב יותר. היום הכדור הזה, הרבה פחות משפיע עליי, אולי בגלל שהספיגה של הקיבה שלי, פחות יעילה. בכלל היום למרות שיש לי תיאבון, צמצמתי מאוד את כמות האוכל שאני אוכל בצהריים. גיליתי שזה עלול לגרום לי לבעיות של צרבות. מעניין שארוחת בוקר מלאה, טובה ובריאה, לא משפיעה עלי לרעה. אני מאלו שנגררים אחרי כל ידיעה על תוספי מזון שמוסיפים לנו בריאות. כך מצאתי את עצמי לוקח כל בוקר כמעט עשרה סוגי תוספים כאלה. שלא לדבר על מזונות על, כמו גרגרי צ'ה ועוד. גיליתי שיש תוספים כמו ל-ארג'ינין, שממש מוסיפים לי אנרגיה וגם, אומרים שזה טוב ללחץ דם גבוה. היום כמעט כולם יודעים שויטמין D3 (כארבע טיפות בחוזק של 1000 ליום) מאוד מאוד חשובים לבריאות. כך גם ויטמין B12 שמי שסובל ממש ממחסור בהם, יכול לקבל זריקות שיעשו לו פלאים! אוכמניות טריות יוסיפו לנו בריאות ויחזקו את מערכת החיסון שלנו. עוד כשהיית צעיר, גיליתי שעוגת אוכמניות עוזרת לי כשאני מקורר. היום אני ממליץ גם על דובדבנים חמוצים (יש את זה בצנצנות). אומרים שכסף בא לכסף ועשירים הופכים לעשירים יותר. כך, לפי דעתי, גם עם בריאות, ברגע שאתה מצליח לשמור על בריאות, התיאבון שלך להמשיך להשתפר גובר. ברגע שאתה חולה, המחלה תוספת אותך וגורמת לך לחשוב באופן חולני. שהרי אדם שמאבד תקווה, מאבד גם מוטיבציה להשתפר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
שלשום הודעה שמחה ללא כותרת codelattice
The ISTQB® Certified Tester Foundation Level (CTFL) certification serves as the foundation of essential testing knowledge, applicable to real-world scenarios. The syllabus offers a thorough understanding of the terminology and concepts used globally in the testing domain, making it relevant across various software delivery methodologies, including Waterfall, Agile, DevOps, and Continuous Delivery. The CTFL certification is recognized as a prerequisite for all other ISTQB® certifications that require Foundation Level.
https://www.codelattice.com/ISTQB-certified-tester-foundation-level
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
שלשום הודעה שמחה ללא כותרת codelattice
The ISTQB® Certified Tester Foundation Level (CTFL) certification serves as the foundation of essential testing knowledge, applicable to real-world scenarios. The syllabus offers a thorough understanding of the terminology and concepts used globally in the testing domain, making it relevant across various software delivery methodologies, including Waterfall, Agile, DevOps, and Continuous Delivery. The CTFL certification is recognized as a prerequisite for all other ISTQB® certifications that require Foundation Level.
@https://www.codelattice.com/ISTQB-certified-tester-foundation-level
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
שלשום ימים של חדווה-אסנת אלון אסנת אלון
יָדַעְתִּי יָמִים שֶׁל חֶדְוָה
נִשֵּׂאת בְּשַׁעֲרֵי חַיַּי לְהַבְרִיא
תְּחוּשׁוֹת בָּאוֹת בְּיָמִים.
גַּלִּים שֶׁל נֹעַם פּוֹסְחִים
עַל גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת עֶצֶב אוֹמְרִים
שָׁלוֹם לַכֹּל .
לִנְסֹק גָּבוֹהַּ לְעָנָן מַמְטִיר מֵימָיו
בִּתְכֵלֶת שׁוֹקֶקֶת תִּקְוָה לְיָמִים
שֶׁל יַחַד וְשָׁלְוָה.
אֲנִי הָרוּחַ ,אֲנִי הַגֶּשֶׁם בָּאָה בְּסַעֲרַת
רְגָשׁוֹת לִיצֹר וְלִכְתֹּב הֲוָיָה נִפְלָאָה שֶׁל מַסֶּכֶת רְגָשׁוֹת
.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
שלשום סייג' (ל"ת)
-
לפני 5 ימים סייג' (ל"ת)
-
לפני 5 ימים הנחש פאוסט
בעוד שמי ערב גווניהם נסמכים על רחוב גלילאו, טיפס מ׳ במעלה הדרך, עיניו חופנות את המדרכה. מאז ומתמיד לא הישיר מבט בעודו פוסע בכבדות, וודאי שלא הביט קדימה. הרהורים כבדים מילאו לבו, ובעודו מביט קרוב יותר ויותר אל האדמה נדמה היה לו כי הוא מביט פנימה – אל לבו שלו וכל צעד כפעימה.
לפתע עצר. לבו הלם בחוזקה, שכן לא האמין למראה עיניו: נחש. ראשו משולש, לשונו משתרבבת במהירות, ועיניו נעוצות בו ממש, מעין מבט הדדי כזה החי בין טורף לטרף. מ׳ נאלם דום, מבטו קפא, ונדמה היה כאילו תקשורת אילמת מתנהלת ביניהם. ואז, לפתע, הנחש סב על עקבותיו והחל מתפתל במעלה הרחוב – בדיוק בכיוון אליו פסע מ׳.
מ׳ החל ללכת אחריו, מבטו מהופנט בו מחד ואימה בגופו מאידך. ללא מצמוץ עקב אחרי זנבו של הנחש המתנועע מימין לשמאל, משמאל לימין. באחת הנקודות עצר הנחש, הביט ימינה ושמאלה, לשונו חורצת את האוויר הקר, הרים ראשו. מ׳ עצר גם הוא, ואז לאימתו ראה כיצד הנחש ממשיך בדרכו וזוחל לעבר חצר בניין ישן, מט לנפול וחסר חיים, הבניין בו מ׳ גר. שלוש קומות היו לו, ודייריו חיו שם מאז המאורעות הגדולים והאיומים שפקדו את ארצם.
מ׳ גר בקומה השנייה, בדירה מספר 3. כשהנחש בחר דווקא בבניין הזה מ׳ השתתק. הוא מיהר לראות לאן נעלם הנחש, וכשזה חלף דרך הגינה הקדמית והגיע אל שער הכניסה, הספיק מ׳ לראות את זנבו מתפתל אל עבר החצר האחורית.
מאחר שהחשיך, פחד מ׳ להמשיך ולעקוב אחרי הנחש ואולם משהו בו היה טורדני, כמעט כפייתי לדעת לאן הלך השרץ. תאורת הרחוב, בשילוב עם אור הירח המלא, שטפה את חללי הבניין, ומ׳ שכנע את עצמו כי יוכל להמשיך לבלוש אחריו בזהירות. כך לפחות יוכל לדעת אם הסכנה עברה הלאה – ואולי להסיר את הנטל ממוחו הקודח. הוא הגיח בזהירות אל השביל הימני, הפונה לחלקו האחורי של הבניין. לא נראה זכר לנחש. הוא התקרב, הביט מעבר לקיר הבא, וראה את החצר האחורית המוזנחת: חלקי מכונות ישנות, שברי זכוכיות, עשבי פרא וצמחים שאיש לא טרח כבר שנים לטפח.
מ׳ צעד שני צעדים אל תוך החצר, הביט לצדדים – ולפתע ראה שוב את זנבו של הנחש, רגע לפני שנעלם מבעד לחלון דירה בקומה הראשונה. הוא נשם בכבדות והחליט להתריע בפני שכנו ג׳ כי נחש ארסי, ככל הנראה, נכנס לביתו.
ג׳ גר שנים רבות בדירת הקרקע יחד עם אמו הקשישה – איש קשה יום, אך חסר נימוס בסיסי. למעשה, הוא היה האחראי לגרוטאות בחצר האחורית; עשה בה כרצונו, ולעולם לא התייחס להערותיו של מ׳ בעניין ההזנחה.
בין השניים שררה שתיקה בת חודשים רבים, אולי אפילו שנים. אך הפעם חש מ׳ כי מדובר בסכנה אמיתית. מתנשף הגיע לפתח הבניין, נעמד מול דלת דירתו של ג׳ ואמו, והרים ידו כדי לדפוק נמרצות ולהתריע על הסכנה שכבר חדרה אל ביתם.
אלא ש..... בעודו מניף את ידו, משהו כאילו עצר בעדו. הדירה הייתה דוממת לחלוטין. מ׳ תהה אם לא איחר את הרגע וכבר הנורא מכל קרה. הוא הרים שוב את ידו – ושוב מחשבה בלמה אותו. ידו המאוגרפת נשארה תלויה באוויר, כאילו כוח בלתי נראה אוחז בפרק ידו ואינו מניח לה להכות על הדלת הישנה והמחורצת.
לבסוף קיבל החלטה: הוא החליט לסגת ממקום השליטה במצב אל המקום הנכון לו מאז ומעולם ולעלות לדירתו. בצעדים כבדים, כשהוא שולח מדי פעם מבט חטוף אל דלת שכנו, טיפס מ׳ באיטיות במדרגות. בלבו שב ושינן לעצמו: יש מצבים שעלינו להניח להם להתרחש כפי שהם. לאדם אין זכות להתערב בגורל שאינו לו. גם אם נדמה לו שהוא יודע מה נכון ומה לא נכון, טוב לו לאדם לא לנקוט עמדה אלא אם חייב או שמדובר בטובתו שלו עצמו.
מ׳ נכנס אל דירתו הקטנה, הדליק את האור הצהבהב והתיישב בכבדות לשולחן העבודה כשבידיו כוס חלב. לפתע, כאחוז דיבוק, ניגש לספרייתו וחיפש אחר התופת מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה. הוא רפרף בדחף קדחתני בין הדפים, מחפש את מקומם של אלו שלא נקטו עמדה בספר – לא בצד אלוהים ולא בצד השטן – אלא נמנעו מהכרעה. עד מהרה מצא את הציטוט, שזינק מול עיניו: ״הרחמים לא ידברו בהם, וגם הצדק לא יזכור אותם.״
זיעה קרה ניגרה על מצחו. ובכל זאת ניחם את עצמו: מכל מדורי התופת, זהו דווקא הפחות כואב – לא פיזית ולא נפשית. "לימבו, אחרי הכול, הוא בסך הכול לימבו, ושם מקומי" הרהר. במחשבתו זו הצדיק את עמדתו: מצד אחד לא הפריע לטבע במעשיו; מצד שני שתיקתו תבטיח שלווה אם יקרא לעולמות אחרים. מ׳ לא היה אדם מאמין, אך אין להכחיש – ספרו של דנטה הותיר עליו רושם עז מאז שקרא אותו בנעוריו ולעיתים קרובות היה חוזר לספר. כוחו של ספר אכן בא לידי ביטוי על ידי הרושם שמותיר בקורא ובמקרה הזה חריץ ספק קטן של "אולי" חקק את עצמו בתודעתו.
מאחר שכבר פתח ועלעל בספר, המשיך לדפדף בו, עיניו משוטטות בין כתבי דנטה לציוריו הקודרים של גוסטב דורה. הוא התעמק בהם, מתמוגג ונבעת חליפות. ואז – הגיעו לאוזניו דפיקות חזקות מהקומה למטה. מ׳ נדרך, קפץ בכיסאו והטה אוזן. השקט שאחרי המהלומות היה מתוח, כמעט אלים. הוא הבין שכנראה ג׳ נלחם בחיה השטנית או שלא....?
לרגע קצר הציף אותו רוגע. הוא המשיך הגיע בדיוק לציורו המפורסם של לוציפר בסופו של התופת עומד על ראשו ובולס נשמות חוטאות. מ׳ נשען לאחור, ותחושת עייפות עטפה אותו.
אלא שאז נשמעו כאילו קולות לחישה מחלל החדר, מעין רחש קל… מ׳ קפא. הוא האזין בדממה. לא חלף זמן רב עד שראה את היצור המבחיל זוחל מתחת לדלתו שלו. הטבע בחר בו?
מעט לפני כן, בקומה הראשונה, ג׳ הבחין ברמש בביתו. הוא חבט בו במטאטא הישן, פתח את דלת הדירה לרווחה על מנת שיוכל להבריח את השטן מביתו, וכך היה, הנחש ברח למהלומות המטאטא. מכה חפוזה אחרונה בצד גופו של הנחש, סמוך לפתח הדלת, הפנתה אותו לעבר המדרגות במקום שיצא לגמרי. חלקלק וזריז כפלג מים הזורם הפוך כמו בציור של אשר טיפס היצור מעלה בלית ברירה. ג׳ ראה זאת וסגר את הדלת בעודו אומר לאמו שהכול הסתיים. אמו של ג׳ שאלה האם יצא לגמרי מהבניין והוא ענה לה כי אפילו לא הקדיש מחשבה לאן יפנה הנחש, אך הוא בוודאות יחזור לטבע. ג׳, אדם מאמין, בעיניו, הכול נעשה בהשגחת שמים.
מ׳ הביט שוב ללא מצמוץ בנחש. מבטו פגש במבט הצהוב, הקר, והלשון המפוצלת שחרצה את האוויר שביניהם. בפאניקה טיפס במהירות על כסאו שבקושי החזיק את משקל גופו.
חמישה ימים חלפו מאז הארוע. ריח כבד ומבחיל מילא את חדר המדרגות לבניין. השכנים התקהלו בכניסה, מנסים להיזכר מי מהם ראה את מ׳ לאחרונה שכן הוא היחיד שלא התלונן על ריח ולמעשה לא נשמע כלל. ג׳, שלא אהב דיבורים מיותרים, עלה עם פטיש בידו ושבר את הדלת לעיני השכנים שעמדו מאחוריו.
המראה שהתגלה היה מחריד: מ׳ שרוע על שולחנו הקטן, רגליו משוכות באופן מעוות על הכיסא, גופו העליון כאילו שרוע בנינוחות שכזו, עיניו קרועות באימה מתבוננות לצדדים שונים בחדר, פיו פעור לגמרי – ומתוכו מבצבץ זנבו המתפתל של נחש.
על פרטי הפינוי של מ׳ אין צורך להכביר מילים. אך חוקר המשטרה שהגיע לזירה עמד משתומם כשריכז עיניו לרגע בספר מולו עמד לאחר פינוי הגופה. הספר העתיק פתוח, ובדף שנגלה לעיניו ציור של גוסטב דורה בו הוא מתאר את לוציפר בולע את דיירי התופת. היה נדמה לו לרגע לחוקר כאילו הציור בלע את מ׳, אפילו רגליו נראו יוצאות מפיו של לוציפר. מסתבר שגם תושבי הלימבו מגיעים לעומק התופת גם אם לא בספרו של דנטה, לפחות כאן זה אכן קרה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 6 ימים מי אני ציפור דרור
....כמו אותו עורב מהמשל, שניסה ללכת כמו יונה, ולא רק שלא הצליח – גם שכח איך ללכת כמו עורב.
ונשאר עם הליכה מוזרה, לא שייכת.
לא בדיוק פה, לא בדיוק שם.
רק תחושת זרות שלא מרפה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 6 ימים סתם עוד אחת ציפור דרור
כל הדבורים הפועלות חסרות הדעת,
כפופות על עמלן הבלתי פוסק
בתנועה מתמדת, עפות מפרח לפרח,
חגות סביב, מייצרות דבש וממשיכות
הלאה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבוע וחצי אינני בוכה אף פעם SHNOY
"סבא, מתי בכית בפעם האחרונה?" שאל אותי נכדי בן העשר, במסגרת שאלון מוזר שהמציאו בבית ספרו.
