“זהו המגנום אופוס של גרוסמן, ולא רק בגלל היקף ועובי היצירה. וירטואוז השפה העברית מגיע בו לשיאים של מיומנות ולש בשפה כבתוך שלו, והקורא מתרגל מהר מאד לסגנון הכתיבה החד-פעמי הזה, מתענג על כל מילה חדשה שגרוסמן ממציא ועד מהרה כבר לא נזקק לקביים התומכים של מרכאות בכל דיאלוג. הכל נע בנינוחות - גם אם כזאת שחונקת את הלב מכאב - והפסקאות מהודקות זו לזו היטב, גם אם העלילה מדלגת מפסקה לפסקה על מרחבי חלל וזמן שלמים. אינני מחובביו של גרוסמן, לא בשל דעותיו הפוליטיות השונות משלי, אלא בגלל העובדה שבחלק מספריו (בעיקר האחרונים), הוא מתעקש לשלבן בדרך לא אלגנטית ובוטה (ובתגובה, למשל על הספר 'סוס אחד נכנס לבר', כתבתי ביקורת די רעילה באתר הזה). בספר הכלל-ישראלי הזה, הפוליטיקה לשמחתי נעדרת כמעט לחלוטין, וכשרונו האמיתי פחות דעותיו הפוליטיות מזהיר כאן באור גדול.
מה אין בספר? באיזה נושאים הוא לא עוסק? הוא עוסק בכל. בשכול, פוסט-טראומה, מחלות נפש. בגידול ילדים. בסיפור אהבה שובר לב, באהבת הארץ, על החי והצומח שבה, בהיסטוריה העגומה של העם היהודי מוכה גזירת הגלות, ובישראלי החי בתלישות, שאינו יודע מה יילד יום, ולעתים קרובות אינו מודע עד כמה קיומו כאן אינו מובטח. 
מלאכת המחשבת באה לידי ביטוי גם בטיפוח כל אחת ואחת מהדמויות. נדירה השקעה שכזאת בתיאור כל צדדי אישיותו של ילד קטן, על אחת כמה וכמה של שני ילדים קטנים. עד מהרה יגיע הקורא להכרה מעמיקה, אינטימית, של משפחתה של אורה, והן יהיו בליבו כדמויות אנושיות, אמיתיות, שכאילו הכיר מאז ומעולם.
זהו ספר שצורב אחרת כשקוראים אותו אחרי הטבח של שמחת תורה. המחשבות שהוא מעורר מועצמות, אבל גם אהבת הארץ והרצון שלא להניח אותה, מתגברים בעקבות הקריאה, גם אם הבשורות הרעות באות בשטף.”

“הכתיבה מעולה, השפה מלאכת מחשבת, על זה אין ויכוח-אפשר להתקנא. אבל הספר לא חסר פגמים. הפגם העיקרי הוא שכל הסיפור מבוסס על אירוע לא כ"כ מתקבל על הדעת: אחר הכל אורה עברה הרבה מלחמות עם שני בנים ושני אהובים ששרתו בצה"ל אז מה פתאום היא נתקפת בהלה כזאת ותגובה היסטרית כזאת על שעופר חוזר ל צבא לכמה שבועות? אורה עם כל קסמה היא אשה היסטרית עם תהפוכות קיצוניות במצבי רוח, בעיקר מתבטאות בתגובות גופניות-שהן אובססיה של הסופר, אפילו מתוודה לכך דרך הפרסונה בעקיפין שלו הוא אברם. כל הבריחה הזאת שלה מן הבשורה מצוצה מן האצבע והיסטרית-לא תואמת את המציאות הישראלית. הספר נמשך איזה שש מאות עמודים, וכמובן המתח גדל מה באמת עלה בגורלו של עופר. בסופו של דבר אחרי שבסבלנות של פיל עברתי את רוב דרך החתחתים של הספר והטיול עצמו לא התאפקתי יותר ודיפדפתי לסוף רק בכדי לשקוע באנטי קליימקס מוחץ:אם איני טועה בסוף אין בכלל בשורה אז לשם מה בעצם כל העניין? ובכל זאת רוב הקטעים המובילים לשום מקום הזה והמבוססים על תזה מופרכת כתובים נפלא ופעמים לא מעטות עם המון תובנות והברקות לא רק לשוניות, גם פסיכולוגיות, תובנות של אופי רצונות כאבים תהומיים המתוארים להפליא.
דוקא החלק האחרון הוא הכי חזק ודרמטי ולעתים טרם הגיעך לשם יש רצון להמלט מזה, לעזוב כבר:הרבה מזה מתמשך יותר מדי ובעיקר תיאורי הפרטי פרטים של אדם ועופר בינקותם, ילדותם התבגרותם:אחרי הכל אין לאדם מן החוץ עניין בפרטי הפרטים של גידולם של תינוקות וילדים של אדם אחר. מי צריך את כל הפרטים הללו? זה לא מעניין. טוב היא רוצה לשמר כך על עופר, אבל גם זה רעיון מצוץ מהאצבע ,לא ראלי, מה עוד שכאמור זה גדוש מדי באורח האגוצנטרי והיסטרי האופייני לאורה.
ולעניין הראליה: זה הספר הראשון והיחידי של גרוסמן שאני ממשיכה לקרוא עד תומו, בעוד ספריו הקודמים מרחפים בין מציאות לדמיון, הרבה יותר דמיון ממציאות או כל דמין למציאות-שוב מצוץ מהאצבע וזה עבורי בלתי נסבל. בספר זה התעלה על עצמו בגדול ובכל זאת נותרו סממנים מגרוסמן הקודם.מעל לכל הקטע הראשון בבית החולים זה גרוסמן הקודם לעילא:מרחף לחלוטין בין רוחות רפאים, נוגע לא נוגע במציאות בכרעי נוצה וזה עוד נמשך ללא סוף-הרבה פעמים רציתי לעזוב את הספר בשלב זה, אבל טוב שהתגברתי והגעתי לחלק היותר מציאותי ומעניין.אבל גם שם יש דוגמאות מסוג זה: למשל האירוע עם הכלבים תוך כדי המסע:לגמרי לא מתקבל על הדעת ומופרך, מופרז, למרות שכנראה הכוונה לקדם את היחסים בין אורה לאברם, אבל לא מדבר אלי נסיגה כזאת מהמציאות. כמוכן התיאורים על עופר בילדותו: ילד בן 4 נתקף בעוויתות טירוף נגד אכילת בשר כי זה שחיטת חיות? לא מתקבל אלא אם הוא מן "ילד פלא",ובגיל שלוש הוא סוחב מיזרון על ראשו כדי להעניק לאחיו? בן שלוש נושא מיזרון על ראשו?? וכמוכן התקף הטירוף ה"פוליטי" שלו בגיל 6: בהלה מנטלית וגופנית מכך שישראל היא מיעוט בסכנת הכחדות בידי הרועץ הערבי. בגיל שש? לא נשמע כדבר הזה, ועוד הסופר מעניק לו מן כח נבואי משיחי-מופרז ביותר ולא מציאותי, שוב אלא אם הוא מן "ילד פלא". וכדומה התקפת החריזה של אדם מופרז לחלוטין-מי בעולם מכיר ילדים כאלו? ובנוסף זה גם לא מעניין-אפילו לו התקבל על הדעת, את מי זה מעניין שיגעונות חולפים של זאטוטים? לעומת זאת דוקא התקף הכפייתיות הטורדנית של אדם מאד משכנע, טרגי ורלבנטי לכולנו.אלא שוב,עופר הגאון בגיל 9 מצא פיתרון למיקרה הקשה של אדם פשוט במשחק חליפין? נו נו לו זה היה כ"כ פשוט, משחק ילדים:שוב עופר ילד הפלא אלא בשום פנים לא מתקבל על הדעת.ובוא ניקח את נטע:נערה מסוממת לחלוטין שנשרה מבית-ספר והפכה נוודה חסרת בית בגיל 16 מצטטת את כל סידרת הקללות מאת שלום עליכם וקוראת את הספרות הסבוכה של טומאס ברנהארד, ועוד נוסעת בכל העולם עם קבוצת הנוודים האבודים שלה-באמת?? מאיפה הכסף? ממופעי הרחוב שלהם עבור גרושים?ופתאום היא קונה לאברם מערכת סטריו משוכללת? באמת? לא נאמר שהיא גנבה זאת אז מהיכן פתאום הכסף? ואברם זה שנפצע כמעט עד מות סוחב את נטע מתל אביב עד ליפו על כפיו? ואיך זה ששתי הנשים מאוהבות בגוץ הזה עם הזקן הסבוך והראש הגדול שאיבד בעצם את הקסם היחיד שהיה בו הוא כוח המילים והדימיון לאחר הפציעה? טוב נומר אורה זכרה לו את חסד נעוריו אבל בכל זאת,היא מתה להתנשק עמו ומ'קנאת בנטע בגללו?פשוט לא מתקבל.ועוד:אברם כבר שנים מתפרנס באיזה מלצרות זוטרית מזדמנת אז זה מאפשר לו דירה עם "סלון" במרכז ת"א? לא עד כמה שאני נוכחתי.והפסוק הפחות מתקבל ביותר: שאברם יודע בעלפה את כל פרטי הפרטים ולא רק של חטיבתו ומפקדיו אלא גם של כל קציני צבא מצרים, כל פרטי הפרטים שלהם מאוכסנים בדעתו לעד וזה עוד אחרי טראומת העינויים הנוראים שם ופציעה על סף מות? זיכרון של פרטים כאלו זו תופעה של אוטיסט idiot savant ואפילו כאלו לא זוכרים עד כדי כך-כל פרטי הפרטים של כל הקצונה המצרית ובנוסף כל הקודים הסודיים של חטיבות המודיעין של צה"ל? זה טירוף. ובנוסף, עם כל המופרעות של אברם לא מדובר כאן באוטיס מהסוג הנ"ל.זאת ועוד: החברה של עופר בן ה-19 בערך עוזבת אותו;האם זה באמת מצדיק "ישיבת שבעה" שהופכת לצבא שלם של צעירים מכל העיר הבאים בהמוניהם להשתתף בצערו וזה נמשך אולי שבועות? מה זה? איזו מן גוזמה בלתי מציאותית לחלוטין, חסרת פשר ומיותרת-עוד פעם אולי מתוך צורך אגוצנטרי של הסופר לפאר ולהאדיר את עופר שהוא ודאי פרסונה לזה שאבד לו באמת.
וישנה לפחות טעות בוטה ביותר: כשעופר לוחץ על הוריו לדעת כמה ערבים ישנם בעולם לעומת ישראל, נידמה לי שזה אורה הכוללת מדינות כמו אינדןנזיה, מאלזיה ועוד כמה כאלו שאינן כלל ערביות אלא מוסלמיות-היתכן שהסופר לא יודע את ההבדל?? כמו כן אילן נידמה לי אומר לעופר שבישראל יש רק 4 וחצי מיליו תושבים-הספר יצא ב2007 ואפילו נניח שמדובר ב15 שנה קודם כשעופר עוד היה בן 6, נראה לי שכבר אז היו ביראל לפחות 6 מיליון, אבל בזאת איני בטוחה.
וישנה עוד בעיה: עם כל הכבוד לאברם, הפרסונה כנראה של הסופר במידת מה, סליחה אבל פשוט לא מתקבל שיפהפיה מקסימה כאורה זו בצעירותה תהיה פחות או יותר מאוהבת בכמעט הגמד הזה עם כל כישרון לשונו ודמיונו, ועוד להתעלס איתו אחרי שהוא חוזר שבר כלי מוחלט? זו אולי משאלת לב של הסופר אבל לא קיים במציאות עד כמה שאכזרי לומר זאת.
אבל שוב, עם כל זאת, השפה, הסיגנון,הכתיבה ממש מפעימים.”

“כמו רוב ספרי גרוסמן, גם זה ספר מעולה וכייפי לקריאה.
היו שאמרו לי שהספר ארוך מדי אבל אני לא מסכים, לא שיעמם אותי כלל. משובץ בקטעים קשים וקורעים מהשבי המצרי (אני בכיתי...) וכן סיפור מסע מרענן בצפון הארץ. כמו"כ הספר עומד בצילו הכבד של השכול הפרטי של גרוסמן שאיבד את בנו במלחמת לבנון השניה.
חיסרון יחיד: הסוף מבולבל ולא ברור לטעמי”