ביקורת ספרותית על מישהו לרוץ אִתו (איתו) מאת דויד גרוסמן

---

שדים שדים, שדים משדים שונים, שדים משונים, וכל כך הרבה מהם, יותר מידי, איך הם כולם מצליחים להיכנס לראש שלי, ולמה לעזאזל?! למה??
כן, יש לי מן דפקט כזה, מידי פעם, ואני שונאת את זה, וממש משתדלת שזה לא יקרה, אני פשוט מתקיפה את עצמי, חושבת על כל מה שעושה לי רע, לועגת לעצמי ומזכירה לעצמי את כל הסיבות למה החלומות הכמוסים שלי בלתי אפשריים, למה דברים בנאליים לחלוטין בלתי אפשריים במקרה שלי, ככה זה, כי זאת מי שאת, ואולי כדאי שתלמדי להתמודד עם זה עכשיו ועדיף לך שאני אגיד לך את זה מותק מאשר שמשהו אחר, אז פשוט תפנימי ותלמדי לחיות עם זה וכן הלאה וכן הלאה.
לקרוא את משהו לרוץ איתו היה מדהים מהבחינה הזאת, זה היה כמו לקרוא על נפש תאומה, אני חושבת על תמר בחיוך עצוב, בידיעה מוחלטת שזה בעצם לא משנה כמה יגידו לה כמה מיוחדת ומדהימה היא, איזה בן אדם נפלא היא ואיזה לב זהב יש לה, זה פשוט לא יכנס, לפעמים כן, אבל כשאת במצב הרוח המסויים הזה... את לא ממש מאמינה לאף אחד, את אולי מאמינה שזה מה שאנשים חושבים, אין לך מושג למה ואת פשוט חושבת שהם טועים. ככה זה.
ואז מגיע שלב ההתגייסות, השלב שבו את מבינה שאת עומדת בפני משימה שגדולה ממך, גדולה מהשטויות האלה שלך, גדולה מבית המשפט המפותח שיושב לך בתוך הראש, גדולה מכנופיית השדים שיש לך שם, גדולה מכל מרעין הבישין שהצלחת לאסוף לעצמך, השד יודע מאיפה. ואת פשוט משתיקה אותם, בכוח שאת לא מכירה וצוללת לשם, וגם כשהם צצים, גם כשהם חוזרים לדבר, את ממשיכה הלאה, ממש לא מתוך איזה אמונה מופלאה בעצמך שצמחה בך, אלא מתוך חוסר ברירה, יש לך משימה מתוקה, את צריכה לעמוד בה, אם לא תאספי את עצמך, יהיו לך את כל הסיבות בעולם לשנוא את עצמך, לא תוכלי להסתכל לעצמך בעיניים. כשאת דורשת מאנשים אחרים, את צריכה קודם כל לדרוש מעצמך ואז את מגלה שנולד בך משהו חדש, נולדה בך איזה שהיא עקשנות מזן אחר- לא זאת המוכרת, מן ידיעה כזאת שאין לך שום זכות שבעולם לוותר, לא אחרי שהילדים שלך לומדים במשך שעה וחצי רצופות, למרות כאבי הראש, למרות התשישות, למרות בכי התינוקות שקורע את הלב, הם לומדים איתך את המקצועות שהם הכי שונאים, שהכי קשה להם בהם, לפעמים גם בשפה שאינה שפת האם שלהם, ובכל זאת מחזיקים מעמד שעה וחצי! ומתקדמים! אז לך יש זכות להתלונן? להתעצל? הצחקת אותי. איך תוכלי להתעקש בפעם הבאה אם את לא מסוגלת להתעקש עם עצמך? את יכולה לשנוא את עצמך עד שנה הבאה. זה לא משנה את העובדה שזקוקים לך. זה לא משנה את העובדה שהילדים האלה מחכים שתבואי עם חיוך בבוקר ותגידי להם שלומדים, גם אם לא מתחשק להם, גם אם הם היו מעדיפים לשחק.
והם גם מרימים אותך, המלאכים האלה, את חייבת להם כל כך הרבה... הם הפכו אותך לאדם אחר. בשבוע שלפני פסח, ניהלתי עם אחד ילד ערבי שיחה בנושאי פוליטיקה. באופן כללי אני לא אוהבת להיכנס לנושאים האלה, אבל זה התגלגל לשם והשיחה העציבה אותי, כי הבנתי שהוא ניזון מתקשורת מאוד מוסתת, אבל זה פגע בי בכל הנקודות הרגישות- אני ירושלמית במקור וגרתי קרוב מאוד להר הבית, המקום הזה מאוד יקר לי והיה לי קשה לשמוע... הילד קלט שזה כואב לי וקרא לאחות שתתרגם לי, הוא רצה להיות בטוח שאני מבינה אותו טוב טוב והוא ביקש שלא אהיה עצובה. זה מאוד ריגש אותי. כי הוא לא הבין אותי, לא הבין את הדעות שלי- כי השיחה לא התפתחה יותר מידי, זה נעצר מהר מאוד, אבל היה לו מספיק חשוב שאני לא אהיה עצובה. לא ציפיתי לזה וזה מחמם את הלב.
**ספויילר **
כששי, תמר ואסף נמצאים במערה, במהלך תהליך הגמילה של שי, יש כמה קטעים של פיקחות שבהם הוא מודה לתמר ואומר לה שהוא מעריך את המאמץ שהיא עושה. אני חושבת שזה הדלק שלה, אני יודעת שזה הדלק שלי, זה מה שעוזר לי להתמודד עם כל הבעיטות (ואני חייבת להגיד שאין הרבה כאלה, הילדים האלה מדהימים, הם מאוד עדינים איתי, אין לי מושג למה, הסיפור של תמר הרבה הרבה יותר קשה לדעתי)
אז בכל פעם שיש מתקפת שדים שכזאת יש 2 תרופות אפשריות- יש את אמא שמחזירה אותי לשפיות ויש ספרים טובים, משהו לרוץ איתו הוא אחד מהם.

» ביקורות נוספות של לילה
» ביקורות נוספות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)