ביקורת ספרותית על יש ילדים זיגזג מאת דויד גרוסמן
ספר טוב

---

יש הרבה דרכים להרוס לאנשים את חווית הקריאה בספר: אפשר לספר להם מראש חלקים מהעלילה, אפשר לדון על הספר בקולי קולות טרם הקריאה, אפשר סתם ככה להרעיש ולהפריע בזמן שהם קוראים. אבל הדרך הכי טובה והכי בדוקה להרוס לאנשים קריאה בספר מסויים היא זאת: הכניסו אותו לתכנית הלימודים בבית הספר. מכאן ואילך זו לא קריאה, אלא מטלה, וכל התענוג נגוז ואיננו.

את הספר "יש ילדים זיגזג" קראתי לפני שנים. לדעתי לא הרבה אחרי שהוא יצא לאור, ובעוד הרעש התקשורתי סביבו גואה ועולה. ברשימות כאן באתר סיווגתי אותו בתור "שווה קריאה שניה". והנה הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות הזאת הגיעה בדמות השישסטית שלי שחויייבה לקרוא את הספר במסגרת שיעורי ספרות. היא ניגשה למשימה בחוסר חשק מופגן, ואחרי כחצי שעה סגרה את הספר. "זהו? כבר סיימת לקרוא?" תמהתי, והיא ענתה "המורה אמרה לקרוא עד עמוד 41, אז זה מה שעשיתי". הנה, אתם רואים? החטא הקדמון בכבודו ובעצמו. קחו ספר כיפי ומהנה, ותחייבו ילדים לקרוא אותו. כמטלת שיעורי בית. כך תגרמו גם לילדים שהכי אוהבים לקרוא לעשות את המינימום האפשרי, ואח"כ להסתובב בבית חסרי מנוחה ולחפש חומר קריאה. יופי.

אז גאלתי את הספר מקרן הזווית אליה נזרק ופצחתי בקריאה שניה. אין מה לומר, אכן שווה. כבר ידעתי את הסוף, ועדיין היה שווה להכיר שוב את נונו השובב, זה שהיום היה מקבל שלל אותיות נרדפות המתארות את קשייו, ואולי גם כדור או שניים לסיוע. להתלוות אליו במסע לחיפה, בעוד גבי שטיפלה בו מאז מות אימו, ואביו מפקד המשטרה, מנסים ליישר ביניהם את ההדורים. ושוב הלב רטט עם ההרפתקה שמסתבכת לה יותר ויותר, והופכת מסתם "הפתעת בר מצווה" לחטיפה, למאורעות פליליים, ולמסע שורשים מפחיד ומרתק.

כאן צריך לעצור ולהבהיר משהו. הכל יודעים מי זה דוד גרוסמן. מה שלא ידוע ברבים הוא שאין גרוסמן אחד, אלא שניים. יש גרוסמן המבוגר, ההוגה, כבד המשקל, ויש גרוסמן הילדי. זה לא קשור בהכרח בגילם של הגיבורים, שכן ב"ספר הדקדוק הפנימי" למשל הגיבור אינו מבוגר, ובכל זאת זה ספר מבוגר לעילא. "יש ילדים זיגזג" כמו גם "מישהו לרוץ איתו" וכל ספרי הילדים המעולים נוסח "ג'ירפה ולישון", פוגשים גרוסמן אחר. עולץ, פרוע אפילו, כזה שרוקם לך אגדה, והולך איתה. כזה שלא אכפת לו שהעלילה מתעגלת מדיי, מסתדרת מדי. שהיא ברורה מאליה לקורא. זו אגדה. וכך צריך להתייחס אליה. לא לבדוק אם אכן יתכן פושע רב מעללים כמו פליקס גליק, או האם היתה שחקנית בהבימה כדוגמת לולה צ'יפרולה, וממה בדיוק היה עשוי צעיף המשי הסגול שלה.

ועכשיו פניה אישית לשי פירון, שר החינוך החדש: אנא, בבקשה ממך, גאל את ילדי ישראל מהחובה המעיקה לקרוא את הספר הזה, שחרר אותם מהמועקה, כך שיוכלו לקרוא אותו בהנאה, ובלי מורא המורה לספרות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על יש ילדים זיגזג