1.

נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים

2. הסנה בוער ואיננו אוכל

הוא יושב במכוניתו הצרה אל מול ההגה ופניו מרוכזות, מכונסות בתפילה. הוא ממלמל כמה משפטים ועוצם את עיניו, פוקח אותן מדי פעם ושוב סוגר.
כשהוא מחייך לאביו המנופף לו מהקהל, החום הכהה שבאישוניו הופך לדבשי וחריצים קטנים נוצרים בקצוות עיניו. הוא מחליק ידו על שיערו הגלי ושוב מרצין.
הנמשים שעל גשר אפו קצת חיוורים, הפעם הוא חושש והדבר ניכר עליו על אף הניסיונות למגר פחדיו.
הוא עסוק בשגרה הרגילה: חגורת הבטיחות ראשית ולאחר מכן אטמי האוזניים, סידור כובע הגרב הלבן העשוי לייקרה המחליק בעדנה על פניו הנעריות, מכסה היטב את הראש והמצח ומותיר זוג עיניים נוקבות, אף כפתורי כמעט ושפתיים מלאות.
לבסוף, הוא מניח הקסדה על ראשו בעדינות אופיינית, מוודא שפניו מוגנים והראייה מקסימלית ומסמן לאנשיו לגלגל את הרכב לנקודת הפתיחה.
המולה רבה במתחם: טכנאים, מנהלים וצלמים המתעדים כל רגע. הקהל ביציע הופך להיות חסר סבלנות ומתחיל לשרוק ולגעוש, כבר כמעט מתחילים.
האור הירוק ניתן והמכוניות יוצאות לדרך, תוך דקה מתחילת האליפות מתרחשת תאונה בין שתי מכוניות מרוץ, הנהגים יוצאים מהרכב ללא פגע, קצת המומים ובעיקר מאוכזבים שנכפתה עליהם פרישה בשלב כל כך מוקדם של התחרות.
ההתנצחות נמשכת ביתר עוז והנה אנו כבר בסיבוב השישי, הבחור שלנו מוביל, הוא הראשון ומאחוריו דולק כוכב גרמני עולה; הוא מנסה ללחוץ על גיבורנו, לדחוק אותו מהמסלול אך זה האחרון מגביר מהירות ושומר על מקומו בקור רוח, ביציבות שלא תאמן.
לפתע, בעת סיבוב פינתי הוא מאבד שליטה על מכוניתו ומתרסק לתוך מחסום בטון. התאונה קטלנית.
מהירות רכבו עמדה על 218 ק"מ לשעה ולא היה לו שום סיכוי.
ייסורי גסיסתו נמשכים אך מספר שניות. הוא מזיז את ראשו ימינה ושמאלה באיטיות רבה, נדמה כאילו הסוללה שעד כה הייתה רותחת ובשיאה והניעה את גופו הקומפקטי לעבר הניצחון המיוחל, מתקררת.
אנשי רפואה מכתרים את המכונה המנותצת אך משום מה לא עושים דבר, ממתינים להוראות מגבוה, אולי לא מאמינים שזה קרה לגדול מכולם, לבלתי מנוצח שהצליח לכבוש באמצעות כשרונו הרב וכריזמה בלתי נדלית את מסלולי המרוצים.
לבסוף קרבים אליו, מנסרים פה ושם חלקים מהרכב על מנת לחלצו ממלכודת המוות.
שולים אותו בזהירות מתוך הקפסולה המתכתית.
הוא נראה כמו בובה חסרת חיים, כזאת שקושרים אל רכב ניסיוני המתנגש בקיר כדי לבדוק את מידת הפגיעה.
מניחים אותו על הארץ בזהירות, כמעט בקדושה ומתחילים לבדוק סימני חיים.
ניכרת תזוזה בלתי רצונית בכפות רגליו, הן רועדות קמעה למשך מספר שניות ולאחר מכן נותרות בפיסוק דומם.
אני זוכרת את היום כשאיירטון סנה נהרג.
הייתי בת עשרים והוא היה בן 37. כשראיתי אותו בחדשות חשבתי איך זה ייתכן שנתנו לנער בן 16 לנהוג במרוץ הגרנד פרי הנודע, האם להוריו לא הייתה מילה בעניין? הוא נראה כל כך מלא חיים אך עם זאת, ביישן וצנוע.
לא היה בו שמץ של שחצנות, אפילו לא על המסלול. הוא לא היה מאלה שחשבו שהכביש שייך לאבא שלהם אך היה שליטו הבלתי מעורער.
ואהבתי אותו. את הברזילאי הבלתי נדלה, המתוק. את אישיותו המתפרצת כמו קפאין מעורר באספרסו קצר.
אהבתיו, כי אמר שלא ידע לעשות משהו אחר, שלא יכול היה לעשות משהו אחר, שלא רצה כי אהב את האדרנלין כשטס על המסלול כפי שאני סופגת אותו בעת הכתיבה.
הוא דבק בעקרונותיו והאמין באל, על אף שזה האחרון לא שהה לתפילותיו.
אהב את הוריו ועזר לילדים מיעוטי יכולת.
סנה הבוער באש ויחד עם זאת אינו נשרף,
כך היה איירטון עבורי וכך גם יישאר, נצחי!

נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים

3. רצח בכוונת תחילה

חתכתי אבוקדו לסלט.
התחלתי כמו שאני תמיד מתחילה: חציתי אותו לשניים בעזרת הסכין האדומה, החביבה עלי.
לקחתי את החצי הראשון ובאמצעות כף חפרתי במוך הירוק עד שהתקבלה סירה הפוכה.
ארגנתי אותה בצלחת וביצעתי בה חתכים שבחייהם ובמותם לא נפרדו.
הפרדתי אותם בעדינות זה מזה, משתדלת שלא למעוך את בשרו של הפרי הרך והתפניתי להתעסק עם החצי השני, המלא שבבסיסו גלעין בינוני.
ניסיתי לנתק את האחרון מביתו אך לא יכולתי לו, הוא לא הסכים לזוז ממקומו.
צבטתי אותו בקצות האצבעות וניסיתי לנעוץ ציפורניים אך הוא נשאר תקוע ואיתן בעמדתו.
גם הכף לא הצליחה לשכנעו לצאת על אף היותה עגולה, גדולה ומוכספת.
היא נגחה קלות באדמה סביבו, יוצרת שקערוריות ומקנה לו מרחב מחייה על מנת שגופו השמנמן יחלץ בקלות יתירה מהטריטוריה שלו אך ללא הועיל.
בעקשנות גדולה נותר על מקומו ולא הסכים לזוז אפילו מטר אחד.
ואז הבליחה מחשבה בראשי לנעוץ בו את הסכין האדומה החביבה עלי, זאת עם הלהב המתפצל לשניים ואף על פי שקליפתו קשה, תחדור חביבתי מבעד לאפידרמיס של גופו, תינעץ בו וכמו קורבן של ולאד המשפד, ינתק לנצח מביתו ויושלך כלאחר יד לפח.
וידעתי כי טמונה סכנה במהירות המופרזת בה חדר הרעיון לתוכי וכמו מגדת עתידות ראיתי התעסקות עם פלסטרים וכוהל 70% והרגשתי את עקצוץ הכאב עוד לפני שננעצה הסכין.
יכולתי למנוע את הטיפשות הקולוסאלית הזאת לו רק רציתי.

אבל לא רציתי.
על אף שידעתי כיצד זה ייגמר.
זאת ועוד, נעיצת הסכין נעשתה בכוונה רבה ובדייקנות.
נעלתי אצבעותי בחוזקה על ידית האחיזה כדי להתייצב והרחקתי את חודה מילימטרים ספורים מליבת הגלעין, ההתקפה היתה קטלנית כהכשת נחש.
הלהב חדר בעד שריונו של החרצן השחצן וגדע אותו לשניים, טס דרך הפרי הרך והקליפה הגבשושית ושיסף ללא רחם את הקמיצה, שקפצה מבהלה והחלה לדמם כמו חזיר שחוט על גבי השיש החלק.
הכאב היה כמו עקיצת יתוש חסר משמעות אך החתך עמוק, רחב ואדום כמו חיוך של ג׳וקר
אינו עוצר באדום וזורם כמו הגנגס ביום חורפי.
ואני מביטה בו מהופנטת וקרוב לוודאי שהייתי ממשיכה עוד דקות ארוכות לולא הופיעה במטבח פושעת בלונדינית וכחולת עין שהזעיקה חצי עולם, העירה את הבעל משנתו והתחילה לבכות בהיסטריה שצריך לקחת את אמא לבית החולים.

״זה סתם חתך״ התעוררתי מהאופוריה שלי בעצב ותלשתי נייר סופג מהגלגל וחבשתי את אצבעי וכמעט החלקתי על שלולית אדומה שנקוותה על רצפת העץ ולא הבנתי מהיכן נוצרו כתמי הדם שעיטרו את קרש החיתוך ואחרי שכל בני משפחתי רעשו וגעשו, קלטתי את דאלי ופיקאסו ו-ואן גוך שעשו על עצמם ניסויים לפני שניגשו אל הקנבס והחלטתי שזה לא משתלם.

נ.ב : לאצבעי שלום, על אף הנפיחות והחתך המכוער ובסיום שורות אלו היא שולחת גלי כאב למוח ומסמנת לו להיזהר מבחורה כמוני.

