ביקורות ספרים

west highland trail... יום אחרון בדרך לפורט וילאמס ואני והבנים צועדים על השביל ומרחוק כבר מזהים את הבן נביס מולנו...פתאום אנחנו שומעים מממממההה ארוך וצרחות: 2 מטיילות נסות על נפשן כלהקת כבשים קטנה דוהרת בעקבותיהן בפהייה מתמשכת..
קחו את הסצנה הזאת, שלבו אותה עם קורטוב הומור בריטי בסגנון מונטי פייטון ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה ותוסיפו לתבשיל העלילה את נופיה המצוקיים של אירלנד, חבורת כבשים צמרירית ולא שפוייה וביחד עם עלילת רצח בסגנון אגתה כריסטי תקבלו את גלנקיל.
עדר כבשים מגוון מתעורר בוקר אחד ומגלה שהרועה האנושי שמנהיג אותם, ג'ורג' האירי המבוגר, אינו בין החיים וכפי הנראה גם נרצח. הכבשים מחליטים בראייה הגיונית של עוטי צמר ואוכלי עשב שעליהם לחקור את מותו של הרועה שלהם על מנת לשפר את איכות החיים שלהם ולגמול לו חסד.
העלילה הבלשית שלא תבייש את שרלוק הולמס משלבת הרבה עשב, הרבה מזג אויר והרבה אמונות תפלות של כבשים... כן, כן אפילו כבשה אירית צמרירית יודעת שתכליתה הוא לא רק לאכול עשב ולברוח מכל כלב שרודף אחריה, יודעת לחשוב, להיות פרנואידית ולגרום לבני אדם לפחד ממנה..
הכבשים והאיילים, בעלי שמות פרטניים, נחשפים לתרבות בני האדם בדרכי המחשבה השמורים רק לכבשים ומשלבים מיסתורין, מגיה שחורה, היסטורייה של עצמם ובעיקר חושפים איך בכל כפר אירי, מט ליפול ורווי אדי אלכוהול וערפל, מתחבאים שלדים בתוך הארון, מתחת לגלי אבנים ועל כרי דשא...
לא מעט עמודי קריאה, לא מעט פילוסופייה של כבשים שלא היתה מאכזבת את שפינוזה או מרטין בובר אבל נהניתי וצחקתי.

ספר מדהים. מעבר לכתיבה המקוצעת והקולעת, הירידה לפרטים והתיאורים הספרותיים, זהו הספר שנוגע בפסיכולוגית הנפש העמוקה, המוסריות והחברה, והקשר התמידי שביניהם.
גישתו של גולדינג מזוהה עם תפיסתו של תומאס הובס, הרואה את האדם כמי שנולד עם נטייה לרע מנעוריו וקובע כי 'אדם לאדם – זאב'. גולדינג מציג זאת במומחיות ספרותית וקולעת ומרחיב את המחשבה על טבע האדם ועל מנגנוני החברה. בין אם תסכימו עם עמדתו הפסימית ובין אם תחלקו עליה, אין ספק כי הספר מציב מראה חדה ובלתי מתפשרת מול הבעיה היסודית של המוסריות והטבע האנושי.
בסופו של דבר, גולדינג מאלץ אותנו לשאול את השאלה המצמררת: האם הציוויליזציה היא באמת יסוד מוצק, או שמא היא רק מסכה דקה המסתירה את הכאוס המבעבע מתחת לפני השטח?

ספר מרגש, מקסים ועצוב. שני סיפורים של עבר והווה שמתחברים ונותנים משמעות נסתרת לעלילה. בנוסף הסיפור העצוב של מחיר המלחמות שעליהן נבנתה המדינה שזור בעלילה

ספר זו הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

"יש תעלומות שלא נועדו להיפתר"- משפט שנכתב לקראת סופו של הספר.

הכל טוב ויפה גברת סופרת אבל אם ישנן תעלומות שלא נועדו להיפתר מדוע כתבת את הספר הזה? אם לא פתרת לנו את התעלומה אז למה אני צריכה לקרוא 340 עמודים על כלום ושום דבר?

ספר מכעיס בחיי. מבולגן, מלא בדברים לא פתורים, שאלות שאין להן תשובות ובעיקר תחושת החמצה שיכול היה להיות פה סיפור ממש טוב.

את שני הכוכבים שלי אני מעניקה בזכות השליש הראשון של הספר שהתחיל באופן מסתורי ומסקרן. הוא פתח לקוראים צוהר אל עולם הים ואל עולמם של שומרי המגדלורים. ישנו משהו מסתורי ואפל ביותר בלהיות תקוע במגדל מרוחק קילומטרים מהיבשה ללא יכולת לברוח לשום מקום.

זהו סיפורם של שלושה שומרים אשר יום אחד נעלמים מהמגדלור ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלם. הסופרת לקחה השראה מסיפור אמיתי שקרה בשנת 1900 מה שמעניק רובד עוד יותר מסקרן לסיפור כולו למרות שהוא בדיה.

לצערי היא לא מצליחה לסחוף והספר מדרדר מרגע לרגע, נהיה מעיק ועלילתו מסתבכת בתוך עצמה. חבל. שוב סיפור עם פוטנציאל גדול, פתיחה מסקרנת וסופרת שלגמרי הלכה לאיבוד.

ספר טוב. טוב אבל לא מדהים. העלילה מתנהלת די בנוחות, מתארת חיים "רגילים" תחת הכיבוש הגרמני. אבל בלי הפתעות גדולות ובלי תפניות מעניינות. הספר בהחלט קריא ומציג נקודת מבט מעניינת על המציאות באותה התקופה, אבל לא יותר מזה. אז 4 כוכבים - מגיע לו בגלל שהספר קריא ומעניין - אבל לא יותר מזה.

ניגשתי אל "צומת מסובים" עם אשראי רגשי עצום וציפיות מרקיעות שחקים. ליאור אנגלמן הוא היוצר החתום על החזרת חדוות הקריאה לחיי, מי ששני הרומנים העלילתיים הקודמים שלו – "לא מפסיקים אהבה באמצע" ו"סולם גנבים" – הפכו אותי למכורה של ממש למילה הכתובה שלו. קיוויתי למצוא כאן שוב את אותה שקיעה טוטאלית וסוחפת, את אותה התמכרות מבורכת לעולם סיפורי מהודק שקשה להניח מהיד. לצערי, המפגש הנוכחי עם יצירתו נתקל בחומה בצורה של פער מבני, והרושם הראשוני לא שרד את מבחן החוזה הספרותי החדש שהספר מציע.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
"צומת מסובים" אינו רומן ליניארי בעל חוט עלילתי אחד, אלא מקבץ של סיפורים קצרים המפגישים דמויות שונות ברגעי משבר, בדידות, אמונה ובחירה בלב החברה הישראלית. הספר נע על הציר שבין קודש לחול ובין שבריריות אנושית למורכבות משפחתית. בתוך פסיפס האפיזודות הזה, אנגלמן שוזר גם סיפור אחד המבקש להעניק קלוז'ר ספרותי ומענה רגשי מאוחר לקוראי הרומן המצליח הקודם שלו, "סולם גנבים".

הקושי המרכזי עם הספר אינו נעוץ באיכות החומרים הגולמיים שלו. אנגלמן נותר אמן פרוזה מובהק; הכתיבה שלו מענגת, השפה עשירה, המילים נבחרות בפינצטה והרגישות האנושית החשופה שלו ניבטת מכל עמוד. הסיפורים כשלעצמם עמוקים, נוגעים ללב ורחוקים מלהיות שטחיים.
אלא שהפורמט של קובץ סיפורים קצרים כופה על הקורא איתחול רגשי, קוגניטיבי וקונטקסטואלי מדי כמה עשרות עמודים. עבור מי שחוויית הקריאה המיטבית עבורה היא התמכרות לעלילה רציפה ופיתוח מערכת יחסים מתמשכת עם דמויות עגולות, המבנה המקוטע הזה מייצר מחסום בלתי עביר. במקום תהודה רגשית גבוהה שנבנית בהדרגה, הקורא נאלץ להיפרד מהדמויות בדיוק ברגע שבו הן מתחילות לתפוס נפח.
הניתוק המבני הזה חילחל באופן אקוטי דווקא לסיפור שאמור היה לספק סגירת מעגל ל"סולם גנבים". הניסיון לדחוס קלוז'ר של מערכת יחסים מורכבת לתוך תבנית קצרת נשימה עיקר את כוחו. הוא נותר סטרילי, מרוחק, ולא הצליח לגעת בלב או להזיז דבר בנשמה. הבחירה המודעת לנטוש את הספר נובעת מההבנה שזמן קריאה הוא משאב יקר מכדי להילחם בפורמט שמלכתחילה אינו מאפשר שקיעה טוטאלית.
### שורה תחתונה
"צומת מסובים" הוא עדות לכך שגם כתיבה משובחת ורגישה עלולה להחמיץ את מטרתה כאשר היא נאלצת לפעול בפורמט מקוטע ותלוש. מי שמחפש רומן סוחף, מהיר ואיכותי שישאב אותו פנימה ולא ירפה, יתקשה למצוא כאן את מבוקשו. מומלץ לחובבי הז'אנר הקצר בלבד; שאר הקוראים מוזמנים להמתין בסבלנות לרומן המלא הבא של הסופר.

אי פעם, ממש פעם, בימי בית הספר היסודי, המורה חילקה אותנו לקבוצות דיון בנושא מסויים וביקשה מאיתנו לשכנע ולהגן על העמדה שלנו. הגנו עליה, כמובן, בחירוף נפש גדול ובלהט עז, ובמציאת כל הדוגמאות והמשלים וכל מה שביכולתו לשכנע.
ואז היא ביקשה שנתחלף. ובאותם הלהט וההתלהבות שהסברנו את דעתנו הצודקת-ננסה למצוא צידוקים לדעה ההפוכה.
ניסינו. מצאנו. ואז הבנו שזאת לא דעה הפוכה, זאת דעה אחרת. ואולי, אולי, אולי אפילו צודקת גם היא.
נזכרתי במתודה הזאת תוך כדי קריאת "קשורה בנפשו", אחד משלל שבוע הספר הנוכחי, והראשון בהם שקראתי. לא יודעת למה. (בעצם, התחלתי בספר אחר שהתאכזבתי ממנו עמוקות, והלכתי להחליף אותו, ככה זכיתי לקנות עוד כמה אוצרות ולספוג עוד מהחגיגה הזאת שתמיד נגמרת כל כך מהררר)
אולי משהו בכריכה שידר לי קלילות שנזקקתי לה כשהתחלתי לקרוא.
אח, קלילות זה הדבר האחרון שאפשר לומר על הספר הזה.
מה כן אפשר?
טוב, לא יודעת למה פתחתי מהזירה הפוליטית כי בעיני היא הכי פחות חשובה בסיפור הזה.
אבל תוך כדי קריאה נזכרתי בעניין הזה של הדעות האחרות, כי שתי העמדות (האמת, יש בו הרבה יותר משתיים. אבל בקווים כלליים) מפורטות באופן כל כך משכנע, שכבר לא זכרתי מי אני ומה דעתי ובאיזה צד אני נוקטת בדרך כלל. כל פסקה זרקה אותי להשתכנע לכיוון ההפוך, ואז לחזור, וחוזר חלילה.
ואולי כולם צודקים באמת, ואולי לא צודק אף אחד.
ואולי זה לא כזה חשוב כי הסיפור האמיתי כאן הוא סיפור של אנשים ובני אדם ולב ומשפחה וצער, אוי כמה צער, ומורכבות וגעגוע וכאב ואובדן ואהבה ושוב אהבה ומרירות ושוב אהבה.
אנגלמן מלהטט בכישרון ורגישות בין כל הדמויות והמניעים של כל אחת מהן, והכתיבה... ללקק את האצבעות. הוא לא פספס שום מקום שאפשר להשתיל עליו איזשהו תחכום לשוני או הקבלה או לשון נופל על לשון, מה שהופך את הקריאה למענגת (עבורי. כל אחד והסגנון שלו)-גם אילו העלילה עצמה הייתה משעממת במיוחד. והיא לא.
כן יש יותר מדי מקומות שיש בהם פסיק והיה יותר נכון לשים בהם נקודה, אבל לא ניתן למקש שכן במקלדת להרוס את המצב רוח.
לגבי העלילה עצמה- (ספוילרים וכו)-אנחנו מדברים כאן על זוג תאומים שאחד מהם נהרג בטעות על ידי החברה שלו* במהלך פיגוע
ההורים שלו מתבשרים על זה במהלך אחד הקטעים הכי עצובים שקראתי על "הדפיקה בדלת", פשוט צמרמורת
התאום השני בינתיים מתהפך על החיים שלו במאה שמונים מעלות ואפילו משנה את השם שלו*
ההורים לא מאושרים מהעניין בלשון המעטה והמתחים ביניהם לבן שנשאר תופסים גובה בלתי אפשרי
בנוסף לדרך הכל כך שונה שהוא הולך בה הוא גם בוחר לקשור את גורלו עם זאת שהרגה את הבן שלהם והם מרגישים שהיא לקחה להם שני בנים (אאוצ', זה כואבבב)
ויש את הסבתא שמייצגת עולם אחד אבל יש לה את העבר האחר
והכול כל כך מסובך וכל צעד של רצון טוב הופך להתלקחות מזעזעת
(באופן אישי, הקטע שעשה לי הכי רע היה בו ההורים מחליטים פתאום לנסוע לבקר אותו כאקט של רצון לפיוס וצעד לשלום ונדהמים לגלות שהוא כרגע חוגג את אירוסיו עם "ההיא" בלי לעדכן אותם. הם עושים אחורה פנה, ובזמן שהוא מדבר עליהם בהתרגשות ואהבה הם עושים את הדרך הביתה, כועסים והמומים מאי פעם )
עד לסגירת הסיפור (בנקודה, האמת, מוקדמת מדי לטעמי) בפיוס וזה.
ותראו מה זה, הנה הסיפור בקווים כלליים ואפילו לא הסגרתי מה העמדה הפוליטית וההשקפתית של כל צד ומי נגד מי. כי אולי זאת חבית אבק השריפה ומה שגורם להכול להחריף, אבל הסיפור האמיתי הוא על אבא ואמא וילד ואהבה.

(לכן באמת טיפה התאכזבתי מנקודת הסגירה של הסיפור, כי לא הרגשתי שנקודת ההתרה והבחירה של שני הצדדים תיארה את זה מספיק) הביקורת יכלה להגמר במשפט הקודם, לפני הסוגריים, אבל אמתכם הנאמנה מעט אובססיבית אז הנה קצת כוכביות

*כוכבית על "החברה שלו". הספר לא ממש היה סגור על עצמו ברמת הקשר שהיה להם לפני האסון. לפעמים התיאור הוא על אהבה אמיתית וחזקה, לפעמים סתם חיבה ולפעמים פשוט סקרנות פשוטה של שני צעירים משני צידי המתרס, וחוסר העקביות קצת הפריע לי

*כוכבית על "משנה את השם שלו". זה היה קטע מאולץ קצת, לטעמי, ובהמשך הספר הגיבור נקרא בשמו המקורי כאילו לא היו החלטות מעולם, מה שגרם לי להרגיש שאולי הסופר התחרט בהמשך הספר על העניין השולי הזה ומחק אותו ופשוט שכח למחוק את הקטעים הראשונים שמדברים על זה

עוד דבר (אני מצטערת. אף פעם לא כתבתי ביקורת כל כך מהר בתום הקריאה-סיימתי את העמוד האחרון ופתחתי סימניה מידיית-אז אני פשוט נזכרת בעוד דברים תוך כדי כתיבה...)-היה שם איזשהו עניין צדדי שהציג כאילו להיות שמן זאת תמיד בחירה ואפשר לשנות את זה בעזרת החלטה נחושה וריצות סביב היישוב וזה עשוי להרגיז

לא עפתי על שם הספר. אבל נו, מילא, דעתי אינה רלוונטית

ותהייה אחרונה וזהו, להיום- איך בדיוק נקלע להודו הספר "ויואל משה" ?!
(חשובבב)

הספר מגולל סיפור על רצח המוני מחריד המתרחש בכפר קטן ומבודד. בלי לעשות ספוילרים, ההתחלה מבטיחה. ואז.. שיעמום. למעט כמה פרקים המתארים סיפור עבר (שכתובים בצורה מרתקת ביותר!!) לא מצאתי ולו רגע אחד מעניין. אני חייב לומר שזה ספר המתח הראשון שממש שיעמם אותי. אני משתדל לקרוא ספאים מומלצים/ספר של סופרים שאני מכיר. הספר הזה ענה על הקטגוריה השניה. רק בגלל פרקי העבר שהם כאמור מעולים, המשכתי לקרוא. קיויתי שהשינוי יתרחש, שהספר ימריא. תקוות שווא. מהספר הזה למדתי שספר משמעם כדאי לסגור ולא לפתוח. חבל על הזמן.
כמובן שזו דעתי וזהו טעמי. קראתי כאן ביקורות טובות עליו ולכן כדאי לקחת בערבון מוגבל:)

'שירת סרטני הנהר' הוא ספר על חייה של קאיה, 'ילדת הביצות'. בת להורה אלכוהוליסט־מתעלל ואם מוכה שנוטשת את המשפחה לקראת גיל שבע של קאיה. המשפחה בת שבע נפשות וחיה בצריף מבודד על ביצת החוף.
לאחר עזיבת האם גם האחים הגדולים עוזבים את הצריף לאט־לאט ולבסוף גם האב, וקאיה נשארת לבדה לחיות בצריף הרעוע.
הספר כולו עטוף בתיאורי בדידותה של קאיה בשנות התבגרותה ובדרכה לשרוד על ביצת החוף. תיאורי הבדידות מלוּוים בהתבוננות של קאיה על האנשים המעטים שיוצא לה לפגוש ועל תשוקתה האין־סופית לשיח איתם ולמגע אנושי.
וכך היא נופלת גם לזרועותיו של צ'ייס, הדוש המקומי שמבטיח לה חתונה כדי להשכיב אותה ורץ להתחתן עם אחרת.
בד בבד עם סיפורי ההתבגרות והאהבה של קאיה, ישנו גם סיפור בלש, וכשסיפור הבלש מסתיים בכליאתה של קאיה, החשודה היחידה, כבר בגיל 24 שלה, מתחילה סאגה משפטית.
קאיה יוצאת זכאית, כמובן, ואז חיה באושר ועושר – בפירוט של רשימת מכולת של כל ההישגים והגשמת הפנטזיות של ילדה ענייה ונטושה – עד עצם היום ההוא שבו שבקה חיים בטבע כשטוב לה ושבֵע.
ואז מגיע עוד טוויסט שאם לא הייתי רואה את הסרט לפני כמה שנים, לצערי, אולי הוא היה הדבר היחיד שהייתי מצליחה לאהוב בספר.

הספר כתוב בגוף שלישי במעבר בין דמויות ללא סדר רעיוני, ולפי הצורך של הכותבת שיראו את קאיה מכל צד אפשרי וכדי להביע עוד פן של הסיפור, מעין 'עוד עומק רגשי לעלילה', אבל בפועל ממעברים אלו נוצרים חורים בקשר הרגשי לקאיה עצמה.
כמו כן, הכתיבה ילדית מאוד ומאכילה רגשות בכפית. בתחילה הנחתי שמדובר בשנותיה הצעירות מאוד של קאיה ולכן נכתב כך, כדי להתאים לגיל הדמות – אף שסיפור הבלש גם הוא כתוב באותה דרך – אך גם כשקאיה התבגרה והפכה לאישה צעירה ומצליחה, עדיין המספר הכל־יודע מדבר עליה בצורה ילדית ומפרט את רגשותיה ופעולותיה ברשימות.

נראה שהסופרת לא החליטה אם לכתוב סיפור אגדה, סיפור חיים, רומנטיקה, בלש, דרמה משפטית או מניפסט נגד הדרה חברתית, אז החליטה לדחוס הכול בספר אחד של פחות מ־400 עמודים.

מפני שנתקלתי בטעויות תרגום רבות תהיתי על הכתיבה בספר המקור, תהיתי אם בגלל התרגום נוצרה שפת האגדות (ואז הוא הלך ואז היא עשתה, ואז קרה כך והיא בכתה, ואז קרה כך והיא צחקה), או שדווקא בזה התרגום נאמן למקור – כי הבנתי שכנראה הסופרת כתבה בדיאלקט דרומי כדי להתאים את שפת הספר לאזור שבו מתרחש הסיפור, עם טעויות דיבור של WhiteTrush – וזה אכן מועבר מעולה בכינויים שקאיה נותנת לאנשים, ובציטוטים, אבל לא בחלקי הסיפֵר, שבהם יש משפטים מבולגנים, חסרים וללא קישוריות.
וכשהגיע הסוף הטרחני, הארוך מדי וחסר הפרופורציה של הגשמת הפנטזיות, הבנתי שאין כאן עניין של העברה כושלת בתרגום, כי כנראה שבניסיון להכניס חיים שלמים של דמות לספר אחד הדרך היא לכתוב אותו בשפת אגדה.

היה חלק באמצע, כשהתגשמות הפנטזיות לא הצפינה על אל, ומשהו כן התחיל להסתדר בחייה של קאיה, וגם כשהחיים סתרו לה שוב, שכן נהניתי ממנו. אך אז סיפורה של קאיה התאחד עם סיפור הבלש והפך לדרמה משפטית ושוב איבדתי עניין.

הדיוק היחיד שחוויתי בספר הזה הוא דווקא הדיוק הפסיכולוגי בדמותה של קאיה.
קאיה היא דמות שהוכתה מיום שהייתה תינוקת, שראתה את אמהּ ואחיה מוכים ואז ננטשה שוב ושוב ושוב ונשארה לבדה כבר בגיל שבע כדי לשרוד איכשהו. ודפוסי ההתנהגות והחשיבה שלה מתואמים היטב לחוויות החיים האלה, לדוגמה:
בדפוסי החשיבה אפשר לראות את הלימוד מהטבע והלקחים שהיא קיבלה אל עצמה בפינצטה ממילותיה של אמהּ ומצְפייה בטבע – על הגחליליות ועל התנהגות הזכר המרעיש.
ובדפוסי ההתנהגות אפשר לראות התשוקה שלה לדבר עם מישהו, גם אם הוא אביה האלים או נער שהיא ידעה שטוב לא יבוא ממנו, העיקר לקבל מעט מגע אנושי.

רק שהייתי שמחה לחוות את כל זה עם הדמות ולא להשקיף על הדמות מכל מני צדדים הזויים בלי להתחבר אליה רגשית כלל.

בגדול, לא ממליצה:)

- - -
שירת סרטני הנהר, דליה אוונס
תרגום: שאול לווין
עריכת תרגום: יעל ינאי
הוצאה: כנרת זמורה דביר פחות

הספר נוגע בנושאים הרגישים שמלווים אותנו מאז אותו יום נורא, אך הטיפול בהם נותר שטחי. קיוויתי לסיפור עמוק, אמין ומחובר יותר, והתאכזבתי לגלות שהוא לא עומד בציפיות. אכזבה גדולה.

רוברט פורסטר, הדמות הראשית, עוזב את העיר ניויורק לאחר גירושיו לאישה נוירוטית צעקנית ונקמנית. מנסה להתחיל חיים שקטים. הוא מצא עבודה בתחומו . הוא מוכשר בציור/ רישום /שרטוט. אך יש לו אובססיה והתמכרות למציצנות. לא בקטע הפלילי, מיני אלא פשוט מחפש ונהנה לראות חיים פשוטים ורגילים של אחרים. חייו מתהפכים לאחר שנחשד ברצח. וכך התחילה שורה של מעשי אלימות כלפיו וחשדות מצד המשטרה המקומית ושכניו. חייו מתערערים אך הוא נשאר די אדיש ,ופסיבי לפי התרשמותי .הוא לא מתרגש ובטוח בצדקתו. הוא מנסה להמשיך בחייו למרות כל המכשולים ששמים לו האנשים בסביבתו.
זהו רומן פשע. דרוד משעני כתב אחרית דבר לספר שמאירה את עיני הקורא באשר למקור הרעיון של הסופרת הייסמית לכתיבת הספר. הספר נכתב בשנת 1962 אך רק עתה תורגם לעברית.הספר מותח וזורם אך הדמויות לא אמינות בעיני.
באשר לשם הספר : קריאת הינשוף, הינשוף הוא עוף דורס ,פעיל בלילה .הוא משמיע קול חזק וצורם כאשר הוא מבחין בטרף ומתכונן לעוף עליו. הינשוף הוא אולי מתיחס לאחת הדמויות בספר שקרא תיגר על רוברט.

יום אחד יכתבו ספר בלשים שמתרחש במבנה שבו נמצאות מעבדות מחשבים בבניין מסחרי בקומה 1.5 בין באולינג ומכון כושר לחנות של ניצת הדובדבן, המעלית מקולקלת תיכנסו בחדר מדרגות מסביב. הסיפור הזה כותב את עצמו ממש, רק נותר להחליט האם מה שנמצא שם במבנה במיקום הזה הוא זו הגופה שנמצאה לאחר סיום אלים של החיים שלה, או המשרד של הבלש. ואולי לא זה ולא זה, אבל החיפושים מובילים את הבלש למיקום האומלל עם השלט בניצת הדובדבן שאומר לקהל הלקוחות שכבר נמאס להם לומר איפה זה ksp תלכו תמצאו בעצמכם מה לא ברור.

אבל בינתיים זה לא קורה, וביום של טמפרטורות נעימות מאוד בישראל וגל חום זוועתי ששוטף את אירופה, אפשר לקחת את הספר חוף המרגלים ולהגיע איתו אל מדינת מיין הקפואה, באמצע החורף. ג'ו תיבודו, בחורה חרוצה ושקדנית, כזו שנולדה בעיירה קטנה, התבגרה בה ועכשיו בגיל שלושים ושתיים היא השוטרת המקומית. ג'ו נקראת לאחת מהחוות בעיירה, ומגלה שם גופה. לתדהמתה התושבת בחווה, דודה מבוגרת שחיה בגפה ושמה מגי בירד, לא נבהלת ממראה הגופה, ולא זו בלבד אלא שהבית שלה מצויד במערכות אבטחה ומלצמות משוכללות, ויש לה גם חברים, כולם מבוגרים שהגיעו לא מזמן לגור במקום וקוראים לעצמם "מועדון קריאה", והם תוחבים את האף שלהם במהלך החקירה.

כמו שג'ו מנחשת, כל הגימלאים התמימים למראה האלה מסתירים סודות מהעבר, ורק הקורא מגלה שמגי היתה בעבר מרגלת, וכך גם החברים שלה. ככה היא הכירה אותם. הגופה בחצר האחורית של מגי ניא נקישות של העבר שמסרב למות על דלתה, והם שולחים אותה למסע פיזי ומנטלי אל אותם מאורעות העבר, כמה עשורים קודם לכן. נשמע מעניין, נכון? אז לא כל כך.

על אף שסיפור המסגרת מעניין, החלקים שהולכים אחורה אל העבר, וגם אלה שקושרים אותם להווה תפורים בגסות, קראתי את הספר בעצלתיים ומיקבלתי בינתיים הרבה אחרים יותר מעניינים רק כדי לראות מה קורה בסוף, אבל חייבת להגיד שהסוף לא כזה חשוב. מה שנשאר זה מועדון קריאה של מרגלים בפנסיה אי שם במיין הקפואה, וזה דווקא רעיון נחמד.

הספר הזה הוא 'חוט אדום' קלאסי של סטיבן קינג.
קינג הלא-מתעייף כתב פעם שבחלק מסיפוריו הוא כלל לא מתכנן את העלילה, אלא פשוט עוקב אחרי מעין חוט אדום, שלעתים מוביל אותו לאוצר, ולעתים למפח נפש. למרבה המזל, 'סיפור אגדה' הוא אכן אוצר קסום, ובעיקר ייחודי, על רקע הספרים האחרים - הנורמליים יותר, אם אפשר בכלל לומר כך - שכתב בשני העשורים האחרונים. בעבר הרחוק יותר זכינו לספרי פנטזיה רבים יותר ממנו, עם ספרים כמו 'עיני הדרקון', 'הקמיע', וכמובן סדרת המגדל האפל. כעת קינג חוזר סוף-סוף אל המלאכה שהוא יודע לעשות לא פחות טוב - לפנטז.
אבל כאמור, לא נראה שהספר תוכנן אפילו שני משפטים קדימה. כשקינג התחיל לכתוב אותו, אני בספק גדול אם היה לו מושג מה לעזאזל הולך להיווצר שם אחרי מאה, מאתיים או שש מאות עמודים. גם המסע של הדמות הראשית - צ'רלי ריד בן ה-17, יחד עם כלבתו של הזקן המתבודד והנרגן, להצלת ממלכה קסומה (מוטיב חוזר בספרי הפנטזיה של קינג) - מרגיש כאילו נכתב טלאי אחר טלאי מתוך חלומות מסויטים שקינג חלם בכל לילה טרם הכתיבה של הפרק הבא. אז אין תחכום גדול בספר, וגם הדמויות בו מעלות לפעמים תמיהה לגבי מעשיהם, שלא הולמים את הדמות (או היעדר מעשים. גם זה משהו שהפריע לי כקורא, כשדמויות שעשו רושם כחשובות נעלמו לפתע למשך מאות עמודים).
אבל עזבו, זה לא משנה, כי יש בספר אהבה גדולה וקסם שרק קינג יודע לייצר, וגם בלא תכנון, מופיעים בספר משפטים שחותכים בנשמה עד דמעות, כמו שרק קינג יודע.

כשרכשתי את הספר דווקא חשבתי לטובה. היות והרעיונות של דן בראון מאד הממו אותי. הרגשתי מובל בים של רעיונות, תיאוריות וקונספירציות.
אבל, הספר כשלעצמו מורכב בסך הכול מראיונות של המון מבקרים ספרותיים וכדומה. לא ראיתי עלילה או קו מחשבה זורם, פשוט מקבץ של שיחות שערכו אם מבקרים וכדומה. לא משהו מרתק מי יודע מה.
כן נהניתי מהשיחה בסוף הספר כשהוא מעיר על כמה וכמה מושגים בספר, אם כי חלקם אינם נכונים באופן ודאי וחלקם הם דו-משמעותיים ועל כן אינם מחויבים לפרשנותו של המבקר.
אבל בכללי הספר הוסיף מעט ידע הבנוי על תיאוריות ולכן במסקנה כללית הוא אינו ספר מומלץ לקריאה.

מדובר בספר מותח אך כואב. הסיפור בהחלט מצליח לעורר בקורא תחושת הזדהות ואמפטיה עם כוכבת הסיפור, אשה החווה אלימות מכל הסוגים והמינים מבן זוגה האכזר המציג את עצמו כבעל טוב ואדם נעים כלפי חוץ.
בלי לעשות ספוילרים אפשר לומר שהקצב טוב והמתח מורגש לכל אורך הספר. בולטת במיוחד היכולת של הסופרת לגרום לקורא הזדהות כ"כ חזקה שאתה ממש מתפלל שהסוף יהיה טוב.

גם מבנה הסיפור שנע בין עבר להווה עד להצלבה מוסיף עניין ועומק לעלילה.
בעלי לב חלש הרוצים ספר קליל סופ"ש - זה לא הספר בשבילכם. הוא קצת מטלטל.

כשהשכן שלי הביא לי את הספר הוא אמר לי מילה אחת: "צמרמורות". ובכן, אצלי התסמינים היו שונים אך ההתלהבות זהה.
מדובר בספר מתח על גבול האימה. העלילה נעה בקצב גבוה תוך כדי חלונות מסתוריים לטיפול פסיכולוגי ששזורים בחכמה לאורך כל הספר.
הספר מתאים מאוד לאנשים שאוהבים מתח ומסתורין (ומעט אימה). יש בו המון פיתולים שגורמים לך לחשוד כל פעם בדמות אחרת וזה כיף גדול.
לשלילה יאמר שהספר נטול עומק ולכן מתאים למי שמחפש ריגוש ופחות למי שמחפש תובנות.

שמעתי על הספר הזה כשיצא, אבל הוא לא נכנס אוטומטית לרשימת הקריאה שלי, בעיקר כי שום דבר בו לא משך אותי במיוחד. לאחרונה חיפשתי בספריה ספר ספציפי שהיה מושאל. בינתיים הספרנית המליצה לי על הספר הזה על סמך הספרים שאני בד"כ קורא והחלטתי לתת לו צ'אנס, למרות שגם הביקורות עליו היו מעורבות- היו כאלה שממש אהבו וכאלה שממש לא. רוצים לדעת לאיזה מחנה אני שייך?
עלילת הספר מובאת בגוף שלישי בזמן הווה מנקודת מבטו של גיל, גיבור הספר, ומדי כמה פרקים ישנה חזרה אל אירועי העבר. מרבית הפרקים קצרים, הספר משלב נגיעות של שפה מליצית. פרקים שלמים נמרחים ביותר מדי תיאורי מחשבות, פילוסופיה ורגשות על חשבון התקדמות בעלילה. דוגמה מרכזית לכך- הפחד של הגיבור מפני אחיינו מתיו מופיע מן הרגע הראשון וחוזר שוב ושוב לאורך כל הספר. בהתחלה הסתקרנתי לגלות את מקורו וגיליתי הבנה לאור העובדה שבעבר מתיו העמיד את ביתו של גיל בסכנת חיים, אך ככל שהתקדמתי בקריאה זה כבר נהיה די מעצבן. גיל ממש שונא את מתיו ויוצא למסע צלב בלתי פוסק נגדו בכל מחיר. עד כדי כך שלאורך הקריאה חשבתי לא פעם לנטוש את הספר. שוב ושוב הכרחתי את עצמי להמשיך, בתקווה שהוא ישתפר, מה שלצערי לא קרה.
כדי להיות הוגן אני מוכרח לציין גם שכן היו רגעים מרגשים ואפילו מצחיקים מדי פעם. באמצע הספר התחלתי לחשוד באחת הדמויות והתברר שטעיתי. ממש לפני סיום מגיע כביכול הטוויסט שמשנה את כל התמונה, אבל ממש לא נפלתי מהכיסא. בסופו של דבר הפתרון התגלה כהרבה פחות מתוחכם וללא מניע ברור. וזה הדבר שהכי הפריע לי בספר. כי זה הגיע יחד עם המסר שאדם יכול להתנהג ברוע מוחלט ללא שום סיבה מוצדקת. עם זאת, אהבתי את הסוף הפתוח, שלרגע עורר קצת עניין.
על הכריכה הקדמית כתוב: "מותחן ספרותי ומלא דמיון שקשה להניח מהיד". לגבי ה"ספרותי" אני עוד איכשהו יכול להסכים, "מלא דמיון"- בהחלט, אולי אפילו יותר מדי. אך בעיניי כלל לא מדובר במותחן ולצערי כלל לא התקשיתי להניח אותו מהיד.
לסיכום, הספר הזה הוא בזבוז זמן מוחלט ואכזבה גדולה בעיניי. הדבר היחיד שטוב בו בעיניי הוא התזכורת החשובה לכך שברוב המקרים, האינסטינקטים הראשוניים שלי מוצדקים ועליי ללכת איתם

כתיבה מעולה, ספר שלא נותן את כל הסיפור באופן כרונולוגי ישר "לתוך הפה" אלא נותן הזדמנות לחשוב ולשאול שאלות. אפילו הצליח להפתיע עם כיווני העלילה. מצוין!

איזושהי תוגה אפורה אופפת את הספר הזה. זהו לא ספר פרוזה רגיל, שבו התקדמות העלילה והתפתחות הדמויות הן לינאריות וברורות. בספר הזה כלל לא מובן מי הן הדמויות החשובות, או מי היא בכלל הדמות הראשית, אם ישנה כזאת. רק לקראת הסוף, מתחיל הקורא לחשוד שכל הדמויות השוליות שאנדרסון מרחיב עליהן את הדיבור, אינן אלא כעין לווינים שסובבים סביב כוכב הלכת המרכזי, שמבליח כדמות הצופה מן הצד במרבית הסיפורים הקצרים שמהם מורכב הספר.
כל סיפור קצר מאיר דמות שולית אחרת, בפסיפס האנושי שמרכיב את עיירת עמק-היין - ויינסבורג שבאוהיו. רוב הדמויות מתוארות באופן מעט גרוטסקי, וחייהן מוצגים לרוב כתקלה טרגית-קומית של הגורל. אין לצפות בספר הזה לדמויות מהממות ומרהיבות באישיותן. הן אפורות, ולכן כל העיר הזאת אפורה; אסופה של אנטי-גיבורים שהחיים פגעו בהן בשלב זה או אחר.
ודווקא הדמות הראשית, זו שצופה ומתבוננת בכל וכל העת ממשרדה במערכת עיתון 'הנשר', דווקא היא זו שגלום בה הפוטנציאל לשבור את השלשלאות האפרוריות ולפרוש כנפיים - כאותו נשר - ולעוף הרחק מאותה אפרוריות של עיירת ספר אמריקאית, אל עבר העיר שאורותיה מנצנצים באופק. ובאמת, כל הספר הוא מעין טנדנציה בלתי פוסקת של הדמויות לעבר אותה העיר. חלק מן הדמויות הגיחו ממנה (או מעיר אחרת כלשהי במערב-התיכון, לצורך העניין), או נושאות ללא את העיניים שלהן אליה (בעיקר הצעירים, שמבינים שלא לנצח ישרצו בביב העיירה המצחין הזה). הקורא שליבו יוצא אל הדמויות, לא יודע אם גם שם לא תלווה אותן העליבות של חייהן, ולכן, הקריאה בספר קשה - יש הבלחים של הזדהות עם הדמויות, אבל מתוך חמלה (כזאת שלעתים מביאה את הקורא לידי דמעות), ולא מתוך שותפות.
הדמויות בספר בודדות מאד. גם האהבות שלהן אינן אלא 'הליכה-לעבר', נצנוץ קלוש של משהו אמיתי, אבל אף פעם לא ה-דבר האמיתי. האוצרות כולם נשמרים לעד חבויים בתוך הקיר, מאחורי רגל המיטה. בלי עתיד. בלי תקווה.
אולי רק עם חלום.

"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן)

סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר.
מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר.
מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה.
מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות.
למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו.
הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.

מיוחדותו של 'האחים קרמזוב' מעל לכל שאר ספריו של הענק הספרותי דוסטויבסקי, טמונה בדיאלוגים הפנימיים והחברתיים שתופסים את כל כולו של הספר. אם אתם חובבי פסיכולוגיה ופילוסופיה דיאלוגית, תמצאו כאן כר נרחב ביותר למחשבותיכם; אין סיפור שאינו חלק מדיאלוג, ואין דיאלוג שאינו חלק מהסיפור.
דוסטויבסקי לא רק מנהל כאן שיח בין הדמויות, הוא מאלץ את הקורא לקחת חלק בו. כל דמות מייצגת תפיסת עולם שלמה, וההתנגשות ביניהן הופכת כל פרק למאבק אקזיסטנציאליסטי על מהות האמת, החופש והאמונה.
הכתיבה כבדה ומורכבת, אך יפהפייה באופן שרק דוסטויבסקי יכול היה לכתוב. תובנות החיים והחוויה האישית, לצד דמויות מורכבות ופסיפס אינסופי של אופי אנושי, מרכיבים את הפאזל הנפלא של משפחה אחת קטנה – שפשוט מדברת מתוך עצמה, על עצמה, ואל עצמה.

חוויה פסיכולוגית עמוקה ושורשית בנפתולי נפש האדם, מלאה בדיאלוגים פנימיים ובתסביכים מדהימים. כתיבתו של דוסטויבסקי היא מעבר למהפנטת; הוא מיטיב, יותר מכל סופר אחר, להגדיר לפרטי פרטים את עומקה של הנפש המיוסרת והנפתלת.
'החטא ועונשו' אינו רק ספר איכותי מן השורה הראשונה וחוויית קריאה מטלטלת, אלא הוא כלי אמיתי וטהור להבנת נפש האדם – הן את עצמו והן את סובביו.

מה שמפעים במיוחד בדוסטויבסקי הוא היכולת שלו להפוך את רסקולניקוב לא רק לדמות ספרותית, אלא למראה שמשקפת את המאבקים הפנימיים של כל אחד מאיתנו. הקריאה בספר היא לא פחות מטיפול פסיכולוגי – היא מאלצת אותך להתעמת עם שאלות של מוסר, אשמה וגאולה, ולא נותנת לך לחמוק עם תשובות קלות. זהו ספר שמשאיר חותם בנפש גם שנים רבות אחרי שסוגרים את הכריכה האחרונה.

הילדה הקטנה בת 4 וחבריה הטובים ביותר הם: דינגו הכלב הגדול והסובלני אותו היא אוהבת יותר מהכול,
בובי הקוף שאוהב לפצח בוטנים, והצב הענקי יוסי שאוהב לזלול חסה וכרוב.
הילדה מתגוררת עם הוריה בכפר באתיופיה, לשם הגיעו בעקבות בקשה של הקיסר מנספחות ישראל להדריך בי"ס לפיקוד.
הבית שהם מקבלים ישן, הכפר מוזנח, ולוקח זמן להסתגל למקום.

בשביל אביה המקום הוא ריפוי. הוא עבר לא מעט במלחמה האחרונה בישראל, ולהגיע לשם עם חבריו בשליחות צה"ל, זה בדיוק מה שהיה צריך.
אבל החיים במדינה החמה לא קלים, גם שם יש סערות צבאיות ופוליטיות,
והשמועות על מרד בקיסר, יותר מדי שמועות, וחשש שגם המשלחת הצבאית מישראל עלולה להסתבך אם זה יקרה, ולא יצאו משם בזמן.

במקביל אשתו סובלת "שש שנים הם ביחד, והיא הרי ליוותה את הכול מקרוב; את ההסתבכות, את העקשנות התמימה שלו,
את סירובו העיקש להכיר בעובדות. על בשרה הרגישה, הבליגה על הטעויות שלו, ספגה בשקט את התוצאות, בלעה את הכול בחירוק שיניים.
הרי אחרת לא היו מגיעים לחור הזה ונתקעים בו ככה לשלוש שנים יחד עם כל חבורת הזרים הגולים והקצינים האתיופים."
ברקע גם הילדה הקטנה קולטת בין לבין את המשברים, את המנטליות והתרבות הקשה של אפריקה, וכל אחד מהם משלם מחיר.

רק אחרי חמישה עשורים אותה ילדה כותבת את הספר של זיכרונות ילדותה הרחוקים באתיופיה של סוף שנות ה-60,
משתמשת בריחות ובמראות שחוותה, ומעבדת אותם לסיפור מרתק ולדרמה משפחתית הלקוחה מתוך חייה.
מומלץ.

ספר קטן ונחמד שעיקרו המתח שבין מציאות לדמיון.
האם כל מה שקורה למספר באמת קורה?? מה נכון ומה לא??
לכאורה מדובר באדם קטן ואפור שנמצא בחנותו שמציעה בולים לכל דורש. בולים הם לא בדיוק צורך כלשהו והעניין בהם שולי וכמעט מיותר ממש בדומה לדמותו של בעל החנות.
לסיפור נכנסות דמויות שונות ומשונות שמשפיעות על גיבורינו האפרפר ומכניסות תוכן מסויים לעלילה סביבו.
אך בכל זאת הסיפור כל כך מעניין ומלא קסם ומותיר את הקורא עם המון שאלות ותהיות.
מצער בעיני שלסופר המוכשר הזה אין עוד ספרים שתורגמו לעברית.

5 כוכבים זוהרים ממני

תראו איזה פלא, רק כתבתי בסקירה על ספר של לינווד ברקלי שכמעט אין ספרים שעלילתם מתרחשת בתקופת הקורונה, וכבר נקלע לידי ספר נוסף שעלילתו מתרחשת בין סוף 2020 ותחילת 2021, תחת סגרים, בדיקות קורונה, מסכות, ריחוק חברתי, עבודה מרחוק, ולבסוף גם חיסונים וקונספירציות.

זה ספר מספר 21 בסדרת גבריאל אלון, ממנו תורגמו לעברית חלק מהספרים, אך משום מה לא כולם. גבריאל, המשמש רסורטור של יצירות אומנות בימי שלווה, אבל לוחם ללא חת בימי מלחמה, כלומר תמיד, מתקדם במעלה הדרגות במהלך הספרים. בהתחלה הוא סוכן מוסד פשוט ועכשיו בספר הזה הוא כבר ראש המוסד, או "המשרד" כפי שסילבה בוחר לכנות אותו. נשוי לקיארה, שגם היא בעברה סוכנת מוסד, אבל בדרך כלשהי גם ממשיך להיות נשוי לאשתו הראשונה לאה שנפצעה קשה באופן טראומתי בפיגוע בווינה. הוא אב לשני ילדים בני חמש, אבל גם אב שכול לילד שנהרג באותו פיצוץ טראומתי. כמו כן הוא לא מאוד גבוה, בעל עיניים ירוקות בלתי נשכחות, בקי בשפות אירופיות ובאומנות וכפי שנראה בספר הזה גם אשף כספים ודיפלומטיה, ולוחם נחוש שמציל בגופו את נשיא ארצות הברית. בקצרה, גבריאל אלון הוא האדם שחסר לנו כאן בארץ. הלוואי והיו כמותו בישראל.

הסקירות שלי על ספריו של דניאל סילבה נוטות לקבל גוון ציני כמו בפיסקה הקודמת ולכן אני עושה הפוגה קצרה. היות ומיקבלתי את הספר הזה עם עוד ספר מסדרת מלכה אדומה שדומה שהוא רב מכר בימים אלה, יש לומר דבר אחד חשוב: סילבה יודע לכתוב היטב. הוא בונה עלילה ודמויות בצורה טובה, שומר על קצב נאות ומבסס את רוב החלקים על עובדות מוצקות או לפחות על דברים שהיו יכולים לקרות, וכמות הטוויסטים שהספר מחזיק היא סבירה ולא דורשת המון השעיית אימון.

אבל לפני שנמשיך כן הערה אחת. בתגובה לסקירה שכתב פרל לפני שנה כתבתי כך "רק בנוגע לגיל, כמו ג'ק ריצ'ר גם גבריאל אלון תקוע באותו גיל אמורפי שהוא בין 35 ל-50 ומעולם לא עובר הלאה.
אין לי חוות דעה על הספר, כי קראתי 2-3 בסדרה ודי חזר על עצמו, אבל נורא כיף לקבל ישראלים שהם גם לוחמים ללא חת וגם אומנים רגישים בו זמנית". ובכן נכון שגם ג'ק ריצ'ר נתקע בגיל כלשהו, אבל לי צ'יילד מיטיב לעמעם פריטים ביוגרפיים, מה שאי אפשר להגיד על סילבה. אדם שהיה, על פי הביוגרפיה הבדויה שנתפרה לו, סטודנט לאומנות בשנת 1972, כבר אחרי השירות הצבאי, בחישוב פשוט מגיע לשנת 2020 לגיל הפנסיה. לא הפנסיה הצבאית, אלא פנסיה בכלל. הוא לא "בסביבות גיל 60" אלא מתקרב לשנתו השבעים. להיות אבא לילדים בני חמש בגיל הזה זה אפשרי, אבל גם קצת מוזר.

ועכשיו כן לעלילה. כאמור, 2020, קורונה, סגרים וכו' ובבריטניה מוצא את מותו בהרעלה ויקטור אורלוב, גולה רוסי שהציל פעם את חייו של גבריאל אלון מיודענו. זה אקורד הפתיחה לשלל אירועים שמתרחשים בעיקר בשוויץ, וכוללים מינוף פיננסי, רכישת נכסים ברוסיה באמצעות חברות קש, הפללה של בנק שוויצרי, וגילוי קונספירציה בינלאומית שמטרתה לשסע את האזרחים בארצות הברית אלה באלה ולזרוע כאוס בדמוקרטיה הגדולה בעולם. במוקד העלילה נמצאת איזבל ברנר - אשת אשכולות שהיא גם מומחית בנגינה מקצוענית על צ'לו אבל גם אשפית כספים בכירה בבנק שיודעת לגלות הלבנות כספים ולכן מושעית ממנו. בחסות גבריאל נצמדת איזבל אל החשוד המרכזי ומצליחה לזכות באמונו, עד שהכל משתבש. אם התבנית הזאת נראית לכם מוכרת, זה כי קראתם סיפורים אחרים של סילבה. על פי הנכתב בדברי הסיום של הספר, בזמן שכתב את הספר הגיע סיום כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, ואירועי 6 בינואר 2021 עם הסתערות תומכיו המאוכזבים של טראמפ על גבעת הקפיטול, השפיעו על הכתיבה שלו וגרמו לו לשכתב את סיום הספר. וזה ניכר כי הסוף באמת תפור בתפרים גסים.

דניאל סילבה יצר גיבור ישראלי, אבל מתאר אותו מתוך האינטרסים והמבט של אזרח ארצות הברית, מה שיוצר התעלמות מוזרה מהסיטואציה הפוליטית בישראל של 2020 שכללה מספר מערכות בחירות וכן הפגנות המוניות כנגד הממשלה והעומד בראשה, ובעין ישראלית זה מאוד מאוד מוזר, בעיקר כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בספר ולא פעם אחת. ותמיד האויב הוא רוסיה, שזו גם נקודת מבט מעניינת למדי. מעניין לדעת ולקרוא אם סילבה יכתוב פעם על השפעה זרה של מדינות כמו קטאר על האוניברסיטאות הליברליות של ארצות הברית, על רשתות בוטים ברשתות החברתיות או על מונדיאל 2022 בקטאר, זה שמימן את טבח שבעה באוקטובר. ואולי הציפיות שלי גבוהות מדי.

מעבר להסתיגויות ולציניות הרגילה שלי, זה מותחן ריגול בינלאומי קצבי ומעניין. קל לקרוא, קל לשכוח.

ספר מדהים סגנון כתיבה מאוד מושך אתה נקשר ברגשותיך אל גיבורי הספר

מדהים מדהים מדהים פשוט יצירת אמנות ספר חובה לכל אחד

ניגשתי אל "קדמת עדן" מתוך ידיעה שמדובר באפוס קלאסי מוערך, אך עם פתיחת הדפים הראשונים נתקלתי בחומה בצורה של תיאורי נוף מורחבים. הפירוט הגיאוגרפי הכמעט כפייתי של עמק סאלינאס עורר בי חרדה קלה מפני טרחנות מייגעת שתכריע את המשך הקריאה. אלא שהחשש הזה התפוגג כלא היה ברגע שהאקספוזיציה של שתי המשפחות המרכזיות תפסה פיקוד. ברגע אחד נשאבתי אל תוך המערבולת האנושית, והבנתי שהאדמה הזו אינה קישוט, אלא הבמה לדרמה פסיכולוגית מורכבת.
הספר פורש את קורותיהן המצטלבות של משפחת המילטון השורשית והחמה ומשפחת טראסק המיוסרת והאפלה. חוויית הקריאה ברומן הזה נעה במטוטלת קיצונית ומשונה, כזו שלא נתקלתי בה רבות. מצד אחד, מדובר בכתיבה מענגת ופיוטית להפליא, המאלצת את הקורא להאט את הקצב ולספוג כל משפט בנחת. הדיאלוגים מלוטשים ומתוחכמים כל כך, עד שהם מרגישים כאילו נכתבו לפני אלף שנה, נושאים עימם משקל מיתי. מצד שני, הקצב רחוק מלהיות אחיד; הספר נע בין חלקים שזרמו בטירוף ממגנט, לבין רגעים של שיעמום תהומי וטרחנות פילוסופית מתישה של סופר שמסרב להתקדם עם העלילה.
ההישג הגדול של סטיינבק, זה שמציל את היצירה מן הטרחנות שלה, הוא העומק הפסיכולוגי הפנומנלי של הדמויות. למעט דמותה של קאתי, המצטיירת כחולת נפש קיצונית ומזעזעת במפגע המוסרי שלה, שאר הדמויות פשוט עגולות ונוגעות ללב. יש בהן נשמה אמיתית והמון טוב אנושי חומל שמחלחל עמוק פנימה. האותנטיות של הסיפור מקבלת רובד אינטימי מרתק ברגע שהמספר חושף את עצמו כנכדו של סמואל המילטון, מה שמבהיר כי לא מדובר בסופר מרוחק שממציא עלילה, אלא באדם שמפרק מיתולוגיה משפחתית אמיתית.
אלא שהגאונות האמיתית של הספר מתגלה דווקא באופן שבו המיתוס התנ"כי של קין והבל מתעורר לחיים. בניגוד לציפייה המקובלת, הלב המדמם והאורגני של המיתוס הזה פועם דווקא במערכת היחסים המוקדמת בין אדם לצ'ארלס – שם הקנאה, דחיית מנחת האב והיצריות האלימה מורגשות בכל רגע מהבטן. דווקא אצל התאומים, כלב ואהרון, היחסים מתגלים כעמוקים ויפים בהרבה, וניכר כי סטיינבק מנסה להלביש עליהם את המיתוס בכוח, מהלך שהופך בולט ומורגש רק לקראת הישורת האחרונה.
הסוף של הספר הוא מלאכת מחשבת מופלאה ועצובה כאחד. מותו של אהרון מותיר את קאל שבור ומרוסק תחת אשמה כבדה, ואז מגיע הרגע שבו אדם, על ערש דווי, מצליח להקל על בנו ולשחרר אותו מכלא האשמה והגורל באמצעות מילה אחת קטנה ומקודשת: "תמשול". זוהי פינאלה אדירה שמעניקה קלוז'ר מהדהד, ומוכיחה שלמרות המשוכות והחלקים המייגעים בדרך, הספר הזה נמצא כמה רמות מעל רוב מה שקראתי. הוא מותיר את הקורא לא בריסוק זול, אלא בתהודה רגשית ומחשבתית גבוהה שלא תרפה זמן רב.
שורה תחתונה: יצירה רחבת יריעה ופיוטית המציגה עומק פסיכולוגי נדיר. היא דורשת סבלנות ואורך נשימה מול רגעי שיעמום מובהקים, אך מתגמלת בסוף מפואר שמצדיק את המסע. ארבעה כוכבים יציבים, כנים ומוצדקים לחלוטין.

"בראותך אותם גוררים את גופיהם אל תוך המשאיות בתנופה נואשת סופית שנראתה כמאכלת את אחרית כוחם, חשת בהרגשה של אחוה רמה הקושרת אדם בעוצמה עזה אל אלה שעמם השתתף במשימה עמוקה ואימתנית. זהו דבר־מה שאפשר לדעתו אך ורק בכור־ההיתוך המוסרי והרגשי של הקרב. זה תגמולו של האדם הלוחם" (עמ׳ 218).

לספר "הפטרול - המנזר: שני סיפורי מלחמה" מאת פרד מאג׳דלני (הוצאת מערכות, 1961) הגעתי בזכות המלצות מחברים. תחילה המליץ לי על הספר לפני כשלוש שנים חברי, אל"ם (מיל׳) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, שהמונח קורא נלהב עושה לו עוול.

הספר, שכולל בתוכו שתי נובלות, הוא פרי עטו של פרד (במקור פאריד, שכן מוצא משפחתו מלבנון) מאג׳דלני, אשר שירת כקצין חי"ר בצבא הבריטי, לחם בצפון אפריקה ובאיטליה בשורות רגימנט הפוסיליירים של לנקשייר ועוטר על אומץ ליבו בצלב הצבאי. לאחר המלחמה שב לעיסוקו כעיתונאי וסופר ואת שתיאר, חווה "דרך הרגליים". קראתי ונהניתי מהספר, אך קשה לומר שהוא הותיר עלי חותם של ממש.

והנה באחרונה, נתקלתי בסקירה מצוינת על הספר שכתב ב"מערכות" חברי, אלוף (מיל׳) יאיר גולן, שגרמה לי לשוב ולקרוא אותו. הפעם הייתה חווית הקריאה אחרת לגמרי. יתכן והמימרה של הפילוסוף היווני הרקליטוס על נהרות תקפה גם לספרים, משום שלא ניתן לקרוא את אותו ספר פעמיים. אנחנו כבר איננו מי שהיינו בפעם הקודמת שקראנו בו, וההקשר הסביבתי הוא תמיד אחר. 

גולן, שעשה את עיקר שירותו הצבאי בצנחנים ובלבנון, סיפר בסקירה כי ספרי הוצאת "מערכות" הישנים חביבים עליו מאוד והוא היה רוצה לראותם מודפסים מחדש. "קראתי את הספר בעת אשפוזי בבית החולים תל השומר לאחר פציעה בהיתקלות עם חזבאללה. הערותיי בגוף הספר נכתבו ביד ימין (אני כותב בשמאל). הכתב מעוות ורוטט, אבל הנפש מתרוננת לנוכח הריגוש שבקרב. נלחמנו בסבך הלבנוני מלחמה מלאת ריגוש ועתירת צבאיות על גילוייה המפעימים, המרוממים, המתסכלים והמטופשים. בדיוק כמו קודמינו מכל אומות העולם – אנחנו, הלוחמים שהיינו מוכנים להקריב את חיינו, קיווינו שהמפקדים למעלה יודעים מה הם עושים ומעריכים נכונה את עלומינו". קשה שלא להזדהות (וגם להצטרף לקריאה להוציא ספרים שכאלו מחדש לאור).

בנובלה הראשונה, תיאר המחבר משימת פטרול "עמוק" בשטח ההפקר שבין קווי הבריטים והגרמנים בצפון־מערב תוניסיה בראשית 1943. מפקד הדיביזיה, גנרל דויל, הסביר בעת שיזם את הפטרול כי חשוב "שדוקא בעת שאתה נמצא בהגנה, לא תיתפס להלך־מחשבה הגנתי. חייב אתה להלום ולהלום ולהלום – אפילו בהיות החזית נייחת בסטטיות" (עמ׳ 13). כלל זה נותר נכון, אולם חובה היה עליו לקחת בחשבון את "מצב החומר בחוליה", כלומר את השחיקה שחוו אנשיו והמחיר שהפעילות המבצעית גבתה מהם. 

"בדרג הגדוד הגעת אל המלחמה. אף הדרגים האחרים היו מעורבים במלחמה, אך לא באורח דומה. לונדון, אלג׳יר, מפקדת־הארמיה, מפקדת־הקורפוס, מפקדת־הדיביזיה, מפקדת־הבריגדה – השרשרת הארוכה של משרדים ממונים קטנים־והולכים – כל אלה חייבים היו להיות מעורבים במלחמה, על־מנת שימצא בה הגדוד. כדי שיהא לך חוד־חנית, זקוק אתה לחנית; הגם שלעתים דומה היה כי נדרשת חנית ארוכה־ארוכה כדי לשאת חוד קטן ביותר; אולם היה זה משפט־קדום המוגבל בדרך כלל בחוגם של אותם אנשים שהמקרה סיפחם אל החוד, במקום אל החנית" (עמ׳ 15). אכן, ברמות הפיקוד הגבוהות של הארמייה, הקורפוס, והדיביזיה אולי מדברים עליה, אבל בגדוד פוגשים את המלחמה באמת, על שלל היבטיה ובראש ובראשונה הפחד והסכנה.

גיבור הסיפור הוא המייג׳ור טים שלדון, מפקד פלוגת חי"ר בריטי, שעליו הוטל לסייר בשטח שכונה במפות הקוד בשם "משק לבן" ולאסוף מודיעין בדבר נוכחות כוחות הצבא הגרמני בו. שלדון הוא קצין מיומן. מאחוריו "ירחים ארוכים של אימונים, קורסים ותרגילים, תרגלי־ענק מבולבלים שכל אחד מהם נמשך ימים רצופים ואיש לא ידע לעולם מה מתרחש בהם. המסעות המחשלים ו"אסכולות־הקרב". לבסוף אל סקוטלנד, לאימון ב"מבצעים משולבים", של נחיתות ליבשה" (עמ׳ 35). בנוסף פיקד על הפלוגה בשורה של התכתשויות והתקלויות.

עתה, למרות העייפות והשחיקה שהם תולדה של מלחמה ארוכה וקשה, עליו להוביל שישה מחייליו לפטרול, נדרש לצאת לשטח ההפקר ולאסוף מודיעין. הפטרולים, כתב מאג׳דלני, היו "התגלמות־זוטא שלמה של קרב, עם התחלה, אמצע וסוף – בתוספת הקושי שהמפקד היה ברשות עצמו לחלוטין" (עמ׳ 107). 

לאחר שחדרו לשטח שבידי הגרמנים נתקל הכוח בחוליית אויב. שלדון ערך במהירות את אנשיו בעוד כוח האויב הקטן קרב לעברם. "או־אז נתן פקודה לירות אש מהירה. שלושה מקלעי ׳ברן׳ ושלושה תת־מקלעי ׳סטן׳ שפכו את אשם אל קרבם, ורק אחד מן החמישה מת באטיות שהספיקה לפליטת זעקה יחידה אל אמו, במותו" (עמ׳ 126). אך שם לא תמו האתגרים והקורא, שאינו יכול להניח את הספר מהיד, יגלה מה העלה בחכתו הפטרול של שלדון ובאיזה מחיר.

המחבר היטיב לתאר את בדידותו של המפקד הצועד בראש הכוח בפטרול, את הלחץ והחשש שלא לטעות בניווט, את העייפות ואת החשש מפני האויב, את הרצון לסוב אחור ואת כובד האחריות והמחויבות שבשמן ממשיכים לצעוד קדימה. הקורא לא יכול שלא לראות נקודות דמיון בין המשימה שתיאר לבין פטרולים ופשיטות שביצעו כוחות צה"ל ברצועת עזה ובלבנון במלחמה הנוכחית, במטרה לאסוף מודיעין, "לבחון את עומק המים" ולנטוע בקרב האויב את התחושה שהוא נרדף וניצוד גם בשטחו. 

הנובלה השנייה תיארה את לחימת גדוד חי"ר בריטי (מעיני קצין האג"ם הגדודי חסר השם) בקרב מונטה קאסינו שבאיטליה. בתחילת 1944 החזיק הצבא הגרמני בקו הגנה ממערב שכונה "קו גוסטב". באמצעות קו הגנה זה, שנבנה מדרום לרומא, החזיקו הגרמנים במרכז איטליה. נקודת מפתח בקו זה הייתה גבעה בשם מונטה קאסינו שעליה שכן מנזר עתיק.

תחילת הנובלה עם הגעת גדוד חי"ר בריטי, בפיקוד קצין בשם ג׳והן, להחליף גדוד חי"ר נפאלי (גורקה) בקו עמדות בשטח הררי ממול למנזר. הגדוד ניהל קרב הגנה סיזיפי בשטח הררי, שבנקל יוכל להזכיר לקורא את לבנון ואת הלחימה בה ברצועת הביטחון ובימים אלו. עיקר הפעילות היא בהפעלת אש מנגד והמפקדים משתדלים כל העת לא לחטוף. "מרבית ההריגה שאתה מבצע במלחמה בת־זמננו, היא בלתי־אישית. מעטים הם האנשים המבינים כי אך לעיתים רחוקות ראית גרמני במו־עיניך. אנשים מעטים מאוד – אף בחיל־הרגלים – מתנסים בכיונון כלי־זין אל גרמני ובראיתו נופל" (המנזר, עמ׳ 201). בימינו נכון הדבר שבעתיים ומספיק לבחון את שמתרחש באוקראינה כדי להבין נכונות הדברים. קראתי את הספר גם בלבנון וכשהגעתי לציטוט הזה חשתי כאילו הצליח המחבר להמשיג את המצב בו אנו נתונים. 

בסוף הנובלה הוטל על הגדוד לקחת חלק בהתקפה על המנזר. גם כאן, קשה שלא להיזכר בתמרון ברצועת עזה בשנת 2023. "בתשע ושמונה דקות, ניזוזו הפלוגות הנעות־בראש. ג׳וף הוביל את פלוגתו סביב הקצה הימני, מארק נהג את אנשיו סביב הקצה השמאלי של חומת־האבק שהסתירה אותנו עתה מן האויב שבחזית. או־אז נעו טנקי־ה"שרמן" בשקשוק לפנים, בהתעצמות שאגת־מנועים ששמה לאל אף שיחה בקולי־קולות. הקרב החל" (עמ׳ 243). זהו קרב שבו בא לידי ביטוי הקרב המשולב הרב־זרועי והרב־חילי, שהוא הוא מכפיל הכוח בתמרון. "מחלקה ח׳ של הטנקים מדוחת, כי חמישה אנשים יצאו זה־עתה מבית שהיא הפגיזה במשך חמש דקות, ונכנעו" (עמ׳ 245).

בהמשך הלחימה "הקול באלחוט אומר: "שני מקלעים מטרידים אותי מנקודה מאתיים מטר מצפון לויקטור שמונים־ושניים. התוכלו להנחית עליהם משהו?" ג׳והן מוסר זאת להארי, האוכל כריך. הארי ניגש אל האלחוט ואומר: "מטרה מייק – ויקטור שמונים־ושניים – צפון מאתיים – חמישה פגזי־תותח". הפגזים חולפים על־פנינו בצריחה. הארי אומר: "כדאי לודא זאת". הוא נותן פקודה לחזור על ההפגזה. הקול באלחוט אומר: "תודה. דומה שזה יישב את ההדורים. הם אינם יורים עוד". הארי מסיים את כריכו" (עמ׳ 246). אש הסיוע הצמודה, מדויקת ככל שניתן (ובעניין זה הלכו הצבאות המודרניים, וצה"ל בראשם מרחק רב), היא קריטית ולא ניתן להפריז בחשיבותה.

לבסוף, לאחר הסתערות מרשימה "פלוגה א׳ מדוחת שהיא יושבת עכשיו ישיבה־נאמנה על היעד הראשון שלה. הם סבלו מספר אבדות בלכדם את החוה. אולם הם קטלו גרמנים רבים, ולקחו אחד־עשר שבויים. הם מתחפרים. הטנקים מגינים על אגפם הימני, שנראה חשוף להחריד" (עמ׳ 247).

בקיצור, ספר נהדר שהיטיב לתאר את האדם במלחמה על בדידּות המפקד הקרבי, ההתמודדות עם הפחד, השחיקה, והעובדה שבסוף, "גם האהבה וגם המלחמה מזריקות לתוך החיים חריפות זמנית, שאין דוגמתה בכל חויה אנושית אחרת" (עמ׳ 32). יש בכך אמת, אבל מוטב לעסוק רק בראשונה מבין השתיים.

הספר הזה הוא האהוב עלי.
זהו.
אני קראתי אותו 5 פעמים מכריכה לכריכה ועוד עשרות פעמים קראתי קטעים נבחרים.
ולא חסרות הסיבות למה, הוא פשוט האהוב.
אני אתחיל:
דבר ראשון הכתיבה של ג'ון גרין היא מצחיקה וסוחפת "אי אפשר להפסיק עד שמגיעים לכריכה" זה לא סתם עוד משפט קלישאתי כשמדובר בספר הזה. הכתיבה סוחפת ויודעת לגרום לך לבכות או לצחוק בטווח מרחק של עמוד אחד.
גם גיבורי הסיפור. הו, גיבורי הסיפור
בלי ספוילרים אבל הרגשתי שהם פשוט משפחה שלי
הוא לא ספר שגורם לך לקפוץ משמחה, אבל בנוסף לחוויה הו גם ספר מלמד שמשאיר אחריו חותם ונקודות למחשבה
ממליצה מאד!

קראתי את הספר כשהייתי בגיל של הדמות הראשית, ובתקופה כל כך מתוסבכת ודפוקה זה היה כמו להסתכל במראה ולמצוא מילים לתחושות שלי. לא הרגשתי שאני נכנסת לראש שלה, המילים של ג׳ון גרין פשוט תיארו את המחשבות שלי, את הדפוסים של חיי ומה שעובר לי בראש. המערבולת הזו, האובססיה והמחשבות הבלתי נגמרות של אישה צעירה שמחפשת את עצמה ביחס לעולם ולאחרים. זו הייתה חוויה מעניינת מאד. מטרידה מעט אמנם, אבל לפעמים צריך ספר טוב שישקף את התחושות החוצה. והספר הזה בהחלט הוציא ממני הרבה דמעות (וצחוק, כי כרגיל הכתיבה של ג׳ון גרין שנונה וקורעת).
בקיצור, אני לא יודעת אם זה מתאים לכל אחד, זה לא הארי פוטר... אבל זה כן ספר ששינה לי מחשבה.

שושה, שושה, שושה. דמות עדינה, שברירית ואבודה בעולם אכזר שהולך ונרמס תחת מגפי הנאצים. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותה חזק - חזק ולהגן עליה מפני כל הרוע שבעולם בו היא חיה. הדמות שבשביס - זינגר מתאר בספרו היא האנטיתזה המושלמת לפרדוקס המתחיל להשתולל בפולין של שנות ה- 30. תמימות ואמונה לנוכח האיום שבברבריות רצחנית מאידך. השואה אינה מתוארת בספר, אך היא בהחלט חיה ובועטת בדלת. שושה, המפגרת בהתפתחותה, היא חברת ילדות של גיבור הספר, הסופר אהרון גריידינגר, שהוא קשור אליה בקשרי אהבה מוזרים. לצד מערכת היחסים איתה, מנהל הגיבור מערכות יחסים נוספות עם אהובותיו. הדיאלוגים בספר מתארים את הפולמוס אותו בשביס - זינגר מנהל לאורך כל ספריו. בין הילד היהודי שגדל בבית אמוני לבין הספק שבטוב ליבו של האלוהים. התהיה מה אלוהים באמת רוצה לעולם נותרת בלתי פתורה בספריו של בשביס- זינגר. אך כמו שאימו של הסופר אומרת לו ב"שושה": "אף אחד עוד לא עלה לשמיים ושוחח איתו". ספר מומלץ, מכמיר לב, אנושי, סוחף. מיטב הספרות של הסופר היידי הגדול בכל הזמנים.

כולם כתבו פה כל כך בפירוט אז אני רק אומר - אהבתי.
הספר זורםת הספר מתחבר למי שאנחנו. לא היה לי רגע של שיעמום.

כתבו כאן המון ביקורות ורובן לגמרי בעד הספר ואפשר להבין זאת בנקל.
אכן, ניתן ורצוי לקרוא את הספר כספר על האבסורד שבקיום, ניכור ואדישות. אני בוחר להתייחס לזווית אחרת שמתחוורת דווקא מתוך הפרק האחרון של הנובלה.
בפרק הזה ניתן לראות את הספר כולו כמסע מהיעדר שפה ורגש אל לידתה של שפה ורגש ברגעים האחרונים ממש.
במשך רוב הנובלה מרסו כמעט ואינו חי את חייו אלא נסחף בהם כמו הקצף שנשטף אל החוף מהגלים. הוא מתאר את העולם באמצעות עובדות: השמש הייתה חמה, הים היה נעים, מישהו דיבר, מישהו מת. הוא מתבונן במציאות כאילו היא מתרחשת מחוץ אליו. גם כאשר אמו מתה, גם כאשר הוא מתאהב, גם כאשר הוא... הורג אדם, הוא כמעט שאינו מעניק לדברים משמעות. הוא חי בעולם של אירועים ללא פרשנות.
לדעתי קאמי שם מלכודת לקוראים לחשוב שמדובר בדמות אדישה לחיים. למעשה, ייתכן מדובר במשהו קצת אחר: הוא כה נאמן לחוויה הישירה עד שהוא מסרב להלביש עליה מילים גדולות. הוא אינו אומר שהוא אוהב כאשר אינו בטוח שהוא אוהב. הוא אינו אומר שהוא מאמין כאשר אינו מאמין. הוא מסרב להשתתף בתיאטרון החברתי שבו כולם מספרים לעצמם סיפורים על משמעות ועל נפלאות החיים האפורים וביחוד החסרי וודאות של התקופה בה נכתב הספר.

דווקא בפרק האחרון קורה דבר מוזר. לראשונה מרסו מדבר בלהט, הוא כועס, הוא כמעט נושא נאום. כאשר הוא מתפרץ על הכומר, נדמה שהאדם השותק של כל הספר נולד מחדש רגע לפני הוצאתו להורג. הפרק האחרון הוא גם קבלה של האבסורד וגם רגע שבו מרסו מוצא קול, את קולו שלו. האירוניה היא שרק כאשר נגזר עליו למות הוא מתחיל לדבר באמת. אפשר לקרוא את הזר כסיפור של אדישות ואבסורד, אך גם ניתן לקרוא אותו כסיפור על התבגרות תודעתית מאוחרת מאוד בשעת מלחמה ואסונות. מרסו עובר תהליך הפוך מגיבורי רומנים רגילים. בדרך כלל גיבורים מתחילים מלאי תשוקה ומסיימים מפוכחים. מרסו מתחיל כמעט נטול קול ומסיים בהתגלות כמעט מיסטית.
בפרק האחרון שהכי התחברתי אליו יש גם משהו שמזכיר את הגיבורים של דוסטויבסקי, אף על פי שקאמי היה כנראה נרתע מההשוואה. אצל דוסטויבסקי רגע המשבר מוביל בדרך כלל אל אלוהים. אצל מרסו המשבר מוקיע את האל לחלוטין ומוביל את מרסו אל העולם עצמו. הוא אינו מגלה ישות עליונה אלא את הלילה, הכוכבים, האדמה, האוויר. במקום טרנסצנדנציה הוא מוצא אימננטיות מוחלטת.
וכך האנטי-גיבור שלאורך כל הספר נדמה שחסר עומק פנימי, מתגלה שהיה שם כל הזמן אלא שהיה קיים ללא אוצר מילים. ברגע האחרון הוא מבין שהעולם אינו חייב לו משמעות, ודווקא משום כך הוא חופשי לאהוב אותו.

בקריאה הזאת שהיא השניה שלי את הנובלה: הרצח, המשפט והמאסר שוב היו חסרי חן בעיני אך הבנתי שוב שהם רק המנגנון שבאמצעותו קאמי דוחק את מרסו אל הקיר עד שאין לו עוד אפשרות לברוח אל היומיום. רק כאשר כל האפשרויות נסגרות, הוא פוגש את הקיום עצמו.
זו אחת הסיבות שגם אני רואה בפרק האחרון את לב היצירה. מדובר בוידוי מאוחר של אדם שלמד לחיות רק כאשר כבר נגזר עליו למות.

הציון שלי: 8/10
למה רק 8? השפה רדודה מאוד בהשוואה לשיבה לטיפזה שבעיני הוא חלק מאוד משמעותי בספרון הזה: מעין מכתב ערגה ואהבה לזמן שחלף והמשמעות שלו בעיני האדם לאורך חייו. אם הייתי נותן ציון נפרד לשיבה לטיפזה, אזי הציון היה 9 בקלות, אהבתי עד כדי כך שאין לי מה לכתוב עליו במקום שמוגדר כביקורת.

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לאור ביקורת אוהדת מאוד בעיתון לקחתי את הספר לידי, וקראתיו כמעט ללא הפסקה בכל רגע פנאי. יש בו עלילה מרתקת, והתפתחויות מפתיעות. אולי איננו מתאים לספרות דורנו (הדפסתו הראשונה היתה ב 1962 - עולם ללא טלפון נייד, וכעת יצא לאור ב 2025 בעברית), אך אין בו רגע דל , עד העמוד האחרון.

יש ספרים שקוראים בשביל האקשן, ויש כאלה שנשארים איתך בגלל המחיר האנושי.
הספר הזה מנסה להיות גם וגם.

בסוף הקריאה מצאתי את עצמי תוהה – האם הוא מצליח?

ומה קשה יותר: לשרוד משימה מסוכנת, או לשרוד את מי שהפכת להיות בדרך?

אני לא בטוחה שהספר מספק תשובה חד-משמעית.

זהו ספר רלוונטי מאוד לתקופה שאנחנו חיים בה – עלילתי, קצבי וסוחף, עם הרבה אדרנלין, מרדפים ודילמות מורכבות. הוא פותח צוהר לעולמם של אנשי הצללים ולמחיר הכבד שהם – וגם משפחותיהם – משלמים כדי להגן על המולדת.

אלי חליפה מציין שהספר נכתב בהשראת אירועים מהעולם האמיתי, והתוצאה אכן מרגישה קרובה למציאות. מבחינתי – זה עבד. לא הצלחתי להניח את הספר מהיד.

העלילה עוקבת אחר דניאל רוזן – לוחם מיומן שמנהל חיים כפולים. איש משפחה לכאורה, אך בפועל חי בתוך מערבולת של משימות מסוכנות בלב טהרן.

הוא מחליף זהויות בקצב כמעט בלתי נתפס – מתחיל את היום כאדם אחד וממשיך אותו כאחר, לפעמים כמה פעמים ביום. החיים שלו בנויים משקרים וסודות, והמחיר הנפשי של להיות “אף אחד” מורגש היטב.

לצד האקשן, יש גם בגידות, אהבות אסורות ודרמות אישיות שמעניקות לסיפור עומק רגשי. תחושת האמינות מתחזקת גם בזכות הדיאלוגים והמחקר שמאחורי הספר.

דמותו של דניאל רוזן מצליחה להיות יותר מגיבור פעולה – יש בו גם שבריריות, פחד ובדידות. בעיניי, הבעיה האמיתית שלו אינה האויבים שמולו, אלא העובדה שהוא כבר לא באמת יודע מי הוא. בין זהות לזהות, גם הקורא נשאר תוהה במי להאמין – ואולי אין תשובה נכונה.

מה שעניין אותי במיוחד הוא לא רק מי הדמויות – אלא מי הן כשהקליפות מוסרות. האם אפשר להחזיק כמה חיים במקביל ולהישאר אנושי?

סיימתי את הספר הזה תוך כמה שעות – וזה כבר אומר לא מעט. ממליצה בחום.

בשורה התחתונה:

“איש המוסד בלב טהרן” הוא לא רק סיפור על משימות חשאיות – אלא על אדם שנעלם בתוך הזהויות שהוא נאלץ לבנות, ועל המחיר שבכך.

נקודה למחשבה: בסוף לא כולם שורדים את המשימות אבל מעטים שורדים את עצמם.

קריאה נעימה,

לי יניני

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

יש ספרים שאנחנו בוחרים בקפידה, ויש כאלה שפשוט מגיעים אלינו בדרך קצת אחרת.

את "אכזבות" רכשתי במהלך ביקור בסטימצקי, כשעופר סקר עצמו נכח במקום ואף המליץ לי עליו באופן אישי. יש משהו במפגש ישיר עם יוצר שמעורר סקרנות ורצון לתת הזדמנות — וכך אכן היה גם במקרה הזה.
למי שלא מכיר, עופר סקר הוא שחקן, יוצר, תסריטאי ומבקר מוזיקה ישראלית וזה ספרו הראשון.
ניגשתי לקריאה עם פתיחות וציפייה, אך ככל שהתקדמתי בעמודים, גיליתי שקשה לי להיכנס באמת פנימה. הגעתי לכ-100 עמודים מתוך למעלה מ־260, ובשלב הזה עדיין לא הרגשתי שהצלחתי להתחבר באופן מלא לסיפור או לדמויות.
הכתיבה מנסה לייצר אווירה ולשרטט סיטואציות שיש בהן פוטנציאל, ואכן לעיתים יש רגעים שמסקרנים ומעוררים עניין. יחד עם זאת, עבורי התחושה הייתה שהעלילה מתקדמת בקצב מעט מהוסס, ולא תמיד מתגבשת לכדי קו ברור או חוויה שמושכת להמשיך הלאה ברצף.
אפשר להרגיש את הרקע של סקר בעולמות המשחק, התסריטאות והבימוי — יש נטייה לחשוב בסצנות, ברגעים, אפילו בדימויים. עם זאת, המעבר לכתיבה ספרותית ארוכה ומעמיקה הוא שדה אחר, שלעתים דורש התמסרות שונה מבחינת עומק רגשי ובניית סיפור, ובמקרה הזה הרגשתי שזה פחות מדויק עבורי כקוראת.
ייתכן בהחלט שקוראים אחרים יתחברו יותר לסגנון, לקצב או לאופן שבו הסיפור מתפתח — וזה תמיד היופי בקריאה, שכל אחד מוצא בה משהו אחר. עבורי, החיבור היה יותר חלקי, והציפייה שנוצרה בתחילת הדרך לא התממשה במלואה.
יחד עם זאת, עצם היצירה והבחירה להוציא ספר לאור הן דבר שראוי להערכה, ובוודאי דורש אומץ ואמונה בדרך.
שורה תחתונה:
"אכזבות" הוא ספר שמתחיל עם פוטנציאל ועניין, אך לפחות עבורי לא הצליח להתגבש לכדי חוויית קריאה שסחפה או השאירה חותם. ייתכן שקוראים אחרים ימצאו בו יותר, אני — פחות התחברתי. למי שמכיר אותי יודע שאני לא בדיוק מתחברת לאלמנטים עתידניים ומד"ב ולכן החוויה שלי היא כמו שנכתבה כאן.
לי יניני
נ"ב: עיצוב הכריכה מרמזת על התוכן ומושכת את המבט אליו בכל הר הספרים בדוכן. אני גם לא מופתעת שמרלין מונרו מככבת בכריכה.

אל "ערב רצח משפחתי" של נינה סיימון ניגשתי מתוך צורך מובהק במרענן חך קליל; ספר שישמש כאתנחתא זורמת ואנרגטית לאחר קריאה של ספר כבד ומטלטל. הציפייה הייתה למותחן קצבי שלא יתבע משאבים רגשיים עצומים, אך ידע לשמור על רמת אינטליגנציה נאותה ולא יזלזל בקורא. במאה העמודים הראשונים, הרושם הראשוני אכן הבטיח חוויית קריאה זורמת ואפקטיבית, שהחזיקה בדיוק את מינון הקלילות המבוקש והעבירה את הדפים במהירות ובכיף.
העלילה כשלעצמה מפגישה שלושה דורות של נשים ממשפחת רובינסון: לנה, סבתא חריפה ודעתנית שבריאותה רופפת; בת', בתה המגוננת שקרועה בין מחויבויותיה; וג'ק, הנכדה המתבגרת. כאשר ג'ק מוצאת גופה באזור המגורים שלהן, השלוש נשאבות בעל כורחן למרכזה של תעלומת רצח מקומית. החקירה הבלשית הופכת למגרש הביתי שבו הן נאלצות לשהות יחד, להתעמת עם משקעי העבר ולחשוף את מערכות היחסים המורכבות ביניהן.
אלא שככל שהקריאה מתקדמת, נחשף פיצול מרתק בחוויית הקריאה. עלילת הרצח כשלעצמה – מי נרצח, למה ואיך – מתגלה די מהר כחלק המשעמם והשולי ביותר בספר, כזה שאינו מעורר שום עניין אמיתי. ניכר כי הסופרת עצמה לא לקחה את עבודת הבלשות בחרדת קודש והשתמשה בה בעיקר כתפאורה, מעין סוס טרויאני שנועד להושיב את הנשים הללו באותו החלל ולפרק את הדינמיקה ביניהן. מה שבאמת מחזיק את הספר ומעניק לו דופק חיוני הוא המרקם האנושי והרקע הפסיכולוגי של מערכות היחסים.
הדמות של הסבתא, לנה, פשוט הורסת את הבריאות בקטע טוב; היא חריפה, דעתנית, מלאת סרקזם ומרימה את הטקסט בכל פעם שהיא נמצאת על הבמה. היחסים בינה לבין בת' נוגעים ללב ומנוסחים ברגישות רבה, במיוחד ברגעים שבהם השתיים נזכרות – כל אחת מנקודת מבטה הסובייקטיבית – ברגע המכונן שבו בת' גילתה לאמה שהיא בהיריון. זהו פלח של כתיבה פסיכולוגית מדויקת להפליא, המציגה את הפער הכואב והיפה בין החרדה האימהית לצורך של הבת באישור, ומאזנת היטב גם את מערכת היחסים השפויה והקרובה בין בת' למרטין. מנגד, ברגעים שבהם הפוקוס עובר לנכדה המתבגרת ג'ק, הספר נוטה להחליק למחוזות שטחיים ומטופשים של כתיבת נוער נוסחתית, אך למרבה המזל היא אינה נותרת בפרונט לאורך זמן והמינון שלה נשאר נסבל.
הבעיה המרכזית במבנה מתעוררת בישורת האחרונה. לקראת הסוף, הסופרת בחרה "לתת גז" על קווי העלילה של פתרון התעלומה, וזנחה כמעט לחלוטין את מערכות היחסים המשפחתיות שהיו לב הסיפור. זהות הרוצח אמנם מתבררת כחוסר הפתעה מוחלט, אך ייאמר לזכות הספר שגם בתוך הפתרון הנוסחתי נטעה הסופרת מניע רגשי אמין של דמות הסוחבת פצע פסיכולוגי עמוק של חוסר נראות והזנחה בתוך ביתה שלה מגיל קטן ועד היום. האכזבה המרכזית נובעת מכך שהחיפזון לפתור את התעלומה הוביל לוויתור על קלוז'ר ראוי ומעמיק יותר במישור המשפחתי.
בשורה התחתונה, "ערב רצח משפחתי" נותר ספר חביב, קליל וכיפי. הוא אמנם נכשל כרומן בלשי מהודק ומסתיים בצורה חפוזה מעט, אך הוא בהחלט מספק את הסחורה כדרמה משפחתית קצבית, זורמת ומשעשעת, ששווה קריאה בעיקר בזכות הדינמיקה האנושית היפה והשנינות הכובשת של דמות הסבתא.

מאד אהבתי את הספר. את סגנון הכתיבה את המפגש עם היסטוריה שאינה מוכרת לי. את הדמויות שנראו מלאות ועוררו בי איכפתיות. הסיבה העיקרית שלא נתתי לסיפור חמישה כוכבים היא הפרק האחרון שבו הסופרת סוגרת קצוות והכל מסתדר כמו פאזל שבו כל החלקים נופלים למקומם. כן נחמד שהסוף הוא חיובי אבל זה נותן תחושה מלאכותית.

לצד החיובי, הספר קריא מאוד וקולח, קראתי אותו בנסיעת רכבת אחת - כחמש שעות
הבעיה היא שכאן נגמר הצד החיובי. פירס ביקשה לדון בסיטואציה אמיתית ובעייתית במסווה של סיפור משעשע, הבעיה היא שהכתיבה שלה מוגזמת עד כדי קריקטורה. קיית - הגיבורה - עושה כנראה חיל בעבודה, אבל לא מצליחה לייצר רגע נורמלי אחד בבית, רגע נטול משברים. חלק מהמשברים נובעים מסוג של פרפקציוניזם שקשה להבין איך היא לא מבחינה שהוא מקור תחושת האסון שבה היא חיה, וחלק משברים אמיתיים שבספר מגיעים בתדירות לא הגיונית. הסביבה הרעילה שלה בעבודה גם כן מתוארת בהפלגות יתרות, החל בבוס שלה ששולח אותה לנסיעות עבודה בלי להכין אותה קודם ובלי להתייעץ איתה, וכלה בהעמסה שלה בעוד ועוד מטלות ואחריויות בלי להעלות את השכר. אף פעם לא עבדתי בסיטי הלונדוני או בשוק ההון בכלל, אבל אני מתקשה להאמין שזה תיאור נאמן למציאות.

לסיכום, הספר מעניין וכנראה מתיחס לתופעה ששורשיה במציאות ולכן כל כך חבל שהוא מוחמץ בצורה כל כך רשלנית. הוא כתוב יותר כמו תסריט לסיטקום מאשר ספר

ספר לימוד לערבית, אבל לא סתם ערבית אלא ערבית מדוברת של ארץ ישראל. ערבית מדוברת מהי? דבר ראשון, צריך להבין שהלשון המדוברת איננה גרסה משובשת של הלשון הרשמית. גם לא נכון, למרות מה שתשמע מהערבים עצמם, שללשון המדוברת "אין דקדוק".

המודל הנכון הוא של לטינית וצרפתית (או איטלקית, ספרדית וכו') בימי הביניים המוקדמים. לשון הספרים והמנשרים המלכותיים הייתה לטינית, בעוד בבית וברחוב אף אחד לא דיבר (בקושי ידע לדבר) לטינית. הבריות היו סבורים (או אלה מהם שטרחו לשאול את עצמם שאלה כזאת) שהם מדברים לטינית — סוג של, קצת משובשת.

כך מצבה של הלשון הערבית, אבל בימינו אנו. במקביל ללטינית יש לשון המשמשת לספרים ועיתונים ונאומי הדיקטטור, היא הלשון שאולי נבחנת בה לבגרות. ומקבילות לצרפתית, ספרדית, איטלקית וכו' יש קבוצה של ניבים, אבל למעשה לשונות כי הן מגוונות עד כדי כך שעיראקי ומרוקאי בקושי מבינים זה את זה. כמו לטינית בימי הביניים, אין הערבית הרשמית שפת האם של אף אחד, אפילו של ילדי הפרופסור הדגול ביותר.

באשר לאשליה לפיה "אין דקדוק": יש ועוד איך. בלשון הספרותית, יש ל"וְ" (כלומר מילת הקישור המתאמת) צורה אחת בלבד: וָ (وَ). בלשון המדוברת יש (על פי מה שלמדתי עד כה!) ארבע: וָ, וִ, וֶ, וו' עיצורית (כמו בסוף של המילה yellow), הכול לפי ההקשר.

עוד דוגמה, לשכנע אתכם שלא חסר דקדוק. בלשון הספרותית, יש לכל שם עצם רק צורה אחת ביחיד וצורה אחת ברבים. אין, כמו בעברית, נטייה מיוחדת בסמיכות (בַּיִת/בֵּית, גָּוֶן/גּוֹן, פֶּה/פִּי...) בערבית המדוברת, התנועות שבמילה עשויות להשתנות, אף להיעלם או להיווצר יש מאין, לפי ההקשר. זאת ועוד: ההטעמה עשויה לנוע קדימה או אחורה, שוב לפי ההקשר.

האמת, אפשר לשכוח מדקויות כאלה. שיחון לתיירים לא יבלבל לך את המוח עם כל צורות מילת הקישור המתאמת, וסביר להניח שבשוק יבינו אותך גם אם לא תקפיד להטעים את ההברה הנכונה.

אז זה ספר שאפשר לשנוא, או לאהוב, הכול לפי אופי התלמיד. אני בין האוהבים. שכן, זמן רב לא התעניינתי בכלל בערבית מדוברת. מה לי ולערבית מדוברת? אינני עובד שב"כ. אינני שמאלני שאחפש לי מסגרות לשיחות לבביות על הבנה ודו-קיום. אבל גישה רצינית, גובלת במדעית ממש, ללשון הקשורה כל מיני קשרים מעניינים ללשון שבאמת יש לי בה עניין רב (ערבית ספרותית), זה כן!

הספר דנן הינו הכרך הראשון מתוך סדרה בת ארבעה כרכים. יש באתר סימניה שתי ביקורות על הסדרה כולה אבל בחרתי להעלות את הביקורת שלי על העמוד המוקדש לכרך הראשון בלבד. זאת כי בינתיים הגעתי רק עד סוף הכרך הראשון, ולמרות כל הרצון הטוב שבעולם אין ערבות שאגיע לסוף הסדרה.

מאחורי הספר סיפור שלא הייתם מנחשים ממבט על שם המחבר, יוחנן אליחי. אליחי נולד ב-1926 בצרפת ונטבל כ-
Jean LeRoi.
הוא נהיה אליחי עם קבלת אזרחות ישראלית, עוד ב-1956. ככל הנראה, למרות הבחירה בשם עברי כל כך, לא התגייר. הגיע כנזיר נוצרי ונקבר ככזה ב-2020.

בכל אופן, משרד הפנים שלנו אישר מה שאישר, והאיש הקדיש חייו לחקר מדעי של הערבית המדוברת של ארץ ישראל, ולהקנייתה ברבים. בהתחלה כתב לציבור הצרפתי, אבל עם השנים וההצלחה הופיע תרגום לאנגלית ולימים (די רבים) לעברית.

יותר נכון, עיבוד ולא תרגום, כי ערבית אפשר ואף כדאי ללמד לדוברי עברית בצורה אחרת ממה שמתאים לקהל צרפתי או אנגלי. כידוע, יש דמיון רב בין שתי השפות אבל אולי מה שפחות ידוע הוא, שהדמיון המרשים ביותר אינו אצל אוצר המלים אלא בדקדוק. לקהל דובר עברית אין צורך להסביר מה זה בניין של פועל ומה זאת סמיכות. אפשר להתרכז בעיקר בהבדלים, למשל זה שכל צורות הסמיכות זהות גם במבנה גם במשמע חוץ מאחת! (והיא: "גדול העם" בערבית אומרים ללא ה' (כלומר "אַל") הידיעה.)

"נו, אז תכל'ס, אתה יודע לדבר עכשיו?" האמת, עוד לא ניסיתי "על רטוב". מה שכן, התחלתי להקשיב. לפני שבוע עליתי על אוטובוס. האוטובוס היה כמעט ריק, חוץ מארבעה נערים ערבים במושבים האחוריים. התקדמתי עד שם, התיישבתי קרוב כמה שהיה אפשר בלי לעורר אי-נחת, עשיתי כאילו אני גולש בנייד שלי — אבל במציאות הקשבתי, מתלפיות עד לתחנה המרכזית. תפסתי הרבה מלים בודדות, תהיתי על חוק Jesperson המדהים, אבל סך הכול לא הבנתי כלום.

הספר מתחילתו ועד סופו כנה ולא מתנצל, מציג את המציאות בצורה הכי בוטה והכי אמיתית שיש ככה שאי אפשר להתבלבל. זה ספר על רגשות, על המציאות של כל אחת מהדמויות, על נקודות מבט שונות בקהילה מגוונת שמלאה בצבע, פתיחות, אהבה אבל גם מסוכנות מסוימת.
זה ספר שגורם לקורא להבין שזה בסדר להתנסות בדברים שאולי עלולים להראות מוזרים ולא "מקובלים חברתית" ולהיות מפחידים, שזה בסדר להיות סקרנים עם הרגשות שלהם ועם הגוף שלהם, אבל גם שצריך לדעת לשמור על עצמינו.
הגיוון של הדמויות בספר מראה שאולי הנטייה המינית של הדמויות דומה אבל זה לא אומר שכל הדמויות אותו דבר, הן לא מתאימות לקופסא אחת או לסטראוטיפ אחד, החוויות שלהן שונות, נקודת המבט וצורת החשיבה שלהן שונה, לחלק מהן יש "סוף טוב" ולחלק קצת פחות, אך הם כולם בני אדם, לא "גיבורים", אלה פשוט אנשים עם רגשות וצלקות שמגיבים לסיטואציות אמיתיות, בצורה כנה.
זה ספר שמקרב את הקורא לקהילה הגייז בישראל, מראה את הדברים שפחות מדברים עליהם ופותח נושאים שצריך לדבר עליהם יותר.

ספר נפלא, שפקח את עיניי לחשיבותו הרבה של בכטין בהבנת מהות ההומור , הקרנבליות והדיאלוגיות (מושגים שהוא טבע), וכמו כן במהותו העמוקה של ההומור בכלל

💩💩💩🤮💩🤮💩🤮🤮💩🤮💩💩💩💩💩💩🤮🤮🤮

הו, וואו. עשרים ואחת שנים שהספר הזה קיים, ואין לו אף סקירה אחת. הוא כן נמצא ברשימות, למשל רשימות בשם "סין" של בנצי גורן ואנקה, אבל אין עליו סקירות. והוא שייך לקטיגוריית "ספרות מתורגמת". שזה באמת מאוד אינדיקטיבי, מה אומר ומה אגיד. בערך כמו שבעה מיליון ספרים אחרים שמתורגמים ויוצאים לאור בעברית. ספרות מתורגמת זו לא סוגה, כמו שספרות מקור זו לא באמת סוגה נפרדת. זה רק פרט טכני שמתאר לנו איפה או איפה לא הספר נכתב, או לפחות באיזו שפה. זה לא אינדיקטיבי בעליל.

אבל מילא, נעזוב את זה. היה פעם ספר שקראתי שנקרא "גומחה בפנתיאון". כתב אותו אחד, זינובי זיניק. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אלא את זה שהוא היה מוזר, ושאהבתי את הסוג הזה של מוזרות. ראיתי אותו לא מזמן בספריית רחוב והתלבטתי אם כדאי לקחת ולקרוא אותו שוב, כדי לראות אם ההתרשמות דאז היתה שווה משהו. אבל החלטתי לא לעשות דבר כזה. כי חבל. אני עוד עלולה להתאכזב מרות. וכך הוא נשאר אצלי ברשימות בקטיגוריית "המוזרים". ובכן - זו קטיגוריה! זה אומר לי משהו על הקריאה, על הסוריאליזם, על כך שלא יהיה מבנה עלילתי סדור, או עלילה בכלל. לזה שתחושת הקריאה תהיה אולי כמו חלום, שהדמויות יעשו דברים שהשכן ליד לא חושב או חולם לעשות, שהמניעים יהיו לא תמיד ברורים.

תת מודע, זה משהו שספרות מסוג "מוזר" מדברת עליה הרבה. אנחנו יודעים יותר ממה שנראה לנו שאנחנו יודעים. התת מודע משחק תפקיד חשוב בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, וזו תיאוריה שהשפיעה הרבה על העולם המערבי. אנחנו יודעים לדבר על מודע ועל תת מודע, על חלומות ופשרם, על אגו ואיד, על תסביך אדיפוס ועל מה שאנחנו קוראים לו "טעות פרוידיאנית". גם אם אנחנו עושים את זה באופן לא מדויק או שגוי לחלוטין. אבל מה לגבי תרבויות אחרות, שאינן תרבות המערב? האם יש שם השפעה של הפסיכואנליסט הווינאי ממוצא יהודי? יודעים עליו? יבינו את התורה שלו?

ברמה מסוימת זה מה שהספר הזה בודק. מר מואו הוא סיני ששהה שנים רבות בצרפת, למד על פסיכואנליזה והושפע ממנה, ועכשיו הוא חוזר למולדתו ומנסה להפעיל חלק מהמתודות שהוא למד. וזו למעשה "הספה הנודדת". מואו, איש נמוך, בן ארבעים פחות או יותר, נתקל בכמה בעיות. אחת מהן היא שאנשים לא מבינים מה הוא רוצה. אל פתרון החלומות שלו מתיחסים כאל הגדת עתידות וזו פרקטיקה שאסורה תחת המשטר הקומוניסטי. הניסיונות שלו להסביר את ההבדלים לא עובדים טוב. אבל יש בעיות חמורות יותר, למשל שהארוסה שלו עצורה בכלא וצריך לשחרר אותה. אבל השופט שאחראי על זה, השופט די, מבקש בקשה כמעט בלתי אפשרית, והיא זו שמנתבת את דרכו של מר מואו לאורך העלילה.

לא הגיונית, חלומית, קצת סוריאליסטית, בדיוק כמו שפרויד היה חושב עליה. הספר קצת הזכיר לי בהרבה מובנים את "המוות והפינגווין" אבל אני לא יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק, וכמובן שלא כתבתי ביקורת על המוות והפינגווין כך שמה שנשאר לי בראש זו התרשמות עמומה. הספר ... מוזר. זו המילה. אפשר לקרוא אותו במצב הרוח הנכון ואולי אפילו להנות, אבל אני מאוד יכולה להבין איך ומדוע לא הגיע עליו אף התרשמות סדורה במשך עשרים ואחת שנים.

חוויה שלקוחה מעולם אחר מומלץ בחום לקרוא אבל עם זאת לקחת בחשבון שזה ספר שלוקח אותך למחוזות אחרים שלא בהכרח תאהב…

יש ספרים שאני פותחת מתוך סקרנות , ויש כאלה שכובשים אותי כבר מהשורה הראשונה ״ הנער מסגונטו” שכתב דב ליפשיץ הוא בדיוק כזה !!!
רומן היסטורי מטלטל , מרתק , מרגש ומחכים על קהילת יהודי ספרד ואורג כביד האומן את סיפורו המרגש והנוגע של יוסף .

תתארו לעצמכם מה קורה לנער אחד כשהעולם המוכר לו מתפורר והוא נאלץ לבחור בין זהותו לבין הישרדותו ?

בכתיבה קולחת ונוגעת , לעיתים אף מציפה רגשות חזקים של כאב אובדן אך גם תקווה ואמונה כותב דב את סיפורו של הנער יוסף הודי בעיר סגונטו שבספרד יוסף חי בתקופה רוויית תהפוכות ואי־ודאות כאשר הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה מעולמו שלו , במעבר אל מסע בזמן שלו במשך חמש שנים אל תוך מורכבת של רדיפות, פחדים, אך גם של אומץ, נאמנות ותקווה אותם טווה דב בעלייה אישית מרגשת לבין היסטוריית יהדות ספרד שהחכימה אותי בתיאורי התקופה, הקהילה והאירועים ההיסטוריים שהוסיפו עומק ורקע עשיר לסיפורו של יוסף המתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים והמורכבים שלו השייכות למסורת לבין הרצון לשרוד בעולם משתנה אותם הציג ברגישות ובאותנטיות .

הנער מסגונטו הוא לא רק סיפור על עבר רחוק , זהו מסע אנושי עוצמתי , מחכים מרתק מהנה ומעורר מחשבה שהותיר אותי במחשבה עליו גם לאחר שסיימתי אותו .

את כתיבתה הרגישה , הקולחת ומלאת העומק הרגשי של יעל פליישמן הכרתי בספרה תהודת זהות , כן כן תהודת זהות באות הא ולא באות ז׳ בעוד שתעודת זהות היא מסמך רשמי שמגדיר אדם כלפי חוץ, משמעות שם הספר תהודת זהות - תהודה המעידה ומרמזת על השפעה פנימית בתוך האדם ו, זכרונותיו המעצבים את אישיותו אשר לשם היא חתרה בספרה העמוק הרגיש והנוגע .

מה הייתם עושים אילו יום אחד הייתם מגלים שהזהות שלכם מורכבת ומתוסבכת הרבה יותר ממה שחשבתם ?!?

תכירו את קלואי , סטודנטית פריזאית , ללימודי אנתרופולוגיה,
תמיד הדהדה בה שאלת השורשים והשייכות שלה .
היא מחליטה לעזוב את פריז , שם אף פעם לא חשה שייכת ושבה לירושלים.
שם היא פותחת את ״האטליה״ עם פבלו אותו הכירה בפריז בזמן שליוותה את אמה ברגעיה האחרונים .
״האטליה ״ היה המקום בו חולמת ליצור אופנה יחודית שתערער את מושגי הזהות והשייכות ...
פבלו מעצב ספרדי יהודי ומוכשר מצידו רצה רק לעצב בגדים שכל העולם ילבש ויתהדר בהם .

בעוד שהיא מתכננת שכל זה יקרה , היא חשה בגעגועיה שאינם מרפים לליאו , היסטוריון ישראלי שפגשה ברובע הלטיני בפריז .

בכתיבה אמינה , מעוררת אמפטיה והזדהות , יעל בונה דמויות אמינות ודרך מצבים אנושים של קלואי הדמות הראשית אל מול שאר הדמויות היא מעוררת ומעלה שאלות נוקבות של שייכות, משפחה וקבלה עצמית בשפה עשירה ויחד עם זאת נגישה , שהעניקה לי קריאה מעניינת ומעוררת מחשבה , עד לכדי לשים את עצמי מול הגיבורה הראשית ....

תהודת זהות ספר נפלא , אנושי עמוק וחכם בו לא רק תחושו את הדמויות כשתסגרו את הספר , אלא מי אתם באמת .....אהבתי וממליצה !

בכתיבתה של נועה וינטר נחשפתי לראשונה , בספר ביכוריה אנשים שאיש לא מכיר כבר שם נשביתי בקסם כתיבתה הקולח הזורם המרתק והמסקרן באותנטיות היחודית שלה שממש ממש אהבתי וכשקראתי שיצא ספרה השני הסונטה האחרונה התאהבתי בכריכה שלפתה אותי אל תוכה ובפרט משמעותו של שם הספר שעוררה בי סקרנות יתרה מה שבסופו של הספר הבהירה לי עד כמה היא רבת משמעות עבור הספר ובמיוחד עבורי כי לנועה יש כתיבה אנושית , יחודית , לירית הנוגעת בעצבי הלב והנשמה .

מה קורה כשהמנגינה האחרונה שאדם משאיר אחריו הופכת לסוד שמטלטל חיים שלמים? ואיך הסוד הזה משפיע על גורל היקרים שהיו לו בחייו ?....

תכירו את אלה או בכינויה ללי , רווקה בת 30 , במקצועה אנליסטית מבריקה , הכל אצלה חד וברור , אין אצלה אפור ...
הכל מתחיל כשהיא נזכרת באירוע בלתי צפוי המתגלה בעברה , אירוע השומט את הקרקע תחת רגליה ומטלטל את חייה לבלי היכר .

באותו זמן היא גם מכירה בחור שמתאהב בה , רק מה שהיא לא יודעת שהוא מתקשר אל עברה ואל האירוע המכונן של חייה ....

הפרקים נעים בין עבר להווה , בכתיבה אינטימית רגישה ומושכת של נועה דרך דיאלוגים רגישים של הדמויות העגולות בעלילה , התמודדותם עם מערכות יחסים ישנות וחדשות , אהבות ופצעים שנותרו פתוחים ועדיין לא הגלידו ....

הסונטה האחרונה רומן עדין , רגיש , ומרגש , העוסק באובדן, במשפחה, בסליחה ובכוחם ובעוצמתם המעורר השראה ורגשות של זיכרונות לעצב את חיינו , ספר שהצליח לגעת בי ולהותיר בי חותם זמן רב לאחר שקראתי אותו .ממליצה בחום לא לפספס אותו 🫶❤️

ספר יפהפה. מומלץ לכל אדם באשר הוא.
היופי ברב זקס הוא שהוא ניטרלי. דעתו לא מוחפצת ואינה מכוונת נגד שום זרם או דעה.
הוא פשוט אומר את דבריה של הנשמה ומבטאה ביופי רב
כמובן שצריך להודות לצור ארליך על התרגום המהמם. לולא הוא הרב זקס לא היה קיים בכלל בשיח הישראלי.
אמנם הספר קטן קומה אך עמוס בערכים נעלים, פשוט לחגוג את החיים.
אני ממליץ בחום ובאהבה לכל אחד לקוראו.
פשוט תענוג.

מקסים - כשמך כך גם אתה פשוט מקסים.
בקריאת הספר וסיפורך האישי למדתי להכיר אותך בן אדם, בן, אח, אבא, חטוף ושורד שבי.
גיבור שבר להציל את חבריו ושילם על כך בחטיפה.
ספר נוסף של שורד שבי שנקרא בנשימה עצורה, מלווה בבכי וחיוך לפרקים שמגלים מי הבן אדם מאוחרי השם.
738 ימים ולילות של סיוט, כאב ואימה, ללא אמא, אחיו ובתו.
עם אחים לשבי ולמציאות מטורפת.
עם סוף טוב ותמונות מקסימות בסיום.

דני דידרו, גאון מחשבתי שהקדים את זמנו במספר עשורים אם לא מאות.

כאשר חושבים על עידן הנאורות, השמות הראשונים שעולים בדרך כלל הם וולטר, רוסו או מונטסקייה. אך ככל שמעמיקים בתקופה מתברר שאחת הדמויות המרתקות, הנועזות והמודרניות ביותר הייתה דני דידרו. במובנים רבים, דידרו לא היה רק בן תקופתו; הוא היה אדם שנדמה כי נשלח בטעות מאתיים שנה אחורה אל המאה השמונה-עשרה. רבים מרעיונותיו, סגנון כתיבתו, יחסו למדע, לספקנות, לפסיכולוגיה ולחירות המחשבה נשמעים בני זמננו יותר מאשר בני דורו. כבר בצעירותו החל להתרחק מן האמונה הדוגמטית והוא נמשך לספרים, לשאלות, לוויכוחים אינטלקטואליים ולרעיונות חדשים שהחלו לנוע באירופה כמו רוח בלתי נראית. דידרו עבר לפריז, העיר שהייתה אז המעבדה הגדולה של המחשבה האירופית. פריז של המאה השמונה-עשרה הייתה עולם רוגש של בתי קפה, סלונים ספרותיים, מדענים, פילוסופים, משוררים ומורדים אינטלקטואליים, שם עיצב את עצמו מחדש. בתחילה דידרו חי בעוני ממשי עד שפילס דרכו למעלה וחי בדומה לרוסו על קצבאות של האצולה. מה שהוביל לתופעה שידועה היום כאפקט דידרו.

בתחילה הוא תרגם ספרים, כתב מאמרים מזדמנים, נאבק לפרנס את עצמו והתקשה לבסס את מעמדו. אולם דווקא החיים בשולי החברה האינטלקטואלית אפשרו לו לפתח עצמאות מחשבתית נדירה. הוא לא היה כבול למשרה אקדמית, לא לחצר מלכותית ולא לממסד דתי. במובן מסוים הוא היה אינטלקטואל חופשי לפני שהמושג הזה בכלל התקיים.
הישגו הגדול והידוע ביותר היה: האנציקלופדיה שכתב יחד עם ד׳אלמבר. הרעיון של לאסוף את כלל הידע האנושי הידוע בזמנו ולארגן אותו במפעל אחד עצום היה בלתי נתפס בשעתו והוא כתב כ-7000 ערכים וכך למורת רוחם של אנשי הכנסיה הערך אלוהים יכול היה לעמוד לצד ארנבת. בכל אופן, מדובר באחד המיזמים האינטלקטואליים החשובים בתולדות התרבות המערבית. זו לא הייתה אנציקלופדיה כמו שאנו מדמיינים כיום אלא ספר של רעיונות פילוסופיים, היסטוריים ומדעיים ולא סתם עיון אלפביתי במושגים.
מאחורי הערכים היבשים לכאורה הסתתרה השקפת עולם חדשה. דידרו וחבריו ביקשו להעביר את מרכז הכובד מן הסמכות אל התבונה, מן המסורת אל הביקורת, מן ההתגלות אל החקירה. הם ביקשו לומר לאדם הפשוט: אינך חייב לקבל אמת משום שמישהו בעל סמכות אמר אותה. אתה רשאי לבדוק, לשאול, להטיל ספק.
הרשויות שהבינו היטב את הסכנה החלו לפעול כנגד ההשכלה המדאיגה והכנסייה אסרה חלקים מן הפרויקט ויחד עם השלטון הצרפתי הם ניסו שוב ושוב להפסיק את פרסומו. דידרו נחקר, נרדף ולעיתים אף נאלץ לעבוד בחשאי. בשלב מסוים נכלא דידרו בטירה בשל הספרון שעליו אדבר כאן: מכתב מן העיוורים לאלו הרואים שאינו קשור לאנציקלופדיה למיטב ידיעתי.

מבחינה פילוסופית קשה לסווג את דידרו. הוא לא היה אתאיסט פשוט אך ברור לי שהוא קרא את שפינוזה. הוא גם לא היה מאמין במובן המסורתי מן הסתם. הוא לא היה חומרן צר במובן המכני, אך גם לא אידיאליסט. הוא נע ללא הרף בין עמדות, בחן אותן, ערער עליהן והמשיך הלאה. אולי זו הסיבה שהוא נראה כה מודרני עד היום שכן הוא לא חיפש מערכת סגורה אלא תהליך בלתי פוסק של מחשבה. רבים מכתביו החשובים ביותר לא זכו לפרסום רחב במהלך חייו והוא כתב למגירה ביודעו שבני זמנו לא יבינו אותם. בני דורו הכירו אותו בעיקר כעורך האנציקלופדיה; הדורות הבאים גילו בהדרגה גם את הסופר, המבקר, ההוגה והנסיונאי הספרותי.

כאשר מביטים לאחור, דידרו נראה פחות כפילוסוף של הנאורות ויותר כמבשר של המודרנה עצמה. הוא האמין בחופש מחשבה אך חשד בוודאות; העריץ את המדע אך הכיר במורכבות האדם; רדף אחר ידע אך ידע שכל תשובה מולידה שאלות חדשות. אולי משום כך הוא ממשיך לדבר אל קוראים בני זמננו בעוצמה כה גדולה. אגב, דידרו היה חבר קרוב (עד שלב מסויים) של רוסו אך בין השניים היו יחסי הערכה-שנאה בולטים. זה בלתי נתפס שהשניים היו יושבים פעם בשבוע באופן קבוע בבית קפה פריזאי ומדברים על העולם.

כעת לספרון המופלא הזה:
מכתב על העיוורים לשימושם של הרואים מנוסח כמכתב מדידרו לאשת אצולה שהייתה ידידה ותומכת שלו. דידרו מנסה להסביר לה את העולם דרך עיני העיוור. לכאורה מדובר בחיבור פילוסופי העוסק בשאלה פשוטה: כיצד תופס אדם עיוור את העולם? אך למעשה זהו אחד הטקסטים החתרניים ביותר של המאה השמונה-עשרה, מתקפה מתוחכמת על ודאות, על סמכות ועל האמונה כי האדם רואה את המציאות כפי שהיא.

האירוניה הראשונה של הספר טמונה כבר בכותרתו. דידרו אינו כותב על העיוורים עבור העיוורים. הוא כותב על העיוורים עבור אלו הרואים. כלומר, העיוור אינו מושא המחקר אלא המראה שבאמצעותה נבחן האדם הרואה. השאלה האמיתית איננה כיצד חי העיוור, אלא עד כמה בטוחים הרואים שהם אכן רואים ולכן בעיני הספר הקדים בהרבה את זמנו. דידרו מבצע כאן מהלך שמזכיר מאוחר יותר את ניטשה, את הוסרל ואפילו את פוקו. הוא מערער על מה שנראה מובן מאליו. הוא לוקח את החוש שהפך לשליט הבלתי מעורער של התרבות המערבית: השיפוט שדרך הראייה ומציג אותו כנקודת מבט אחת בלבד מתוך אפשרויות רבות.

העיוור אצל דידרו אינו אדם חסר עולם; הוא אדם שבונה עולם אחר פשוט וזה הבדל עצום. במשך מאות שנים נטתה הפילוסופיה לראות בעיוורון חסר, פגם, שלילה של שלמות אנושית. דידרו מציע מחשבה נועזת בהרבה: ייתכן שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך מבנה החושים שלו. העיוור אינו קרוב פחות למציאות; הוא פשוט פוגש מציאות אחרת. מבחינה ספרותית, זהו אחד הדברים היפים בחיבור שכן דידרו אינו מסתפק בטיעונים מופשטים. הוא מתבונן באנשים ממשיים, בחוויותיהם, בדרכי החשיבה שלהם. הוא כותב כפילוסוף, אך גם כסופר. האדם איננו דוגמה לרעיון; הרעיון צומח מתוך האדם.

כאשר קוראים את הספר כיום, קשה שלא לחוש עד כמה הוא מבשר את הספרות והפילוסופיה המודרניות. יש בו משהו שמזכיר לי את קפקא בתחושה: אותה קריסה של הקרקע המוצקה שמתחת לרגליים. לפתע הדברים שנראו טבעיים לחלוטין נעשים מוזרים. הראייה עצמה הופכת לבעיה פילוסופית. אך נדמה לי שהרובד המעניין ביותר בספר נמצא במקום אחר. זהו למעשה ספר על צניעות קוגניטיבית שכן הראיה שקרנית היא. דידרו מבקש להזכיר לנו שכל אדם חי בתוך בית כלא של תפיסתו. אנו נוטים לחשוב שהעולם הוא כפי שאנו חווים אותו, אך אין לנו דרך אמיתית לצאת מחוץ לעצמנו כדי לוודא זאת. העיוור חושף את הסדק הזה. הוא מראה שהמציאות אינה ניתנת לנו באופן ישיר אלא מתווכת תמיד דרך הגוף, החושים והשפה.

מבחינה אלגורית אפשר לראות את החיבור כולו כמשל על המצב האנושי. העיוורים והרואים אינם שתי קבוצות נפרדות שכן כולנו עיוורים ביחס למשהו. לכל אדם יש גבול שמעבר לו תפיסתו חדלה לפעול והוא פועל על פי ידע שהועבר לו. יש עיוורון של החושים, יש עיוורון של התרבות, יש עיוורון של האמונה, ויש עיוורון של התבונה עצמה. אי אפשר שלא לראות את הקשר של דידרו למשל המערה של אפלטון שם האסיר לא רואה את העולם כפי שהוא אך הבעיה של דידרו היא שגם אם תצא מהמערה, לא מובטח ואפילו מובטח שלא! תראה את העולם באופן נכון שכן, אין מבט אלוהי שממנו ניתן לראות את העולם כפי שהוא באמת. יש רק נקודות מבט שונות, חלקיות וזמניות.

זו גם הסיבה שהספר עורר שערורייה בזמנו ודידרו נכלא במגדל של טירה ידועה לשמצה עד שחבריו ורוסו בינהם הצליחו לשחרר אותו במאמץ לא קטן.
מאחורי הדיון בעיוורים הסתתר דיון מסוכן בהרבה: אם החושים אינם מעניקים ודאות מוחלטת, ואם תפיסת העולם שלנו תלויה במבנה הגוף שלנו, מה מעמדה של כל אמת מוחלטת? ומה מעמדה של הדת המבססת את עצמה על ודאויות כאלה?
השיחה בין העיוור לקראת מותו והכומר היא אקסטזה מחשבתית נדירה.

מהו היפה? כך כתב דידרו: ״כשהעיוור אומר ״זה יפה״ הוא איננו שופט, הוא רק מוסר את שיפוטם של הרואים: וכי מה עושים שלושה-רבעים מהאנשים המביעים דעה על מחזה שראו, או על ספר שקראו? היופי איננו אלא מלה בשביל העיוור כל עוד נפרד הוא מן התועלת. ועם חוש אחד פחות, מה רבים הדברים שתועלתם נעלמה ממנו! כלום אין העיוורים ראויים עד-מאוד לרחמים על שאין היפה עבורם אלא הטוב! היתרון היחיד שמפצה אותם על אובדן זה, הוא שיש להם אידאות על היפה, שהן אמנם צרות יותר, אך עם זאת נקיות יותר, מאשר אלה של פילוסופים גלויי עיניים שטיפלו בנושא באריכות מרובה.״

הוא ממשיך וטוען: ״אדם שלא ראה בעיניו אלא יום או יומיים כל חייו והפך עיוור, אילו נקלע אל תוך עם של עיוורים, מוטב לו שישתוק, שאם לא אכן יחשבוהו למטורף. הוא יבשר להם בכל יום על איזושהי תעלומה חדשה, שלא תהיה תעלומה אלא להם, ושהחכמים יהיו אסירי תודה שלא להאמין בה. וכך, המגנים את הדת, כלום לא יוכלו להפיק תועלת מרובה מחוסר-אמונה נחוש כל כך בהשקפותיו, ואפילו כה צודק מבחינות מסוימות, ועם זאת בעל יסודות רעועים כל כך? אם תתני לרגע דעתך להנחה זו, היא תזכיר לך את ההיסטוריה ואת הרדיפות של אלה שמזלם איתרע להם לפגוש את האמת בתקופות החשיכה, ושחוסר שיקול דעת הביאם לגלות אותה לבני-זמנם העיוורים, אשר מביניהם לא היו להם אויבים אכזריים יותר מאלה, שלפי מצבם וחינוכם דומה שצריכים היו להיות הפחות מרוחקים מהשקפותיהם.״

בעיניי, גדולתו של המכתב של העיוורים היא בעצם העובדה שהוא הופך את הרואה לחסר ביטחון בראייתו. זהו ספר שמצליח לבצע פעולה נדירה: הוא מטיל ספק באופן שבו אנו מבינים את עצם האפשרות של ידיעה. כאשר מסיימים את המכתב העיוור כבר אינו נראה כדמות שחסר לה משהו. להפך, במובנים מסויימים הוא עולה על הרואה חד-משמעית. הוא נעשה שליח פילוסופי המגיע כדי להזכיר לרואים שגם הם חיים בתוך חשכה מסוימת, גם אם עיניהם פקוחות לרווחה.

והנה ציטוט נהדר בהקשר של העיוור והרואה: ״עלה בדעתנו לשאול את העיוור, אם היה שמח לו היו לו עיניים: ״אילו לא משלה בי הסקרנות אולי הייתי שמח בעיניים״, אמר, ״אך מאחר וסקרן אני, הייתי מעדיף זרועות ארוכות: דומני, שאלו היו מלמדות אותי טוב יותר את נפלאות הטבע ומה שקורה בירח לדוגמא יותר מאשר עינכם או הטלסקופים שלכם, ויתר על כן, העיניים חדלות לראות קודם שהידיים מפסיקות לחוש מפאת הגיל. לכן, מוטב אפוא לשכלל את איבר החישה שיש לי מאשר לתת לי את זה שחסר לי.״

הציון שלי 10/10
אם דברי לא הבהירו מספיק את הנאתי מהספר, טחו עינכם מראות את דבריי

הספרון קצר ושווה קריאה. הוא נותן חומר למחשבה, ונדמה שהוא קצת משלים את המידע מספר אחר של אותו הסופר, יצירת המופת, "איש המים". חבל רק שמיותר מדי משפטים מהספר משמט פסיק, והדבר הצריך אותי לקרוא אותם שנית, כדי להבינם.

נפתח בשאלה – על מי אמרו "אחד היה, מהקדמונים קם כמוהו ואחריו על עפר מי יקום" ?
רמז – אמרו עליו שהוא איש "ששומע תורה מפי קודשא בריך הוא ושכינתיה".
אם לא גיליתם אז אגלה לכם – "הרב החסיד מופת הדור רבי ישראל הבעש"ט".
אם אינכם יודעים מי הוא הבעש"ט שהקים תנועה דתית עצומה ביהדות מזרח אירופה באמצע המאה השמונה עשרה, אז מומלץ תחילה להאזין לסדרת ההרצאות המעולה של מחברת הספר – פרופסור רחל אליאור ביוטיוב שכותרתה החסידות והשבתאות. אז תבינו היטב מי הוא הבעש"ט, באיזה רקע צמח וגדל, מה היה מצב היהודים בפולין בתקופתו (איום ונורא), איך הוא פעל, איך התחברו אליו עמי ארצות ותלמידי חכמים גדולים פי כמה ממנו, מה הוא חידש במחשבה היהודית (על ההלכה היהודית הוא וחסידיו הקפידו מאד לשמור) ומה הוא הוריש לממשיכי דרכו.
איננו יודעים בוודאות את תאריך לידתו (1690 או 1698) ומעשיו עד גיל 35 בערך. יודעים שאביו נחטף בילדותו ואמו, שעבדה כמיילדת, גידלה אותו. אבל באמצע שנותיו הוא זכה לגילוי כפול – גילוי ע"י יהודים שראו בו צדיק וחסיד, בעל כריזמה ענקית, וגם גדולי ישראל שבשמים גילו אותו. הוא זכה לעשות "עליות נשמה" ולעלות לשמי מרום בחלום, ללמוד בישיבות של מעלה, להיפגש עם גדולי עם ישראל שמתו על קידוש השם כמו רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ללמוד תורה מפיהם, לשאול אותם למה מצבם של יהודי פולין איום ונורא – הרבה מאד עלילות דם שהתוצאה שלהם הייתה הריגה של הרבה יהודים במיתות אכזריות ועוד. הוא השתדל בשמים לבטל את הגזרות שנגזרו על היהודים אבל לא כל כך הצליח, אבל, הוא קיבל הסבר למה באות על היהודים כל הצרות.
הספר שלפנינו הוא כרך ראשון מסדרה של שני כרכים על דמותו של רבי ישראל בעל שם טוב כפי שהוא התקבל בדורו ובדורות שלאחריו. לאחר ששומעים את ההסברים הקצרים בסדרת ההרצאות שציינתי פותחים בספר את אחד הנושאים שרוצים לדעת עליו יותר – ויודעים עליו הרבה יותר. המחברת מביאה מקורות רבים מספרות החסידות מהמאות ה-18 וה-19 מנתחת את המקורות ומבארת אותם היטב. היא מביאה, כמובן, גם מקורות שאינם מהספרות החסידית, גם מקורות של אנשים שאינם מהיהדות. הכל מבואר היטב, בחכמה רבה, במשפטים ארוכים וברורים. אתגר אינטלקטואלי ענק לקורא.
ההשקעה שהשקיעה המחברת בספר זה היא ממש עצומה. הייתי מעז אולי לומר שזה כמעט מפעל חייה של פרופסור רחל אליאור. נראה לי שחובה, לכל ישראלי משכיל, גם מי שאיננו שומר תורה ומצוות לעיין בספר זה שעוסק באחד מגדולי העם היהודי.
כמובן שזמן מותו של הבעש"ט ידוע היטב - ו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760. למה הוא מת ? נינו, רבי נחמן מברלסב אמר כי החרמות הנוראים שהטילו הרבנים על השבתאים (בזמנו היו הרבה מאד שבתאים בכל קהילות ישראל) וגרמו להדחתם מעם ישראל ניקבו שני חורים בליבו של הבעש"ט והביאו את מותו.

אוהבת את סדרת האוצרות של תשע נשמות, חידש לי העיצוב והצבעים. וסיפור קטן של פושקין שמאוד אהבתי ומעולם לא קראתי אותו. מודה שההוצאה הזאת קיימת רק כדי לחדש יצירות מהסוג הזה.

סרוונטס היה אחד הסופרים האהובים עליי עוד לפני שקראתי את האוסף הזה, ולאחר קריאת 5 הסיפורים הללו, מעמדו בפסגה התחזק.

בין החלק הראשון לשני של "דון קישוט", סרוונטס פרסם אסופה של 12 "נובלות אקסמפלריות", מהראשונות בשפה הספרדית. באוסף הזה יש לנו תרגום של 5 מתוכן, אלו שנחשבות "הריאליסטיות", לעומת ה"אידאליסטיות", אבל כמו שתראו בהמשך, גם כשהוא ריאליסט לכאורה סרוונטס משחק עם פנטזיה.

הנובלה הראשונה באוסף, "רינקונטה וקורטדיליו" היא הכי ריאליסטית, והייתי בהלם במהלך הקריאה מעד כמה מודרנית היא הרגישה.
זו סאטירה על העולם התחתון של ספרד, ה"גיבורים" הם שני נערים עבריינים שמשוטטים ביחד עד שהם נקלעים לעולם התחתון של עיר ספרדית גדולה ומצטרפים למעין "גילדה" של פושעים.
הסיפור מלא בסתירה בין השפה הגבוהה והגינונים האציליים של שני הנערים בינם לבין עצמם, לבין מעשיהם, ומאוחר יותר לבין השפה הדי עילגת של הפושעים הגדולים.
אין בסיפור הזה ממש "עלילה" החל משלב מסוים, זו יצירה שהלב שלה הוא לא במהלך העלילתי אלא בעיסוק בדמויות ובהומור עליהן. למעשה, הסיפור נגמר (זה לא ספוילר כי כאמור, אין עלילה..) בהבטחה של המחבר להמשך עלילות הצמד ואיך שהם יצאו לבסוף מהעולם התחתון, אלא שאין המשך כזה בנמצא, ואני מניח שבכוונה..
הסיפור הזה הזכיר לי יותר מהכל את הקולנוע של הניינטיז. במיוחד סרטים של טרנטינו, זה ממש מרגיש כמו תסריט אבוד של טרנטינו מהמאה ה17, אבל גם סרטים כמו "קלרקס" של קווין סמית', שגם הוא עסק פחות או יותר בחבורה של צעירים ממעמד נמוך שמשתטים ואין באמת עלילה לסרט שלהם.
כמו שאמרתי, זה ממש מודרני מצד סרוונטס ואולי אפילו קצת פוסט מודרני. טוב, סרוונס תמיד אהב להתעסק עם גבולות הסיפור, מציאות ודמיון, והוא יעשה את זה באופן עוד יותר רדיקלי בסיפורים אחרים כאן.

הסיפור השני הוא "איש אסטרמאדורה הקנאי". נהניתי ממנו, אבל פחות מהקודם.
הפעם יש עלילה והיא די פשוטה: איש זקן ועשיר מתחתן עם נערה צעירה, ומתוך שגעון של קנאה הוא די כולא אותה בבית סגור ומסוגר, אפילו ללא חלונות פתוחים או זכרים בתוך הבית עצמו מלבדו ומלבד סריס כושי זקן.
איזה אציל צעיר שומע על זה, ושם לעצמו למטרה לפתות את האישה הצעירה.
מה שקורה אח"כ די מבדר, וה"אקסמפלריות" יחסית ברורה ואפילו מתאימה לערכים מודרניים פחות או יותר, אבל סרוונטס כתב את היצירה הזו תחת מגבלות הצנזורה הקתולית and it shows. למעשה, הייתה גרסה ראשונית מעט שונה לסיפור הזה, שהוא שלח לאיזה בישוף ולאחר מכן פרסם גרסה שונה ומצונזרת יותר.

הסיפור השלישי הוא "פרקליט הזכוכית" וזה כנראה הסיפור הכי פחות אהוב עליי באוסף הזה, למרות שגם הוא נחמד.
הסיפור עוסק במלומד שמשתגע לאחר שהוא שותה שיקוי אהבה ומתחיל לחשוב שהוא עשוי מזכוכית ועלול להינפץ בכל רגע. חוץ מזה הוא שפוי, והוא הופך לסנסציה כשבמשך רוב הסיפור אנחנו שומעים על כל מיני אמירות שנונות לכאורה שלו לקהל מעריצים שעקב אחריו.
הבעיה היא שה"שנינות" כאן היא לא כזו שנונה.. אודה שלא הבנתי מה הנקודה של חלק מהאימרות של "פרקליט הזכוכית", ואחרות סתם לא היו מעניינות במיוחד. אבל היו כמה נחמדות.
למען האמת קראתי ניתוח של הסיפור הזה שאומר ש"פרקליט הזכוכית" בכוונה לא שנון או מעניין במיוחד, וזה קשור למסר של הסיפור. לא אספיילר כאן, אבל זה נשמע לי די הגיוני. למרבה הצער, אם כך, זה מקרה של יצירה שמשתעבדת למסר שלה, ובתוך כך מאבדת את היופי וההנאה מהיצירה עצמה, במנותק מהאמירה שלה.

הסיפורים הרביעי והחמישי קשורים זה בזה והם כנראה השיא של האוסף הזה.
"נישואי הרמייה" הוא הסיפור הכי קצר כאן (10 עמודים) והוא עוסק בביש מזלו של חיל אחד שמתחתן, ובכן, נישואי רמייה שנגמרו בכך שהוא נדבק במחלת מין, ואת כל זה הוא מספר לחבר שלו.. זה סיפור ממש מצחיק שכבר קראתי לפני כמה שנים.
עכשיו, בתוך הסיפור הזה, דמות החייל מספרת לדמות אחרת את הסיפור החמישי והאחרון באוסף, "שיח הכלבים".
החייל היה בבית חולים עם מחלת מין, ובזמן שהוא היה שם, הוא אומר שהוא שמע שני כלבים מדברים מתחת למיטה שלו, אז הוא ישב וכתב את מה שהם אמרו.
החבר מפקפק, אבל לוקח את הטקסט שהחייל כתב וקורא אותו, להלן "שיח הכלבים".
מי שקרא את סרוונטס יודע כמה האיש אוהב לעשות שטויות כאלו (ואני מתכוון לזה בהכי הרבה חיבה שאפשר). גם "דון קישוט" מכיל בתוכו שכבות של סיפורים בתוך סיפורים, ומעיד על עצמו באופן כוזב שהוא "תרגום" של יצירה ערבית.
אז כאן יש לנו סיפור בדיוני, בתוכו מישהו מספר לאדם אחר סיפור, ולאחר שהוא סיפר את סיפורו הוא מביא לאדם האחר עוד סיפור שהוא כתב וטוען שהוא אמיתי לחלוטין. בתוך הסיפור הזה, אחד מהכלבים מספר את כל סיפור חייו לכלב השני, סיפור שכולל בתוכו עוד סיפורים, חלקם גם לכאורה אמיתיים ובזה הכלב השני מפקפק, ובכלל, הכלב השני כל הזמן קוטע את הסיפור ונותן ביקורת עליו. אה, ואם זה לא מספיק, אז יש כאן אזכורים לדמויות מהסיפור "רינקונטה וקורטדיליו", הסיפור הראשון באוסף הזה עצמו! מבולבלים? יופי, נראה לי שזו הייתה המטרה של סרוונטס. האיש יצר "יקום קולנועי" עם מלא שכבות מטא כמה מאות שנים לפני מארוול..
אז כן, "שיח הכלבים" הוא היצירה הכי "דון קישוטית" באוסף הזה, וגם הכי טובה בו.
הסיפור של הכלב נע על פני כל הספקטרום החברתי הספרדי ולכן הוא מאוד מעניין, הדיונים בין שני הכלבים על הסיפור עצמו משעשעים ומעוררי מחשבה, ויש לא מעט רגעים קורעים מצחוק בסיפור של הכלב, למשל כשהוא מאומץ על ידי משורר שאוכל צימוקים עם הזרעים שלהם ולחם כל כך קשה שהוא צריך להרטיב אותו בפה כדי להיות מסוגל ללעוס. נו, משוררים בכל העידנים היו לרוב עניים..

לסיום, זה אוסף מצוין עם חמש נובלות מבדרות, מודרניות להפליא ומעוררות מחשבה וצחוק. סרוונטס במיטבו. מי ש"דון קישוט" נראה לו עב כרס ו"חשוב" מדי בתור קריאה ראשונה ביצירתו של סרוונטס - אני מאוד ממליץ על הספר הזה.
וכמובן שגם מי שכבר מכירים את הדון החביב יהנו מהאוסף הזה מאוד.

דירוג הסיפורים:
1. שיח הכלבים
2. רינקונטה וקורטדיליו
3. נישואי רמייה
4. איש אסטרמאדורה הקנאי
5. הפרקליט זכוכית

קטע שאהבתי:
"פעם אחת שאלוהו מדוע המשוררים הם על פי רוב עניים. הוא ענה שכך הדבר מתוך בחירתם החופשית, שאם לא כן יכולים היו להיות על נקלה עשירים ביותר, לו רק רצו לנצל את ההזדמנות הנופלת לעיתים קרובות בידיהם בדמות אהובותיהם, שכולן תמיד עשירות מעל כל מידה יען כי קווצתיהן עשויות זהב טהור, מצחן רקוע כסף, עיניהן אזמרגדים ירוקים, שיניהן אבני בהט, שפתותיהן אלמוגים, צוואריהן אלגביש והדמעות הזולגות מעיניהן - אגלי פנינים. נוסף על כך האדמה, קשה ועקרה ככל שתהיה, מפריחה תמיד יסמינים וורדים שעה שרגליהן דורכות עליה ולנשימתן ריח מושק וענבר. כל זה מוכיח, לדעתו, מה רב העושר העומד לרשות המשוררים" (פרקליט הזכוכית, עמ' 76 - 77)

אהבתי את הספר מעבר שאני אוהבת פרחים יש בו משהו מסקרן. סיפורם של ג'וליה ומרגרט ג'וליה היא אדריכלית נוף מעוניית לחדש גן בריטי יפה, לעומת מרגרט אישה מבוגרת בעלת הגן עם סוד וסיפור קורע לב על ספר פרחים צבעוני ומלחמת העולם השנייה אהבתי את הספר כשסיימתי אותו בשבת אחת.

זה טוב יותר מהספר הראשון לדעתי, אפילו שאני מעדיפה את מייקל על דין.
יש משהו פחות מתחשב וגם פחות מנוסה בדין, ואני עושה השוואה בין השניים רק כי בספר הזה מייקל עדיין נוכח וזה היה לי בולט ההבדל ביניהם.
אז אני מעדיפה את מייקל מהספר הראשון, אבל לדעתי הסיפור פה יותר מעניין, והתחברתי יותר לסאלי מהספר השני, ומאשר לשיינה מהספר הראשון.

בספר הזה דין, עובר לקנדה, כדי להיות שומר הראש של סאלי.
זה חלק מאיזושהי עסקה בין מייקל, שהוא ראש המאפיה היהודית בטקסס, לבין אבא של סאלי, שהוא ראש המאפיה היהודית בקנדה.
לדין יש תוכנית להרוג את אבא שלה, ולהשתלט על הארגון שלו, בזמן שהוא משתף פעולה עם זה שנכפה עליו להיות שומר ראש של סאלי.
אז הוא מגיע לקנדה, פוגש את סאלי שוב, מגלה שהיא מגמגמת ורואה איך הגברים סביבה מתייחסים אליה כאילו היא רכוש.
הוא לא טוב מהם בהרבה מבחינת איך שהוא מתייחס אליה, אבל הוא לפחות לא כופה עליה דברים, אז... אני מניחה שזה גורם לו להיראות טוב יותר מהם למרות שהם כולם רכושניים ככה תכלס.

גם פה לא ממש אהבתי את הסמאט מבחינת הדיבור, כאילו המילים "אשתי", "בעלי", שהם אומרים אחד לשני בזמן הסקס, אמורות להדליק משהו.
זה פשוט מוזר בעיניי, קרינג', אני באמת בספק אם אנשים נורמלים מנהלים שיחה כזאת בזמן סקס, שהוא שאל "של מי את?", והיא עונה "של בעלי דין".
אני מודה שאכן יש לי רתיעה מסוימת ממוסד הנישואים, וחתונות בכללי, ושיש סיכוי שזה שמפריע לי פה השימוש במילים "אשתי" ו-"בעלי", זה עניין אישי לי.
אבל אני עדיין חושבת שהשימוש במילים האלה מטופש, כאילו, ברמה של חוסר בגרות, כי מי מדבר ככה?
זה מרגיש כמו איזו פנטזיה מטופשת של צעירות, אני לא מבינה מה מדליק בגבר שמניח תפילין, ואני לא מבינה מה מדליק בלומר את המילים אשתי ובעלי בזמן סקס.
אבל אתם יודעים מה, מה אני מבינה, אולי בעתיד אני אוכל את הכובע ואגיד שזה כן מדליק בעיניי.

זה כנראה כישרון של הסופרת לעשות לי קרינג'.
בכל מקרה, יותר טוב מהראשון לדעתי מבחינת הנושאים והדברים שקורים, זה פשוט היה יותר מעניין בעיניי.
אני מניחה שעבורי הספר הראשון היה יותר קרוב ל-2.5 כוכבים, ועם הספר הזה אני יותר שלמה עם השלושה כוכבים שאני נותנת.
אבל אני עדיין מעדיפה את מייקל.

“כדי להחיות מתים, חייבים להרגיש כמו מתים”.
בגרסה אפלה של עולמנו, שבה אל-מתים, מכשפים, שדים ומלאכים הם חלק מהמציאות המוכרת, הנשק הסודי של מדינת ישראל הוא יחידת האוב: יחידה מטכ”לית מובחרת של בעלי-אוב, שאומנו להנפיש מתים, לשלוט בהם ולהשמיד אותם. אולם הכוח הזה תובע מחיר כבד. עליהם למות מבפנים, להקריב חלק מנשמתם, כדי ללמוד כיצד להניע את המתים.

אלו ספרי פנטזיה מעולים ממש. מה שנחמד, זה שזו פנטזיה ישראלית. ואני לא מדבר רק על זהות הכותב. יש סופרי פנטזיה ישראליים, אבל עוד פנטזיה עם שמות נורדיים ובתי אצולה בסגנון אירופאי... פחות מעניין. יש מספיק כאלו.

כאשר התרבות של הספר היא ישראלית, והעלילה מתרחשת בישראל - מה שאומר שאנחנו מכירים את כל המקומות המוזכרים, וכדומה - זה מוסיף נופך.
אתן דוגמא; בספר אחר של המחבר - "בנפול תרדמה" (שגם מוצלח), אז אחד המקומות שמתרחש בו אירוע על טבעי מפחיד, הוא... בניין כלל בירושלים.
אם אומרים לי שאירוע על טבעי קורה בביג בן, אני מושך בכתפיים. בבניין כלל? וואלה, כן, אני מכיר את האווירה שם, אין ספק שזה המקום...

הדמויות כתובות מעולה, לא שטוחות, העלילה מורכבת אך קולחת, ההליכה על הקו הדק ביו המציאות הכל כך מוכרת וטבעית לפנטזיה איכותית...

בודדים הספרים ששאבו אותי פנימה כבר בקריאה הראשונה ושאהבתי אותם כל כך.

עולם שלם, בין מזרח תיכוני אוריינטלי ובדואי לעתיד אפל, שכמו אצלנו סובב סביב מלחמות כוח וכבוד בלי קשר למשמעות ולתוצאה ארוכת הטווח.
ממליץ בחום, אני יחסית חסר סבלנות בקריאה ומצאתי את עצמי שוקע ונאבד בין תיאורים על מפלצות חול המשוועות לסם או גיבורינו המוגדר כנביא (במובן היהודי!)
התרגום עושה עם הספר הזה חסד.

אם ראיתם את הסרט והתעניינתם במקור, אז תפתחו, תקראו ותתאהבו אפילו יותר.

חבר של ברני ממש אהב, ככה הוא כותב: ספר מצויין, מטורף שהוא כתב את זה ב57, וחשב על זה, זה ספר כמעט נבואי

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

"כל שהוא כביצה" מאת בועז דנון הוא מסוג הספרים שתתקשו להניח מהיד, הוא סוחף, מחכים, מפתיע ומרתק. רומן הביכורים הזה, שמחברו זכה בפרס ברנר ופרס שר התרבות כנגד כל הסיכויים (הוא לא חמוש ביחסי ציבור משומנים דרך הוצאת ענק), והצליח לעשות את הבלתי יאומן: לשדך בין מתח בלשי קצבי, הומור אקדמי שנון, היסטוריה של תולדות היישוב וידע פנומנלי בשפה העברית.
במרכז הסיפור עומד דויד הלחמי, אשורולוג ירושלמי מבריק, שהוא פנומן אמיתי בכל הנוגע לכתבי יתדות עתיקים ותרבויות המזרח הקדום. עם זאת, בכל הנוגע לעולם האמיתי – ובמיוחד לדייטים ולנשים – דויד הוא חנון קלאסי, גמלוני וחסר תקנה, שללא כל ספק היה מתקבל לסדרה "היפה והחנון". כמעט כל ניסיון שלו ליצור קשר רומנטי מסתיים בכישלון. במקום לנהל שיחת חולין קלילה ונעימה. דויד, שאינו קולט את האווירה,נ וטה לגלוש תוך דקות ספורות לתוך שיח אינטלקטואלי עמוק, מורכב וייתכן שבלתי מובן. הנשים שיושבות מולו, שכל רצונן היה להעביר ערב סימפטי ורגוע על כוס קפה ועוגה, מוצאות את עצמן בהרצאה אקדמית של מלומד בסגנון ישעיהו ליבוביץ. במקום אווירה רומנטית, הן חשות איום אינטלקטואלי ומרגישות כאילו הן נבחנות על חומר שלא שיננו.
הפער הזה, בין הגאונות המקצועית של דוד לחוסר המיומנות החברתית, גורם לכך שהחיים עצמם פשוט עוברים לידו. דוד מזכיר באישיותו את חזי חזיז, גיבור ספרו של אהרן מגד "זבובים", גאון תמהוני ומבריק בעל זיכרון פנומנלי, המוטרד באובססיביות מגורל העולם אך מנותק לחלוטין מהמציאות היום-יומית. הוא משקיע את כל כולו ואת נעוריו בחקר ופיתוח אובססיבי (וחסר תכלית בעליל) של הפקת אנרגיה ממשק כנפיים של זבובים, בזמן שהעולם האמיתי והאינטימיות חומקים ממנו. באותו אופן, כשהוא חמוש באוצר מילים של תרבויות שנכחדו אך נטול כל הבנה בשפת הגוף של המאה ה-21.
באופן זה דויד מוצא את עצמו מגיע לסוף שנות השלושים לחייו, כשהוא עדיין רווק, בודד, ובעיקר מתוסכל מהעובדה שהוא מבין שפות מתות הרבה יותר טוב מאשר הוא מבין נשים חיות. אך הנה לכם אירוע שמשנה את כל סדר חייו של דוד: בערב סתווי אחד דוד פוגש את נוגה, אקולוגית מקסימה, דתייה לשעבר שמעוררת בו תקווה, ומצליח לקבוע איתה דייט שני. אלא שלמחרת נוגה לא מגיעה. במקומה מופיע שליח מסתורי ומעביר לו ספר שירים עם הקדשה אניגמטית. נוגה עצמה נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה.
דויד, משוכנע שהיא לא סתם "סיננה" אותו אלא נקלעה לצרה צרורה, כנגד אופיו ורצונו הוא הופך לבלש פרטי. מסע החיפושים שלו מתחיל באתרי האינטרנט, עובר דרך מפגשים עם טיפוסים מפוקפקים, וצולל עמוק אל תוך קנוניה היסטורית-פוליטית מרתקת מימי המנדט הבריטי (הקשורה לתנועה ה"לטינאית" שביקשה לכתוב עברית באותיות לטיניות)
שם הספר לקוח מהביטוי התלמודי "כל שהוא כביצה – ביצה טובה ממנו", שמשמעותו פשוטה: המקור תמיד עולה על החיקוי. התובנה הזו מלווה את הגיבורים, ונעה סביב המאבק הנצחי שכולנו מכירים: הפער שבין השאיפה הרומנטית לבן או בת הזוג המושלמים לבין הפשרות שהמציאות מכתיבה לנו.
בועז דנון כתב רומן קולח ומשעשע להפליא, שנע בדילוגים קלילים בין קומדיה רומנטית, ספר מתח וסאטירה מהוקצעת על עולם האקדמיה הירושלמי. דויד הוא גיבור מעורר אמפתיה, שה"חנוניות" שלו והנטייה שלו לאינטלקט הופכת אותו לאנושי ונוגע ללב. השפה העשירה של הספר שזורה באוצרות רוח ובידע רב המעיד על כותבו. זוהי ספרות מקור אינטליגנטית, קצבית ומהנה מאוד, שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית ומספקת לנו הקוראים, חוויית קריאה מרתקת.

"בין השניה לשלישית"
שם חידתי לספר שיש בו הרבה חידות. ספר שהוא יפה להפליא (עטיפת השנה, לדעתי) מבפנים ומבחוץ ויופיו בייחודו ובעולם יוצא הדופן שהוא יוצר. העולם של גיא עד הוא כאן ואף לא כאן, כמו באל הביתי, הוא מוכר וגם לא, ידוע אבל מרוחק, כמו המציאות שלנו שנדמה שביצעה תזוזה של כמה מעלות מן האפשרי. את העולם האניגמטי והממשי לחלוטין הזה מאכלסות מעט דמויות. אלפא, אושר ובהמשך גם נתן, כשלכול אחת מוקדש פרק משלה. אלפא הגיבורה, פוגשת בסוף הפרק שלה את אושר, הגיבור וביחד הם יוצרים חיבור אוהב, זוגיות ומשפחה. שני הגיבורים שלנו, שהם אנטי גיבוריים למדי, ארציים לגמרי, למרות הפנטזיה, וחושניים לחלוטין, למרות האניגמה, מושכים את הקוראת לתוך עולמם. והעולם שלהם בודד למדי, זוהי בדידות מוכרת היטב, בין אם של אובדן אב במקרה של אלפא שגודלה בבדידות מזהירה ע"י אימה הדומיננטית ובעלת החלומות. או בין אם של חריגות פיזית, כמו במקרה של אושר, ילד חריג בתוך משפחה תוססת, חומרנית וקונבנציונלית. אך בדידות זו, של הקיום האנושי, מתוארת ומובנית בצורה בלתי מוכרת, שיחד עם זאת מעוררת הזדהות.
כפי שניתן להבין, כול הניגודים האלו לא היו עובדים, ועובדים היטב, אילולא הכישרון של גיא עד. עד היא סופרת ותיקה, שכמו גיבוריה תמיד נמצאת באיזושהי שוליות מסוימת. היא מעולם לא פרצה לקדמת הבמה של הספרות העברית למרות שכתבה לא מעט ספרים (תשעה רומנים, מתוכם שני ספרי נוער וביוגרפיה מדהימה לנוער על שולמית אלוני שגם עליה פרסמתי כאן סקירה) למרות שספרה הלפני האחרון "ויקי ויקטוריה" נכנס לרשימה הקצרה לפרס ספיר והרומן "הבארשבעים" נכנס לרשימה הארוכה. כול אחד מספריה שונה מקודמו, אין להם סגנון מובחן וברור או תמה חוזרת. הייחוד שלהם הוא באחרותם וברגישות הרבה בה נכתבו, רגישות לאחר, לסביבה ולשפה.
ברומן הנוכחי, מעבר לדמויות הגיבורים ולסוריאליזם העדין השורה על הכול גיא מרבה ללהטט ולמתוח את גבולות השפה העברית. היצירתיות האינסופית הזו בשימוש בשפה, היא אחד המאפיינים הבולטים בכתיבה שלה שפה היא לוקחת לקצה ומעבר לו. אני אהבתי את זה מאוד.
כפי שהבנתם, זהו סיפור של שפה ודמויות. סיפור מעשייה אפלה שיאיר את ימיכם, כפי שספרות טובה אמורה לעשות.

היה לי ברור שהספר הזה לא יוכל להיות טוב כמו הראשון בסדרה ולו רק בגלל שכבר אין לי את אלמנט ההפתעה.
כלומר ידעתי שנכונה לי הפתעה וחיכיתי לה.

ייתכן ואם לא הייתי קוראת את הספר הראשון (ואין בעיה מהותית אגב לקרוא את הספר הזה קודם) אזיי ההנאה מהספר הזה היתה גדולה יותר.
ועדיין לא הצלחתי לחזות בדיוק את אופי ההפתעה.
כלומר ידעתי שמחכה לי הפתעה ולא הצלחתי לנחש מהי תהיה. גם זה נחמד.

המשך סיפורה של מילי עוזרת הבית והפעם היא מגיעה לבית חדש ובו היא מתחילה להבין שיש משהו מוזר (שוב...:-)) ביחסי בעל הבית ואישתו .
היא מנזה לגשש ויחד עם זאת מבינה שעדיף גם לא להתערב וככה היא נקרעת בין התחושות שלה עד שהמציאות (או משהו אחר..) קובעת עבורה לבצע מעשה.

אני יודעת שיש ספר שלישי בסדרה .
מרגיש לי שדי הבנתי את הרעיון אבל אם יתגלגל לידיי יש מצב אקרא גם אותו :-)

מותחן חכם, אפל וממכר שלא עוזב אותך לרגע.
יש ספרים טובים… ויש ספרים שפשוט לא נותנים לך להניח אותם מהיד.
״תמונות נסתרות״ הוא בדיוק מהסוג השני.
את ״תמונות נסתרות״ של ג’ייסון רקולאק סיימתי כמעט בנשימה אחת.
זה ספר שמתחיל יחסית רגוע, כמעט תמים, ואז לאט־לאט, מתעמק — ולופת אותך עד הסוף.
העלילה עוקבת אחר מלורי, צעירה שמנסה לאסוף את החיים שלה מחדש אחרי עבר לא פשוט, ומתחילה לעבוד כאומנת לילד מתוק בשם טדי. בהתחלה הכול נראה נורמלי, אבל הציורים של טדי מתחילים להשתנות — ממשהו ילדותי וחמוד למשהו מטריד, אפל… ולא לגמרי מוסבר.
מכאן הסיפור הופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות על־טבעיות, כזה שמשאיר אותך כל הזמן בחוסר ודאות:
מה אמיתי? על מי בכלל אפשר לסמוך?
החוזקה הכי גדולה של הספר בעיניי היא האווירה — תחושת אי־נוחות זוחלת שמתגברת מפרק לפרק. שילוב של מסתורין, מתח וטוויסטים שלא ראיתי מגיעים, יחד עם דמות ראשית שקל להתחבר אליה למרות (ואולי בגלל) השבריריות שלה.
האלמנט של הציורים מוסיף רובד מיוחד – לא רק מספרים לך את הסיפור, אלא ממש נותנים לך לראות אותו, וזה הופך את הקריאה לחוויה הרבה יותר עוצמתית ומצמררת.
זה לא רק ספר מתח — זה ספר שגם מתעסק בעבר, אשמה, ואיך דברים שלא פתורים ממשיכים לרדוף אותנו.
שורה תחתונה: מותחן חכם, אפל וממכר, עם קצב מצוין וסיום חזק.

אם אתם אוהבים ספרים שגורמים לכם “עוד פרק אחד… רק עוד אחד” עד 2 בלילה — זה בדיוק הספר בשבילכם.
יש ציורים שאי אפשר להתעלם מהם — ויש ספרים שלא נותנים לך לברוח מהם. ולראייה מעל 370 עמודים ביום אחד זה כבר אומר הכול!

קריאה נעימה ומהנה.

לי יניני

נדהמתי לקרוא בויקיפדיה שבתקופתו של סטלין והטיהורים שלו (בערך בשנים 1929-1953) היו בין 20 מליון ל-30 מליון איש (מתוך אוכלוסיה של כ-150 מליון איש) בגלות, במחנות ריכוז, במחנות עבודה ובקיצור בגולאגים. בנוסף מדברים על 1-2 מליון איש שנרצחו בתקופה הזו. זה נתונים פסיכים!!! אי אפשר לקלוט את המציאות הזו.
אמרה לי שכנה עולה מרוסיה שההורים שלה סיפרו שהיה מספיק שהיתה לך דירה יפה ומישהו חמד אותה לעצמו והוא היה מלשין עלייך משהו חסר כל ביסוס לשירות החשאי ואז בלי לשאול כלום היו באים ולוקחים אותך למאסר 20-30 שנה. אי אפשר לקלוט את זה... (בהמשך הספר נתקלתי באירוע דומה המופיע בספר, איך במחי הלשנה ללא ביסוס אדם נשלח למחנות עבודה למשך 10-25 שנה ללא כל אפשרות ערעור: " גם את תקופת העונש הראשונה קיבל מחוסר מזל. בתחילת המלחמה אסרו אותו בעוון תעמולה אנטי סוביאטית- על סמך הלשנת השכנים, שרצו לקבל את דירתו (וקיבלו אותה אחר כך). אמנם הוברר שתעמולה כזאת לא ניהל, אך עלול היה לנהל כי האזין לרדיו הגרמני. אמנם לרדיו הגרמני לא האזין, אך יכול היה להאזין, כי היה לו בבית מקלט רדיו שנאסר. אמנם מקלט כזה לא היה לו, אולם בהחלט יכול היה לבנות, כי במקצועו היה מהנדס רדיו").
הספר הזה חשוב מאד כדי להבין את האוירה הזו, להבין את החיים בתקופה הזו.
הרבה כתבו שזה ספר מדכא, נושאים קשים ועוד, ובאמת נכנסתי בחשש לספר אבל גיליתי אוירה נוספת חוץ מאשר דכדוך...
[כמובן חוץ מהכתיבה המופלאה של סולז'ניצין שקשה למצוא כמוה- לא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות]
כלומר הדכדוך והייאוש נוכחים מאד בכל שעל ושעל בספר אבל עדיין יש משהו נוסף, איזה חוט דק עוקצני שמרחף על פני הספר, חוט של תקוה, נצחון הרוח וידידות גדולה מהכל.
הספר מתאר 3 ימים בגולאג הספציפי הזה- כלא מאוורינו ("השאראשקה")- שהוא כלא נח, גולאג למשכילים- כל האסירים כבר עברו 7 מדורי גיהנום במלחמה הגדולה (מלחמת העולם השניה, בשבי הגרמני, ובמחנות העבודה והריכוז הרוסיים שאחריה) ועכשיו הגיעו למקום נח יחסית להעביר בו את הזמן הנותר בתקופת המאסר (שאף פעם אי אפשר לדעת באמת מתי סופו).
התיאורים הם צינים, הומור שחור, עקיצות על הבירוקרטיה ללא סוף, עקיצות על המערכת המסואבת שבה הטיפשים שולטים והחכמים עובדים קשה, עקיצות על חוסר ההגיון בסוציאליזם, יש בספר את התובנות העמוקות שיש רק בחברה שנמצאת על הקצה, את הדו פרצופיות של המציאות, את העינוי של משפחות האסירים, את העינוי והסדיסטיות הנפשית שמעבירים את האסירים, ומעל לכל חברות שנבנית בתוך הכאוס ומתוכו.
הספר הזכיר לי גם במידה רבה (בהבזקים של סיטואציות) את מילכוד 22- אמנם פה זה סיטואציה של מחנה צבאי וכאוס מלחמתי ופה זה גולאג וכאוס פוליטי אבל האוירה היא אותה אוירה, אותו חוסר צדק וחוסר הגיון שמרחף מעל הכל ומצד שני אותה ידידות בין חברים שהיא הרבה יותר גבוהה מעל כל העוולות של היום יום. וכסיכומם של האסירים עצמם: "רק ביום השחור ניכרים הידידים האמיתיים".
ומעל הכל מרחפת מעל הספר חירות הרוח, רוח האדם, שמתגלה דווקא במקומות כאלו.
הספר מסתיים בשילוחה של הדמות המרכזית מהכלא הנח בחזרה אל הגולאגים הרחוקים- מחנות העבודה בסיביר:
"כן. ציפו להם הטונדרה והטאיגה, אוי-מיאקוי שבארץ הקוטב ומכרות הנחושת של ג'אזקאזגן. ציפו להם מקוש, מריצה, מנת רעב של לחם לח, בית חולים, מוות. ציפה להם רק רע.
אך בנפשם היתה שלוה.
השתלט עליהם האומץ של אנשים שאיבדו הכל, עד הסוף- אומץ שאפשר להשיג רק בקושי, אבל לאחר שהושג הוא איתן."

ספרון קטן ונחמד שכמה פעמים חשבתי לנטוש אותו אבל משהו אחז בי ואני שמח שקראתי אותו עד הסוף.

זה לא ממש ספר עלילתי. זה ספר על חוויותיו, מחשבותיו והמידע שאסף סביב מותה והתאבדותה של אימו. זה מעניין גם למי שגדל כאן ומכיר את הדמויות במשפחה המיוחדת הזו, גם עקב ההסטוריה הלאומית שלנו שנשזרת כאן. לעיתים הכתיבה יפה ויש קטעים שארצה לשמור אך לעיתים היא בוטה או פוליטית ולי זה פחות נעים. עוד נושא חשוב ומעניין הוא תחום בריאות הנפש והבעיות הנפשיות שעולה כאן. בכל אופן, זה לא הספר הכי מרתק שקראתי אך עדיין, שמחה שקוראת .

ספר מרגש מאוד כתוב בצורה מיוחדת עבר והווה לסרוגין - ההווה -מתאר את ההוואי בישראל הצעירה אחרי קום המדינה העבר מתקופת מלחמת העולם השנייה שזור בצורה מיוחדת.
מומלץ מאוד

הספר מתאר בעיקר את משפטו החוזר של רומן זדורוב לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי ובערעור בעליון וכמובן את זיכויו. זאת לא ספרות גדולה, אלא תיאור של מאבק משפטי לשחרורו של אדם חף מפשע, מי שמתעניין בהרשעת חפים מפשע בישראל, כמוני, ימצא את הספר מעניין ויורד לפרטים הקטנים ביותר, לעיתים בצורה לא פרופורורציונאלית, זה לא ספר מתח שהרי הסוף ידוע מראש, זה בוודאי לא תיאור אוביקטיבי של הפרשה אלא תיאור שלה מנקודת מבט יחידה של אדם שהשקיע ימים כלילות בייצוג של אדם שלא הכיר ללא תמורה כספית, אני משער ששילמו לו בתביעה האזרחית שזדורוב תבע את המדינה אבל באמת איני יודע. בקיצור ספר מעניין למתעניינים בעולם המשפט האמיתי, בחקירות משטרה ופרקליטות. אם אינני טועה נכתבו עוד כמה ספרים על פרשה זו, אבל לא קראתי אותם, זה בהחלט מומלץ.

וואו
הספר גרם לי להרגיש משהו שלא הרגשתי
בתור אחד שלא חווה שירות קרבי, ובטח שלא בתוך מלחמה - קשה להבין מה עובר על האנשים בחזית, ועל הסובבים אותם לא פחות. הספר גורם לך פתאום להבין. הוא לקח אותי למסע קצר שבו הסתכלתי מעיניים של נערה לוחמת על המציאות של השנים האחרונות, והמילים שהיא כתבה הצליחו להדהד בתוכי, דבר שלא חשבתי שיקרה לי.
ניכר מאוד שמעבר לתמה המרכזי שהוא כמובן המציאות האבסורדית של המלחמה בישראל, מעבר לתהיות ולתיאורים הכואבים על אנשים שהלכו ולא יחזרו, מעבר לזכרונות השירות - אתה מבין שהשירים הם של נערה, שעוברת מסע התבגרות אל החיים של הגדולים, דבר שכל אחד יכול למצוא את עצמו בו, בשלב כזה או אחר של החיים. מי מאיתנו לא זוכר את השאלות והתהיות שכולנו שאלנו בתקופת ההתבגרות לפני שנים רבות, בצל המציאות הישראלית אבל גם בכלל כבני אדם שסה"כ מנסים להבין מה עושים על כדור הארץ. השאלות האלו, עם הזמן נשחקות ונקברות תחת עור מחוספס ואדיש שאנחנו קוראים לו "בגרות". הכותבת מעזה לשאול מחדש את השאלות האלו, שהן הבסיס המחשבתי הכי חשוב של חיינו, והיא תעורר אותן בלב שלכם גם מחדש. מה אנחנו עושים פה? מה חשוב בחיים? למה? האם המציאות היא גזירת גורל או שאפשר לשנות אותה? האם יש תקווה?
ומסביב לכל זה, עוטפים את השורות גם נושאים כמו אהבה, אמונה, עצמאות, חברה ומגדר. הכל כתוב איכשהו בריאליסטיות ובתמימות בו זמנית.
מקווה שהספר יעורר בכם מה שהוא עורר גם בי, מומלץ בחום לכולם

ספר נהדר שיש בו הכל. כתיבה משובחת, תרגום מעולה, סיפור מצויין ואווירה מחשמלת.
צ'רלס ארובי כותב בגוף ראשון את סיפורו. צ'רלס הוא פנסיונר מתחום התיאטרון, אחרי חיים מלאים ופרסום רב כבמאי תיאטרון הוא מחליט שהוא רוצה לצאת לפנסיה במקום מבודד ורחוק מלונדון. הוא קונה בית באיזור נידח ממש על מצוק הנמצא על חוף הים ושם הוא רוצה להעביר את שארית חייו.
הספר נפתח בכ-30ע"מ נפלאים של תיאורי נוף ומזג האוויר של האזור ליד ביתו יחד עם תיאור הבית עצמו והכפר המבודד הקרוב לביתו.

מה לעשות שלעיתים קרובות החיים יותר חזקים מהרצונות שלנו ואט אט מתחיל עברו של צ'רלס להגיע אליו לביתו המבודד. חברים מעברו מגיעים ומתנחלים אצלו לאירוח ושלוותו מופרת ללא הרף. נוסף לכך אופיו השתלטן והקנאי שמביא אותו להתמודד מחדש עם אהבות נשכחות.

צ'רלס הוא רווק מושבע, היו לו נשים רבות בעברו, אך להתחייב לאחת מהן לא היה מוכן. מצד שני הוא לא בוחל לקיים יחסים עם נשים נשואות, לשדוד אותן מבני זוגן ולאחר שהאתגר עלה בידו הוא נוטש אותם.

צ'רלס מוצא כי אהבת ילדותו והאישה היחידה שהיה מוכן להינשא לה גרה בבית מבודד ליד הכפר השכן יחד עם בעלה. הוא נכנס לאובססיה לכבוש אותה ולקחת אותה מבעלה . כיצד תגמר אפיזודה זו תצטרכו לקרוא.

איריס מרדוק כותבת היטב, הדמויות בנויות לעומק ומורכבות והיחסים בין צ'רלס לכל אחד ממכריו כתובים בצורה מרתקת.
שאפו גדול לתרגום מעולה של חיים גליקשטיין, בלי תרגום טוב גם ספר מעולה לא יהיה קריא ומהנה.

המחברת זכתה ב-1978 בפרס מאן בוקר על ספרה הזה וממש בצדק.

קראתי לראשונה בגיל 16.5 אם אני לא טועה. מתוך יוזמה לעשות שינוי בחיים שלי ולהפוך מסתם נער סורר לסורר אבל עם משהו בראש.
לא יודע אם זו העטיפה הישנה האלגנטית שצבעה לי את כל תיאורי הספר והפרוזה בצבעי כחול וירוק עדינים, המשרים אווירה ואטמוספירה (לשם ההזיה) של טבע מכפכך ושילוב/יצור כלאיים בין זן יפני לחיים המובטלים והמרוחקים של הגיבור.
בסגנונו הקלאסי של מורקמי (מה שאפשר להגדיר ממנו כסגנון מוכר וקבוע אצלו…) הוא משלב בין תקליטי התקופה(שנות ה-60) לזרם התודעה והזכרונות הרטרוספקטיביים והרטובים של הגיבור, הסטודנט היפני.

ממליץ לקריאה, בכל שלב ובכל רמה. ממכר וכתיבה קולחת שמכניסה אותך לעולם של הספר, כמו בועה שלוכדת אותך.
בין אם כספר התבגרות בגיל של נוער מבוגר, איש/ה בשנות ה-20 לחייהם, או כל אדם, אין סיבה לא להתחבר לספר הזה.

בשבילי הוא תמיד יהיה מחובר עם Blonde של פראנק אושן, אלבום מופת רטרוספקטיבי ובניחוח יפני-ביטלסי בדומה לספר. טוב אולי זה רק אני, כי שניהם ביגרו אותי ופשוט חרשתי עליהם באותה תקופה בתיכון, או כי הם באמת נועדו זה לזו בזמן רחוק בתקופה אחרת בקוסמוס אחר. מוגשים במעורבב כחלק מקוקטייל עשיר שמומלץ לקחת בבר מוקף אורות ניאון בשעת סגירה בשביל להרהר על היסטוריה אישית ולהעיק על הברמן, שרק מחפש לסגור, לקפל, וללכת הביתה כבר.

אמ;לק - ספר התבגרות לכל שלב בחיים, 10/10 בכל היבט לפחות לטעמי.

הפתיחה, הבוטה למדי ועל גבול הפרובוקציה המינית, רמזה על הבאות, אם כי ההמשך מתפתח בצורה שלעיתים סוחפת ולעיתים מייגעת.

נועה, רווקה בת 36 וקולנוענית בפוטנציה, נדלקת על טדי – מנכ"ל חברה בן 55, גרוש+2.
לימים (קצרים ביותר) היא הופכת לעובדת מן המניין בחברה שלו, והוא הופך לבוס שלה. רומן במסגרת יחסי עובד-מעביד - לא משהו שימנע מנועה לחזר אחריו במרץ.
היא – עלמה מלאת תשוקה חובבת אלכוהול וחומרים משני תודעה; הוא – שמן, "דובון (לא) אכפת לי", שתלטן וכריזמטי. היא – לא מוותרת; הוא – אדיש אך נהנה מתשומת הלב. בקיצור, גרסת הלייט ל"חיזור גורלי": כשרחם רוטט פוגש זין משוטט.

תנאי הקשר:
הוא - מבקש שלא תציק לו יותר מדי; היא - רוצה שייתן לה לאהוב אותו.
הוא - מתנה שלא תבקש ממנו לעשות איתה ילד; היא - דורשת סקס בתדירות גבוהה יותר.
הוא - מבקש שלא תזיק לעצמה; היא - מתעקשת שלא יתערב בחייה ללא שליטתה.
פרוטוקול של מערכת יחסים - יש חותמים או חותמות בקהל 😊?

הספר כתוב מנקודת מבטה של נועה ומספר בצורה אוורירית למדי על מערכות יחסים (משפחתיות, מקצועיות, אישיות), בדגש על קשרים מבוססי אינטרסים.
עושה רושם שלכל אחת מהדמויות יש תפקיד מוגדר בעולמה של נועה, וכל אחת מספקת צורך מסוים עבורה - בין אם זו מיטה חמה, "מנה חמה" או כרית חמה...

הכתיבה קולחת ואנרגטית, עם מידה של הומור וציניות; אם כי בשלב מסוים דינמיקת ה- "אוהב/ לא אוהב", המהולה ברחמים עצמיים, הופכת למתישה. מדמות של אישה סוררת ש"לא דופקת חשבון לאף אחד", נועה הופכת לדמות טרחנית שדורשת ניעור בסגנון "תמצאי לך כבר חיים".

יש בספר תיאורי סקס מפורשים, אולם הם אינם העיקר. הכתיבה ישירה ובוטה, אך נראה שאינה באה ממקום של מבוכה או בושה – דבר שאינו מובן מאליו. לכתוב על סקס זה קצת כמו לעשות סטנד-אפ – בשני המקרים המשימה מורכבת, ואי אפשר באמת להישאר פוליטיקלי קורקט. היכולת לתאר סקס בצורה מוצלחת ומעוררת דורשת מידה מסוימת של כישרון, וכשזה לעיתים מתפספס בכתיבה, התוצאה הופכת ממסעירה (או מצחיקה) למגושמת ומביכה.

הסיום הזכיר לי את הביטוי הדי שחוק של "לעשות מהלימון לימונדה", שהתמזג עם הסיפור לסגירת מעגל בין חייה של הגיבורה למימוש היצירה.

מאד אוהבת את דרור משעני, את הספרות הבלשית שלו בעיקר הספר הזה פחות עשה לי את זה לא יודעת למה. הוא היה כתוב טוב אבל היה בו משהו שגרם לי להשאר מנוכרת גם לתוכן וגם לעלילה. המדד שלי לספר טוב - אם שבוע לאחר שקראתי אני מסתכלת על הכריכה וזוכרת את הסיפור. במקרה הזה נאלצתי לחזור ולפתוח את הספר לפני שנזכרתי. אז כן.

כבר מילדותה המוקדמת ידעה כרמן איך להיות משענת לאנשים הזקוקים לכך. בימים הרחוקים ההם בברודצקי 7, שם החלה ההתחככות שלה עם המוות, כשביקרה כל יום אחרי הלימודים את השכן הערירי שלה, ורשה, אשר חי בבדידות שקטה עם החתול שלו ביאליסטוק, שקיבל את שמו מהסיבה הפשוטה ביותר: שלעולם לא ישכח את שם העיר בה נולד, ושם גם נגמרו חייו כחלק מתא משפחתי. ורשה, שהתגורר בקומת הקרקע של הבניין, תמיד היה יושב ליד החלון כשמבטו משקיף לאי - שם, כמו מי שמחכה לחזרתם של האנשים אשר מעולם לא שבו.

במסגרת עבודה שקיבלה בבית הספר בנושא השואה, הציעה אמה שתיגש לשכן ורשה, הוא - שהגיע מ"שם", יוכל לספר לה על הנושא ולעזור לה עם העבודה.

וככה זה התחיל.

היום כרמן היא אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, והיא אחות פליאטיבית אשר תומכת ומלווה חולים סופניים.

היכולת של כרמן להקשיב לסיפורים נשארה בה מאז ילדותה, ובתפקידה היום היא לא רק מלווה אנשים בדרכם האחרונה, תומכת בהם במעבר מהעולם הזה לעולם הבא, היא גם עוזרת לנשמות התועות שרגע לפני שעוזבות את העולם, הן פורקות מטענים רגשיים, ברובם כאלו שסחבו הרבה שנים, וזה הרגע בו מבליחה ההבנה שדברים צריך לדעת לפתור ולסגור, אין לאן לקחת אותם, וקצוות רופפים - מוטב לקשור ולהדק אותם. כי אין דרך חזרה מהאפילוג, זה של החיים.
וגם היום היא יושבת ושומעת סיפורים. סיפורי חיים, סיפורים משפחתיים, בקעים משפחתיים, ועוד.

וכמו שהיטיבה לתאר לבן זוגה לשעבר את אופי העיסוק שלה:
"אמרתי לו שאהיה דיילת שבכל פעם טסה ליעד סופי אחר." (עמ' 11)

אבל הסיפור ההוא של השכן ורשה לא מרפה ממנה. כל השנים הוא נשאר בה, לא נותן לה מנוח, כמו גֶּלֶד התלוי מעל פצע המשמש לה תזכורת מוחשית ויומיומית.
כרמן מהלכת בין העולמות במיומנות של לוליין. עולם החיים, עולם המתים, והעולם ההוא של פעם, בו שמעה סיפור חיים של קשיש ערירי, ובחושים הרגישים של הילדה שהיתה אז, היא הבינה שיש לה חלק בסיפור הזה, ואולי היא תוכל לשנות אותו.

אבל לפעמים לסיפורים יש חיים משלהם, והמסלול שהם עושים - לא תמיד תואם את המסלול שאנחנו חשבנו עליו.

כאחות פליאטיבית המלווה אנשים אל סיום חייהם, עושה כרמן בעצמה מסע של פיוס, השלמה, וסגירת מעגל עם עברה שסירב לשקוע והמשיך להיות נוכח בחייה.
צ'פלין היא לא רק סופרת משובחת, היא גם מספרת סיפורים מיומנת, המעבירה את היכולת הזו בנדיבות אל גיבורת ספרה, והספר הזה הוא סיפור מכל צדדיו. סיפור בתוך סיפור, וכל אחד בתורו מכווץ עוד קצת את הלב ומשרה בקורא תחושת מלאות של סיפור טוב וממלא.

The Woodlanders, 1887

מספר את סיפורם של גרייס מלברי, אדרד פִיצפִּירס, מרת שרמונד, לאומת מארטי סאות' , ג'יילס ווינטרבון, וגרייס עצמה, בשתי משולשי אוהבים. גרייס מלברי, ביתו של החקלאי מר מלברי בליטל הינטוק, עיירה קטנה ומבודדת בלב היערות של וסקס של הארדי, שם כול האדמות שייכות למרת דזמונד העשירה. היא איבדה את בעלה ומנהלת רומן עם אדרד פיצפירס- רופא העיירה הצעיר והנחשק, בעודו מחזר ונשוי לגרייס מלברי. גיילס ווינטרבון , חבר ילדותה של גרייס מלברי משלם את המחיר על שתי משולשי האוהבים ויהיה הקדוש המעונה של העלילה.
הספר נפתח שבאה איזה ברנש בה ממראטי סאות', שעסוקה בבניית עמודות עץ סביב השעון ומתבקשת למכור את שערה לטובת דזמונד העשירה (לשתיהן אותו צבע אדום כובש), תחילה היא מסרבת , אבל העובדה שאביה גר באדמותיה מפחידה את מארטי והיא גוזרת את כול השיער – בחרדה ששרמונד תפנה אותה ואת אביה אם לא תסכים .
הספר בנוי מפרקים קצרים וקצביים והארדי החשיב אותו לטוב שבספריו.

גרייס מלברי הייתה בפנימייה לבנות שעלתה הרבה כסף למר מלברי, הוא רוצה שתיהיה גבירה. תחילה היא יוצאת עם ג'יילס ווינטרבון. היא שומעת מפי יודעי דבר על פיצפירס הרופא המדופלם, אבל פוחדת בשל פער המעמדות לפגוש אותו.
גרייס פוגשת לראשונה את מרת שרמונד באחוזתה, והיא אומרת לה שהיא מואסת בעירה ליטל הוק ורוצה לצאת לאירופה, להיות במרכז העיניינים. שם לראשונה רואה אותה פיציפירס הרופא המדופלם.

"זו הייתה היא- מרת שרמונד! מי היה מעלה על דעתו? לכול הרוחות, לצורך מה צריכה אישה שלא עושה כלום, לתחוב את אפה כאן בשעה זט של היום? , אה היא נוסעת לאיטליה
.. היא לא סובלת את החורף כאן.
ווינטרבון היה מרוגז מהתקרית, ועוד יותר מכיוון שהכיר את מר מלברי, שבהערצתו לאחוזת הינטוק, יהיה הראשן להאשים אותו אם יוודעו הדברים"
(ע"מ 123).
דזמונד תעיף לעזאזל את ווינטבורן מביתו, לאחר שמשלוח של איזה חמש טון סחורה חקלאית, מעקב את מרכבתה.
בהמשך מרת גרמר, מאיין אישה זקנה מוכרת את הזכויות לגולגולת ראשה לפיצפירס. יש לה ראש גדול, והרופא רוצה לחקור במיקרוסקופ את ראשה הגדול מן הממוצע. ואז הפגישה הראשונה בין פיצפירד לגרייס מלברי. היא באה כדי להחזיר את הכסף ששילם למרת גרבר תמורת הראש שלה לאחר מותה יקבר בכבוד , ולא ישמש את הרופא המוזר לחקור את הגולגולת שלה. פיצפירד מפלרטת עם גרייס מלברי היפה וחושק בה.
אביה אף מנסה לשכנע אותה לבתר על אהוב ילדותה העלוב ווינטבורן לטובת המשפחה המיוחסת של פיצפירס (שהייתה בעברה עשירה מאוד בהינטקוק, ולא נותר זכר להון המשפחתי, מלבד תפערת העבר).
לבסוף פיצפירס וגרייס מתחתנים, והם עוברים לגור בבית מלברי בצד מבודד באחוזתו. השמחה נקטעת כאשר פיציפירס חוזר בשעות הקטנות של הלילה לגרייס, לבסוך לא חוזר בכלל.

"בבקשה ף אל תייסרי את עצמך, אמרה בלעג מעודן, "את יכולה לראות אותו כמה שרק תרצי- מבחינתי" ..אחיזתו של פיצפירס בליבה ברגע זה הייתה רפה (ע"מ 309).
פליס שרמונד בסוף שנות ה-20 שלה. היא בחורה יפה ונחשקת, שכבר ידעה בעל לפני שנייתה אלמנה. גרייס מגלה את הרומן והיא אומללה, מספרת לשרמונד שתסכים לחלוק אותו איתה.

"אלו היו המילים האחרונות שביטא ממקום שבתו לפני סוחר העצים. בחוסר יכולת לשלוט עוד על עצמו, משך מלברי בחטף את ידו הפנויה מן החזה של פיצפירס, ותפס אותו בצווארונו. "נבל חסר לב- אחרי כל מה שעשינו למענך!" צעק כששפתו רוטטת
"והכסף שלה שנתנו לך, והגג שסיפק לך מחסה! זה אני , ג'ורג' מלברי , שאתה מעז לדבר איתו אליו כך!"
הקריאה לוותה בטלטלה רבת כוח מן הכתף, שהעיפה את האיש הצעיר כשרואשו מטה אל הדרך" ( ע"מ 323).

מר מלברי לוקח את סוסתו פרשס ומרכיב עליו את פיצפירס , ושם , בעודם רוכבים מתאמת איתו על הרומן עם שרמונד בעודו נשוי לביתו היקרה גרייס. פיצפירס אומר שחובתו להישאר עם שניהן, האב מתעצבן ומעיף אותו מהסוסה ופיצפירס בסכנת חיים לאחר הנפילה.
פליס שרמונד משכנת אותו והוא מבריא. לאחר מיכן הם נוסעים לאירופה וכול ליטל הינטוק מתוודעה על הרומן. גרייס לא מצליחה להתגרש ומפתחת רומן בעצמה עם גבר אחר.

בחזרתו של פיצפירס לליטל הוק הוא מנסה לשכנע את גרייס מלבורן לשוב לזרועותיו, אך האם היא תסכים?

מה יעלה בגורל המאהבים השונים ברומן , במשולש בין שתי משולשי אוהבים?

בסוף הרומן הקלפים נטרפים, זוג אחד חוזר לאיתנו, וזוג אחר (שלא היה ידוע עד סוף הסיפור) נמקבל תפנית טראגית.

"כעת אתה שלי, אהוב שלי, לחשה, אתה שלי ורק שלי, כי היא שכחה אותך בסוף, למרות שלמענה נתתה את חייך! אך אני בכול פעם שהתעורר יחשוב עליך, ובכול פעם שהשכב לישון אחשוב עליך שוב. .. אם אי פעם אשכך את שמך , מוטב שאשכח את ביתי ואת השמיים! אבל לא, לא אהובי, איני יכולה לשכוח אותך לעולם, כי הייתה איש טוב, ועשית דברים טובים!"

"אנשי הארץ המיוערת" עוד עמד במדף שלי באנגלית, אבל לא קראתי. איך שיצאה תרגום לעברית יצאתי לקנות. רומן מלבב וטראגי בעת ובעונה אחת. מומלץ לחובבי אהבות ותקופות עברו .

ספר מלכולי שסיימתי את כמעט 500 עמודיו בפחות משבועיים, ונהנתי מכול רגע.

לאחרונה הייתה לי טלטלה משפחתית-בריאותית שניקזה ממני את כל האנרגיה לספר כבד או לקריאה בכלל. מצאתי את עצמי בוהה בדפים ללא תכלית, קוראת פעם אחר פעם את אותן השורות אך המחשבה נדדה הרחק.
השקט היה ממני והלאה. חרדה מאוד, מנסה ככל יכולתי לתפקד, אך רק הגוף תיפקד, אוטומטית, כאשר המוח היה במקום אחר לחלוטין, חוויה חוץ גופית שאיני ממליצה עליה כלל.

בשלב מסוים, העניינים מעט נרגעו ויכולתי לנשום לרווחה, סוג של, ועל כן, החלטתי לשוב לקרוא. הייתי חייבת לחלץ מעצמי את המחשבות הרעילות ולנסות לצלול לעולם ספרותי לא מוכר שירחיק אותי מהחששות שלי עצמי.
הבחירה בסופי הגדולה, ספר אשר קניתי לפני כשנה, היה הבחירה המושלמת. ספר קליל, קולח עם דמות גדולה מהחיים, תרתי משמע, גופנית ונפשית כאחד, שתעזור לי לצאת מן המרה השחורה בה אני נתונה.

המשימה לא הייתה קלה אך סופי צלחה אותה בחינניות כפי שעשתה בדיוק עם דודניה.היא הצליחה להשיב לי מעט מהחיות שחשתי שאיבדתי במשך שבועות ארוכים.
היא גרמה לי להכיר את עצמי שוב, וגרמה לחדוות החיים שגססה בי זמן רב לחזור.

סופי היא בתו של ג'נטלמן אנגלי חובב הרפתקאות ומסעות ועל כן הוא מתגורר בכל פרק זמן, לאור עסקיו, בארץ אחרת, ולוקח עמו את בתו. הפעם, במסעו לברזיל, מסיבה כלשהי, הוא מחליט לא לקחתה עמו ולכן מגייס את אחותו למשימה- לשמור על הבת היחידה, בבת עינו מאז שאישתו נעלמה מן העולם, ובה בעת הצורך בלמצוא לה חתן.
סופי, מצדה, במקום להתרכז בלעזור לעצמה, מחליטה לעזור לבני דודתה- סיסליה היפה שמאוהבת במשורר עני המרוכז בעצמו וביצירותיו הכושלות, אל מול המחזר הנלהב והמבטיח שלה שהיא כלל אינה רואה אותו בעין יפה כי הוא טרחן בעיניה וזקן ]למרות שהוא מבוגר ממנה רק ב-15 שנה] הוברט בן ה-20 שהוא מהמר כמו אביו וכתוצאה מכך נקלע לחובות, צ'ארלס המאורס לבחורה גאוותנית, קרירה ורכלנית, שהיא ההפך המור מסופי התוססת, הנוכחת והאדיבה.
ואפילו היא מצליחה לעזור לבת הקטנה ביותר בהמשך הסיפור כאשר זו חולה במחלה כמעט אנושה.

בתחילת הספר, לאחר הגעת האב אל בית אחותו ובקשת העזרה, האם ושאר בני משפחתה דנים בסופי, ימים ספורים לפני בואה, וזו מצטיירת בדמיונם כנערה דקה וקטנה, כיאה לכינוי שאביה מכנה אותה- סופי הקטנה. אך למעשה, סופי הקטנה, כך מתחוור להם כשהיא מגיעה, אינה קטנה, כנועה וכזאת שיש להוביל, אלא היא זו שמובילה אותם, בדרכים עקלקלות, באמצעות תחבולות, שבני המשפחה אינם יודעים להכיל. סופי היא בחורה אנרגטית, מלאה ושופעת לא רק בשר אלא גם מרץ, היא גבוהה ויודעת לנהוג על סוסים ולירות. דבר שהוא איננו נחלתן של הנשים בתחילת המאה התשע עשרה כלל וכלל.
בני המשפחה משתאים אל מולה ואינם יודעים כיצד לעכל את הבחורה הססגונית, כמעט מרי פופינסית שחדרה במפתיע אל חייהם כגשמי אביב רעננים.
אהבתי את האווירה. את העלילה, את הדמויות. הן לא היו דמויות עמוקות ,טרגיות והרות גורל כדמויותיו של צ'ארלס דיקנס אך במצב בו הייתי שרויה, זה היה הספר המושלם שהייתי זקוקה לו. הוא התאים לכף ידי ככפפה.

.אהבתי את הסרקיזם המובלט אך לא מובלט מדי מכיוון שההומור כאן הוא הומור חינני שמחלחל בין השורות. הומור אנגלי במיטבו שמלעיג דברים רבים במסורת האנגלית והספרותית בכלל. הדוגמא המובהקת ביותר היא דמותו של אוגוסטוס פינהופ, אהובה הראשון של סיסליה. ברור לכל שהוא פארודיה של המשורר הרומנטי נוסח גתה כמו למשל ורתר ואחרים, או פרודיה למשורר האנגלי מזרם הרומנטיקה הידוע לורד ביירון

בזכות הספר ביליתי כמה ימים נעימים עם סופי ומשפחתה, והגם שאולי הספר היה חסר דיוק פה ושם , מכיוון שדמות כדמותה של סופי אשר תתקיים בתקופה בה הספר מתרחש היא נדירה למדי, עדיין הוא הסב לי קורת רוח רבה כמים צוננים ביום קיץ שמשי ומהביל.

ספר מעניין שכתוב טוב, קריא, שמאוד נהנתי לקרוא וגרם לי להרבה מחשבה.

ארבעה אנשים, כל אחד עם סיפורו שלו אך לכולם חיבור עמוק אל עולם המוזיקה וכך גם זה אל זו. הם מקימים קבוצה חובבנית של רביעיית מיתרים בה הם מצליחים לרגע לשכוח מטרדות היום והחיים ולהתמסר לצלילים.

לכל דמות יש סיפור עמוק ומורכב והסופרת מצליחה להעביר עולם שלם אצל כל אחד מחברי הקבוצה. אהבתי גם מאוד את היכולת לכתוב על המוזיקה בכזו תשוקה ובכך להעביר את הקוראים קשת של רגשות בכל הנוגע לסוג זה של אמנות.

הספר מתורגם מהולנדית ויש בו ביקורת נוקבת וחריפה על המשטר ועל תמורות שהשלטון מחולל בעיר ובמדינה. מסוג הספרים שהקורא יכול לקרוא בכל מדינה ולהגיד "זה כל כך רלוונטי גם לכאן". שלטון מושחת, דחיקת התרבות לפינה, מערכת בריאות מעורערת ותקשורת שמסלפת את המציאות.

לעתים הספר מצליח לגעת בנקודות עדינות ורגישות בנפשו של האדם ובעיקר בנפשם של אוהבי האמנות אשר חיים למענה. אך לעיתים, הספר סוטה קצת למחוזות שבעיני היו פחות רלוונטיים ויצרו ניתוק מהתחושה הרגשית. פחות התחברתי לסוף, הרגיש שהוא לא התכתב באותה השפה עם שאר הסיפור וחשתי שאמירתה האחרונה של הסופרת התפספסה לי. ובמחשבה שניה, אולי דווקא משום שהייתה בסופו של הסיפור חריגה מוזרה מהעלילה מצאתי את עצמי חושבת עליו הרבה לאחר הקריאה.

בסופו של דבר, ספר טוב שנקרא במהירות ובעניין. יוצר אצל הקורא הזדהות עם רוב הדמויות ונותן במה לנושא חשוב ולסיפור שראוי שיסופר.

סיפורו יוצא הדופן של הילד המחונן שלמה ברזיץ שהפך לפסיכולוג שעיקר עיסוקו הוא נושא הזיכרון. אל הפסיכולוג ברזיץ נחשפתי כשראיתי ראיון איתו והוקסמתי הן מסיפורו והן מאישיותו הכריזמטית.

בספרו הקצר יוצא שלמה ברזיץ לעברו כילד צעיר שהוכנס על ידי הוריו למנזר על מנת להצילו מציפוני הנאצים האכזרים.
הספרון מתאר באופן מרתק ומרגש את יסורי הגעגוע להוריו וההסתרה של עצם היותו יהודי בין ילדים "גויים". וכל זאת הוא מספר ככתב עדות של ילד קטן בעל יכולת זיכרון יוצאת דופן דבר שעזר לו לשנן ולזכור את המיסות הנוצריות אף יותר מן הנוצרים בעצמם. כשרונו המיוחד והאמונה בקרב הכמורה כי האפיפיור יגיע בדמות ילד יהודי יתום סייעו להשרדותו וכנראה גם להשרדות אחותו יהודית שגם היא הוסתרה על ידי הנזירות.
הניסיון לשמור את זיכרון דמותם של ההורים מלווה את כל תקופת שהותו בקרב הנזירות. בולטת דמותה של אם המנזר ודומיה שחרפו את נפשם תוך סיכון להציל ילדים יהודים. גם את האנשים הנפלאים האלה רוצה ברזיץ שיחדרו לזיכרון הקולקטיבי לצד הרוע והזוועה שמסביב.

זהו ספר מקסים על קורות ילד יהודי קטן בזמן השואה הנוראה. ואני ממליצה עליו בחום.

עמרי ניצן היה במאי מפורסם! שביים מגיל צעיר מאוד, הצגות והפקות אופראיות בישראל ובאירופה
הרגשתי קירבה מסוימת אליו מאחר שלמד באותו בית ספר יסודי בצפון הישן בתל אביב שלמדתי בו גם אני...
(מעולם לא דיברתי איתו אבל אני בהחלט זוכר אותו ואחרים מכיתתו בבית הספר)
כך שדי עניין אותי לקרוא את סיפרו זה, שיצא בצירוף מקרים מקפיא דם! בדיוק בשנה שבה הלך לעולמו האיש הכשרוני הזה...
ניצן היה כישרון גדול כבמאי אלא שמן הסתם רק כבמאי אבל ממש לא כסופר!
כי הספר הביוגרפי הנ"ל מכיל אומנם אפיזודות וסיפורונים מעניינים שקרו לו מתחום עבודתו המקצועי
אבל לצערי לא הרבה יותר מזה! כי הספר כתוב בצורה "יבשה" גם כשהוא מספר סיפור מעניין הוא איננו יודע כיצד לרתק את הקורא
ולהכניס יותר עסיסיות בסיפור. טכנית בנוי הספר כסיפורונים ללא קו זמן ליניארי; כלומר הסיפורון יכול להיות מלפני חמש שנים והבא אחריו
לפני כעשרים שנה... ולא רק זה, מצוינים פה כל ההישגים המקצועיים (והם אכן ראויים לציון) אבל הכל נקרא פה כאילו מין
"קורות חיים" מקצועיות שמגיש מישהו כשהוא רוצה לקבל ג'וב חדש... הוא מצרף כל מיני ביקורות משבחות להצגותיו שלומר את האמת
לא ממש מעניינות אותי כקורא, אבל הכל נועד פה להאדיר עוד יותר את שמו כאילו שיש בכך צורך...
ועוד דבר נעדר מהספר הזה: כמעט שאין פה התייחסות לחייו הפרטיים האישיים, לאישתו ולמשפחתו. הכל מוזכר פה במינימום שבמינימום
ודווקא הפרטים הללו היו יכולים להכניס הרבה יותר עומק ועניין למסופר פה.
ועם כל זאת אני בכל זאת אוהב ביוגרפיות
ואפשר בהחלט לקרוא את הספר הנ"ל למרות ההסתיגויות שהבאתי לכאן...

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

רוסו היה גאון מחשבתי וכסיל חברתי.

מי שלא מכיר את הפילוסוף רוסו או לפחות את חלקו ברוח, מדעי החברה, מוסיקה, מדע כנראה ימצא בוידויים אופרת סבון מתקופת הנאורות שבה משובצים רוזנים, תככים ואגו נפוח מחשיבות עצמית. לא רק את רוסו חשוב להבין על מנת להפיק מהספר את המיטב בעיני אלא את דני דידרו, את וולטר אויבו המושבע של רוסו, את רוח התקופה הן ההיסטורית-פוליטית והן החברתית והספר בהוצאה הזו מספק את כל אלו בכרך אחד.

טוב, לגבי הספר: רוסו, האדם המודרניסט הראשון מהבחינה הזו שהוא הפך את חייו לעלילה ואף טען כי לא ניסה לייפות את האמת. טוב, לדידו של ניטשה אין זה אפשרי לכתוב באופן לא סובייקטיבי ולכן כל נסיון אוטוביוגראפי יכשל.
לקרוא את הייסורים שעבר רוסו ולא להאמין שאדם עבר את כל התלאות הללו במהלך חיים בודד. האדם הסתכסך עם יותר אנשים מאשר הכיר, הוא נפגע הרבה יותר פעמים ממה שהיה צריך משום שהיה אדם רגיש במיוחד כנראה, אדם בעל סתירות פנימיות מסובכות מאוד שיש כאלו המייחסים את הספר למצפונו הדואב על ארבעת ילדיו שמסר לאימוץ ביום לידתם ולא נודע לא דבר לגביהם בהמשך. אני לא חושב כך, אני חושב שלרוסו היה מה לומר, חשבונות לסגור ומשום מה, למרות בחירתו בבדידות תמיד היה לו חשוב מה יאמרו עליו.
בספר הוא מרהיב בהסבריו איך הוא תופס את חייו והוא אותנטי באופן מדהים. אני התחברתי לכל כך הרבה ציטוטים שלו לגבי תפיסת חייו שלא מעט חשתי כאילו מדובר בי אבל מהר מאוד נפרדו דרכנו בעמוד הבא ולפעמים בפסקה הבאה. למרות זאת, אני מאוד הזדהיתי עם דמותו והבנתי אותו רוב הזמן ולכן בעיני מדובר בספר מופתי. אני כבר לא מדבר על החדשנות של ספר כזה והבשורה של האקזיסטנציאליזם, המימוש העצמי וכולי... בספר יש רק תודעה אחת המבקשת להעמיד את עצמה למשפט בפני העולם בו הקורא הוא המושבעים אך לא השופטים, ובו בזמן הוא מסנגר על עצמו ומנסה לזכות את עצמו. בספר, רוסו מכריז על כנות מוחלטת, אך ככל שמעמיקים בו מתברר שהכנות עצמה היא אחת המסכות המתוחכמות ביותר שנכתבו בספרות.

רוסו פותח את הספר בהבטחה יהירה: הוא טוען כי הוא יציג אדם כפי שלא הוצג מעולם. ואכן, יאמר לזכותו שעד היום לא קראתי חשיפה כזו של מבוכות, חולשות, תשוקות, שקרים ומעשים שאחרים היו ועדיין מסתירים. במובן זה הספר הוא אחד המקורות החשובים ביותר של האוטוביוגרפיה המודרנית. לפניו נהגו אנשים לכתוב על מעשיהם או על אמונתם ורוסו כותב על עצמו כעל עולם פנימי. הוא מספר גם על קורותיו אך יותר מרתק הוא מספר על הרגשותיו בזמן קורותיו.

גדולתו של הספר בעיני היא חוסר ההצדקה העצמית. בכל עמוד כמעט נדמה שרוסו מודה באשמה, אך ברגע הבא הוא מסביר מדוע לא היה יכול לנהוג אחרת. או כמו שהוא כתב יפה: אם טעיתי במקרה הזה, אל לכם להאשים אותי, הטבע הוא שיצרני כך.
רוסו חושף את פצעיו ובו בזמן הופך אותם לכתב הגנה עבור אלו ששמעו את הצד שנשמע בשעה שרוסו הוחרם ולא יכול היה תמיד לומר את הצד שלו. הספר כולו נע בין וידוי לבין סנגוריה אפילו כאשר רוסו מציג את עצמו באור מגוחך או מביך. נדמה היה לי לפרקים שרוסו ניסה לומר לי: תראה כמה אני פגום, ולכן הבן כמה אני אנושי וכך כתב: ״רוצה אני להראות לאחי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו. ואדם זה הוא אני.... מעז אני להאמין שאינני דומה לשום ברייה על אדמות, אני שונה מאחרים. אם טוב עשה הטבע כשניפץ את התבנית שעוצבתי בה - את זאת יהיה אפשר לשפוט רק אחרי קריאת הדברים האלה״.

במקרה אחר כתב: ״‏דמיוני האכזר שמתייסר בלי הרף וצופה רעות שעדיין לא התרחשו, מסיח את דעתי, מרעות שאינן עוד ומונע ממני מלהיזכר בהם. אין כל אפשרות לנקוט נגד אמצעי זהירות כנגד מה שכבר קרה, ואין עוד כל טעם להתעסק בזה. במובן מסוים אני ממצא את אסוני מראש. ככל שסבלתי יותר בציפייה לו ככה קל לי יותר לשוכחו. ואולם באשר שחלף אני מתעסק בלי הרף. אני מעלה אותו בזכרוני, שב ולועס אותו כביכול, וכך יכול אני להתענג עליו מחדש בכל עת שאחפוץ. בזכות התכונה המוצלחת הזו כמדומני, לא שלט בי מעולם אותו מזג נוטר טינה האופייני לאנשים נקמניים, שתוסס ומתלבה בקרבם בשל הזיכרונות הלא פוסקים של עלבונות שהוטחו בהם, ומסב להם כל אותו סבל שהיו רוצים לגרום לאויביהם. הואיל ורגזן אני מטבעי, הרגשתי פעמים רבות כעס, ואפילו חמת זעם חולפת, אך שום תשוקת נקם לא הכתה שורש בליבי מעולם. העלבון אינו הרבה להעסיקני ולכן איני מרבה לעסוק בעולב. איני מהרהר ברעה שגרם לי אדם אלא בשל הרעות שהוא עלול עוד להסב לי.״

חשבונות דם היו בין רוסו ובני זמנו: אם זה על בסיס קנאה או על בסיס כבוד ואגו ועל כך כתב: ״איני יודע להאבק אלא מתוך כבוד, וכדי שאקום ואגן על עצמי עלי להרגיש כי האדם שאני מתקיף ראוי להתקפותיי״.

לסיכומו של עניין הוא מסביר מי הוא, בפני עצמו כמובן כך: ״אילו הנחתי להם לפשפש בחיי מקצה עד קצה בוודאי היו מוצאים כמה טעויות וחולשות, אך מלבד אלה ומלבד אי יכולתי לשאת כל שיעבוד היו רואים לפניהם אדם ישר, טוב, נטול מרירות, נטול שנאה, נטול קנאה, אדם שממהר להכיר בשגיאותיו שלו וממהר עוד יותר לשכוח את שגיאות זולתו. אדם שאינו מבקש את אושרו אלא ברגשות של אהבה וחיבה, וכנותו מופלגת עד כדי אי זהירות, עד כדי התעלמות שלא תיאמן ממש מטובת עצמי.״

רוסו לא היה אדם חברתי וחברותי ולמרות זאת ניסה בלי סוף להשתלב בבני אדם שחשב אותם לראויים או לכאלו שיוכלו לממן את גאוניותו וכך אמר: ״כשרוני שלי היה לומר לבני האדם אמיתית מועילות וקשות, ולומר אותן במידה של תוקף ואומץ לב. היה עלי להסתפק בכשרון הזה, שכן, חנופה בוודאי לא הייתה ממעלותיי וגם לא וגם לא באמירת שבחים. כשביקשתי לחלוק שבחים למישהו, הזיקה לי גולמנותם של שבחיי יותר מעקצנותה של ביקורתי״.

אני התאהבתי ברוסו האדם למרות וכנראה בגלל חסרונותיו אבל בהחלט בשל כשרונו על הנייר. בעקבות הספר חזרתי לחברו דני דידרו ואף ברצוני לחזור אל מונטסקייה אבל צד שפחות הכרתי ברוסו הוא - המלחין. הוא היה מלחין טוב ולא יותר אך חשב לפרקים שהוא נזר הבריאה במוסיקה ואף ניסה להמציא שיטת תיווי חדשה. רוסו כתב: ״מעולם לא ידעתי לשמור על שביל הביניים בקשרי הידידות שלי, ולמלא בפשטות את חובותיי החברתיים. תמיד הייתי לאחרים: הכל או כלום״ וזה לב הספר: האיש במאבק מתמיד אבל כשאהב, זה היה עוד סוף ימיו או עד לתרמית הראשונה שחשב שעשו מולו.

יש אין ספור ציטוטים מרהיבים שאוכל להביא כאן אך זה מיותר, מי שהדברים דיברו אליו עד כה, יפנה את זמנו לקריאת הספר המדהים הזה.

מבחינה פילוסופית, וידויים הוא אולי הספר הראשון שמעמיד את ה"אני" במרכז היקום הספרותי וכנראה לא מעט סופרים גדולים קראו את הוידויים והושפעו מרוסו ועל כך תודתנו צריכה להיות עמוקה לרוסו. אצל רוסו האדם ניצב מול עצמו וזהו מפגש לא קל בחייו ובחיינו. מדובר בספרות של התבוננות פנימית כמעט אובססיבית. במובן מסוים אפשר לראות כאן את ראשיתו של קו מחשבה שיוביל מאוחר יותר לפסיכואנליזה, לרומנטיקה ואף לספרות המודרניסטית. רוסו מבין שהילדות אינה פרולוג אלא גורל, ושאירועים מוקדמים ממשיכים לחיות בנפש גם עשרות שנים לאחר שהתרחשו.
כקורא בן זמננו קשה לעיתים שלא לחוש אי־נוחות שכן רוסו עשוי להיות מרוכז בעצמו עד כדי נרקיסיזם. לעיתים נדמה שהעולם כולו קיים רק כדי לשקף את כאביו ואת עלבונותיו. ככל שהספר מתקדם מתגברת גם תחושת הרדיפה שלו, והקורא נאלץ לשאול האם הוא עד לאמת או לאדם הבונה לעצמו מיתולוגיה פרטית. פתאום נדמה שהאודיסאה היא סיפור לפני שינה לעומת חייו של רוסו. דווקא הנקודה הזו מעניקה בעיני ליצירה את עוצמתה. היא הופכת את וידויים לפחות מסמך היסטורי ויותר חקירה של טבע הזיכרון. האם אדם מסוגל באמת לספר את חייו? או שכל אוטוביוגרפיה היא רומן בתחפושת?
מנקודת מבט אלגורית, הספר מזכיר מבוך מראות אינסופי. רוסו נכנס כדי למצוא את פניו האמיתיות, אך בכל מראה הוא פוגש השתקפות אחרת. ככל שהוא מתאמץ לחשוף את עצמו, כך הוא נעשה מסתורי יותר. האני שהוא מבקש ללכוד חומק ממנו ללא הרף. הווידוי הופך למרדף אחר זהות.
ייתכן שזו הסיבה שהספר נותר חי יותר ממאתיים וחמישים שנים לאחר שנכתב. הספר מספר את סיפורו של האדם המודרני, זה המאמין שבמעמקי נפשו מסתתרת אמת גואלת, ומקדיש חיים שלמים לחיפוש אחריה.

הציון שלי 8/10 משום שהמון מקרים, פרטים וחלקים עוסקים בחשבונות אישיים ומאות אנשים מוזכרים בספר באופן כמעט אובססיבי לא לפספס אף אחד.
ספר מעולה ומומלץ לאלו המקירים את פועלו של רוסו בתחומים החברתיים והאישיים של הפרט ובעיקר לאלו שרוצים להבין היכן נולדה הספרות המודרנית.

ספר בינוני מינוס ברמת סיפור בעיתוני נשים. גיבורת הספר מעידה על עצמה שהיא יוצרת בתחום השירה וסטודנטית המתמודדת עם מטלות רציניות אבל אין שום שירה במה שהיא מספרת אלא רק ... זיונים.ע

קראתי את המקור, באנגלית. זה ספר מבדר וקל קריאה. לא הספר שישנה את חייכם, אבל הוא יחזק את חיוככם. הוא יעשה לכם מצב רוח טוב.

"עודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.
אם תצא ותחזור – תישפט.
אם תשב ולא תעשה – תשפוט.
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני?" (יואל פלגי במילות הסיכום של ספרו, עמ׳ 185).
לספר "לחפש בן אדם" מאת הסופר והעיתונאי מתי פרידמן (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) הגעתי מתוך עניין רב. פרידמן, שיודע לספר סיפור, כבר כתב בעבר ספרים מצוינים שאהבתי על מוצב דלעת בלבנון ועל סיבוב ההופעות שערך הזמר הקנדי לאונרד כהן בארץ בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הפעם, כתב ספר על צנחני היישוב שבמלחמת העולם השנייה צנחו ללב אירופה הכבושה בשליחות נועזת. "אל תעשו מאיתנו גיבורים. מה עוד יכולים גיבורים לומר?" (עמ׳ 146). העובדה שאני נכדו של ניצול שואה וגם שירתי בצנחנים הפכה את העניין שלי בספר לגבוה במיוחד, ולא התאכזבתי.
למבצע צנחני היישוב, כתב פרידמן, "יש שתי שרשרות פיקוד מקבילות: קציני MI9 הבריטים בקהיר והמנהיגים הציוניים בתל אביב, שגייסו את המתנדבים מקרב הנמלטים מאירופה" (עמ׳ 24). לאחר תקופת אימונים של המגויסים כלוחמים היכולים לפעול בעורף האויב וכצנחנים, "בראשית 1944 הסיעו משאיות צבאיות את המתנדבים למבצע בכמה קבוצות קטנות מתל אביב הצעירה דרומה, בדרך החוצה את מדבר סיני. התחנה הראשונה היתה קהיר. גם שם שלטו הבריטים, ול־MI9 היה משרד בבניין שבחזיתו התנוסס שלט שעליו לא נכתב, מן הסתם, "בריחה ומילוט", אלא "בית ספר למחול". מכאן הוטסו המתנדבים לשדה תעופה משוחרר באיטליה, ואחר כך אל אזור הצניחה שלהם באדמת אירופה הכבושה. הכביש הצר בסיני מוקף שממה עזת רושם, ובתיאוריהם של הצנחנים והצנחניות מצטיירת הנסיעה כמו מעבר בין ממדים – ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת, או אל מחוץ לחיים בכלל. בקורות המבצע ממלא מדבר סיני תפקיד דומה לזה שמילא בתנ"ך: מרחב שיש לחצות אותו כדי להגיע למקום אחר. אבל בסיפור יציאת מצרים הדרך הזאת מובילה מעבדות וממוות לחירות בארץ המובטחת. הדמויות בספר בחרו בחירה מעוררת השתאות לנסוע בכיוון ההפוך" (עמ׳ 10), כתב פרידמן.
למעשה, "המבצע יצא לדרך בזמן מפנה במלחמה. הרייך השלישי התחיל להתפורר, אבל עדיין היה רחוק מתבוסה. ברוסיה פרץ הצבא האדום את המצור על לנינגרד במחיר של יותר ממיליון חללים והתחיל להתקדם אט־אט אל ברלין. בבריטניה עמלו בחשאי על תכנון הפלישה לנורמנדי שיצאה לפועל כמה חודשים אחר כך. באיטליה הדפו הגרמנים את האמריקאים ואת הבריטים שנחתו באנציו. רוב יהודי אירופה כבר נרצחו, נטמנו בקברי אחים או נשרפו. בחלקים רבים של היבשת נראה שהרע מכול כבר חלף" (עמ׳ 10).
שתי דמויות בלטו מאוד בספר. הראשונה היא זו של חנה סנש, הצנחנית שלא שבה, אך היא מוכרת וידועה. השנייה היא דמותו של חיים חרמש, אחד הצנחנים. בתצלומים מ־1944, כתב פרידמן, חיים לא נראה כמו לוחם מי יודע מה. אבל הקצין הבריטי שהיה ממונה על המבצע, טוני סימונדס, גרס כי "הטיפוסים הצנומים, הרגישים, הביישנים, הם האמיצים ביותר במלחמה. לא הגורילות הענקיות שהבחורות מעריצות" (עמ׳ 14).
גיבור, כתב המחבר, "זקוק לנרטיב שמקנה חשיבות לפעולות ומשמעות למוות. בלעדיו, אי אפשר לעבור את הסף. נראה שהסיפור שמניע את חיים הוא זה שמגולם בשמו: סיפור של תחייה יהודית כפי שהטיף לה אנצו, מפקד השליחות, וכפי שהטיפו לה א"ד גורדון ונביאים ציונים אחרים של דת העבודה – חזרה לחיים פשוטים של עבודת אדמה. הסיפור הזה הוא שהביא את הנער הבורגני ההונגרי הכחוש מיהאי קאזאש לארץ ישראל ב־1940 באוניית המשא הדולפת ליבֶּרטאד, תוך התגרות גלויה במשחתות הבריטיות שצדו פליטים יהודים, ואחר הפך אותו לאיכר הלוחם חיים חרמש. קאזאש היה קורבן. חרמש הוא בן הארץ, נוקם. אם הוריו ושכניו לכודים באירופה, אם שלוש רכבות דחוסות בהם ובאחרים כמותם יוצאות יום־יום" (עמ׳ 17).
ואז, "האור הירוק מהבהב. סמל בריטי טופח על כתפו של חיים ופותח את הפרק הבא, ואולי האחרון, בחייו הקצרים. הכריך והקקאו החם מתערבלים בתוכו ועולים בגרונו. הוא מטיל את עצמו באוויר ומקיא בו־זמנית, והרוח מטיחה את הקיא בחזרה בפניו" (עמ׳ 18). מיד חש חיים את "המשיכה החזקה כלפי מעלה עם פתיחת המצנח, החופה הנפרשת מעל לראש, הרגליים המתנדנדות באוויר – מוזר, אבל כל אלה דווקא מרגיעים את הבטן ואת העצבים. חיים מנגב את הלחיים ואת הפה ולופת את רצועות הכתף" (עמ׳ 18). כך, צנח חיים ליוגוסלביה.
"חזק ומוצק. זהו האדם שמרחף עכשיו בין מטוס בריטי ליבשת כבושה בידי הנאצים. ארצו הישנה מתה מבחינתו, וזאת החדשה טרם נולדה. רבים מחברי הילדות שלו נעלמו במחנות הרצח התעשייתי. הוא מתעב את הבריטים על שהחזירו אל התופת פליטים נואשים שנמלטו מהנאצים, וזאת כדי לפייס את הערבים בכעסם; על שהפרו את הבטחתם לבית לאומי לעם היהודי דווקא ברגע שהדבר היה נחוץ כל כך; על שעלו על סיפון ליבֶּרטאד וכלאו אותו במחנה מעצר בעתלית, והוא הרי רק ניסה להציל את חייו. כמעט לא זוכרים עכשיו שהיריות הראשונות שירו הבריטים במלחמת העולם השנייה, ב־2 בספטמבר 1939, לא כוונו אל גרמנים, אלא אל אוניית הפליטים טַייגר היל, והרגו שני יהודים שניסו להגיע אל חוף מבטחים. חיים נשבע אמונים למלכם של הבריטים והוא לובש את המדים השנואים שלהם, רק משום שזאת הדרך היחידה להגיע אל מעבר לקווי האויב, בהתחשב בעובדה שליהודים אין חיל אוויר" (עמ׳ 18).
כשנחת ראה צל לפניו. "הצל מושיט יד ומציג את עצמו כסרג'נט גרנדוויל מהמודיעין הבריטי, אבל הוא מדבר אנגלית במבטא גרמני. הסרג'נט ממהר ומסביר שנולד באוסטריה ואינו צריך להוסיף שגרנדוויל אינו שמו האמיתי. רוב האנשים כאן אינם מי שהם אומרים שהם. הקצין שמפקד על המשלחת הבריטית, למשל, מייג'ור עם השם הסקוטי מקאדם, אינו סקוטי אלא צרפתי, קצין מנאמניו של דה גול שערק מצרפת של וישי; וליתר דיוק, על פי סימונדס מ־MI9, הוא ממרטיניק, הקולוניה הצרפתית באיים הקריביים" (עמ׳ 20).
פרידמן תיאר בספר את תלאותיו, הרפתקאותיו ומעלליו של חרמש כמו גם צנחנים אחרים. חסרו לי דמויות בולטות אחרות כמו זו של יואל פלגי, לימים מקים יחידת הצנחנים בצה"ל, ושל דן לנר, לימים אלוף בצה"ל ומפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים. אבל גם כך התוצאה מרתקת. בין היתר סופר כיצד הצטרף חיים חרמש לפרטיזנים בסלובקיה. יחידת יגורוב. כשחיילי האויב שבו ותקפו את עמדות הפרטיזנים "כאשר הגרמנים עולם מהעמק עם ארבעה טנקי טיגר בניסיון לכבוש תחנה בגבעות מצפון לברוסנו, חיים נמנה עם הפרטיזנים שהודפים אותם. שני לוחמים נהרגים, אבל מספר ההרוגים הגרמנים גבוה יותר – הוא סופר 11" (עמ׳ 204). בהמשך, כתב, "הפרטיזנים עדיין נמצאים ביער המושלג כאשר הגרמנים חוזרים. עכשיו חיילי האויב נעים בין העצים בסרבלי הסוואה לבנים. חיים מקבל את הפיקוד על כמה לוחמים נוספים והם מתחבאים בשלג, מחכים שהנאצים ייכנסו לטווח הירי, עוד לא, עוד כמה צעדים…" (עמ׳ 204). לבסוף, "כשהם פותחים באש, הגרמנים המבולבלים מתחילים להתרוצץ אנה ואנה ולנסות לאתר את יריביהם. חיים רואה חיל גרמני נופל" (עמ׳ 204).
אף שהספר עסק בצנחני היישוב במלחמת העולם השנייה הרי שהמחבר לא הצליח להימלט מהמלחמה הנוכחית, זו שפרצה ב־7 באוקטובר 2023. "כמה שבועות אחרי שפרצה המלחמה, בזמן שאותו צבא התכונן לפלישה קרקעית, ראיתי במקרה סרטון של מפקד גדוד הפונה אל חייליו לפני הקרב. בישראל שררה אווירה של רגשי נקם תנ"כיים, אבל הקצין הזה, לוטם פרן פרח, רצה להגיד משהו אחר. "מלחמה", אמר לפקודיו, "יכולה לרדד את הבן אדם ליצרים ולדחפים הכי נמוכים: פחד, אכזריות, אגואיזם, רוע. לשלול מאיתנו את כל מה שעושה מאיתנו בני אדם, את האנושיות" (עמ׳ 152). פרן פרח, שהוא חבר ומג"ד חי"ר במילואים בחטיבה 16, אמר לפקודיו כך: "אני רוצה לצטט לכם שיר", הוא אמר, "שכתבה אישה אמיצה. אישה שהיתה משוררת, היתה חקלאית, אבל כשהגורל של העם שלה עמד על הכף, היא צנחה מעבר לקווי האויב הנאצי במשימה עם סיכוי קלוש, כי היא האמינה שזה הדבר הנכון לעשות". הוא קרא להם את "במדורות מלחמה" של חנה סנש" (עמ׳ 152).
בזמן כתיבת הספר, סיפר פרידמן, "בני התאומים עלו מכיתה י׳ לי"א ואז לי"ב, ומועד הגיוס שלהם הלך והתקרב. בזמן שביקרתי בארכיונים וראיינתי אנשים, דוד שקורי, בנו של בעל המכולת בשכונה שלי וקצין בחיל ההנדסה, נהרג בעזה, וגם נועם חבה, בנו של בעל המאפייה, חייל בצנחנים. הירש גולדברג־פולין, בן של חברים שנחטף מפסטיבל הנובה, נרצח במנהרות חמאס. יובל שהם, בן של חברים אחרים, נהרג בטנק שלו. בני הלכו להלוויה של אח של חבר מהשכונה, ענר שפירא, שנרצח בנובה כשנלחם במחבלים בידיים חשופות, ואז הלכו להלוויה של מי שהיה מנהל בית הספר שלהם, יוסי הרשקוביץ, שנהרג בפיצוץ בית ממולכד. הם הלכו להלוויות ואזכרות ותוך כדי כך גם התייצבו לצו ראשון בלשכת הגיוס" (עמ׳ 154). זה כואב וקשה וגם נוגע. מה גם שהרשקוביץ ז"ל נפל כששירת בגדוד הצנחנים מילואים שבמסגרתו לחמתי אני בעזה ואזכורו בספר נגע קרוב מאוד לבית.
פרידמן, כדרכו, כתב ספר חקור היטב, כתוב מצוין שלא ניתן להניח מן היד.

האמת שאין לי את ההוצאה הזו דווקא
יש לי את ההוצאה הקודמת, הישנה
אבל היות וזה אחד הספרים הפילוסופים הראשונים שקראתי אני חש מחויב להגיב עליו:
הובס לקח אותי לתוך סערת חושים אימתנית
חברה, פרט, קהילה
אלו ערכים מקודשים שמי שמביט בעיניים של שנות 1600 לא יוכל להבין מה הוא רוצה
הוא אדם דתי כמובן, זה זועק מתוך כתביו - אבל הסקירה, החקירה, העומק של כתיבתו ואסופת הרעיונות מעמידים אותו במקום של כבוד בין הפילוסופים הדגולים ביותר.
אני מעריץ מושבע שלו
כל מאמר שאני כותב אני נוטה לצטט אותו, להביא ממנו, זה מרגיש לי אות של כבוד לצטט אדם כמו תומס הובס

רומן היסטורי זוכה פרס פוליצר, המתאר את חיי איכרים בסין הכפרית בראשית המאה ה־20.
זהו סיפור עוצמתי על חיים פשוטים, על מאבקי הישרדות ועל הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק בין איכר לאדמתו.
העלילה מתארת את מסלול חייו של איכר סיני מהיום שבו הוא מקים משפחה, דרך מאבקים כלכליים, עוני, רעב, שינויים חברתיים ותמורות תרבותיות שמטלטלות את עולמו המסורתי. לצד חייו האישיים מוצג גם עולם רחב יותר של חברה משתנה, שבה ערכים ישנים מתנגשים עם מציאות חדשה.
קוראים נחשפים לסיפור סוחף על יחסים בין גבר לאשתו וילדיו, על נאמנות ובגידה, על יחס לאישה בסין המסורתית, על היררכיה משפחתית, על יחס לחיים, לאהבה, להשכלה, לעושר, ובראש ובראשונה לאדמה שהיא מקור החיים ואישות מרכזית, כמעט אנושית, בתודעתם של מעבדיה.
בינה מלאכותית על הספר :
זהו סיפור על עליות ומורדות של חיים פשוטים, אך בעלי עומק רגשי ופילוסופי גדול, הממחיש כיצד גורל, מסורת ושינוי מעצבים את חיי האדם.
הספר כתוב בשפה בהירה אך עשירה ברגש, והוא מצליח להפוך עולם רחוק בזמן ובמקום לחוויה אנושית קרובה ומרגשת.
זהו ספר שמזכיר מה באמת חשוב בחיים – עבודה, משפחה, התמדה וכוח פנימי – ומותיר מחשבות שנשארות הרבה אחרי הסיום.
קריאה בו היא חוויה עמוקה, מרגשת ומומלצת מאוד לכל מי שאוהב ספרות איכותית עם משמעות.

הנובלות, הסיפורים הקצרים והכתיבה של טרומן קפוטה מספקים תמונה חיה ושברירית על החיים באמריקה בשנות ה- 50, ה-60, לערך. "ארוחת בוקר בטיפני'ס" היא נובלה מצוינת אשר הציגה לעולם את הולי גולייטלי, גיבורה ספרותית שהפכה לייצוג המושלם והענוג ביותר של הנערה הניו יורקית. קלולס, גאונה, מקסימה ומסתורית, דמות עדכנית, שגם בזמן שעבר מאז נכתב אודותיה בשנות ה- 50, לא התבגרה ולו בשעה אחת.
טרומן קפוטה מצטיין ביצירת דמויות מוזרות, ועל שום כך, אנושיותן נוגעת ללב במקומות העמוקים ביותר. הן לוקחות אותך למסע במחוזות דמיון פרועים וחשופים עד כאב. אך מעבר ל"ארוחת בוקר בטיפני'ס", בהוצאת "כתר" השכילו להוסיף 3 סיפורים קצרים בהוצאה משנת 2009 בתרגומה הנפלא של עדה פלדור. הדובדבן שבקצפת, שלא לומר פאי האוכמניות של הספר לדעתי, הוא הסיפור האחרון בקובץ "זיכרון חג המולד". את הסיפור הזה סיימתי לקרוא בבכי. לא עם דמעה בזווית העין. בכי - בכי. הסיפור מגולל את מערכת היחסית בין ילד בן 7 עם בת דודתו המבוגרת בת ה- 60 ומשהו כפי שהוא זוכר אותה כעבור 20 שנה, המדרבנת אותו לימים "לכתוב את הסיפור". סביבם, בבית בו שניהם מתגוררים באותם ימים, חיים מבוגרים נוספים, כועסים וכוחניים ודמויות שקפוטה מיטיב לתאר את הגרוטסקיות שבאופיין הקלוקל. הסיפור קשור לרוח חג המולד, על כל המשמעויות שבה, אותן מעולם לא חוויתי כיהודיה המתגוררת בישראל, אך בהחלט למדתי אודותיה מסרטים תוצרת אמריקה. קפוטה לוכד את הרוח הזו בסיפור באופן מרהיב ומכמיר לב. הקשר בין שני גיבורי הסיפור משמש כעוגן רגשי, כאשר סביב יורד שלג של חודש נובמבר ומערכות היחסים עם יתר הדמויות קודרות ואף מאיימות. מה נוסיף ומה נדבר? קפוטה הוא אחד הסופרים האמריקאיים שאני יותר מחבבת, ואף מעריצה.
אצטט כאן את אחת הפסקאות האחרונות בסיפור (אל תדאגו, זה לא ספוילר שיהרוס לכם את הקריאה בו): "החיים מפרדים בנינו. אלה שיודעים הכי טוב מחליטים שמקומי בבית ספר צבאי. וכך בא עליי רצף אומלל של מעין בתי כלא מלאים תרועות חצוצרות ומעין מחנות קיץ עגמומיים, עמוסי תרועות השכמה. יש לי גם בית חדש. אבל הוא לא נחשב. בית הוא מקום שידידתי נמצאת בו, ולשם אני לא נוסע אף פעם".

אין ספק שהכתיבה טובה אך בשלב מסוים נטשתי בגלל הכובד והעומס.

קראתי את הספר הזה פעמיים ופעמיים התפעלתי ממנו לטובה. כתוב ממש טוב ולפרטי פרטים. מסופר על חייהם של רוצחים סדרתיים אמיתיים, מהילדות הקשוחה שלהם ועד למעשי הרצח המתועבים שהם ביצעו. על פניו הרוצחים האלה נשמעים כמו בני אדם חביבים שקשה להאמין שהם ביצעו את מה שביצעו. ופה כל המהות של הספר נחשפת- יש מצב ורוצחים סדרתיים מסתובבים בינינו ואנחנו לא מודעים לכך.
6 רוצחים סדרתיים שניהלו חיים כפולים- חלקם אנשי משפחה עם ילדים ואישה. לרובם יש עבר אלים שמתוכו הם הפכו להיות מי שהם- רוצחים סדרתיים חסרי מעצורים עד אשר נתפסו ונשפטו על המעשים המזעזעים שביצעו. והכול קרה במציאות, שום דבר לא מפוברק או מתואר מוגזם- זה באמת מה שהם עשו לקורבנות שלהם. וזה מצמרר.
מוטי וקנין- הסופר- ממחיש את הזוועות שנעשו ומנסה להסביר למה זה קרה ואיך הבן אדם הפך להיות כזה, בכך שהוא מתאר את אורח חייהם והסיבות שהובילו אותם לעשות את מעשי הרצח וההתעללויות. אלו הם סיפורים קשים מאוד ולא לבעלי לב חלש.
אני בתור חובב פשע כמו הסופר מאוד נהניתי לקרוא למרות התיאורים הקשים, לי זה דווקא היה מאוד מעניין.
אם גם אתם חובבים פשע אמיתי זהו ספר מומלץ מאוד עבורכם. מבטיח שלא תתאכזבו.

"זה לא כמו לחפש עבודה וכל פעם אומרים לך שאתה לא מתאים".

ספר נוער שבמרכזו הנער רמי שעומד בפני מעבר מרגש, אך מלחיץ במקצת מחטיבת הביניים לתיכון. העניין הוא שעל השלב הזה בחייו מעיבים שני גורמים עיקריים:
1. המצב בבית מהבחינה הכלכלית לא כל כך טוב - אביו מובטל כשנה, בעקבות סגירת המפעל בו עבד. מסתמן כי אביו אינו מרים ידיים ועדיין שולח קורות חיים למודעות דרושים שנתקל בהן בעיתון. כמו כן לעיתים הוא מוזמן לראיון עבודה זה או אחר, אך לרוב חוזר הביתה בתחושה של מפח נפש, לא מפני שאינו מוכשר או מפני שאין לו את הניסיון הדרוש, אלא מפני שלרוב בסופו של דבר, נבחרים המועמדים הצעירים יותר. הספר מתחיל בצורה עצובה: רמי פוגע באביו מבלי להתכוון, בכך שאומר לו את המשפט שהובא לעיל.
2. המשפט נאמר בזמן שאביו ליווה אותו לפגישת היכרות בתיכון שבו רמי אמור להמשיך את לימודיו בשנה הבאה. האב אומר לו: עד שלא יהיה לך נייר חתום מהם, אל תבנה תוכניות ואז רמי אומר את מה שאומר והאב נפגע ונסגר בפני בנו. בסופו של דבר רמי מתקבל לתיכון בתנאי שישפר את הישגיו במתמטיקה וכאן נכנס לחייו של רמי הגורם השני המעיב על חייו, בדמותו של הדוד זיו. זיו הוא האח הצעיר של אביו. הוא אמנם גאון במתמטיקה ורמי נשלח אליו על מנת לקבל שיעורי תגבור לקראת המבחן הגדול. בהתחלה רמי אכן מצליח ללמוד מעט, אך תודות לדודו שאינו יציב באישיותו וכן מסובך עד מעל הראש בעסקים מפוקפקים, מתגלה בפני רמי גם הצד הפחות יפה של החיים. הצד שאותו הוריו ובעיקר אימו ניסתה להסתיר מפניו בכל כוחה.
מה יהיה על רמי? האם יצליח בסופו של דבר להתקבל לבית הספר הנכסף? האם תתגבר המשפחה על הקשיים הכלכליים אותם היא חווה כעת והאם רמי יצליח לצאת לטיול סוף חטיבת הביניים אותו הוא משתוקק לחוות? צאו למסע התבגרות חמוץ מתוק וגלו בעצמכם.
אני חושבת שלמרות שהספר נכתב לפני שנים לא מעטות, הוא רלוונטי גם לנוער של היום ומומלץ בחום.

אני אדם פשוט – אם אני נמצא בחנות ספרים ומגלה פתאום תרגום חדש של יצירה מהעולם היווני רומי, אני מתלהב כמו אייל גולן כשהוא רואה בנות 17 (לכאורה).
אז כך קרה יום אחד, כשגיליתי את קיומו של הספר הזה לפתע.
היצירה הזו היא הרומן היווני העתיק השלישי (מתוך חמישה ששרדו עד ימינו) שמתורגם לעברית, והשלישי שאני קורא.
נכתב מתישהו בסוף המאה הראשונה – תחילת המאה השנייה לספירה, זה ספר עתיק, אפילו ביחס לסוגת הרומן היווני – רומי (הוא בין המוקדמים ביותר ששרדו מהז'אנר עד ימינו)

הרומן היווני – רומי הוא מעניין כי הוא היה אחת הצורות הכתובות הקרובות ביותר ל"בידור להמונים" בתקופתו (כשב"המונים" אני מדבר על הבערך 10% שידעו קרוא וכתוב). אפשר כמעט לחשוב על זה בתור הבלוקבאסטרים \ ספרות הארוטיקה של לפני אלפיים שנה.
העלילה מתרכזת בזוג אוהבים ובקשיים הבלתי אפשריים כמעט שנערמים על האהבה הטהורה שלהם, ואיך הם שורדים דרך הרפתקאות רבות ומסמרות שיער עד לסוף הטוב.
הספר הזה, מבין שלושת הרומנים שקראתי, הוא כנראה האחד עם הכי הרבה סנסציוניות והשפעות מהז'אנרים הספרותיים השונים של התקופה.
הספר מתחיל בתיאור מפורט מאוד של ציור של זאוס בדמות שור חוטף את אירופה (ואנחנו מקבלים ציור דומה ונהדר בעטיפת הספר), וכולל בתוכו עוד תיאורי ציורים באורך עמודים שלמים בהמשכו.
בנוסף, יש כאן רפרנסים לא כל כך סמויים ל"המשתה" של אפלטון, עם דיונים סמי פילוסופיים על אהבה, עם התאוריות המוזרות יותר והמוזרות עוד יותר של התקופה.
אנחנו מקבלים כאן תיאורי נופים וערים מפורטים, בעיקר תיאור מרהיב של אלכסנדריה, שהייתה כנראה העיר הכי גדולה בעולם באותה התקופה.
יש לנו אפילו תיאורי חיות אקזוטיות, שזה גם נושא שהעולם ההלני-רומי אהב מאוד בספרות המסעות והטבע שלו. האמת שהתיאורים של היפופוטם ותנין כאן הם מדויקים להחריד, בטח בהשוואה לתיאורים ההזויים והמשעשעים של בעלי חיים שאפשר למצוא אצל מחברים אחרים, כדוגמת הרודוטוס. זה גורם לי לחשוב שהמחבר באמת ראה את החיות עליהן הוא כתב.
יש גם מיתוסים שמשולבים בעלילה, תיאורי קרבות, סצנה מטורפת של "טיטאניק" בים התיכון, ואפילו דרמת בית משפט, עם ממש נאומים שלמים, פרקליטים וכו'. אה, וגם יש הרבה הומור, בייחוד בהתחלת הרומן, כשגיבורנו מנסה להתחיל עם מושא אהבתו עם ריזים מגוחכים ומשתף אותנו במחשבות הדי מביכות שלו על איך להשיג בחורה.
תדמיינו שיוצא היום סרט שמערבב בתוכו את כל הדברים האלה, מעין ערבוב של נשיונל ג'יאוגרפיק, טיטאניק, אפוקליפסה עכשיו, כשהארי פגש את סאלי, המבול, עד התביעה ודוקומנטרי על אמנות. זה אשכרה הספר הזה. אני פשוט חייב להעריך איזה רוחב יריעה מטורף נכנס כאן לפחות מ200 עמודים. יש לכם כאן תמונת רוחב של העולם והספרות של התקופה. זה נכס בלתי יסולא בפז מבחינת הקורא שסקרן לגבי הדברים הללו, ועבור קורא כמוני, שכבר קרא יצירות שהספר הזה מושפע מהן ספציפית או מהסוגה שלהן, זה מענג לקרוא ולמצוא את כל ההשפעות הללו.

מה שכן, אל תצפו לאיזו יצירה עמוקה עם דמויות מורכבות, עלילה ריאליסטית ואפילו בעלת עקביות פנימית גבוהה, ורעיונות עמוקים. לא תמצאו את זה כאן.
הדמויות הן פלקט והן לא עוברות תהליך אמיתי בשום צורה, העלילה מלאה צירופי מקרים הזויים וגדושה באירועים גדולים בזמן שהמחבר מזניח פרטים קטנים ולעיתים קרובות הוא שוכח שהוא לא הזכיר פרט מסוים מוקדם יותר בסיפור כשהוא מרפרר אליו מאוחר יותר כאילו הוא כבר ציין את זה (למזלנו הערות השוליים הנהדרות כאן עושות את העבודה ומעדכנות אותנו שלא, לא דילגו או שכחנו משהו, אלא המחבר פשוט לא ציין את זה קודם), ולמרות שיש כאן באמת שיח סמי פילוסופי על אהבה, טוב, אפילו "המשתה" של אפלטון הרגיש לי מגוחך לפרקים, וזו נחשבת ה-יצירה העמוקה שהתרבות הזו הוציאה על אהבה, אז ספרות קלילה על אהבה, שהיא גם די הומוריסטית לפעמים כשהיא מדברת על אהבה באופן מופשט? אתם לא תצאו מכאן עם מחשבות עמוקות על טבע האהבה.
מה גם ש, בלי לספיילר את הסוף, הוא מבאס קצת כי הוא מרגיש שלא נסגר באופן מספק, אלא שקיבלנו טיוטה שכזו לפני הוספת האפילוג החותם. לא נורא, אבל כשסיימתי את הספר הייתי בהרגשה של "זה נגמר עכשיו?"

אתם כן (בתקווה) תצאו מכאן לאחר חוויית קריאה מאוד קולחת, לי אישית היה קשה להניח את הספר וללכת לישון כשקראתי אותו בלילות. ויש לי מחסום קריאה לאחרונה, אז זה אומר הרבה.
אתם לא תהיו משועממים, זה בטוח.

מומלץ מאוד, גם אם הרומן היווני האהוב עליי הוא עדיין "דפניס וכלואה".

ומילה טובה לסיום למתרגמים מיכאל שקודניקוב וענבל גרייבר על התרגום הראשון שלהם מיוונית עתיקה! מי ייתן ונזכה לעוד תרגומים רבים מהם (אולי של 2 הרומנים היוניים שעדיין לא תורגמו..?) לספר יש אחרית דבר קצרה ונהדרת מאת ענבר גרייבר שמגיעה מילה טובה על שהצליחה לדחוס כל כך הרבה מידע חיוני להבנת התופעה הייחודית של הרומן היווני לתוך כל כך מעט עמודים, בלי להפוך למסה ארוכה, טרחנית ואקדמאית מדי כפי שקורה בלא מעט אחריות דבר במחוזותינו.

קטעים מהספר שאהבתי:
"לבד עם עצמה, מוצפת במילים של אימה, הרגשות של לאוקיפה השתוללו — היא הצטערה והתביישה וכעסה. היא הצטערה כי נתפסה, התביישה כי ננזפה, כעסה כי לא האמינו לה. בושה, צער וכעס הם שלושה גלים שבנפש. הבושה נספגת דרך העיניים וגוזלת מהעיניים את חירותן, הצער מתנחל בחזה וממס את גחלת הנשמה, והכעס נוהם סביב הלב ומציף את ההיגיון בקצף של טירוף. בכל המקרים העילה היא אמירה: כמו קשת היא מכַוונת וקולעת למטרה, היא יורה לתוך נשמתנו חיצים וקליעים מסוגים שונים. חץ אחד הוא גידוף, והפצע שלו הופך לכעס. חץ אחֵר הוא חשיפת הכישלונות שלנו; החץ הזה גורם לנו צער. והחץ השלישי, הוקעת הטעויות שלנו, לפצע שלו קוראים בושה. מה שמיוחד לכל החיצים הללו הוא שפגיעתם עמוקה, אבל פציעתם אינה מקיזה דם. לכולם יש תרופה אחת, לירות ביורה באותו הנשק עצמו. כי אמירות, חיצי לשון, נרפאות בעזרת חיצי הלשון של הצד השני — אז פוסק הזעם בלב, וכבה הצער בנשמה. אבל אם אתה אנוס לשתוק להגנתך מול יריב רב עוצמה, במצב של שתיקה המורסות מחמירות כי גלי הכאב שנולדו מאמירה, אם הם לא מקיאים את קצפם, הם מתפשטים ותופחים סביב עצמם. צרות כאלה תקפו את לאוקיפה, והיא לא עמדה בפרץ." (ספר 2, 29)

"ככה קוננתי לי בשתיקה, אבל לא יכולתי לבכות. זה דבר אופייני לעיניים בשעת אסונות גדולים. כי במקרים שאינם קיצוניים — הדמעות זולגות בשפע: הקורבן משתמש בהן כדי לבקש רחמים מרודפיו, והסובל — כדי לסחוט את הכאב כמו שסוחטים מורסה. אבל במצבים הנוראים ביותר אפילו הדמעות נוטשות את העין ובורחות כי אחרי שעלו הן נתקלות בצער, והצער עוצר אותן בדיוק בשיא, מתעל אותן ונושא אותן יחד איתו למטה. הדמעות, שהוסטו בדרכן אל העיניים, זולגות למטה אל הנשמה ומגרות את פצעיה." (ספר 3, 11)

"בעיני המצרים, הנילוס הגדול הוא הכול — נהר, אדמה, ים, אגם. זה מוזר לראות, זה לצד זה, סירה ומעדר, משוט ומחרשה, הגה ומגל, מפגש של ימאים עם איכרים, של דגים עם שוורים. אתה זורע ומגדל במקום שהפלגת בו; המקום שאתה זורע ומגדל בו, הוא חלקה מעובדת של ים. כי הנהר בא והולך. המצרי יושב ומחכה לו וסופר את הימים. והנילוס לא מרמה: הנהר מקפיד על המועדים הנקובים ופורע למצרים את מכסת מימיהם, הנהר לא מרשה לעצמו לפגר בתשלום החוב. אז אתה יכול לראות תחרות בין הנהר לאדמה: כל אחד מהם חותר נגד השני, המים רוצים להציף כברת אדמה, והאדמה רוצה לכלוא כברת ים מתוק. לשני הצדדים מספר שווה של ניצחונות, ובשום מקום אין מפסידים, שהרי המים והיבשה לעולם משתרעים זה לצד זה." (ספר 4, 12)

"פיצלתי את העיניים שלי בין כל אותם רחובות, צופה שלא יודע שובע, ולא הספקתי לקלוט את היופי הזה בשלמותו. מצד אחד היו הדברים שראיתי, מצד שני אלה שעוד התכוונתי לראות וכאלה שהשתוקקתי לראות וכאלה שבשום אופן לא רציתי לפספס. הדברים שראיתי ריתקו את מבטי, אבל הדברים שציפו לי בהמשך משכו אותו הלאה. כך גררתי את עצמי מרחוב לרחוב, מתאהב נואשות במה שרואות עיניי, עד שאמרתי לעצמי באפיסת כוחות:
'עיניים שלי, אנחנו גמורים!'
ראיתי שני דברים חדשים ובלתי נתפסים — מרוץ בין גודל ליופי ותחרות בין אוכלוסייה לעירהּ. כולם ניצחו: העיר הייתה גדולה יותר מיבשת, ואוכלוסייתה מרובה יותר מאומה שלמה. כשסקרתי את העיר, התקשיתי להאמין שהיא עשויה אי פעם להתמלא אנשים; כשהסתכלתי על האנשים, תהיתי איזו עיר תוכל להכיל את כולם. האנשים והעיר היו בשיווי משקל מושלם." (ספר 5, 1. תיאור של אלכסנדריה)

"באותו רגע ניקוו סופסוף הדמעות, ועיניי נכנעו לַצער. בדיוק כמו שחבלות גופניות לא גורמות מייד להופעת חבורה, כי המכה לא יוצרת סימן אדום בִּן רגע, אלא הוא צץ קצת אחר־כך; ומי שנפגע מניב של חזיר בר מחפש מייד את הפצע ולא מצליח למצוא אותו כי הוא עדיין שקוע בִּפנים ונסתר, ולגוף נחוץ זמן כדי לסיים את החתך, אבל לבסוף מופיע פתאום פס לבן, שמקדים את הדם, והדם, שלקח לו קצת זמן להגיע, קולח בשצף — כך גם נשמה שנפגעה מחֵץ של צער, שנפצעה מירי מילים: החתך כבר נעשה, אולם מחמת מהירוּת פגיעתן של המילים, הפצע עוד לא נפתח, והדמעות כלואות רחוק מן העין (כי דמעות הן הדם של פצע נפשי). אבל אחרי שהניבים של הצער כרסמו בהדרגה את הלב, הפצע בנשמה נפער, בַּעיניים נפתחים שערים לדמעות, וזמן קצר אחרי פתיחתם בוקעות הדמעות. זה מה שקרה לי: הדברים ששמעתי ניחתו כמו מטר של חיצים על נשמתי ותחילה השתיקו את קולי וסתמו את מעיין הדמעות, אבל אחרי שנשמתי התמסרה מספיק זמן לאסון, הדמעות התחילו לזלוג." (ספר 7,4)

בעקבות הביקורת המסקרנת של עמיחי פישמן רכשתי את הספר ותכף התיישבתי לקרוא אותו.
הטרובדורים הפרובנסלים (חבל אקוויטניה), הטרוברים (צפון צרפת) והמינזינגרים (גרמניה), היו משוררים ומלחינים שחיו ופעלו בחצרות מלכים ואצילים של המאות ה-11 וה-12 במרחב של פרובנס-אקוויטניה, צפון ספרד, דרום איטליה, צרפת וגרמניה. חלקם היו מלכים ואצילים בעצמם, חלקם נדדו בין חצרות וחיפשו אחר חסות של בעלי כוח וממון, חלקם ראו את עולמם בחייהם וחלקם חיו בדלות ונרדפו על דעותיהם, אותן הביעו בשירה. חלקם הלחינו את שיריהם, שרו אותם וליוו עצמם בכלי נגינה, וחלקם לוו בז'נגלרים ('חוגלרים' בספרדית), זמרים נודדים ששרו ונגנו את שיריהם והפיצו אותם ברבים. השירים נסובו על נושאים של אהבה חצרונית, פיזית ורוחנית, שירי תהילה וקינה לבני אצילים (בדרך כלל לפורסי החסות על המשורר), הרהורים מופשטים או מעוגנים במציאות היומיום, ביקורת חברתית ופוליטית וארס פואטיקה. חלק מהשירים הם העדות היחידה שנותרה בידיינו על דמויות מהתקופה, וחלק מהשירים בלתי מובנים לנו כיום, אף שלבני התקופה היה ברור כשמש על מי ועל מה מדובר.
הספר "שירת הטרובדורים" עשוי לעניין גם את מי שאינם מתעניינים בשירה, מפני שמעבר להסבר על על הסוגות השונות של השירה הימי-ביניימית שמקורה בפרובאנס (כיום, חלק מצרפת), הוא מעגן את סיפור התפתחותה ואת תכניה בהיסטוריה ובמבנה החברתי של מערב אירופה של המאה ה-12. סיפורי חייהם של הטרובדורים הבולטים שבשירהם בחר אריה סתיו להתמקד , שופכים אור על יחסה של אצולת התקופה לאומנויות ולאומנים ועל יחסי פיאודל-וסל. התמות של השירים והרומנסות מספרים את קורותיהם של בני התקופה, וכן סיפורים ואגדות עבר, וחושפים את חיי חצרות האצילים בני התקופה ואת עקרונות האהבה החצרונית. לא כל השירים מעניינים כשלעצמם, ושאלת איכות התרגום ונאמנותו למקור (תוכנית ומבנית) היא שאלה שאני לא יכולה לענות עליה, אבל אפשר לזהות את סוג הסיפורים והעלילות שהמשיכו וממשיכות להדהד בספרות המערב במשך שנים רבות ועד ימינו, ומעידות על ההשפעה מרחיקת הלכת של שירת הטרובדורים על תרבות המערב לשלל סוגותיה.
אריה סתיו לא חוסך מהקורא את דעתו על איכות השירה, לפעמים זה מנומק ולפעמים פוגם באיכות האקדמית של הספר. מפאת קוצר המקום, לעתים הוא נאלץ לחתוך 'בבשר החי' של השירים, וזה מצער אבל כנראה בלתי נמנע. בספר מופיעים קטעים מרומנסות שהייתי שמחה לו היו מתרגמים אותם לעברית במלואם (הסיכוי קלוש, כמובן), כמו למשל הרומנסה של כרטיין דה טרואה על סיפור אניד וארק (ותודה על המאמר מאיר העיניים של ד"ר לילי גלזנר על הקריאה המרובדת ברומנסה הפרובנסלית, שמצורף לאחרית הדבר). סתיו גם מביא בספר קישורית לאתר עם שיחזורים של מנגינות לחלק מהשירים (trobar.org), וזה מקסים בעיניי, כי אני אוהבת מאוד להאזין למוסיקה ימי-ביניימית.
באופן כללי נותרתי אחרי סיום הקריאה של הספר וחצי תאוותי בידי. הייתי שמחה להמשיך ולקרוא על משוררי התקופה ואת שיריהם. בעיניי הנושא מרתק ומעלה מחשבות מגוונות על החברה האירופית בימי הביניים שהיתה פחות חשוכה והרבה יותר חופשית במנהגיה ממה שנהוג לחשוב; על עקרונות האהבה החצרונית כפי שהופיעו מאוחר יותר במאה ה-16 בספרות האבירים שממנה 'הושפע' דון קיחוטה, ובמאה ה-17 בספרה של מדאם דה לפייט, "הנסיכה דה-קלב"; ואיך הפכו לבסוף לגרוטסקה דוחה ומגוכחת במאות ה-17 וה-18 בחצרו של לואי ה-14 ועד המהפכה הצרפתית.
ועוד המלצה קטנה: לחובבי ההיסטוריה, כדאי מאוד לקרוא על הקיסרית מוד ובעיקר על אליאונור מאקוויטניה - דמות היסטורית חד פעמית ומרתקת מאין כמותה, מהחביבות עלי (הופיעה במחזה של ג'יימס גולדמן ובסרט של אנטוני הרווי "אריה בחורף", אף שהמחזה עשה לה עוול).

האם אנחנו באמת מכירים את ילדינו?
הבוקר בעודי נוסעת לעבודה הרהרתי בכך, מה קורה אצלם בנכסים הדיגיטליים?
והאם נגן עליהם בכל מחיר.
שלוש אמהות , שלוש חברות.
אבי - אלמנה שעברה טרגדיה נוראית שאיבדה גם את ביתה, הבת השניה מנוכרת וכועסת כל הזמן.
ניקול, אם לשני בנים, משפחה מוצלחה , זוג אוהב.
ג'ינה אם יחידנית לקאלום.

שלוש אמהות שיגנו בחירוף נפש על ילדם גם אם עשו מעשה שלא יעשה.
כאמור איילה ביתה של אבי נהרגת בתאונת דרכים נוראית, תאונה שפותחת השתלשלות אירועים וחושפת את חייה הסודיים של איילה.

ספר מטלטל, מרתק ונהדר.

נהנתי מאד.