• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של איתן.

תמונה של איתן.
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של איתן.

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של איתן.
הוצאה לאור:הספריה החדשה
שנת הוצאה:2013
הקודמת
דרור
לפני 8 שנים

“הספר דויד גרוסמן מלווה את עולם הקריאה הפרטי שלי לא מעט עשורים. עם השנים נראה לי שכל מי שצורך ספרות י”

34/76
ביקורות על סוס אחד נכנס לבר
הבאה
תושיק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 11 שנים

“חייבת להתוודות, זה הספר הדיגיטלי השני שאני קוראת וממש לא קל לי. העיניים מתעייפות מהר וחסר לי הדפ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

לספר הזה חיכיתי הרבה מאוד זמן. למה? שתי מילים – חוק הספרים. כבר בפעם הראשונה שראיתי שיצא עוד גרוסמן שמתי עליו עין, וכחייל עם משכורת סבירה מינוס, לא יכלתי להרשות לעצמי לקנות ספרים במחיר מלא, ורק חיכיתי שהוא יהיה במחיר שווה לכל נפש. ולא מזמן –תרועת חצוצרות- זה קרה! והספר שבניתי עליו ציפיות במשך שנה וחצי חזר איתי הביתה בשקית צבעונית.

הסיפור בנוי כמו מופע סטנדאפ של אדם בשם דובלה, ומסופר מנקודת מבטו של מכר ילדות המתבקש להגיע להופעה הספציפית הזאת, המתרחשת בנתניה. לאט לאט המופע מתחיל להתדרדר כשבין הבדיחות של דובלה לאט לאט נחשפים שדי העבר של דובלה, וממופע סטנדאפ האירוע הופך להיות מעין וידוי פרידה חושפני.

אז השאלה הגדולה – עמד בציפיות, או לא עמד? עמד, עמד בגדול.

למרות הביקורות הלא מחמיאות שראיתי פה מסביב, אותי הספר משך מהרגע הראשון. מהשניה שהתחלתי לא יכלתי להפסיק, ועזבתי אותו רק אחרי שעתיים וחצי כשסיימתי את העמוד האחרון. את המשחק שדובלה משחק עם הצופים גרוסמן מצליח לעשות עם הקוראים (מדבר בשם עצמי, אבל עדיין), ולמשוך אותם לאט לאט לקומדיית הטעויות הטראגית של הדמות הראשית. כמו אותה צופה בספר, שעזבה את חבריה, גם אני לא הצלחתי לגרום לעצמי ללכת באמצע.

ספר נפלא, שנקרא בנשימה אחת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בוקסטור ירושלים, מרכז כלל, יפו 97, ירושלים; 02-6241342
בוקסטור ירושלים, מרכז כלל, יפו 97, ירושלים; 02-6241342
תמונה של יעל
יעל
Z
ZAKI
תמונה של גל
גל
R
rachis
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של michalro
michalro
14קוראים|גיל ממוצע52|64%נשים

על המבקר

תמונה של איתן.

איתן.

חבר מזה 10 שנים
5 ביקורות•40 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של איתן.
איתן.
חבר באתר מזה 10 שנים
ביקורות5
לייקים שקיבל40
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת2מתח ריגול והרפתקאות1ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

2 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

גם אני חשבתי שהוא נפלא.

מורי
מורי•לפני 10 שנים

אמרתי ואומר שוב: הספר הזה הוא סוג של מופת.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של איתן.

מסע אל תום האלף

מסע אל תום האלף

אברהם ב. יהושע

למצוא אצלי בארון ספרים ספר בהוצאה ישנה עם כתם קפה שרץ לאורך חצי מהספר תמיד עשה לי את זה. במקרה הזה, זה היה "מסע אל תום האלף". מה ידעתי על א.ב. יהושע לפני? לא הרבה, אבל אמרתי ננסה. והיה שווה את זה, אבל אני מקדים את המאוחר.

אז איך מתחילים לתאר ספר שכזה? אוקיי, אז ככה. הסיפור (כמו שאפשר להבין מהכותרת) מתרחש לקראת סוף האלף הראשון לספירה. המסע המתואר בו הוא מסעו של בן עטר, סוחר יהודי מצליח ממרוקו, שעסקיו המשגשגים באירופה הופסקו ע"י שותפו, לאחר שזה נשא לו לאשה נערה אשכנזייה (לא עלינו) שהחליטה לחתוך את הקשר בינהם. בן עטר נוסע לאירופה בשביל לשכנע את האשה לתת לבעלה להמשיך להעשיר את ידידו. למה נרתעה האשה מהשותפות? איך רצה בן עטר לשכנע אותה? אני לא הולך להרוס לכם, אבל כל התשובות מתגלות במהלך המסע הארוך והמרתק הזה, עם הדמויות הצבעוניות שבו, המשחקות על בימה בדמות ספינה העושה דרכה במרכזה של יבשת הנמצאת בסערה.

איך אפשר שלא לאהוב את הכתיבה של א.ב. יהושע? במהלך כל הקריאה של הספר, הרגשתי כאילו הסופר יושב על שרפרף מולי, ומספר לי את זיכרונותיו במין שטף פנימי, ספק מדבר ספק הוזה, כשאני יושב לו לרגליו ורק מחכה שימשיך במסע. הקריאה פשוט זורמת לה במין ריחוף קליל (חוסר הגרשיים בשיחות תורם לתחושה הזאת) שבסופה שחררתי אנחת רווחה וחיוך מטופש על הפנים.

פשוט ספר נפלא. מקווה שתהנו ממנו גם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•איתן.
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

אני אתחיל מהסוף: האמת? התאכזבתי.

וחזרה להתחלה. חנות ספרים, מדף של ספרים במבצע. המוכר רואה שאני מסתכל וישר זורק לעברי "שתדע, זה ג'יי קיי רולינג כתבה". ואני, כמעריץ רדום של הארי פוטר מתעורר ומבקש עותק. הרי מי שכתבה סדרת ספרים כל כך טובה, ודאי תוציא רק זהב מתחת לידיה!
אז זהו, שלא.

בקצרה: דוגמנית על מתאבדת בקפיצה ממרפסת ביתה, לפי מסקנת המשטרה. אחיה מגיע אל קורמוקן סטרייק, בלש פרטי עם בעיות שתייה ורגל תותבת מאפגניסטן, ואל מזכירתו שהתארסה לאחרונה, ומבקש ממנו להתחיל חקירה משלו בשביל להוכיח שהמשטרה טועה ואחותו נרצחה.

חבל לי לכתוב את זה, אבל כבר הרבה זמן שלא קראתי סיפור בלשי כ"כ משעמם. נשמע כאילו היא לקחה פרוטוקול חקירה של בלש אלמוני כלשהו, הוסיפה לו כמה פרטים עלילתיים ושלחה למו"ל. שוב דבר מעניין לא קורה, הבלש ומזכירתו פשוט מתקדמים צעד אחרי צעד בדרך לפיתרון התעלומה. פשוט עלילה בקו ישר, עם התחלה, אמצע וסוף, ושם דבר חוץ מזה.
והפיתרון? שלא נדבר על הפיתרון. רק נגיד שזה מרגיש שהיא כתבה את הסיפור מהסוף, ועל זה בנתה את כל הסיפור הרעוע.

יכול להיות שהאכזבה שלי מהספר היא בגלל הציפיות הגבוהות מהסופרת. הוא קריא, ויכול להעביר את הזמן אם אין שום דבר אחר בסביבה, אבל לא הרבה יותר מזה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•איתן.
חברו של המנוח

חברו של המנוח

אנדריי קורקוב

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בקורקוב הייתה בבית של חבר, כשהוא דוחף לי ליד את "המוות והפינגווין", ובעיניים נוצצות אומר לי שאני חייב לקרוא אותו. חייב זה חייב, לא? אז קראתי. ואז כשבהזדמנות אחרת ראיתי את חברו של המנוח מונח כאבן שאין לה הופכין בארגז של ספרים למסירה, כמובן שלקחתי. וממש לא הצטערתי.

לכל קבוצת ספרים ישנה מסגרת. יש שיכניסו אותם לקטגוריות כמו 'דרמה' 'מותחן' 'רומן' וכו, ויהיו כאלה שיכניסו לאחרות כמו 'סיפור חיים חוצה דורות', 'סוף מפתיע מדי בצורה צפויה' וכד'. קורקוב פשוט לא נכנס לשום קטגוריה. הספרים שהוא כותב יוצרים קטגוריה בשביל עצמם.

הסיפור הפעם מספר על טוליה, בחור בן 35 מקייב שהגיע למסקנה שהוא אדם כל כך משעמם, שהדרך היחידה בשבילו לעניין מישהו בחייו הוא לעזוב אותם בסערה. אבל מה קורה כשהדברים לא פועלים כמתוכנן? ומה אדם צריך לעשות כשהתוכניות שלו מאיימות להציף אותו ולסחוף אותו ביחד איתן?

ספר קצר, חמוד ומשעשע. תהנו!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•איתן.
איגוד השוטרים היידים

איגוד השוטרים היידים

מייקל שייבון

מכירים את המשחק הזה של "what if"? מה היה קורה אם היטלר היה מנצח במלחמה, אם מדינת ישראל הייתה קמה באוגנדה, אם הגיבור לא היה מאחרת לרכבת הגורלית שתקבע את המשך חייו? אז המקרה הפעם הוא - מה היה קורה אם היינו מפסידים במלחמת העצמאות?

ע"פ מייקל שייבון, הייתה נפתחת מן מדינת מקלט זמנית ליהודים באלסקה לתקופה של 60 שנה. הסיפור מתרחש חודשיים לפני תום תקופת הזמן המוקצב, וגיבורו הוא לנדסמן, שוטר מחלקת הבילוש של העיר היהודית סיטקה הנתקל במקרה רצח שמכניס אותו למערבולת אירועים שסופם אינו נראה אל העין.

שייבון משרטט במומחיות רבה מן אי יהודי, מנותק מן העולם שבחוץ, עם שלל הדמויות הססגוניות שלו. סיפור מתח בנוי היטב בשילוב עם יידישקייט ותחושה עזה של גלות.

בשורה התחתונה - מאוד נהניתי מהספר. מקוריות הסיפור בשילוב עם התפאורה של העיר האפלולית והקודרת יוצרים ספר שמענג לקרוא.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•איתן.

ביקורות נוספות על "סוס אחד נכנס לבר"

סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הוא נופל, קם, בוכה, צוחק כמו מטורף, ממסמר את הקהל והם לא יכולים להתנתק ממנו גם אם רוצים כבר לעוף משם. הרי הם רק באו לצחוק קצת, להשתחרר מהמציאות הלוחצת בארץ, בילוי של ערב עם בת הזוג באולם סטנדאפ בנתניה. לא באו לשמוע על צרות ובעיות, לוויות והתעללות בילדים או התעללות חברתית ב "ילד כפות" בודד גלמוד על החיים שלו בן 46. כן הרבה הומור שחור למי שאוהב. רק מלשמוע את גלגלי המוח של דבל'ה הסטנדאפיסט זזים במהירות אור, בטירוף, בשיגעון, עוצרים וממשיכים כמו רכבת דוהרת, מביאה אצלי, לסוג של קריסה מערכתית שבו אני אומרת די, רגע, שקט, אני לא יכולה לשמוע יותר.

סטנדאפ היא הצגה של איש אחד, במיוחד אם לסטנדאפיסט יש קשב וריכוז. המוח שלו לרגע מרוח על הבמה מפוזר, מרוסק, ולרגע הוא המלך סלומון בכבודו ובעצמו. לרגע הוא מרביץ לעצמו ומקפץ כמו משוגע ולרגע הוא יושב בכורסא אדומה כמו אחד הפסיכולוגים וחושב באיטיות על המהלך הבא שלו. הוא מדבר אל הקהל ואל עצמו ואל אמו ז"ל, אל המפקד בצבא, נהג מונית, חבר, שופט או אבא. הוא בוכה ומחבק את עצמו עד שהקהל וגם אני רוצים לרוץ לחבק אותו ולאהוב אותו על מה שעבר. מרגע לרגע הסטנד אפ הופך להיות כמו וידוי מתוך קבוצת תמיכה. ואין דרך לומר זאת זה מתיש כשקולטים כמה החיים שלו זרקו אותו למצבים שלא היה לו את הכלים להתמודד אתם.הקהל השבוי לא יודע מה לעשות. אם ילך באמצע יעליב את דובל'ה על הבמה שגם ככה שבור.ולהישאר זו הקרבה. וככה הכיסאות חורקים והישבנים עליהם נחים בחוסר נוחות כי מישהו על הבמה פותח את ליבו בפניהם ואי אפשר לעזוב באמצע.

