קשה לקרוא את הספר המתוק הזה בלי לחשוב על אורי גרוסמן שלא נשאר בן שנתיים. וכך, כמו ששייקה אופיר נהג לומר בעין אחת צוכה ועין אחת בוחקת אני קוראת. משתעשעת מהפעוט שנותר רך בין דפי הספר וחושבת על המתיקות שאבדה כ"כ רחוק משם, מעבר לגבול הצפוני של מדינתינו. דויד גרוסמן מכניס אותנו בספר הזה לחיק משפחתו וזה גורם לערבול הזה בין הספר לבין החיים להיות צובט יותר. בייחוד יוצא הלב אל יונתן שכבר מזמן אינו בן חמש וכבר יותר משש שנים שאין לו אח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
