ביקורת ספרותית על ספר הדקדוק הפנימי - - הספריה החדשה #1991 {4} מאת דויד גרוסמן
ספר בסדר

---

יש לי יחס אמביוולנטי לכל מה שקשור בזרם התודעה - מצד אחד, מדובר בספרות על כל המשתמע מכך, שימוש מרובה באלמנטים ספרותיים (מוטיב חוזר, מטאפורות, סמלים וכו׳) וסוג של ״חותמת״ משמעותית על יכולות הסופר. מצד שני, זה הרבה פעמים בא על חשבון העלילה, העניין שזה יוצר אצל הקורא ונותן תחושה של מכניות, כאילו מישהו מחליט להקיא על הדף את כל מה שלמד ללא סינונים.
לפעמים זה יוצר ספרי מופת כמו זכרון דברים של יעקב שבתאי או בדרכים של קרואק.
לרוב, בשבילי, זה יוצר ספרים שקשה לי להתחבר אליהם כמו הספר הזה. זה לא שזה ספר רע כן? הוא פשוט עסוק יותר מדי בעולם הפנימי של הגיבור עד כדי התשה. לשיטתי לא כל דבר צריך לשפוך על הדף (אולי זו הסיבה שאני אוהב את המינגווי) וצריך להשאיר חלק לדמיון של הקורא.
בקיצור, לקרוא אם אתם חסידי גרוסמן או זרם התודעה, אחרת אפשר לחפש משהו אחר.

» ביקורות נוספות של מתנאל אזולאי
» ביקורות נוספות על ספר הדקדוק הפנימי - - הספריה החדשה #1991 {4}