1. כמו עץ השדה

ט"ו בשבט הוא חג מקסים ונפלא, חג בו סופסופ כולנו עוצרים רגע ומוקירים תודה ליקום.
ט"ו בשבט הוא גם הזדמנות מצוינת לאחל לעצמינו כמה דברים ברוח החג...
שנזכה להעמיק את שורשינו, וניגע גם בצמרת.
שיעלה בידינו לטעת תקוות ולממשן.
שנשכיל לשתול מחשבות חיוביות.
שנצליח לנבוט לצמוח ולגדול, לפרוח, ללבלב וכן, גם לדעת לנבול.
שלא נשכח כי לכל סוף מצטרפת התחלה, ושגם יער שלם שנשרף תמיד ימצא את הדרך להתחדש.
כי מעגל החיים הוא מעגל החיים, ובטבע כמו בטבע...
חג שמח, לנו ולפאר הבריאה, והלוואי שיביא עלינו עוד ימים רבים יפים כאלה.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

2. האחת והיחידה

"אולי יש לך חומר לילדים?", שאל את לאה גולדברג עורכו הראשון של העיתון דבר , ביומה השני של העולה החדשה בארץ. "הכתבת שירי ילדים?" והיא ענתה: "לא ניסיתי". "ובכן נסי" הייתה תשובתו.
היא ניסתה, ומתוכה פרץ שפע יצירתי שהוגש אחר כבוד לספרות הילדים הישראלית, ואנו זכינו במתנה יקרה מפז.

דרך הומור ומשחקי מילים גולדברג פרטה על רגשותינו, כשחשפה את ילדותינו לדילמת דירה להשכיר, שם למדנו לראשונה נזקיו של סטריאוטיפ מהם. להרהורים במעשיהן של האיילות בלילות שהובילו להבנה המפתיעה שאולי הן בדיוק כמונו, האיילות. לְחִינו של המפוזר מכפר אז"ר, האאוטסיידר האולטימטיבי שחרף הכישלונות אינו מפסיק לנסות.
דרכה הכרנו דב דובוני בן דוביים היזם הצעיר שנקלע ל'קשיים עסקיים', למילותיה נרדמנו עם פזמון ליקינטון והתמלאנו אהבה לטבע, תחושת בטחון ותקווה ליום המחר.
יחד איתה יצאנו למסע גילויים בחיפוש אחר פלוטו, יחד איתה שבנו עמו בשלום הביתה.
היא שהפליגה אתנו באניית שלושה תרנים, היא שהעלתה עבורנו על הכתב את החלום על כובע קסמים, שיפרום את כבלי הילדות, שיהפוך אותנו גדולים ובעלי נוכחות.

גולדברג הפעילה את מחשבתנו ברגישות, כשהגישה לנו אי הבנות קטנות, כשהציגה בפנינו את השונה אליו למדנו לפתח אמפטיה, כשהפגישה בין מציאות לעולמות מלאי דמיון, ניסים ונפלאות.
כתביה של גולדברג גדושים בחיפוש מתמיד, חיפוש שסייע לנו כילדים, להיות טובים יותר לעצמינו ולסביבה.
לאה גולדברג שכתבה לילדים ברגישות כבירה ובשפה אדירה, שלא זכתה לילדים משלה ובכל זאת הפכה נוכחת ומשמעותית בחייהם של כל כך הרבה ילדים.
הכותבת המוכשרת שעשרות יצירותיה מככבות בגני הילדים, בבתי הספר ועל מדפי הספרים עד היום, ולא בכדי.
היום מציינים ארבעים ושלוש שנים למותה.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

3. אפס, אחת, שתיים, צאו לדרך...

מה יש בו בזמן שתופס אותנו כל כך חזק?
אנו מציינים כל דבר, סופרים דקות ימים חודשים ושנים, מתקדמים ממועד אחד למשנהו בציפייה או בחשש. ממלאים יומנים, מתכננים תכניות וחלקינו גם מחפשים רמזים סימנים תווים ואותות.
לְמה? לכל שאינו נודע.
ואפילו כולנו כבר מאד חכמים, כולנו מאד מאד מתקדמים, עדיין אינינו יודעים את כל התורה כולה.
אנו צועדים בגאון אל הקידמה, מפותחי טכנולוגיות ועתירי ניסיון, ועדיין רב הנסתר על הגלוי.
מתסכל? לא בטוח. חוסר ודאות מעורר סקרנות, סקרנות מעוררת חיפוש. חיפוש מעורר תהיות ואלה לא פעם באות על סיפוקן בדמות התשובות אותן אנו מוצאים בדרכינו.
אז במקום להיכנע לתחזיות אפוקליפטיות שיסודן לעיתים טעון בפרשנות לוקה בחסר, אפשר לבחור להסתכל על זה קצת אחרת.
מחר יום חדש. בדיוק כמו שהיה יום ששי שעבר. ואם נחדד, גם היום היה בדיוק יום שכזה. חדש.
יום חדש צופן בחובו אפשרויות אינספור, לטוב ולפחות טוב, ולמרות שיש לי סימפטיה רבה מאד לזמנים ומועדים (לששון בעיקר...), בשורות טובות או חלילה גזירות רעות, יכולות ליפול עלינו גם בלי שום קשר ברור ללוח השנה. סתם (?) ככה.
המטרונום הפרטי של כל אחד מאתנו הוא שיקבע אם נלך לישון מבוהלים או רגועים לקראת העתיד המתרחש לבוא.
מבחינתי מחר יום ששי. ששי עם תאריך ממש חינני. ובמקרה שסימנים חיפשתי, מצאתי בו זוגיות, דואליות, התחלה והצלחה.
ככה שאם כבר, אני מאד נרגשת לקראת מחר, כמו שעלי להתרגש לקראת כל יום חדש.
ותודה לחכמי המאיה, שגרמו לי לעצור, לחשוב, להעריך, להוקיר, למצות.

(רבע ל - 21.12.2012)

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

4. חג יפה כל כך...

כל כך אני אוהבת את החג הזה,
חג ניצחון של מעטים מול רבים ושל ניסים ונפלאות.
חג בו האור מתחזק מיום ליום.
חג בו הכל מתוק מתוק כל כך מתוק, ולאיזון יש גם קצת מלוח.
חג בו כל ערב, מתכנסים כולם יחד לכמה דקות של ברכה ותודה ולהבות מרצדות בחנוכיות צבעוניות.
חג שתמיד נופל איפה שהוא סביב יום ההולדת שלי.
חג שמזכיר לי ילדות, וצופים, וחופש...
שיהיה לנו חג שמח זוהר ובוהק,
מלא בחוויות טובות וקלוריות עתירות שמתכלות מעצמן (חג של ניסים ונפלאות אמרנו, לא?...:)

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

5. על ספרים ומספרים

קראתי אותם בכל צבע ובכל צורה,
באהבה גמעתי שורה אחר שורה,
הם העציבו, הם שימחו, הם ריגשו עד כאב,
שנים שאני קוראת ספרים על מספרים ולא שמתי לב...
מ'מאה שנים של בדידות' ועד 'ארבעה בתים וגעגוע',
מ'מעשה בחמישה בלונים' ועד 'מאה חורפים',
מ'עד שיום אחד' ועד 'גוף שני יחיד'
מ'שמונה בעקבות אחד' ועד 'ארבע אימהות',
כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה מספרים,
ורק המספרים הראשוניים בבדידותם נותרו...

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

6. מה, מה, מאיה

פעם זה היה יום כיף, האחד במאי.
בכלל קראנו לו 'האחד במאיה', (ותמיד הייתה איזה מאיה בסביבה שלא ממש חיבבה את החיבור), לבשנו כסות פועלית בדמות חולצה כחולה שזורה בסרט האדום, היו תמיד הסעות לתל אביב, צעדנו ברחובותיה מבסוטים, צחקנו, שרנו, אכלנו ארטיק, עישנו סיגריה, ועוד קיבלנו הסעה חזרה לירושלים. יום כיף.
לא יודעת מה באשר לאחרים, אותי לא ממש עניין את מי אני מייצגת ולמען או נגד מי אני מפגינה נוכחות. רדוד? אולי. הייתי בת חמש עשרה, ושש עשרה ושבע עשרה, היו חבר'ה, היה יום פסטיבל, והיה ברור לכולם שכולם באים.
עכשיו אני נזכרת איך הזדעזעתי כשסיפרה לי פעם בחורה דתייה שעבדה איתי, שלעוללים הדוסים ארוכי הפאות, מחלקים סוכריות וממתקים בתמורה לתפילות ולמזמורים, ואיזה ילד לא אוהב ממתקים...
יש הבדל? לא בטוח, גם לי נתנו 'סוכריות' והפכתי לאחת מההמון. בטח קידמתי פוליטית מישהו, או משהו.
אז נכון שבמבחן התוצאה אמנם לא הפכתי לחברה בנאציונאל השני, ונכון שהפנקס האדום מאז ומתמיד עורר בי תגובות של שור זועם, ובכל זאת - קיבלתי בפרצוף מדינה עם הסתדרות שיכולה להוריד לה ת'שלטר לפי גחמותיה האישיות, קיבלתי ועדי עובדים שפלים ומושחתים (ויצא לי להכיר מקרוב, דוחה, נשבעת לכם), שהדבר האחרון שבאמת מטריד אותם הוא רווחת העובד או תנאיו. בעצם תלוי באילו עובדים מדובר. כי אם מכלילים גם אותם בקטגוריה, אז אוהו איך שהם דואגים לעובדים. בטח דואגים. לוחמי צדק למען טובות הנאה אישיות, משרות ומינויים. לעצמם.
סוציאליזם.
בכל זאת, האחד במאיה, שאתעלם?
אם כך, לכבוד מאיה והיום החגיגי חרגתי ממנהגי וטיגנתי שניצלים!
אני!
עמדתי לטגן!
כל יושבי הבית מודעים לעובדה שאם לא האחראי (איזה מזל שמישהו בבית הזה אוהב את המטבח) - אף אחד לא יזכה פה למנה עתירת קלוריות שרויית שמן, ולא, לא מטעמי הבריאות הידועים, רק מטעמי בריאות הנפש. שלי. לעמוד לטגן, נו באמת...

אז הנה, שמישהו יגיד לי שלא נהגתי בסולידריות, שלא התאחדתי עם פועלי כל העולם.
(בינינו, כל יום חדש הוא יום פועלים נוסף בחיי, אבל היום לגמרי התעליתי על עצמי).

ועכשיו אני רוצה לשמוע את כולכם (וזה ממש מתאים לשניצלים...) -

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל
מָחָר - הַכֹּל

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

7. לא בקרב הזה נפלת

לא בקרב הזה נפלת.
לא קצינים דפקו בדלת.
לא טקסים של עם שלם.
לא מטח של יריות.
לא צפירה.
ומדי החאקי שלך, הדרגות, הכומתה
בכל זאת נשארו מיותמים.

http://www.youtube.com/watch?v=zq_n8R70Nzw

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

8. בטרם

לילה טוב תינוקת שלי, עצמי עיניים אל חלום ונתכרבל, בטרם נדע את המחר.
חבקי אותי תינוקת שלי, ואחבק אותך חזרה, ושתינו נתבשם מבלי דעת, מרגעים אחרונים של חסד.
לטפי אותי, שרטי את פני בציפורנייך הרכות, ושתינו לא נדע כי הרע והנורא מכל לפנינו.
היצמדי אלי כאילו לא נפרד לעולם.

בחם גופך ישכיח הרגע, את האופל הלא נודע, שיגזול ויחריב וירמוס, את כל חלומותינו.
נשמי על פני ולזמן מה לא יחול הרשע על פני האדמה.
האדמה עליה בנינו בית, האדמה שעוד רגע קט תיספג בדמינו שיהפוך להפקר.
חייכי מתוך שנתך וחיוכך הקסום, יהפוך לחזיון האחרון אותו אוכל לייצר בדמיוני, בטרם אפרד בכניעה מן החיים.
ואנשק אותך, ואחבק ואלטף ואנשום, ואשיר לך שיר.
כי אין פרידה ראויה מזו, מהאור.
בטרם נוטל באכזריות אל החושך.


נכתב ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ע

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

9. הם ואני

הם תמיד היו שם. סביבי.
גבוהים, נמוכים, דקיקים, עבי כרס, דוברי שפות שונות, בצבעים שונים.
מטופחים ויפים או מוזנחים ובלויים, מקומיים או תיירים שעשו עלייה והפכו לתושבי קבע, כל אחד והסיפור שלו.
הייתי מוקפת בהם. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי אליהם בטירוף.
הם גרמו לי להתרגש, לדמוע, להתאהב, להתגעגע.
הם שברו לי את הלב, עודדו את רוחי, שימשו לי מפלט בימים קשים.
הם לקחו אותי איתם למחוזות קסומים שהסעירו את רוחי, הפיחו בי תקווה, העשירו את עולמי.
עם חלקם נפגשתי באופן חד פעמי, עם אחרים עשרות פעמים.
בבית או בכל מקום אחר, בילויים יומיים, ליליים, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד שנסגרו לי העיניים.
הם הותירו בי זיכרונות, הרחיבו את אופקיי, הציגו בפני פרשנויות שונות, פרסו בפני את נבכי נפשם, גרמו לי להבין.
ובכל מפגש שכזה, כל אחד מהם, הפך גם להיות גם קצת שלי.
הם חלק בלתי נפרד ממני, כולם.
הטובים יותר - אלה שדיברתי בשבחם היללתי פיארתי, קילסתי, ועודדתי אחרים (בעיקר אחרות...) להכירם, והטובים פחות - אלה שהכעיסו אותי, אלה שעזבתי באמצע, אלה שהזהרתי מפניהם, אלה שאכזבו.
והם מלווים אותי היום יותר מתמיד, בחיי הפרטיים, בחיי המקצועיים, בחיי בכלל.
הספרים לא שינו את חיי בנקודה זו או אחרת בלבד, הספרים עיצבו אותם.
וכל אחד ואחד מאלה איתם ביליתי שעה או ימים שלימים, הם אני.

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים