ביקורת ספרותית על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 12 ביולי, 2017
ע"י גל


כשאילן רמון היה האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל, העיתונים מלאו סיקורים של האיש ושל המשימה שהצוות שלו ממלא. מידע על זמני ההמראה והנחיתה, על החללית, על הגאווה הישראלית. הייתי ילד צעיר, ואני זוכר שקראתי / צפיתי בסיקורים אלה, וקצת קינאתי. מעולם לא הייתי "גיק" של חלל באופן מיוחד, ובכל זאת קינאתי. אני זוכר שבעיתון של שישי, יום לפני הנחיתה המתוכננת, הופיעה תמונה של אילן רמון בענק. ואני הבטתי במבט שכולו, מה שהיום הייתי קורא לו הערצה, אבל אז התבלבלו לי התחושות, ואמרתי לאחי "הא, מחר הוא חוזר....".

בשבת, אני שוכב במיטה מול השידור המיוחד,

והוא לא חוזר.

ככל שהזמן עבר, הרגשתי רע שאילן רמון לא חוזר. "הא, מחר הוא חוזר..."- כנראה הייתי צריך לנסח זאת אחרת. אולי הייתי צריך להבין ולהגיד בקול(!!) שזה לא כל כך פשוט לחזור, אולי הייתי צריך לומר שאני מקווה שמחר הוא יחזור, או שבעצם, הייתי צריך להיות מאוד בטוח בזה, ומפרגן ונרגש. אולי לא הייתי צריך לומר כלום, ובכלל לא להתעניין בנושא יותר מדי. ואולי אני, ספק מעריץ-ספק מקנא, לא צריך לשבת כאן ולהמשיך לצפות בחוסר הוודאות הזאת, ורק ברגע שאכבה את הטלוויזיה תגיע בשורה טובה.

במשך שנים, כשנזכרתי במקרה הזה, שהוא רק דוגמא, חשבתי שכנראה שהייתי ילד עם חוש דמיון מאוד מפותח, דמיון שאולי גם חוצה גבולות אל מציאות, כך שכוח המחשבה שלי יכול היה לגרור אסון. היום אני יודע שילדים, באופן כללי, גדלים במעין שיגעון גדלות כזאת, תפיסת עולם אגוצנטרית- הבוקר הגיע, פשוט כי הם פקחו את עיניהם. הילדים האחרים בגן, מגיעים לשם כדי להיות "החברים" שלהם. אם הם קצת כועסים על אמא, ולאמא פתאום כואב הראש והיא צריכה לנוח- זה הם והכעס שלהם שגרם לה להיות חולה.

דויד גרוסמן, ביד אומן, החזיר אותי ב"סוס אחד נכנס לבר" אל מקרה אילן רמון ודומיו. הילד של גרוסמן בספר זה, כמו כל הילדים שקראתי עליהם בספריו, הוא מעט נוירוטי, נורא פגיע אבל גם כל-יכול, הוא פצצת רגש, הוא אנושי נורא. ומשהו באנושיות שלו הוא גלובלי, ושוב- בתוך סערת התחושות אני מוצא את עצמי.

ואני אומר סערת תחושות- אך לרגע לא על הפן הציורי של הביטוי. בעמוד אחד, ובעצם תוך כדי משפט אחד (שנמשך כמה פסקאות), אתה מרגיש:

צחוק, כי יש בדיחות!

וכעס, כי מה זה צריך להיות- ככה לא עושים סטנדאפ/ ככה לא מספרים סיפור עצוב!

וחרדה, כי מה לעזאזל הולך לקרות!

ועצב, כי זה סה"כ ילד,

ורחמים, כי באיזשהו מקום זה המבוגר שהוא הפך להיות...

ואולי עוד. גרוסמן כותב, באופן שמייצר מה שמלאני קליין (פסיכואנליטקאית ומפתחת תאוריית "יחסי אובייקט") קוראת לו "הזדהות השלכתית". קשה להסביר על רגל אחת (ואני לא מתיימר), ולמי שקורא את הביקורת כנראה לא כזה בוער לדעת כמו שלי בער לציין זאת, אבל בגדול המושג מתייחס למצב בטיפול (ולא רק) בו המטופל למעשה משליך על המטפל את תחושותיו, הדימוי-העצמי שלו, החרדה שלו, והמטפל מזדהה עם אלה וחש אותם בעצמו. אם ארד רגע מהעץ ואחזור לדבר על עצמי, אני מדבר על קריאה בספר, שבה, כמו דובל'ה הקטן שנוסע ברכב סמוך לנהג שמספר לו עוד ועוד בדיחות, אני מוצא את עצמי כמעט דומע, משתוקק לדעת כבר מה קורה בהמשך, ובכל זאת, כמו שדובל'ה לא מעז לשאול, אני לא מרשה לעצמי להציץ ו(אשכרה) מסתיר עם כף היד שלי את הפסקאות הבאות בעמוד.

זוהי הכתיבה של גרוסמן, ואני חושב שבספר זה אולי אפילו יותר מתמיד הוא מציב את הקורא במרכז החוויה- שם אותו במגפיו של דובל'ה. אני לא חושב שזה סתם איזה משהו שקורה בדרך אגב, וחש שלגרוסמן הייתה כוונה חזקה שכך יהיה: ההקבלה בין מופע הסנטדאפ לאותה נסיעה ; הקולות המגוונים באופיים של היושבים בקהל שמסתדרים יפה עם מחשבות שעוברות לקורא בזמן הקריאה בעודו מנסה להבין "מה לעזאזל אני קורא?!" ; העובדה שבניגוד לספריו האחרים של גרוסמן (אולי למעט מישהו לרוץ איתו) שקראתי בהם ועצרתי מדי פעם, לקחת נשימה, לקרוא שוב את הפסקה האחרונה, הפעם התחושה היא שהספר הזה צריך להיקרא בנשימה אחת ; ואפילו העובדה שדויד גרוסמן שם קצת את עצמו במרכז החוויה, בראשי תיבות (בכך לא הבחנתי בעצמי, אלא נתקלתי בביקורת שבה זה הוזכר).

אהבתי במיוחד את הבחירה בדמויות "המשנה", האורח המיוחד וה "אאוריקלאה" הקטנה. עליהן כבר לא ארחיב, אבל מדהים איך ששילוב מוצלח מוסיף לספר תחכום ומשמעויות נוספות.

---

קראתי את הספר אחרי שנתקלתי בחוות דעת אוהדות יותר, ופחות. בת הזוג שלי, שקראה אותו לפני שנתיים, הזהירה אותי שמדובר בספר "פחות טוב של גרוסמן". שמעתי פה ושם שאנשים נוספים אומרים זאת. היה מי שאמר ש"גרוסמן נכנס לנעליים שפשוט לא מתאימות לו- נעלי הסטנדאפיסט"- ואני לא מסכים. ז"א, כן, אם אתם מתכוונים להיכנס בין דפי הספר למסע של בדיחות וסטנדאפ. אבל ממתי זה מה שדויד גרוסמן מציע?! וכשחושבים על זה, דווקא הניגוד, ודווקא הציפייה לדבר אחד וקבלת האחר, וכנראה שדווקא הביקורות החיוביות פחות שצצות ועולות פה ושם- כל אלה עושות את הספר למיוחד אפילו יותר. אני תוהה אם גרוסמן חשב על זה, והחליט שזה מחיר שהוא מוכן לשלם. זה גורם לך להיזכר שגם כתיבה היא סוג של אמנות, ולא רק אמנות של התבטאות והיכולת לספר סיפור.

היה לי קשה להתנתק מחוות הדעת האלה, היה לי קשה שלא להשוות ל"שתהיי לי הסכין" של גרוסמן שקראתי ממש לא מזמן וכל כך אהבתי שעוד לא הצלחתי למצוא את המילים לכתוב עליו סקירה (שחייבת, אבל חייבת להיכתב מתישהו), ולכן לא דירגתי אותו מיד כשסיימתי את הספר. היום, אחרי שישנתי על זה ואחרי שכתבתי את הביקורת, אני מבין שלא באמת יש מקום להתלבטות... ולא נותר לי אלא להסכים עם הזמזום הקבוע שמופיע תחת כל ביקורת על הספר, ש"הספר הזה- הוא סוג של מופת" :-)
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
חני- תודה רבה על התגובה :)
חני (לפני שנה ו-1 חודשים)
החיבור הזה לספר מדהים בעיני. כתבת נפלא כי הספר והכתיבה והסופר ומי שאתה הכל מתחבר לחבילה אחת גדולה.
עלעלתי פעם בסוס וכנראה לא הרגשתי צורך
להתעמק בו.אולי פעם שוב...
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
כרמליטה, תודה רבה!! שמח לשמוע :)
כרמליטה (לפני שנה ו-1 חודשים)
הו, איזו סקירה מפוארת.
הראשונה שממש מעלה בי רצון לקרוא את הספר.

תודה לך גל.
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
אורית- תודה. אני מסכים איתך לגמרי, במיוחד בספרים מסוג זה. ובלי קשר, עם הזמן אני מתחיל להבין שנראה שבניגוד למה שהתרגלתי לחשוב כל הזמן- אדישות, ולא שנאה, היא ההפך לאהבה.
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
לי ונעמי- תודה רבה על התגובה והפרגון :-)
אוקי (אורית) (לפני שנה ו-1 חודשים)
סקירה נהדרת, גל. לא קראתי את סוס..., ובאמת הדעות עליו הן לכאן או לכאן, אני חושבת שאין אמצע "בסדרי" כזה, או, או.. ואני חושבת שגם בזה נמדדת הצלחה של ספר, שהוא לא מאדיש - הוא או טוב מאוד או מרגיז/מעיק/מכביד - גם זו הצלחה.
נעמי (לפני שנה ו-1 חודשים)
ביקורת מעניינת, מנומקת ועושה חשק לקרוא.
הפן האישי מוסיף, יפה.
לי יניני (לפני שנה ו-1 חודשים)
נהנתי לקרוא את הסקירה שלך
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
יעל ויעלה, באמת לא בכוח. אני מרגיש שגדולתו של הספר (והרבה מספריו של גרוסמן) היא דווקא בחיבור שיכול להיווצר בין ההתרחשות לקורא. לא חושב שיש בו איזה משהו סמוי שקשה למצוא, ואולי אם מנסים שוב מצליחים (אפרופו בגדי המלך החדשים). מסכים עם yaelhar לגמרי (ותודה על התגובה!), כשזה לא קורה- לא בכוח. אני יכול לומר שאת "שתהיי לי הסכין" זנחתי פעם אחת ממש בתחילתו כי היה לי קצת קשה, ולא הרגיש שבאותו זמן התאים לי לקרוא אותו, אבל כן נשארה לי תחושה שעוד יבוא הזמן (והוא אכן הגיע אחרי שנים, וכשניגשתי אליו ניגשתי עם רצון מאוד גדול, ולא בהרגשה של הנה אני נותן לו עוד הזדמנות).
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
מחשבות- תודה!! ועמיר, תודה על התגובה. ולגבי תחושותייך, אני יכול להבין אותן. אבל היי- זה שהרגשת בזמן הקריאה מועקה, שברור שהיא מנת חלקו של אותו סטנדאפיסט-עצוב, זוהי בדיוק האומנות שדיברתי עליה. ואני חייב לומר שבסוף הסיפור, יחד עם כל המתח, עצב, חרדה, הומור ומועקה, היה מקום גם להרגשת שחרור גדולה, ופורקן, וסגירת מעגל. בקיצור, אני בכל זאת מבין למה זה לא תמיד בא בטוב...
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
בר- תודה רבה!! מסכים איתך. ולגבי הספר- קראי אותו וחזרי לעדכן :)
יעלה1 (לפני שנה ו-1 חודשים)
יעל הר אני חושבת שזה נורא תלוי למה אתה מחליט לקרוא בכל זאת. האם אתה מבין שהיה בספר משהו שפספסת (שגם יכול לקרות)? או שאתה לא באמת מבין, ובשבילך זה כמו להיות הילד מבגדי המלך החדשים... ועדיין אתה לא צועק את זה, גם לא לעצמך, כי יש איזושהי רתיעה להגיד חד משמעית את מה שאתה רואה מהזווית שלך. אך לרוב כשחזרתי לדברים (לאו דווקא ספרים) זה לא היה מהסיבות הנכונות, ויותר מסיבת הרתיעה הזו להיות הילד הזה.
yaelhar (לפני שנה ו-1 חודשים)
לא חושבת שכדאי בכוח.
ספרים מתחברים אליך בדרך משלהם. אם הם לא - עדיף לעזוב ולחזור - אם בכלל - אחרי ששכחת למה לא התחברת אליו.
יעלה1 (לפני שנה ו-1 חודשים)
חייבת לציין שהחלטתי כן לתת לו עוד הזדמנות ולכן אני כן קוראת עכשיו מעבר לאיפה שהגעתי בנגלה הראשונה שקראתי (ושכתבתי ביקורת) אבל עדיין הוא לא (בעיני) המופת הזה שכולם מדברים עליו או ספר שנקרא בנשימה עצורה. יש בו דברים מעניינים אבל איכשהו עדיין (אני כמעט באמצע) לא אכפת לי מה הסוף, ולא הצלחתי להתחבר לדמויות...
yaelhar (לפני שנה ו-1 חודשים)
ביקורת מצויינת על ספר שאהבתי מאד.
יעל (לפני שנה ו-1 חודשים)
שכנעת אותי, אקרא בשנית
(לפני שנה ו-1 חודשים)
הרגשתי שונה ממך בעת קריאת הספר הזה. הוא הציק לי והעיק עליי ממקום של מעציב.
וזה אחלה, שראית אותו כפי שראית. ועוד יותר אחלה של ביקורת.
מחשבות (לפני שנה ו-1 חודשים)
כי זה בהחלט סוג של מופת והסקירה שלך גם.
בר (לפני שנה ו-1 חודשים)
גל איזה יופי כתבת וואו,
אני פשוט חייבת לקרוא את הספר הזה.
תרשה לי רק לחדד דבר אחר
"גם כתיבה היא סוג של אמנות"- כתיבה היא לא "סוג של" היא לחלוטין אמנות!
אמנות מדהימה שבניגוד לסוגי אמנות אחרים מאוד נגישה ומצליחה להגיע לקהל יעד נרחב יותר.
אין ספק שגרוסמן הוא גאון.
תודה לך על הביקורת





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