לפעמים מתרחשים מצבים חברתיים כשאדם עומד במצבים שאסור לקפוא בהם. יש לו אפשרות לצעוק ולהגן על החלש או לשתוק ולתת לחברה להתעלל, אבל אם תשתוק זה כמו שהיית אחד מהמתעללים כי נתת לזה לקרות. יש חוט דק שעובר בין הרגע שבו אתה קם ומגן על חבר שלך, או אפילו לא חבר, אלא אחד מהאוהל, לבין השתיקה הרועמת והפחד לא להיות אחד מהעדר. דובל'ה סיפר שהכניסו אותו לתוך תיק והתמסרו בו כאילו היה כדור, וגם כשהתיק נפל בחזקה אף אחד לא קם ועצר את הפארסה. איך אפשר לעמוד מנגד ולא לצעוק או לרוץ ולקרוא למישהו. אחד החברים של בתי קיבל התעללות כזו בצבא, גבר חסון אך מבפנים שבור ספון בנפשו, הוא מרוסק, המפקד אמר לו "זו מילה שלך נגד מילה שלי, למי יאמינו"?

הספר הזה כל כך גאוני שהוא מביא אותך בו זמנית למנעד רגשות בלתי מובן. לרגע אתה רוצה לזרוק את הספר על מישהו מרוב כעס, או פתאום רק רוצה לאהוב לחבק ולנשק את המשפחה לידי, אפילו דמעות ירדו כשהמילים של דובל'ה חדרו עמוק ללב ונגעו. בין לבין עצב לא מוסבר השתלט עלי והפסקתי כי כמה עצב כבר אפשר בימים אילו, ואז חזרתי, ואז שוב הפסקה לקלוט את הסיפור הגאוני שטלטל וזרק אותי לכאן ולשם. בעיקר חמלה גדולה כלפי דובל'ה והסיפור שסיפר. הוא רק רצה חיבוק מהקהל, רק רצה שיקשיבו לו. לכך הוא התחנן בפני החבר היחיד שהיה לו אי פעם, חבר שלא ראה אותו מאז האוהל בצבא. רצה שיבוא ויישב בקהל. וכך קרה...

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

כשהייתי בן ארבע עשרה סבא שלי נפטר. הוא היה כבר זקן, וחולה, ורצה כבר למות. הוא איבד צלם אנוש, אולי אפילו יותר משאיבד בשואה. זו הייתה הלוויה הראשונה שלי, המפגש הראשון עם המוות. בכיתי לצד המיטה שלו כאילו באמת הכרנו. אבל לא היה לי סיכוי, רק שנים אחרי זה, הפנמתי את זה ושחררתי מרגשות האשם.
את אותה השנה העברתי עם המוות. סבי וסבתי (מצד אמי) עלו לנגד עיני. לא יכולתי להפסיק לחשוב מי מהם יילקח קודם, והתחלתי לעשות חשבון – מי עדיף שיילקח, עבור כל אחד מהם, אבל גם מי עדיף שיילקח, עבורי. הכנסתי את האינטרסים האנושיים העלובים שלי למשוואה. אולם לרוב פיללתי, שזה יקרה ביחד, וכך תיחסך אולי מכולנו העגמה.
רק במלוא שנה למותו, דיברתי עם אמי, ושחררתי מאותן מחשבות.
(שניהם בחיים אגב, ובריאים למדי).

דובלה ג'י, הוא סטנדאפיסט וירטואוז, גס ורך כאחד. מושל ונמשל בקהל, שליט ועבד לרגשותיו.
המיקום הוא בנתניה, עוד הופעה. אולם זוהי איננה הופעה רגילה, מפגש עם מכרת ילדות, מצית אצלו זיכרונות ופותח תיבת פנדורה שעתידה להתהפך עליו ועל הקהל.

את הסיפור קראתי במקטעים (אחר הצהריים-לפנות בוקר-אחר הצהריים). בין לבין כביכול ישנתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא יכולתי להישאר אדיש לטירוף הדעת שהשתלט על דוב, שתכף הטריף גם אותי.
ליוויתי אותו לירושלים, כשראשו על החלון הנרעד. צללתי אל חשבון הנפש השפל, אך האנושי שלו - בחירתו של דוב, שלדאבונו התממשה.

סטנדאפ זו אומנות, זו היכולת לשים תחת זכוכית מגדלת נורמות אנושיות, ולהאיר אותן בצבע מסוים. גרוסמן אינו קומיקאי, אך הוא יכול היה להיות. מספר פעמים מצאתי את עצמי מגחך בקול (ושלא יחשוב שהבדיחה הלא גמורה על הסוס, חמקה מעיני).

זהו ספרו השלישי עבורי, וקשה שלא להתפעל,
גרוסמן לא נרתע מהאתגר, הוא מתמסר אליו. הוא מאמץ אל חיקו נושאים ברומו של עולם וברומה של הנפש, הוא מפשט אותם ופורש אותם לאינטרפרטציה. גם אם ישנה ביקורת עלילתית כלפיו, לא ניתן להתעלם מהמסע הנפשי הכביר שהוא מעביר את קוראיו, והחותם שהוא מותיר עמם.

מבחינה ספרותית מדובר באומנות לשמה, תיאור חסר רבב של אדם על סף תהום ותגובות הקהל אליו. גרוסמן ניחן באינטליגנציה רגשית המיטיבה להכיר בטיב האדם ורגשותיו, באופן ששומר על אמינות היצירה.

אני מדמיין את גרוסמן בחדרו, כותב בדיחות בפנים חתומות, אולי מגניב חיוך מדי פעם.
נהנה לפרוץ גבולות, להציב בפנינו מראה.

גרוסמן בונה את המתח בתבונה, הקורא עובר רכבת הרים רגשית בעקבותיו, ומבקש סיבוב נוסף.

"תגיד לי מה אתה רואה", מבקש דוב. בקשה קטנה וסבוכה. מעטים האנשים שיכולים לצלול אל נפשו של אחר, ומעטים יותר, אלו המצליחים לצלול אל נפשם.

עשור חלף מאז מותו של סבי, ואני כבר לא חושב על המוות, אני חושב על החיים, ואיך אחיה אותם במלואם.
אני יודע מה המטרה שלי, ואני אגשים אותה, ואני לא יורד מהבמה שנייה אחת קודם.

ארבעה וחצי כוכבים,
(כנראה חמישה אחרי קריאה שנייה).

מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אור שהם
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הפעם הראשונה שפגשתי ליצן היתה כשהבטתי במראה - בפורים, כשהייתי בן חמש.
התמונה היתה מטושטשת - בגלל הדמעות. ואני בכלל רציתי להיות אינדיאני...

הפעם השנייה שפגשתי ליצן היתה במחלקה האונקולגית, במהלך טיפולים שאשתי המנוחה קיבלה.
זה היה ליצן רפואי ולמרות שהוא מאוד השתדל לעשות שמח, הכל מסביב היה עצוב נורא.

הפעם השלישית שפגשתי ליצן זה היה ליצן ספרותי, וזה קרה בספר הזה.
וגם כאן, מאחורי הצחוק מסתתר המון עצב, המון תסכול והמון אכזבה.
דויד גרוסמן מצליח לתעל את הקדרות הזאת לספר מצמרר שכתוב נפלא.

אני לא רוצה אפילו לחשוב עד כמה המאורעות הפרטיים של הסופר, שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה, השפיעו על האווירה המרירה שבולטת בספר הזה.

כל הליצנים שפגשתי היו עצובים.
כמו החיים.
ולנו לא נשאר אלא לבכות מזה או לצחוק על זה.
הספר הזה עושה את שניהם בצורה נפלאה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

כמה קצר המרחק בין שמחה לעצב, כמה קצר המרחק בין אושר ליגון, בין קומדיה לטרגדיה.

כמה קצר וצר הוא המרחק בין מי שחובט באנשים במופע סטנד אפ שהביטוי 'לא פוליטיקלי קורקט' מהוגן לעומתו לבין מי שעושים אותו ללעג ולקלס, גם (ואולי בעיקר) אם מדובר בהתאכזרויות שחווה בילדותו.

כמה קצר המרחק בין נפש מיוסרת ופצועה לנפש מרוממת ועליזה.

כמה קצר וצר המרחק בין ספר שנפתח בהערה "כל קשר מקרי בהחלט" לבין החיים האמיתיים.

כמה קצר המרחק בין מי שהגיע להיות שופט בבית המשפט לבין מי שהוא כולה סטנדאפיסט שעושה צחוק מכולם.

כמה קצר המרחק בין גילו המבוגר של דובל'ה הסטנדאפיסט (57) לבין נפש הילד שחבויה בתוכו.

כמה קצר המרחק בין תחושת סלידה ממופע סטנד אפ בוטה ופרובוקטיבי לבין תחושת עונג למשמע הדברים הבוטים.

כמה קצר המרחק בין ספר רע לספר טוב. והספר הזה מעולה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שמוליק כ.
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הרבה ביקורות כבר נכתבו על הספר הנהדר הזה, כך שכנראה אין הרבה מה לחדש. אם הייתי צריך להגדיר אותו במילה אחת: עשיר.
ספר עשיר מכל בחינה, כתיבה עשירה ומהוקצעת, סיפור עשיר, עשיר בעומק שלו ובתת הסיפורים הרבים שבו.

דובל'ה גרינשטיין הוא סטנדאפיסט קומי, הספר מתאר מופע סטנדאפ שלו, כנראה מופע לא סטנדרטי, אלא מופע חושפני שמספר את סיפור חייו ובעיקר את החלקים הקשים שבהם.
הקהל שבא לראות מופע סטנדאפ מגלה לאיטו שסיפור החיים העצוב והנוגע ללב של דובל'ה מחליף יותר ויותר את קטעי הצחוק והבדיחות שהם באו לראות. הקהל שבא לצחוק מוצא עצמו מוצף ברגשות שונים לגבי המופע, חלקו עוזב את המופע כבר באמצעו וחלקו האחר נראה מוטרד ולא מסופק, אך נשאר בכל זאת מכיוון שהסיפור מרתק אותו כמו גם אותנו הקוראים.

בין הקהל נמצאים מספר מכרים וחברים של דובל'ה אותם הזמין למופע, ותוך כדי סיפור הסטנדאפ אנו מקבלים הצצות חטופות לעברו של דובל'ה ותת סיפורים נוספים על הקשרים האישיים בינו לבין החברים שהזמין למופע.
אין ספק שזה ספר מיוחד ושווה קריאה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•משה
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017.
הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ ומסופר מנקודת מבטו של חבר ילדות של דוב'לה הסטנדאפיסט, הנוכח במופע.
הקהל שמגיע למופע מצפה להופעת בידור ומקבל בנוסף מנה גדולה של חשבון נפש של דוב'לה.
השוני בין מה שהקהל מצפה לשמוע (צחוק) לבין מה שמקבל - יוצרת מתח בין הקומי לטרגי (כאב).
הספר דן במספר ונשאים: גבולות הצחוק - עד כמה אפשר להשתמש בהומור בהתמודדות עם כאב. מהו הגבול בין הצחוק שמקל על המאזין לבין הצחוק שמביך ומכאיב לו.
טראומה וזכרון - עד כמה לעתים זיכרון טראומטי לא מרפה וצף.
הגבול בין ציבורי לפרטי - ההופעה היא במקום ציבורי, בה משתמש דוב'לה כחדר טיפולים אישי.
מה הגבול בין וידוי לבין שימוש בצופים כ"פח" רגשי.
הספר נכתב בקצב חד, משפטים קצרים, טעונים והומור שחור. נותן תחושה שהקורא נוכח בהופעה עצמה ונע בין פרצי צחוק (הבדיחות טובות) לבין תחושות אי נוחות
וכבדות.
ספר קצר, עמוק ומיוחד. חד. לעתים מצחיק לעתים גורם לתחושות קשות, כמו בעיטה בבטן.
אהבתי מאד את הספר.

לפני 7 חודשים•סבטלנה כהן
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אתמול הלכתי למופע סטנדאפ, אחרי הרבה זמן שלא הייתי באחד כזה. המופע התקיים במעמקי מרתף בנתניה, והסטנדאפיסט היה אדם שמן, ממושקף ונמוך קומה, ששמו היה דובלה ג'י. לא הכרתי אותו לפני, והציפיות שלי מהמופע היו בשמיים. אני בעצם הייתי בתוך הקהל.
אז ככה, ההתחלה הייתה בסדר. לא ממש הבנתי את הבדיחות שהדובלה הזה סיפר, אבל הנחתי שזה ככה מפני שזה היה רק מופע הפתיחה, מופע החימום, ושממש בעוד רגע, כשכל האנשים יגיעו והאולם התמלא, המופע יתחיל להיות מצחיק ומעניין. אבל כנראה שהתבדיתי. כי עברה רבע שעה, חצי שעה, שעה ואפילו שעתיים, וכלום לא השתנה. האולם כבר היה מפוצץ, בהתחלה חלק עוד צחקו מהבדיחות (בחיי שלא הבנתי מה בבדיחות האלה כל כך הצחיק אותם) והיו כמה מחיאות כפיים מנומסות פה ושם - למרות שבין כל ה"בדיחות" הלא מצחיקות בעליל שסיפר הסטנדאפיסט על חשבונם של האנשים הנמצאים באולם, על העיר נתניה (כמה כבר אפשר לחפור על העיר הזאת, רבאק. תתחיל כבר במופע שהבטחת שיהיה!), ועל ערבושים מתנחלים וחיילים, שמעתי בכל זאת גם כמה קריאות בוז ראשונות שנשמעו ברקע, והיו גם כמה אנשים שאפילו יצאו מן האולם. לא נהניתי בכלל מן המופע, אבל עדיין, גם בשלב הזה, לא היה לי מספיק אומץ כמוהם כדי להזיז ת'תחת שלי ולצאת. נשארתי, דבוק בכיסא, מחכה כבר יותר משעה שלמה למופע שהבטיחו לי, נע וזע עליו בחוסר נוחות. אבל פתאום, באיזשהי נקודה, הסבלנות שלי התחילה להתפקע, ומבלי ששמתי לב, קמתי מן הכיסא שבו ישבתי, ופסעתי לכיוון דלת היציאה. לצאת מן האולם אמנם היה לי אומץ (כי פשוט לא יכולתי להשאר עוד רגע נוסף, אתם צריכים להבין את זה) אבל להסתכל אחורנית ולהביט ישירות בפניו של הסטנדאפיסט - לזה לא היה לי אומץ. ולא היה לי אומץ גם לצעוק קריאות בוז, כי בכל זאת - זה גרוסמן שהקים את המופע. דובלה הוא רק דמות במופע המחריד הזה שגרוסמן יצר. דמות ראשית אמנם אך עדיין דמות - דמות מסכנה וחסרת ישע שעושה רק את מה שגרוסמן רוצה שתעשה. לא שאני נמנה ממש עם מעריצי גרוסמן, אבל עדיין. גרוסמן הוא אדם טוב שאני מאוד מעריך אותו, והחלטתי לתת לו צ'אנס נוסף, וזאת למרות שאינני מתחבר לרוב עם המופעים שלו. ציפיתי למשהו. לא יודע בדיוק למה, אבל ציפיתי למשהו. אולי גרוסמן יפתיע לטובה, מי יודע. אבל לא, כמו שאמרתי זה לא קרה. לצערי. יש פוטנציאל בשפע, אבל הוא לא ממומש. וחבל. חבל מאוד. נו טוב, מזל לפחות שלא שילמתי על המופע.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם (איכשהו), כמו למשל שמופע הסטנדאפ פשוט לא מצחיק. כאילו, לא מצחיק בקטע של ילד בגן מספר לילד האחר בדיחה והשני נורא צוחק כי זה גס וחהחהחהחהחהחהחהחה רק אל תספר למטפלת!!!!!. למען ההגינות, היו אולי שתי בדיחות שגרמו לי לתגובה מעבר להתכווצות קלה; אבל גם הן הסתכמו בצחוק-אפי מצומצם. זה גם הוביל לעוד בעיה- עדיין לא הבעיה הראשית!- שהיא הקהל. הכול היה נורא מוקצן, תיאטרלי כמעט. אולי אפילו לא כמעט. מה שגם הם חבורה של היפוכונדרים מטורפים; שנייה אחת הקהל נורא נהנה, המספר כל הזמן מדגיש איך האנשים מוחים דמעות צחוק ודופקים על השולחנות, ושנייה לאחר מכן הם צועקים לסטנדאפיסט "בוז!" ועוזבים את המקום. משום מה נוצר לי הרושם שהמחבר לא באמת הולך למופעי סטנדאפ, ושהידע שלו על הנושא לפני תחילת כתיבת הספר הסתכם בסרטוני האלתורים של אדיר מילר שמישהו שיתף בפייסבוק. כנראה אני טועה.
אבל באמת, הומור זה דבר סובייקטיבי. אולי יש מישהו שנורא צחק מזה. אותי מראש קשה להצחיק.
לפני שנגיע לחלק המעצבן ביותר, אספר קצת על הספר- אל תדאגו, אין הרבה- מדובר במופע סטנדאפ ש"יורד מהפסים" למרות שאין שם באמת ירידה מהפסים אלא רק קהל גס וחסר סבלנות. ומכאן זה די ספוילרים. אוקי; הבטחתי קצר וקיימתי.
אז עכשיו אנחנו מגיעים למה שהכי הפריע לי בספר- התחושה המוזרה שהספר מעריך את עצמו. לא המחבר, אלא ממש המילים עצמן. מן הערצה עצמית- כאילו ניסיון לגרום לקרוא לפעור את הפה ולמחוא כפיים. אבל כל זה נגמר בכך שסגרתי את הספר בשאלה שמופנית אל התקרה; "איפה יצירת המופת שהספר ניסה למכור לי שהוא?" אף-פעם לא הרגשתי כל-כך מוזר עם ספר, כמו שגם הרבה זמן לא סבלתי כל-כך מקריאה של ספר. אלה באמת היו הכמעט-מאתיים עמודים הכי ארוכים בחיי (אני כנראה קצת מגזים כאן, אבל תנו לי.)
זאת כאילו אמורה להיות קריאה מהירה, אך בפועל, יש יותר מידי קטיעות של הדובר הראשי- שמצד אחד זה ריאליסטי, אך מצד שני בלתי נסבל- מכדי שהמילים יעברו חלק.
חשוב לי לציין שאם בסימניה דירוג היה מושפע ממספר הכוכבים, הספר היה מקבל שניים (שניים וחצי אם היה אפשר!). אך אני מתייחס להערות המילוליות, והכוכב האחד מייצג את ה-"בזבוז של זמן", ואני באמת לא רואה סיבה למה לקרוא את זה.
אבל למרות זאת, זה לא ספר גרוע כמו חבריו לכוכב האחד, "נפץ אותי" ו- "יומני הערפד". אך עדיין, בעיניי, מדובר בבזבוז של זמן.

*אני כנראה עוד אעדכן את הביקורת הזאת, כי לא כתבתי סקירה כבר המון זמן ואני לא בכושר. בטח מחר אתעורר עם עוד דברים שארצה לומר.
תודה שקראתם!

-אור-

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אור
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אחד מהספרים הקשים שקראתי. ספר ראשון של גרוסמן, ולא הצלחתי להתחבר. לא לדובלה, לא לאבישי וגם לא למתקשרת.

מצאתי את עצמי מכריח את עיניי להישאר דבוקות לנוכח התיאורים של דובלה על הוריו בנסיעה הקשה עם הנהג הצבאי עלום השם. הברוטליות וגסות הכתיבה הכבידו עלי, ואולי מעידות על אופיו של כוכב הספר, ואולי גם על אופיו של הקורא.

עם זאת, חייב אני לציין כי לאחר קריאת הספר צפיתי בהצגה - והיו חסרים לי החלקים המפותלים של הנסיעה. רק כשצפיתי בהצגה הבנתי למעשה את עומקו של הספר - ובמיוחד את היופי שבנסיעה הנוראית של דובלה לירושלים, הניגודיות בין הנהג לאחותו, ואת הקושי שבסיגריה הראשונה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•omer israeli