אתמול הלכתי למופע סטנדאפ, אחרי הרבה זמן שלא הייתי באחד כזה. המופע התקיים במעמקי מרתף בנתניה, והסטנדאפיסט היה אדם שמן, ממושקף ונמוך קומה, ששמו היה דובלה ג'י. לא הכרתי אותו לפני, והציפיות שלי מהמופע היו בשמיים. אני בעצם הייתי בתוך הקהל.
אז ככה, ההתחלה הייתה בסדר. לא ממש הבנתי את הבדיחות שהדובלה הזה סיפר, אבל הנחתי שזה ככה מפני שזה היה רק מופע הפתיחה, מופע החימום, ושממש בעוד רגע, כשכל האנשים יגיעו והאולם התמלא, המופע יתחיל להיות מצחיק ומעניין. אבל כנראה שהתבדיתי. כי עברה רבע שעה, חצי שעה, שעה ואפילו שעתיים, וכלום לא השתנה. האולם כבר היה מפוצץ, בהתחלה חלק עוד צחקו מהבדיחות (בחיי שלא הבנתי מה בבדיחות האלה כל כך הצחיק אותם) והיו כמה מחיאות כפיים מנומסות פה ושם - למרות שבין כל ה"בדיחות" הלא מצחיקות בעליל שסיפר הסטנדאפיסט על חשבונם של האנשים הנמצאים באולם, על העיר נתניה (כמה כבר אפשר לחפור על העיר הזאת, רבאק. תתחיל כבר במופע שהבטחת שיהיה!), ועל ערבושים מתנחלים וחיילים, שמעתי בכל זאת גם כמה קריאות בוז ראשונות שנשמעו ברקע, והיו גם כמה אנשים שאפילו יצאו מן האולם. לא נהניתי בכלל מן המופע, אבל עדיין, גם בשלב הזה, לא היה לי מספיק אומץ כמוהם כדי להזיז ת'תחת שלי ולצאת. נשארתי, דבוק בכיסא, מחכה כבר יותר משעה שלמה למופע שהבטיחו לי, נע וזע עליו בחוסר נוחות. אבל פתאום, באיזשהי נקודה, הסבלנות שלי התחילה להתפקע, ומבלי ששמתי לב, קמתי מן הכיסא שבו ישבתי, ופסעתי לכיוון דלת היציאה. לצאת מן האולם אמנם היה לי אומץ (כי פשוט לא יכולתי להשאר עוד רגע נוסף, אתם צריכים להבין את זה) אבל להסתכל אחורנית ולהביט ישירות בפניו של הסטנדאפיסט - לזה לא היה לי אומץ. ולא היה לי אומץ גם לצעוק קריאות בוז, כי בכל זאת - זה גרוסמן שהקים את המופע. דובלה הוא רק דמות במופע המחריד הזה שגרוסמן יצר. דמות ראשית אמנם אך עדיין דמות - דמות מסכנה וחסרת ישע שעושה רק את מה שגרוסמן רוצה שתעשה. לא שאני נמנה ממש עם מעריצי גרוסמן, אבל עדיין. גרוסמן הוא אדם טוב שאני מאוד מעריך אותו, והחלטתי לתת לו צ'אנס נוסף, וזאת למרות שאינני מתחבר לרוב עם המופעים שלו. ציפיתי למשהו. לא יודע בדיוק למה, אבל ציפיתי למשהו. אולי גרוסמן יפתיע לטובה, מי יודע. אבל לא, כמו שאמרתי זה לא קרה. לצערי. יש פוטנציאל בשפע, אבל הוא לא ממומש. וחבל. חבל מאוד. נו טוב, מזל לפחות שלא שילמתי על המופע.

