נ.ב שני: טיפ מצויין לחתוך אבוקדו
http://www.thekitchn.com/how-to-slice-an-avocado-cooking-lessons-from-the-kitchn-200500

נכתב לפני 8 שנים ו-1 חודשים

4. כלב בן אדם

היום, לאחר מסע נדנודים של כמעט שבוע לקחתי את ילדיי ״לצער בעלי חיים״ רק כדי לראות, עדיין לא לאמץ. הוא רוצה כלב, היא נגררת אחריו באשר ילך ואני חושבת שהטיפול בחיית מחמד יועיל לשניהם ואולי סופסוף גם יוכלו לקחת קצת אחריות על יצור חלש מהם.

המתקן ממוקם בפרוורי העיר, מרחק 40 דקות נסיעה ממקום מגורנו, קצת רחוק ולג׳י.פי.אס (ממין נקבה אם אתם מתעקשים) קצת קשה היה למצוא את נקודת הג׳י. היא חישבה מחדש מספר מסלולים והובילה אותי בבטחה לבר אופנוענים שנראו מאיימים במיוחד אך הסתבר שהם דווקא היו נחמדים מאוד ואחד מהם אפילו רצה את הטלפון של הבחור שקעקע את זרועי (״עבודת צבע יפה״! התרשם, ואני הרגשתי כמו במוסך לפחחות רכב).

לבסוף הגענו למקום, כולנו על אדרנלין גבוה ועשינו היכרות עם אנשים מקסימים שהובילו אותנו למחוז חפצנו: כלבים מגזע קטן, שלא גודל, לא מלכלך ולא משיל יותר מידי שיערות.
הלכנו לאורך הכלובים, מרובם בקעו נביחות עצבניות בטון גבוה.
צ׳יוואוות. הכלב הכי מעצבן בעולם שסובל מבטחון עצמי נמוך ושונא בערך את כולם. בתי הביטה בהם בבעתה, ״הם בטח נושכים״ סיכמה לכולנו את מה שכבר ידענו.
הגדול המשיך באי רצון עד הכלוב האחרון ואני חיכיתי להם באמצע הדרך, מציעה שנלך לבקר את הרועים הגרמנים, הדנים ושאר הנפילים.

לאחר 5 דקות של שקט, התקרבתי לראות על מה המהומה.
ששקט בד.כ, אני חושדת שזה השקט לפני הסערה ואמנם התקרבתי למקום שבו עמד בני ההמום והביט על כלוב שבו שכב היצור הכי אומלל בעולם.
גורה קטנה, מעורבת, עם זוג העיניים הכי הכי חומות ועצובות שראיתי בחיי ומצחיק שאכן ראיתי זוג כזה בעבר ולא ידעתי שקיים עוד עצב מהסוג הנדיר הזה.
מן סוג של אכזבה מהולה בייאוש מכל מי שבא איתה איי פעם במגע.
היא לא נבחה ולא ניסתה למצוא חן, לא אכלה ולא שיחקה.
וכל תכליתו של בכורי היתה כעת להוציאה מהכלוב וללטף אותה.
ביררתי לגבי התהליך ונודע לנו כי הגיעה זה עתה וכי ניתן להתחיל ב״חיברות״ להתוודע אל החיה ולראות אם יש חיבור.
נכנסנו עם אחד הפקחים שהוציאה מהכלוב בזהירות ומסרה לנו.
היא רעדה כעלה נידף, לפתה את בשרי בכפותיה והשפילה את מבטה, לא הצלחתי להרגיע אותה על אף שניסיתי.
גם קטנתי נחלה כישלון חרוץ והודיעה שהיא רוצה כלבלב נחמד יותר.
כשמסרתי אותה לידיו של בכורי, הוא התיישב על כסא והתחיל ללטפה בקצב איטי אך אחיד, מידי פעם לחש לה דבר מה לאוזנה שהזדקרה קלות ותוך פחות משתי דקות פסקו רעידותיה.
היא הרימה מעט את ראשה והיישירה בו מבט חום וכזה אנושי שהרגשתי עקצוצים בעיניים, תחבה בעדינות את אפה בשרוול הסוודר שלו ואני לא ידעתי מה לעשות עם הגוש שעלה לי בגרון.

It's a match,
חייך אלי בידענות המפקח ואני מיהרתי לשאול אם יוכלו לשמור לנו אותה לפחות ל 24 שעות כדי שאוכל להתייעץ עם הבעל שנמצא כעת באירופה והם אמרו שאם לא היו מתעניינים נוספים היום, היא תהיה לנו לבת משפחה.

אלוהים יודע כמה קשה היה לי להוציא את הבן משם. הוא לא עשה סצנות ולא השתולל אבל פניו הפכו להיות כפניה; נוגות וחסרות תקווה.
היה זה נורא לחוות זאת, בעיקר משום שאכזבתם של ילדיי היא רגעית ותוך דקות הם שוכחים את תשוקתם ופונים לדברים אחרים אך הפעם זה היה שונה.
העצב שלה דבק בו ועיניו המחייכות, הממזריות איבדו מזוהרן.

חזרנו הביתה, שלחתי את התמונות והמידע לאישי. הוא עשוי לענות בעוד שעה שכן נמצא בכנס. תוך חצי שעה התקשרו אלי מהמקלט לבע״ח. משפחה שבאה הביעה התעניינות בגורה, האם תרצו להתחיל בתהליך האימוץ או לוותר?

וויתרתי.
יהיו עוד, הבטחתי.
גם אבא צריך להיות חלק מההחלטה, קבעתי.
וקצת בתוככי תוכי, מתתי.

לא יודעת אם יהיו לי שוב כוחות נפש לחזור לשם; לא בגלל אותם כלבים ששורטים את הזכוכית ומייללים אלא בעיקר בגלל אלו שלא, שחודרים לך ללב רק עם המבט הזה, העוצמתי כל כך בייאושו.

נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים

5. אדמונית

שחקנית בחסד ואישה חזקה מהרוח
לדור הצעיר זכורה מעצם אומרה: פ-ת-ו-ח
אך האם ידעתם שפעם, בגרמניה הישנה
היא היתה כמו שירלי טמפל קטנה?
ילדה יפה עם חיוך כובש ובטחון עצמי
שבימאים חשבו שזה לה טבע שני
ולאביה אמרו: ״יהודי כמוך, אנו אוהבים
הישאר פה, אין כמוך רבים״.
אך האב מאירצ׳ק כלל לא התפעל
אסף משפחתו ועלה לישראל
כך זכינו כולנו באחת ויחידה
והתרבות בישראל התעשרה, בזכותה
היום נפטרה, עזבה לאלתר
עצוב בלב, לי, היא תחסר

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

6. מבוסס על סיפור אמיתי...

פעם אחת, לפני בערך שנה; חיה לה תולעת משי קטנה.

היא חיה בארץ רחוקה מאוד מכאן, לא בישראל, מעבר לים.
היה לה בית קטן ומתוק, עץ תות על דשא ירוק, שמש טובה ומים צלולים, בעל אוהב
ושני ילדים.

ולא נודע כי בא אל קרבה, היא שמחה בחלקה והיתה חביבה; לכל מי ששאל נתנה תשובה
ומעולם לא חשבה להיות עצובה.

ויום אחד קצת לקראת האביב היא קיבלה הזמנה לביקור חביב, אצל חברתה תולעת המעיים שחזרה מטיול אצל פעוט בן שנתיים.
אותה התולעת אירחה בביתה את תולי, שהיה משמנה וסולתה,
של קהילת מדענים חשובה וכבודה, כזאת שרואים בערוץ המדע.

תולי הביט בה: ״נעים להכיר״ ותולעת חייכה חיוך קצת זהיר והרגישה פתאום שבטנה
מתהפכת ולמרות שישבה, רצתה כבר ללכת...

גם לתולי היתה הרגשה מוזרה, חליפת המשי נהייתה קצת צרה וקולו הצטרד והיה חם נורא....

תולעת חיפשה דרך מילוט בעיקר משום שהבינה פשוט, שתולי שישב לידה בצמוד, יודע לקרוא אותה בלי ניקוד.

ומבט אחד מעיניו העצובות העביר בה טלטלה כמו אלף חרצובות, שכלאו את ידיה, גופה וליבה ועשוה לפתע פתאום עצובה.

אז מיהרה התולעת הקטנה, גמגמה התנצלות ונעלמה בגינה, ממהרת חזרה לעץ התות, נכלמת ומבוישת כעלה מרוט.

ליבו של תולי החסיר פעימה, עליו למהר אחרי הקטנה שמא תעלם לעד מעימו ואיך אחר כך יסלח לעצמו?

אז עקב אחריה לעץ התות ומצאה ישובה וראשה שמוט, ליד פרח קטן וקודר, הוא זחל
לעברה והתחיל לדבר:
אני יכול בבקשה להיות לך לקצה, למקרה שאת תוהה מה אני רוצה?
להיות לך לעבר ואולי גם לעתיד ושנינו ביחד נהיה ארוכים תמיד?

התולעת הציצה מתוך החשיכה, נתנה לו חיבוק ואז חייכה: אני אוהבת אותך!

ומה אמר תולי ומה קרה אז
הסוף לסיפור עדיין לא הוכרז,
ורק הזמן יאמר האם תולי ותולעת יחיו אהבתם או ישאירוה גוועת...

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים