האישה שראיתי בכנס המחזורים
כחייל בסדיר, הגעתי למוצב על גדר גבול לבנון. היה לילה חשוך במיוחד, המתנו במתח ובדממה, לסייען שהיה צריך לעבור את הגבול. מעת לעת פילחה את הדממה קריאת קשרית ברשת הקשר, פרפר אחד, כאן ברזל, מצבך. למרות שחלפו שנים, אני זוכר את הקול הממגנט, ששבר את דממת הלילה, כאן פרפר אחד, קבלי בהמתנה, ענה חברי לעמדה.
עם סיום תשובתו, הוא הסב את מבטו אלי ואמר, זאת הקשרית שקולה הוא אגדה בגזרה, מילותיה מהלכות ככישוף על החיילם בלילה, מפיגות מעט את בדידותם. לפני זמן חבר שלי ניהל עם הקשרית שיחות מהלב, ברשת חירום שאף אחת לא מאזין לה. הוא הפך למאוהב באופן קשה, ואחרי מספר ימים ששוחחו לתוך הלילות, הוא הרגיש צורך להכיר אותה באופן אישי.
הוא קפץ לחמ"ל בו היא שרתה, וכשהם נפגשו, הוא נותר שותק וללא מילים. רק מאוחר יותר הוא הצליח להסביר את התנהגותו לחברו. היא נראתה שונה לחלוטין במציאות מכפי שהוא דמיין אותה. כשהביטה לתוך עיניו, כשדיברה אליו, אף קולה נשמע לו שונה מהקול שחווה הרחק ממנה באמצעות מכשיר הקשר. ויתכן שאף הוא היה לגביה שונה לחלוטין מכפי שדמיינה היא לעצמה. על כל פנים, הם גמגמו אחד לשנייה, משפטים שבורים ובודדים, הוא הסמיק בפניו, ופשוט אמר סליחה והלך...
למרות שהחייל שהיה יחד איתי באותו לילה, נשבע לי שמדובר במקרה אמיתי, שמעתי סיפורים נוספים דומים על קשרית וחייל, שסופרו במקומות וזמנים אחרים...
דויד גרוסמן, בספרו, תהיי לי הסכין, מספר סיפור הבנוי על עיקרון דומה, על גבר ואישה, שלא ממש נפגשו, אולי פגשה חטופה שלו אותה, והיא כלל לא ראתה אותו, והם כותבים האחד לשנייה, מכתבים, בהם כל אחד מהם מדמיין האחד את השנייה באמצעות מילותיו ומספר לשנייה את צפונות נפשו הכמוסות, אלו שלא מסופרות אפילו לקרובים ביותר ולו לעצמו.
כתבתו של גרוסמן, נפלאה עשירה ודומה לשירה, מילותיו הצליחו להחזיר אותי לחוויית יופיו של המכתב הכתוב בכתב היד, למילות המרטיטות והמכשפות, להמתנה המרגשת ולעתים המייסרת לקבלת המענה.
הסיפור מתחיל בכנס מחזורים, מרים הייתה מורה בבית ספרו, לא שלו, ולא מבוגרת בהרבה ממנו, הוא הביט בה, בידיה שחבקו את גופה המאורך, במבטה ובגופה הנבוך ששדרו שאינה שייכת למעמד הזה. היא הייתה לגביו באותו רגע כמו איקונה קדושה, ששדרה לו בתדרים המוכרים למופנמים, את מה שהוא עצמו, אדם מופנם הספון בתוך עצמו. מראה חטוף ותחושות סמויות, גרמו לו לעשות מעשה נועז, לפנות אליה במכתב, שבהמשך הפך למכתבים, באמצעותם הוא יבטא את עצמו, כפי שלא ביטא מעולם.
גרוסמן, נוגע בבדידות האנושית כיסוד קיומי, באמצעות גיבוריו שאומנם מתנהלים במשפחתיות נורמטיבית, אך דווקא בה הם חשים בדידות, המועצמת בלילות בשעה שיאיר כותב למרים את מכתביו ומרגיש באמצעותם שהוא יוצא למסע מדומה. האם הפנטזיה תהפוך לממשות? זהו מתח המהלך לאורכה של תכתובת המכתבים שמנהלים שני האנשים הכל כך קרובים אחד לשני וגם הזרים זה לזה.
ספרו של גרוסמן, נוגע בפנטזיות הלא ממומשות, המוכרת לכל אחד מאתנו, כמו ההיא שניצבה בכנס המחזורים בפינה דוממת ועיניה היו עצובות. לא פניתי אליה, למרות שלא פעם אחת השתעשעתי ברעיון וחלפו השנים...כך גרוסמן, לא רק עוסק בפנטזיה, אלא נוגע במציאות חיים, עמוקה, כמוסה ועצובה, זאת שלא פעם כגיבורי סיפרו, מבקשת להתערטל ולהסיר את ההגנות שלה ולהיות מה שלא היינו...
