ביקורת ספרותית על אשה בורחת מבשורה מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

ספר של דוד גרוסמן בשם זה ברור לכל אוהבי ספר, מה מהות הבשורה שהאשה אינה רוצה לקבל, אלא בורחת ממנה, העיקר לא להישאר במקום אחד ולכן יש צורך לנוע כך שהבשורה לא תוכל למצוא אותה.
הספר מתחיל בתיאור תקופה מסוימת בהיות האשה, נערה בה הכירה שני חברים שהינם חבריה שילוו אותה לאורך חייה מעתה, מפליאה דרכו של הסופר להיכנס לעורה של הנערה ותחושותיה. התייחסותו של הסופר ותיאורם של הנערה והנערים הינה כבוגרים בעלי רעיונות ודעות מפותחות. הספר מסופר על רקע מלחמות ישראל שללא רקע זה לא הייתה עלילה לספר, ידועה לנו עמדתו של הסופר בנושא, להלן קטע שנון מתוך הספר:
"זיכרון הבזיק בה אותה צריבה קרה של אימה וכישלון מלפני כמעט שלושים שנה, כשלקחו לה את אברם, כשהלאימו את חייה. הנה, הרגישה, שוב אותו סיפור ישן-נושן שלה: הארץ הזאת, במגף ברזל, שוב הנחיתה מדרך רועם במקום שאסור לארץ להיות."
עיצוב הפרטים הקטנים והתרחשויות העלילה (סצנות) הינן בלתי נשכחות. האשה שהינה בעלת משפחה, לאורך בריחתה מספרת את סיפורה "הרגיל-מיוחד" של משפחתה.
לדעתי אם נוריד מהספר את המעטפת של מלחמות ובריחה מבשורה, הספר מעביר לנו מסר של ראה/ראי הספר הינו סיפורה של אישה שזאת משפחתה והאנשים הקרובים ביותר אליה, ואלה הזיכרונות שלה ממשפחתה זיכרונות של אירועים פשוטים וקטנים שכולנו עוברים. האם אתה/את גם כן חקוקים בתוככם אירועים אלה של יקירכם? האם אנו מכירים את יקירנו? אחרי כל קצובת קריאה (ספר רב עמודים) נשארתי עם עומק למחשבה על הסיפור ועלי.
האשה מנסה בעת בריחתה מבשורה לספר את סיפור משפחתה. להלן ציטוט האם הדבר בכלל אפשרי:
"כלומר – יש אינסוף דברים לספר עליו, ובכל-זאת, לפתע נבהלה לחשוב שאם היא תדבר עליו ברציפות שעתיים או שלוש, או חמש שעות ואפילו עשר ייתכן שכבר תקיף את מרבית הדברים החשובים שיש לה לומר עליו, על כל חייו, תסכם, תמצה אותו. אבל איך ייתכן שזה כל מה שיש לספר עליו, ורק לפני רגע חשבה שחיים שלמים לא יספיקו? ואולי זו החרדה שמכווצת לה את המוח. ומיד, באותה התאכזרות עצמית שסיגלה לה לאחרונה, ענתה שזאת אולי התשובה למועקה שכבר כמה זמן אוכלת בה: שהיא לא באמת מכירה אותו, את הבן שלה, את עופר."
האשה בורחת ברחבי הארץ מכיוון צפון דרומה, הספר אינו מקמץ בתיאור יופייה של הארץ, כשקראתי את הספר, השיר "אתה לי ארץ" מרחף מעל. מילים: יורם טהרלב לחן: נורית הירש, בביצוע ירדנה ארזי
אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

לסיכום, סליחה על התחצפותי להלן: ספר חובה לאוהבי ספר.

» ביקורות נוספות של moshef
» ביקורות נוספות על אשה בורחת מבשורה