1. מכתב למת

למה?
למה עזבת אותי?אתה יודע שאני לא יכולה בלעדיך.אני מחכה כבר למות,כדי להיות איתך.למה ברחת?לא היה לך טוב איתי?
לי היה טוב איתך,הייתי מאושרת.כן-מאושרת.אושר-רגש שכנראה לא אחווה שוב,עד שאמות ואהיה איתך שוב.
אני מרגישה מרוקנת,כמו בובה על חוטים שמופעלת על ידי אנשים בלתי נראים.אולי זה אתה?אתה מפעיל אותי?אתה גורם לי לקום בבוקר,ללכת ללמוד,לחזור,לישון ולקום מחדש?אתה מאמלל אותי?אתה לא רוצה שאצטרף אליך,שם בעולם המתים?
ואיך הוא,עולם המתים?הוא מפחיד?איך מגיעים אליו?הוא נראה כמו העולם שלנו?
אני מניחה שאגלה בעצמי,בעוד כמה ימים,שאצטרף אליך.....הכל כבר מוכן.המכתב כבר כתוב.הסברתי להם שזה לא הם.זה באמת לא הם-אף פעם לא היה וכנראה שגם לא יהיה.הסברתי להם שזאת גם לא אני.האשם היחיד במותי הוא אתה.
הרי זה היה ברור שאם תלך לשם-לא תחזור.לפחות לי זה היה ברור.אתה-סירבת להאמין.אמרת שאתה חזק מזה,שתצליח לשרוד. אבל לא שרדת,נכון שלא?
ואני כואבת את לכתך,מסרבת להאמין.לא מעכלת.אבל בקרוב אהיה בזרועותיך שוב,לא?נהיה שוב יחד,הפעם-לנצח.
אז חכה לי אהובי.בעוד מספר ימים נהיה שוב יחד.
שלך לנצח,אני.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

2. קליפות...בבקשה תקראו ותגיבו!

הלוואי שהייתי מתה.הלוואי שהייתי מתה,כי אז לא הייתי צריכה לסבול.כי כשלקחו אותו לקחו אותי.נשארתי גוף חלול מנשמה,סתם קליפה ריקה.עכשיו אני נורמלית,חלק מכולם.הרי כולם כאן קליפות ריקות...חסרות תוכן,מסתובבות ללא מעש.
אני והוא-היינו היחדים שעוד היו מלאים במשהו.אבל עכשיו הוא איננו,ואני חלק מכולם.קליפה ריקה.
אז למה לא לקחו גם אותי??למה השיארו אותי קליפה ריקה??
הקליפות מנסות למשוך אותי אליהם.....לגרום לי להיות כמותם,סתם קליפה.
אז אני מתפללת שאולי משהו ירחם עלי וישלח אותי הלאה,אל עולם שאין בו קליפות,אלא רק תוכן.עולם שבו אתמלא מחדש ואזכה להיות איתו.עולם טוב יותר.
אבל בינתיים,אני רק קליפה.

נכתב לפני 13 שנים ו-6 חודשים

3. עוד פאנפיק(קצר) על משחקי הרעב....תגיבו!

אני רואה אותה נשמטת מזרועותיי. אחרי שנים שאני דואג לה והיא דואגת לי....מה יהיה עכשיו??אני לא יודע. אני רק יודע שהסיכויים שלה לחזור קלושים...אבל בכל זאת אני מקווה...והתקווה הזאת,זה הדבר הכי גרוע. אני יודע שאם יקרה לה משהו אני לא ייסלח לעצמי.
הלוואי שהייתי יכול להתנדב להחליף אותה כמו שהיא התנדבה להחליף את פרים....הלוואי שיכולתי למנוע ממנה את הסבל והזוועות...את המוות.
כי אני יודע שהיא יכולה להתקיים בלעדי,אבל קשה לי להאמין שאני יצליח להתקיים בלעדיה...
אני תוהה,אולי אני אהרוג את עצמי,אשים קץ לסבל הזה. אבל אני לא יכול. אני לא יכול כי הבטחתי לה. הבטחתי לה שאשמור עליהן,כי הן הדבר היחיד שחשוב לה יותר מהחיים עצמם.
אז אני ישאר חזק. בשבילי.בשביל המשפחה שלי.בשביל המשפחה שלה.בשבילה.

נכתב לפני 13 שנים ו-6 חודשים

4. פאנפיק על משחקי הרעב!אשמח אם תגיבו ותבקרו!

הם לא מבינים אותי.אני לא שותה בשביל ההנאה.גם לא בשביל תחושת הריחוף.אני שותה בשביל לשכוח,ויותר מזה.אני שותה כדי לא לזכור. והקפיטול,הקפיטול יודעים בהחלט איך לגרום לנו לא לשכוח.איך לגרום לנו לזכור.אני חושב על כל המתמודדים שהרגתי,ועל כל אלה שאני אחראי למותם.הזוועות לא עוזבות.הם נשארות שם,מחכות לרגע שבו אתה הכי פגיע, ואז הם תוקפות,הורסות.הם גם לא מתעמעמות.הם רק מתחזקות.לפעמים זה נדמה לי כאילו הזוועות שתוקפות אותי לא קרו לי באמת.אני לא מצליח לתפוס את העובדה שיש באנשים מספיק אכזריות כדי לפגוע בצורה כזו בילדים.ילדים תמימים,שאין להם שום קשר למרד.אז אני שותה כדי לברוח,לא לזכור,לשכוח.אבל בעיקר אני שותה כדי לא להתמודד עם הזוועות.
אבל זה לא עוזר.אז אני שותה...

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

5. חיוך

אתה שואל אותי איך ידעתי שהוא השתנה?זה פשוט.נעלם לו החיוך.החיוך שהיה שם תמיד,יפה,מאיר זורח.אותו החיוך שאם היית אחד מברי המזל שזכו לראותו,היה משפר לך את מצב הרוח.כן.אותו החיוך,היפה הגדול.אותו החיוך נעלם.למה?זו שאלה שגם אני שואלת את עצמי.אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה,אבל שואלת בכל זאת.כי אם החיוך הזה,שהיה כל כך עוצמתי נעלם,קרה משהו נורא.משהו עצום.שלא ניתן להבין.
כי אותו החיוך,שהיה רק שלו,כן,אותו החיוך נעלם.

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

6. קטע קצר...

ואני רצה.לא יודעת למה,אבל רצה.אולי מנסה לשכוח,אולי להדחיק.לא מבינה.לא קולטת,אבל רצה.בלי לדעת לאן.רצה.ורואה ,ונושמת,וטועמת.שומעת, חושבת,כואבת.ומנסה להבין,להסביר לעצמי,לעכל.מנסה ונכשלת.מאיזה שהיא סיבה לא ידועה, זה לא עובד בשבילי.
אז אני רצה,בלי עבר ,בלי הווה,בלי עתיד.
פשוט רצה.
אולי אגיע לאנשהו.אולי לא.
אני פשוט רצה.........

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

7. משהו קטן....

אני יושבת ומתקשה להאמין.שוב,אותם מילים,שנראות יותר מדי גדולות כאילו לא אוכל להכילן,אך בו בזמן מרגישות ריקות מתוכן ,כאילו לועגות שלעולם לא אוכל להכילן.ואני יודעת שאני לא יוותר.אני יודעת שזה יהיה קשה. אני יודעת שלמרות שלך קצת קשה להבין למה אני עושה את זה אני יעשה זאת בכל זאת. כי כשזה קורה לך,העולם שלך מתחלק לשניים- העולם שלפני והעולם שאחרי.העולם שלפני נראה לך כמו עבר רחוק ובלתי מושג ואילו ההוה נראה לך בלתי אפשרי,בלתי ייאמן,בלתי נסבל. ואני תוהה כמובן למה דווקא לי,למה דווקא לנו.אני לא מוצאת תשובה.אבל אני מבינה.אני מבינה שעכשיו החיים הולכים להשתנות.מבינה שאת כל כוחותיי אני הולכת להשקיע בו.ואני מתפללת.מתפללת שההוא שם למעלה יעזור לי לשמור עליו,כי עכשיו אני זקוקה לו.אני זקוקה לו יותר מתמיד,כמו שמעולם לא נזקקתי למשהו,וכנראה שלעולם גם לא אזדקק.אז אני יושבת ומתקשה להאמין,תוהה למה דווקא הוא.למה הוא ולא אני.אני יודעת,והידיעה הזו כל כך חדה וברורה,לא ניתנת לשינוי שזה יישאב אותי.כי כשזה קורה לך אתה נשאב.אתה לא יכול להתנתק.
אני מקווה שההוא למעלה יעזור לי לשמור עליו.יעזור לי לשמור על עצמי. שרק לא ייקח לי אותו כי אני לא יכולה בלעדיו.בלעדיו אני לא קיימת.......

אשמח לביקורות ותגובות!

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים