1. הרבה יותר מאוכל טוב

בית סבא וסבתא
הוא הרבה יותר
מאוכל טוב-
הוא המוזיקה הבוקעת מן הטרנזיסטור,
הוא הסדרות המוקרנות על מסך הטלוויזיה,
הוא אוסף החרוזים שהיה מעביר סבי בין אצבעותיו
בשעה שסבתי דיברה ודיברה
בלשון כה ציורית, שהשכלתי לפרשה רק שנים ארוכות אחר כך...

בית סבא וסבתא,
הוא מטפחת הראש, והשש-בש על השולחן,
בו שיחקנו פעם סבתא ואני,
בעיקר סבתי- ששיחקה לי את המהלכים
בשליטה יוצאת דופן,
כמוה לא יכלה להפגין במקום אחר,
אלא רק בביתה השופע חום ואהבה
(ואוכל טוב כמובן)

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

2. (תן לי יד)

(תן לי יד)
כדי שאהיה בטוח,
(תן לי יד)
כך שארגיש יציב,
(תן לי יד)
כי בשניים זה קצת יותר קל...
(תן לי יד) ואז אולי אצליח לטפס
על ה-ח-ו-מ-ה.
(תן לי יד), אני מבטיח-
כשאגיע לצד השני
אתן לך יד אני.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

3. מוזה

מוזה

הוא כותב את הרגע. יושב אל מול המחשב, ובאצבעות רועדות מתקתק על המקשים. מרוב התרגשות הוא לא מבחין במבטים שהם נועצים בו. הה' המומה כשהיא רואה את האצבע המרחפת מעליה, המ' מתענגת אל נוכח הליטוף. כולן שמחות להיות חלק מהרגע המיוחד הזה, שנכתב כאן ועכשיו, שגורלו הכתיב לו להיות רגע אחר משאר חבריו הרגעים, שחלפו בלי שהיה מי שישב לכתוב אותם.
גם הכיסא מתרגש.
עליו מוטלים גם אחריות גדולה וגם ישבנו הנפוח של הכותב. ובכל זאת, הוא משפר את האחיזה ברצפה, חס וחלילה שיפול הבחור בשעת תיעודו, ועל כן עליו לגייס את כל הכוחות. אך באותה חריקה, עליו להיות רך ומפנק, ללטף את האגו של הבחור המשרבט. המאמץ עילאי, אך עשוי לספק לו לכיסא שניים-שלושה משפטים בתוך הרגע הזה.
מי היה מאמין. דווקא הרגע הזה. כולנו שותפי גורל... המקשים הנרגשים, הכיסא המלטף, המסך המסמיק (דווקא עכשיו! כשהוא צריך להאיר את זיו פניו של המקשקש בתאורה המדויקת), הרדיו שמנגן את מיטב השירים מעוררי ההשראה שהוא מצליח למצוא, השולחן שעוד שנייה קורס בניסיון להישאר יציב, אבל מדי פעם בורח לו איזה נדנוד, ואז, האדון עוצר. פוכר בידיו, לוקח לגימה מכוס המים, שכבר הספיקה להזיע את עצמה לדעת, וחוזר לתקתק. אפשר לנשום לרווחה, הם חששו שהרגע הזה יגמר. הם נבחרו בקפידה ואסור להם לאכזב.
אבל מה התלונות, בכל זאת תפקידם טכני. אמנם מורכב לאין שיעור, ועוד כשמכניסים לתמונה (אולי תמונה יפה פה בחדר באמת הייתה משרה נחת על רוחו של הבחור) רגע שנחרט במעבד התמלילים, אך הם עדיין מתורגלים במיומנויותיהם השונות.
הרגשות זה כבר סיפור אחר.
הן עשויות להתבלבל, לברוח למחוזות נסתרים, להצליל או להאיר יתר על המידה משהו פנימי אצל הבחור. מאוד קשה להן לשלוט בעצמן, ובמיוחד כשהן מהירות להשתנות. ממש מרגע לרגע, אז איך עליהן להופיע דווקא ברגע הזה. טעות אחת קטנה, רגש מבולבל שעולה לקדמת מצחו של הבחור, ומה אז?! אולי ימאס לו, אולי יפספס את ייחודו של הרגע הזה. במקרה הטוב יצא טקסט לא משהו, ומהות הרגע המדהים הזה תתפספס שם בין השורות, אך במקרה הרע, הוא ילחץ על מקש ה"מחק" (שמנסה בינתיים להסתתר תחת חתיכת נייר שהכותב הניח מוקדם יותר ליד המקלדת) כפי שעשה פעמים רבות כל כך בעבר, וכל הנוכחים הנרגשים ילכו קיבינימאט.

(ה 18 באוקטובר 02:00 לפנות בוקר)

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים

4. אלי

האושר שלי מקופל בספר תמונות,
במספר חיוכים חמים
המתגנבים
לעיניים החלולות-שוכחות כמעט(שהוא כל מה שיש לי)תמיד.
אתה מתגלגל בין חדרי הבית,
מובל ע"י הודי-צעיר
(שנכנס לנו באמצע הזוג)
בין הזיכרונות המתקלפים
מן הקירות, שההווה שלי מדביק עליהם טפטים חדשים

נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים

5. על משכבי בלילות

על משכבי בלילות

מיטתי הזוגית הנוחה....
חסרה היא בחדרי.
למעשה, מעולם לא הייתה.
לעתים היא
מגיחה
בחלומות הפז
אך בהקיץ – החלום,
הו החלום,
ושִברוׁ- לרסיסים רסיסים.
התהי? ואולי, לא יהיו הדברים לעולם.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

6. חיי לילה

חיי לילה

ילד קטן מפחד מהלילה
ילד גדול מפחד מהיום שאחרי.
דברים חשוכים
שהתירה האפלה-
אור היום מאיר אותם,
בצבע שחור.
מזל
שהשמש שוב שוקעת
יום- יום .

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

7. חיבוק / של גל

הפה, ששימש לנאומים רבים,
שפטפט בשיחות לילה עמוקות- 
נשאר שותק.

הרגליים, שצעדו בדרכים
אל הגנים הנעולים האחרים
שהוא, עצמו, ניסה לפרוץ-
נותרו אחת על השנייה, מתוסכלות.

הידיים, שכתבו את החיבור המוצלח,
שפתרו תרגילי חשבון בחריצות
בבחינת הבגרות-
לא יצאו מהכיס.

העיניים-
שדומעות לעתים בסרטים,
שמביטות אל העתיד בתקווה,
שבוהקות מריגוש, קורנות מאושר,
נופלות עם קבלת בשורה רעה-

הן,הן היחידות שצועקות לא מתאפקות לא מאופקות מנסות לשבור
את החומה!!!!
אבל רבים פשוט מפספסים את התחנה.
זו לא אשמתם.

                              

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים