* ברכות ברכות ברכות לדויד גרוסמן על זכייתו בפרס מאן-בוקר הבינלאומי *
עכשיו אני אנצל את המקום הזה, של מקום לביקורת על ספר שלא קראתי, ושסביר שלא אקרא, כדי לומר כמה מילים על גרוסמן. משום מה הוא כותב את שמו "דויד" בכתיב מלא, אולי כדי שלא יתבלבלו. זה לא משנה בכלל, ואפילו תקין לחלוטין, אבל צריך לציין את זה איפה שהוא.
דויד גרוסמן הוא סופר פורה מאוד, ואין שום ספק שהוא אמן המילה הכתובה. ולמעשה גם אמן ה"איך-מספרים-סיפור" שזה משהו שהרבה מהכותבים המוערכים בארץ לא ממש יודעים, ולפעמים הם נותנים למילים לבלבל אותם ולמשוך אותם החוצה והצידה מהסיפור. לא גרוסמן. יש לו סיפור לספר, והוא יספר אותו.
במשאל פייסבוק שראיתי שאלו מה הספר הכי טוב שגרוסמן כתב הרבה אנשים כתבו "עיין ערך אהבה" או "שתהיי לי הסכין" או "ספר הדקדוק הפנימי". יש גם כמה שציינו את "יש ילדים זיגזג" או את "מישהו לרוץ איתו". אני כתבתי שהספר הכי טוב של גרוסמן הוא "אל תדאגי רותי". כן, זה ספר ילדים, ולא היחיד שהוא כתב. אבל זה ספר מעולה ונהדר. טוב לקרוא אותו גם כשגדולים. בעיקר אם יש לך ילד או ילדה בגיל ארבע. גם איתמר שמטייל על הקירות לא רע בכלל. פעם היה לי דיסק שבו גרוסמן עצמו הקריא את הספר, וזה אפילו טוב הרבה יותר, כי גם להקריא, האיש יודע.
אבל ספרי ילדים לא זוכים בפרסים. לא בפרסים רציניים ומכובדים בכל מקרה. בכלל, אני מרגישה שהרבה ספרים טובים לדעתי לא זוכים בפרסים. אני מרגישה גם הפוך: הספרים שזוכים בפרסים, אם מסתכלים עליהם קריאתית-וויז, הם לא ממש טובים. הסתכלתי פעם על הספרים זוכי בוקר-מאן כדי לבדוק כמה קראתי וכמה עוד צריך להשלים. אבל הבנתי שפרוייקט ההשלמה הוא מיותר. בספרים זוכי הפרסים יש עודף יצירתיות ואומנותיות ורבדים עמוקים שמאוד מהנים את המבקרים גבוהי המצח, אבל מפריעים לאנשים כמוני שבסך הכל רצו לקרוא סיפור.
ונחזור לגרוסמן. לדעתי יש שני גרוסמן, ולא אחד. אחד מהם הוא גרוסמן ילדי. כזה שכותב ספרי ילדים, וגם ספרים נעורים או פסודו-ילדים כמו יש ילדים זיגזג או מישהו לרוץ איתו. ויש גרוסמן מבוגר ורציני שכותב את ספר הדקדוק הפנימי ועיין ערך אהבה וכדומה. גרוסמן המבוגר מבאס ומדכא אותי מדי. אני מעדיפה את הילדי. הוא מנוסח, הוא מעמיק, הוא קליל במידה, עם המון הומור מילולי ודימיון פרוע שלא שוכח לרגע שיש לו סיפור לספר.
* ברכות * ברכות * ברכות * ברכות * ברכות * ברכות * ברכות * ברכות * ברכות *
===
תוספת לאחר זמן:
בתגובות לפוסט הזה שאלה חמדת למה אני כותבת סקירה על ספר שלא קראתי, והתשובה שלי היא שזה בלוג הקריאה שלי, וכל עוד הדבר נעשה בתוך גילוי נאות, אין בעיה מבחינתי לכתוב סקירה על ספר שהיא לא סקירה של הספר. בטח לא כאשר יש 73 סקירות אחרות באתר שיכולות לספר לקורא הפוטנציאלי המעוניין האם כדאי לו או לא לקנות את הספר ולקרוא אותו. בטח כשמדובר בסופר ישראלי שזוכה לפרס בינלאומי נחשב.
ועכשיו רצה המקרה, או הגורל, או הקדוש ברוך הוא או מה שתרצו, ובאמת קראתי את הספר "סוס אחד נכנס לבר". ככה זה, שבע שנים משנות הרבה במחשבות ובהחלטות, וחוץ מזה הוא התגלגל לספריית הרחוב החביבה עלי, אז לקחתי וניסיתי, והנה התרשמותי. במילה אחת: קרינג'. זו התחושה שמרגישים כשאדם מכניס את עצמו לסיטואציה לא נעימה בחוסר מודעות, ואתה כצופה רואה את זה, יודע לחזות את חוסר הנעימות, וחוות את המודעות שחסרה לאותו אדם. דובל'ה ג'י הוא סטנדאפיסט, והופעות סטנד אפ הן מקור לא אכזב לקרינג' אם הן לא בנויות טוב ואם הקומיקאי לא מוצלח. הוא בן חמישים ושבע, הוא מופיע בנתניה, וההופעה שלו יורדת מהפסים. אבישי לזר, מכר של דובל'ה מהילדות, שופט בדימוס ולא חובב של הופעות סטנד אפ, נמצא במופע הזה בין הקהל. לכאורה הוא נמצא בו בגלל הזמנה של המופיע, אבל למעשה הוא מגיע בהזמנה של הסופר שאולי לא סומך מספיק על הקורא, ולכן מביא לבמה מישהו שיקריין את הקרינג'. הספר כתוב ברצף, בלי חלוקה לפרקים, עם חלוקה זניחה לפסקאות, והוא לסירוגין מונולוג ארוך של דובל'ה, ותיאור של אבישי לזר על הדברים שקורים - איך דובלה נראה, מה הוא עושה, איך הקהל מגיב, יחד עם זכרונות אישיים מהילדות המשותפת של שניהם, ילדות שמסתבר לאבישי, זו של דובלה היתה גרועה בהרבה משלו.
זהו, קראתי לאט. כי צורת הכתיבה לא עניינה אותי והבדיחות לא הצחיקו. עברתי כל פעם עמוד או שניים, וזה לקח הרבה זמן. בשלב כלשהו הסיפןר - הסיפור עצמו, לא המסגרת של דובלה המספר אותו לאחר ארבעים שנה ולא המסגרת הנוספת של אבישי שמספר לנו על דובלה שמספר אותו לצופים, הסיפור עצמו היה מעניין אז המשכתי הלאה. כמו שכבר אמרתי - גרוסמן הוא מספר סיפורים והוא יודע להחזיק אותם בעיקר כשהם מנקודת מבט של ילד או נער צעיר. והסיפור הזה על בן יחיד לשני הורים מוזרים שמבודד מהחברה ואז במחנה גדנע אומרים לו לחזור הביתה, והוא מבין שזו הלוויה של אחד ההורים רק לא יודע אם זה אבא או אמא, זה סיפור נוגע ללב ומעורר מגוון רגשות. ואז הגיע הסוף של הסיפור, לא של המסגרת של המסגרת, במין אנטי קליימקס לכל מה שנאמר לפני זה, וזהו. השאיר במין מחשבה "מה קראתי כאן בעצם". שזה גם סוג של קרינג'.
לא נורא, קורה.


