אני מאמץ את מוחי ולא מצליח להיזכר. אני שייך לדור, שגדל על השיר "דני גיבור" שכתבה מרים ילן שטקליס. גם כשנורית אכלה את התפוח ואת הפרח זרקה לחצר וגם כשהלכה לשחק עם ילד אחר - אנחנו לא בוכים. דור שלא בוכה.
"בכל זאת . . ." לחץ עלי הנכד.
נזכרתי. זה היה מאוד מזמן -
מלחמת ששת הימים כמעט הסתיימה. הצנחנים הגיעו לירושלים ושחררו את הכותל המערבי ואת הר הצופים. אני הגעתי לבית חולים "הדסה" בירושלים. פינו אותי מגבעת התחמושת ללא הכרה.
"היית בסכנת חיים", אמרו לי האחיות במחלקה לניתוחי חזה כשהתעוררתי מהניתוח, "את יד שמאל ניתחנו וגיבסנו אבל עדיין יש בעיה בריאה השמאלית".
המון אחיות היו בבית החולים ומעט מאוד רופאים, כל הרופאים היו מגויסים למלחמה. את מחלקת ניתוחי חזה איישו רק שני רופאים: פרופסור מילוויצקי ודר' שטיינר שהיה סטז'ר צעיר וכנראה לא מוכשר במיוחד, שאפילו הצבא ויתר על שירותו.
פרופסור מילוויצקי היה מרצה בכיר בבית הספר לרפואה ושנים רבות כבר לא טיפל אישית בחולים. הוא עשה הכל, בניסיון להציל את הריאה שלי שהייתה מלאה ברסיסים. אנחנו, מאושפזי חדר חמש, אהבנו אותו, כי הוא דיבר איתנו בגובה העיניים, לא ניסה ליפות דברים. הוא נהג להגיע לביקור רופאים ולהציג אותי בתור "זה החולה שטוען ששלומו מצוין והוא רוצה הביתה, אבל הריאות שלו פגועות". כעבור שבוע במחלקה ולאחר צילומים רבים, הוחלט להכניס אותי לניתוח נוסף. בניתוח זה הוצא חלק גדול של הריאה השמאלית. הניתוח היה ארוך ומסובך וההתאוששות ממנו לקחה זמן רב.
בינתיים המלחמה הסתיימה ורופאים צעירים חזרו לעבוד בבית החולים, אך פרופסור מילוויצקי נשאר לטפל בפצועים שלו. "תראה לי את היד שלך" אמר הפרופסור בביקור רופאים כשבוע לאחר הניתוח הגדול, הוא הניח את היד שלו ליד שלי ואמר: "אתה חיוור מדי בכדי ללכת הביתה, תקבל שתי מנות דם ונראה מה קורה. בינתיים תשתדל ללכת הרבה במסדרונות בית החולים. ההליכה תזרז את ההחלמה".
למחרת בבוקר עברתי, במסגרת ההליכה במסדרונות, ליד משרדי המחלקה ושמעתי את הפרופסור שלי הרגוע, הנינוח והשלו מרעים בקולו וצועק על מנהל בית החולים ועל חבורה של קציני צה"ל שהיו בחדר: "אני קיבלתי אותם פצועים ואני אשחרר אותם בריאים. לא מעניין אותי הריב שלכם עם המדינה קחו את האמבולנסים שלכם ועופו מכאן!". הם עפו.
מסתבר שהאשפוז שלנו בהדסה עולה למדינה כסף רב מדי וניתנה פקודה/הוראה להעביר את כולנו לבית החולים הממשלתי תל השומר.
"מה היית עושה" שאלתי אותו בזמן ביקור רופאים "אם הם היו מתעקשים ומעלים אותנו לאמבולנס?".
"הייתי עומד לפני האמבולנס ולא זז. היו מעבירים אתכם מכאן על גופתי!".
כעבור שבוע השתחררתי מבית החולים.
"תגיד" שאלתי את הפרופסור בזמן השחרור "אני יכול לחזור לעשן?"
"מה אומר לך", ענה "כל הרופאים אומרים שזה לא בריא לעשן, אתה מאמין להם?" – הדליק את הסיגר שהיה תקוע בין שפתיו, חייך לעצמו והלך.
עברו שנתיים.
"קול ישראל מירושלים השעה שבע והרי החדשות: מטוס סוויסאייר שהיה בדרכו מציריך לישראל התפוצץ מחומר נפץ שהוטמן על ידי מחבלים בתא המטען של המטוס. בין ההרוגים פרופסור חנוך מילוויצקי שהיה בדרכו משוויץ לישראל ...."
ישבתי בבית ליד הרדיו ובכיתי את נשמתי.
את גופתו לא מצאו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שבוע וחצי וואו. yaelhar
-
-
לפני שבועיים להבה (i see fire) אסף
להבה (תרגום לשיר i see fire של אד שירן)
*
הו, עין ההר, ערפילית ונוגה,
השגיחי על נשמות אחיי.
ואם שחקים ימטירו אש ועשן,
על בני עמנו השגיחי נא.
*
אם אש תבער הלילה,
הלוואי ונישרף ביחד.
צפו בלהבות עולות
בלילה אפל.
זועקים: אבא, הו,
עמוד לצידנו,
כשנראה אש מאירה
את ראש ההר.
ואם נמות הלילה,
הלוואי וניהרג ביחד.
שתו כוסית של יין
לזכרינו.
זועקים: אבא, הו,
היכון לבואנו,
כשנראה אש מאירה
את ראש ההר.
צל צלמוות מכסה חמה...
להבה,
בהר מבערת,
להבה,
בין העצים,
להבה,
דם ושלהבת,
להבה,
אש וצללים.
ומקווה
כי תזכרו אותי...
אם בני עמי יפלו,
כי גם אני אפול לבטח.
בהיכלות הרים,
איך קרבנו לאש?
זועקים: אבא, הו,
החזק בידינו,
כשנראה אש מאירה
את ראש ההר.
צל צלמוות מכסה חמה...
כשליל מאיר באש
אכסה את עיניי,
וכשהאופל שב
כי אז מתים כל אחיי.
וכששמים מתנפצים
על עיירה בין ההרים,
וצל כבד נופל עליי,
אשמע את זעקות אחיי:
יש להבה,
בהר מבערת,
להבה,
בין העצים,
להבה,
דם ושלהבת,
להבה,
אש וצללים.
ומקווה כי תזכרו אותי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שבוע וחצי השיר יפהפה והתרגום שלך עושה עימו חסד. אתל
-
-
לפני שבועיים פרק חדש. Rasta
מעולם לא יצאנו ממצרים. זהו סיפור אגדה שמהימנותו מוטלת בספק, אך האירוניה שבו משעשעת ועצובה גם יחד – אמיתית להפליא. שהרי לכאורה השתחררנו מעבדות לחירות, ועתה, שלושת אלפים שנה ויותר לאחר מכן, אני שוב מוצא עצמי עבד.
ב־1 בספטמבר 2025 עברנו דירה, ג'ולין ואני. החוזה הקודם נקטע אחרי שנה אחת, לאחר שבעלת הבית – שלא לומר מטורללת – החליטה שאיננו ממשיכים. כששאלתי לסיבה, ענתה שביתה מבקשת לשוב ולגור בבית ילדותה. שבוע קודם לכן הזמינו השכנים מתחתינו בודק קרינה מטעם המשרד להגנת הסביבה, ונאמר להם שרמת הקרינה בבניין גבוהה ומסוכנת. לא טרחתי לעדכן את בעלת הדירה בחדשות.
וכך אני מוצא את עצמי שוב עבד. לא לפרעה, אלא לעבודה שגוזלת ממני שישה ימים בשבוע, שעות על גבי שעות, רק כדי להרוויח כמעט מספיק, בעוד שרוב מה שאני מרוויח נעלם אל תוך דירה שבורה, איכות חיים נמוכה ורמת קרינה גבוהה.
"הכל לטובה ג'ולין. נעוף מכאן - מצ'רנוביל - ונתחיל פרק חדש בחיינו"
הגענו להחלטה, ג'ולין ואני: הגיע הזמן להשקיע באיכות החיים שלנו, לחשוב על נוחות, ולקבל תמורה אמיתית לעבודה הקשה. אם כבר משלמים ביוקר, לפחות שהתמורה תהיה בהתאם. הדירה הבאה תהיה הבית של המשפחה הקטנה שלנו לשנים הקרובות – של ג'ולין, שלי ושל זטסו, החתולה המתוקה, הבת שלנו שאנחנו אוהבים כל כך. זה משגע את אמא שלי כשאני קורא לזטסו 'הבת שלנו', שכן היא עוד מתעקשת, ומקווה, שאשנה את דעתי לגבי הבאת ילדים לעולם.
אל החדשות על המעבר הפתאומי ג'ולין הגיבה בהתקף לחץ קטן. יאמר לזכותה, הוא נרגע די מהר אך לא לחלוטין – שכן מעבר דירה תמיד מעלה בה חרדה. לא המעבר עצמו מלחיץ אותה, אלא התזמון הגרוע, ובעיקר המובילים: להפקיד את כל רכושה בידיים זרות, גברים חסרי אכפתיות ואמפתיה, רכוש שנשמר במשפחתה שנים רבות, מסבתה ועד אביה שנפטר. ג'ולין אוהבת לחשוב, לתכנן ולעצב – עבורה, בית חדש הוא קנבס לבן, גדול וריק, שמחכה ליד אמן.
החיפוש אחר הבית החדש שלנו לא ארך זמן רב. ראינו מספר דירות, אך לא אחת מהן עמדה בקנה מידה עם התמונות שפורסמו בפייסבוק או באתר יד 2. לבסוף מצאתי אותה – בית יפהפה במתחם יוקרתי הנושק לעיר העתיקה, צמוד לנמל, באזור מקסים פסטורלי ושקט. יקר, אך איכות החיים בו גבוהה מתמיד, כנראה הגבוהה ביותר שחוויתי אי פעם.
"אנחנו שניים, ג'ולין. אנחנו יחד בסיפור הזה. יחד אנחנו מסוגלים לעמוד בהוצאות. והתמורה שאנו מקבלים יוצאת מן הכלל. הגיע הזמן שנפנק את עצמנו, אנחנו בני 30, כבר לא רווקים בני 20 שיכולים להתפשר על איכות חיים בשביל לחסוך כמה גרושים."
הדירה גדולה - ארבעה חדרים, שני חדרי אמבטיה, שלושה שירותים. חדר שירות ומטבח גדול. יש מקום, והרבה ממנו. המתחם עצמו כולל בריכה גדולה, חדר כושר, סאונה, וגם קפיטריה, אודיטוריום, שולחן סנוקר, והכי חשוב: שחמט רצפה ענק.
ביום שבת, בדיוק לפני שבוע, התעוררתי כהרגלי מוקדם. זטסו בדרך כלל ישנה איתנו, אוהבת להתכרבל בין הרגליים שלנו. באותו בוקר היא לא היתה שם. תחילה לא חשבתי את זה למוזר. מעבר הדירה השפיע עליה קצת, לקח לה זמן להתרגל; היא עדיין לא מורגלת, עדיין מפוחדת, עדיין לומדת את הבית החדש. אולי מצאה מקום נוסף להסתתר בו לאחר ששמעה רעש לא מוכר – זטסו שלנו, פחדנית קטנה.
בדרך כלל, כשאני מתעורר, גם אם רק כמה דקות אחר כך, זטסו מצטרפת אלי. היא מלווה אותי אל חדר האמבטיה, יושבת לידי כשאני על האסלה, ואז לוקחת אותי אל המטבח מבקשת את ארוחת הבוקר שלה עם קול יללה מתוק ושקט. באותו בוקר, שום דבר מזה לא קרה.
החלון נשאר פתוח. זטסו נעלמה.
השבוע האחרון היה קשה. בלילה הראשון שלנו בלעדיה בכיתי; ביום השני הדמעות התייבשו, אך העצבות נשארה. ג'ולין, לעומת זאת, בוכה כבר שבוע, לפרקים – בעיקר בבוקר, כשהיא מתעוררת וזטסו לא איתנו, וגם בשעות החמות כשהיא חושבת על זטסו ועל החום הכבד. "התפקיד שלנו היה להגן עליה, לשמור עליה... היא בטח רעבה או פצועה הטיפשה הקטנה" היא אומרת ובוכה.
כבר שבוע שאנחנו מחפשים את זטסו שלנו. תלינו מודעות בכל המתחם, שלחנו הודעות בקבוצת הוואטסאפ של הדיירים, פרסמנו פוסטים בפייסבוק, פתחנו קריאה במוקד 106, ודיברנו גם עם צער בעלי חיים. השכנה שלנו, שרה שגרה בדירה ממול, הקימה צוות חיפוש הכולל צרפתיות פנסיונריות וילדים – כולם מחפשים את זטסו. ענת, שאמורה לחזור ביום ראשון מחופשה, מדברת עם ג'ולין כבר כמה ימים ומנסה להרגיע אותה: "חתולים לא מתרחקים מהבית שלהם. היא עדיין במתחם, אנחנו נמצא אותה. אל תדאגי. בבית הקברות כבר בדקתם?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבועיים קולב זכרונות-אסנת אלון אסנת אלון
בְּפִרְצֵי גַּעְגּוּעִים אוֹמֶרֶת
שָׁלוֹם לָעוֹלָם שֶׁהוּא
הֲפַכְפַּךְ וַחֲסַר פְּשָׁרוֹת.
יָמִים נִתְלִים כְּקוֹלָב זִכְרוֹנוֹת עַל כְּתֵפַיִם
חֲסוֹנוֹת מְאִירוֹת בְּסִבְרָן
לַזוּלַת.
כַּפַּיִם נָתַתִּי לְכוֹחוֹת עוֹלִים
מִמַּעֲמַקֵּי הַשִּׁכְחָה כְּדֵי לְהַחֲיוֹת
חֲוָיוֹת נִשְׁכָּחוֹת.
בֵּית אָבִי חוֹלֵם בִּי חֲלוֹמוֹת
עַל יַלְדוּת זוֹהֶרֶת בְּמָסַךְ עָשָׁן וְאָבָק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבועיים למה מזמינה אשה יין רצינה בקורפו קולומטה
למה מזמינה אישה יֵין רֶצִינָה בקורפו?
אולי כדי לבחון אם לשונה תצליח ללכוד
את שרף האורנים, את רמזי ההדרים –
או שמא אינה אנינה כפי שחשבה,
רק נסחפה אחרי מאמר במוסף השבת
ורצתה להיראות מבינה.
המלצר, מהגר צעיר מאלבניה,
משבח את ההחלטה, אך
מציע באגבות למהול את היין בקולָה
כי בחושיו המורגלים בתיירות כמוה
אולי קלט מיד את המתחזה.
והיא גיחכה להסתיר שצדק.
ואולי נסערה מן הידיעה
שכבר במאה הרביעית לפני הספירה
לגמו כאן שניים מגביעי החרס,
אותו אורן חריף מהול ביין,
מגלגלים בחיבה ובזעם מהי אמת
והיא תוכל לינוק מהתבונה.
אריסטו כנראה לגם ראשון ואמר
שהיין מגלה את מהות הדבר.
ותאופראסטוס – עליו לא שמעה –
ורק גלגלה שלא תישאר בורה –
סח על אמת הלשון: חריפות השרף, מתיקות ההדר.
והיא מהססת – התבונה מסכה?
ואולי התרגשה מן המחשבה
על מי שמצא בחייו התשוקה
להחיות תחבולת איכרים עתיקה:
הרי שרף האורנים לא נועד לחיך אנין
אלא לשמור את היין מלהחמיץ
ואילו תשוקות היא מחמיצה?
וכעת, על החוף בקורפו,
כוסות הרצינה מוגשות לתיירים,
האישה, המלצר, הפילוסופים
ומחדשי היין –בשרף אמת מבקשים.
והיא חושבת: סארטר כבר ידע –
גם הידיעה מסכה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
