ביקורות ספרים

ספר טוב שהומלץ בפניי ואני שמחה שהגיע אליי. הוא כולל הרבה הגיגים של אנשים רמי מעלה והשפעה. הנ"ל קובצו ובשילוב מילותיה של הסופרת הפכו לספר מכוון לחיים טובים יותר עם אפשרויות הגשמה בכל מיני תחומים.

"היו מודעים למחשבות שלכם
כל הכוח שלכם טמון במודעות שלכם לכוח הזה, ובכך שתאחזו בו בתודעתכם.
המוח שלכם מסוגל להיות כמו רכבת דוהרת, אם תניחו לו. הוא עלול להסיט אתכם למחשבות על העברואז למחשבות על העתיד, בכך שייקח אירועים רעים מהעבר ויטיל אותם לתוך העתיד שלכם. גם למחשבות בלתי נשלטות אלה הכוח ליצור. כשאתם מודעים, אתם נמצאים בהווה ויודעים מה אתם חושבים. השגתם שליטה על המחשבות שלכם, ובזה טמון כל הכוח שלכם.
אם כן איך נעשים מודעים יותר ? אחת הדרכים היא לעצור ולשאול את עצמכם 'מה אני חושב עכשיו ? מה אני מרגיש עכשיו ?' ברגע שאתם שואלים, אתם מודעים, כי החזרתם את מחשבתכם להווה" (עמ' 159)

מומלץ בחום

ספר מאד תמוה. בעיני לא מומלץ. המעטפת כביכול מעולמות הכישוף והפנטזיה, ורמת הכתיבה מותאמת לילדים, אבל כל עולם התוכן הוא מעולמות המבוגרים. מכשף שמפרסם מודעה במדור שידוכים, ומחפש בת זוג. ואז מתוארת סדרת דייטים כושלים. אחת מהנשים פוסלת אותו כי הוא לא גבר עשיר, אחרת מגעילה אותו ושלישית ישירה וחצופה. אצל האחרונה כישוף לא מכוון מביא להתפתחות בעלילה לפיה אחת המכשפות משנה צורה במהלך הדייט והוא מבלה את יתרת הספר בחיפוש אחר דרך להחזיר את הגלגל אחורנית. כשהוא לבסוף מצליח, המכשפה מגלה שהיא ללא גלימה, כלומר עירומה, ומאשימה אותו שהוא סוטה. יש היגיון בכך שאחרי שינוי צורה המכשפה עירומה, אבל מה ההיגיון בלהכניס את המילה "סוטה" לספר ילדים?
אף אחד מהדברים האלה שבספר הוא לא תוכן ראוי עבור בת ה-9 שקראה אותו. ובעיקר מבאס שכל דמויות הנשים הוצגו בצורה כל כך סטריאוטיפית ונלעגת.

בניגוד למה שאפשר להבין מהכותרת, לא מסופר כאן על עלילותיו של אלכסנדר מוקדון.
הספר מקבץ 2 רומאנסות יהודיות מימי הביניים שמספרות סיפורי פנטזיה מגוחכים על אלכסנדר מוקדון. כדי להבין עד כמה הן נטולות קשר לאלכסנדר מוקדון האמיתי רק אומר שהרומאנסה השניה גורסת שהוא היה בכלל מלך מצרים.
שאר הספר מלא במפלצות שונות (חיות עצומות עם שלל קרניים), בעמים בעלי מנהגים ורעיונות מוזרים שאותם אלכסנדר כובש בדרך כלל או מנהל איתם חליפת מכתבים משעממת להחריד, בנשים יפהפיות בעלות חשק מיני מוגבר ו/או נטיה לנודיזם ובהמון שמות של מקומות מומצאים שבהם הוא מבקר.
הכתיבה רפטטיבית, העלילה היא רצף של קרבות משמימים, הדמויות חסרות אופי ועד סוף הסיפור לא ברור האם אלכסנדר הוא דמות שכותב הרומאנסה מעריך או לא. בויכוחים מסויימים הוא הנאור והחכם ובאחרים הוא עריץ אנוכי וטיפש. הוא הורג אינספור אנשים ומבצע רצח עם על ימין ועל שמאל אבל הוא משחרר שרידים מהעם בחמלתו הרבה.
לא מומלץ למי שרוצה לקרוא סיפור על אלכסנדר מוקדון האמיתי. אולי מי שמתעניין במיוחד בפולקלור יהודי ימי ביניימי ימצא בספרון הזה עניין. אני לא הצלחתי.

אל "מכתבים מחבל שמפאן" ניגשתי עם לא מעט חשש, כמעט כמו רולטה רוסית ספרותית. הרשתות החברתיות סערו סביבו והבטיחו בשורה גדולה, אך המבנה המוכר של רומן היסטורי בעל שני צירי זמן עורר אצלי מיד את החשד המוכר מפני יצירה בנאלית ונוסחתית. אלא ש-20 העמודים הראשונים סיפקו הפתעה מוחצת ומטעה: הכתיבה הרגישה מושחזת, חותכת וצינית, והדמויות הפגינו מנעד רגשי שעורר שקיקה לקרוא כל משפט. לצערי הרב, הרושם הראשוני והמבטיח הזה לא שרד את מבחן המציאות. הספר לא הצליח להחזיק מעמד מעבר למעטפת המלוטשת שלו, ומה שהחל כהבטחה גדולה התגלה בסופו של דבר כחוויה ספרותית מאכזבת ובינונית למדי.
### תמצית העלילה
הסיפור נע על שני צירים מקבילים ומחפש לטוות חוט מקשר בין נשים בעידנים שונים. בהווה, נטלי, גרושה טרייה שבורחת משיקגו לפריז כדי לשקם את חייה, מוצאת דוכן ספרים על גדות הסן ומגלה קובץ מכתבים של האלמנה קליקו. כאשר המציאות הפריזאית של נטלי משנה כיוון באופן מפתיע והיא מוצאת את עצמה מול משבר אישי חריף, היא משנה פאזה: היא הופכת את מילותיה של האלמנה לנר לרגליה ויוצאת למאבק אקטיבי כדי להחזיר מלחמה שערה, לפעול ולא לוותר. במקביל, בעבר, אנחנו נחשפים לקורותיה של בארב-ניקול קליקו בצרפת של שנת 1805, המנסה לבנות מורשת ומותג שמפניה עילית בעיצומו של עולם גברי קשוח, מתחרים אגרסיביים ואיומי מלחמה.

אי אפשר לקחת מקייט מקינטוש את העובדה שהספר כתוב טוב ברמה הטכנית. השפה קולחת, הניסוחים מהוקצעים והקצב מהיר, אך שם פחות או יותר מסתיים הערך הספרותי שלו. מה שהתחיל כהבטחה לקול פנימי חריף של נטלי, קרס מהר מאד לבנאליות קיצונית, לעוסה ומאולצת. הקול הפנימי שלה פשוט הפסיק לגעת בלב, המציאות שלה הפכה לבלתי אמינה, והניסיון המיוזע של הסופרת "לגעת בנקודה" החטיא אותה לחלוטין והותיר תחושת סטריליות.
הפספוס הגדול ניכר גם בציר ההיסטורי של האלמנה קליקו. למרות נתוני הפתיחה של דמות מסקרנת שכתובה באמת טוב, העלילה בעבר פשוט סירבה להתפתח. לא קורה שם יותר מדי; הסיפור נותר תפל, יבש ולא "ג'וסי" בכלל, מה שגרם לאובדן מוחלט של הסבלנות כלפי קו הזמן הזה.
החלק המותח שהתפתח באמצע הספר, ועורר תקווה זמנית לעלילה חכמה עם שיניים, התמסמס לקראת הסוף והפך למשעמם וחסר טעם. העלילה סובלת מצפיות מוחלטת ומחוסר תעוזה: החשדות המיידיים שעלו בי לגבי הדמויות המקיפות את נטלי והמניעים האמיתיים שלהן התבררו כנכונים ומדויקים, מה שנטל מהספר כל אלמנט של הפתעה והפך אותו לקלישאתי להחריד. חולשתו המבנית של הספר מתעצמת בשל חזרתיות מעיקה ומאולצת ברפרנסים בין הזמנים – חבל שנטלי מזכירה בכל רגע נתון את "האלמנה שאמרה ככה" כדי להצדיק את פעולותיה שלה. החיבור הזה הרגיש כמו מניפולציה של ספר עזרה עצמית ולא כמו חוט מקשר פסיכולוגי מהודק. הספר נותר חוויה מנותקת רגשית, ללא תהודה וללא פעימת לב אמיתית.
### שורה תחתונה
"מכתבים מחבל שמפאן" הוא ספר בינוני למדי, שמתחיל כבשורה גדולה ומסתיים באכזבה צפויה ומאולצת. הוא אמנם כתוב היטב ומלוטש סגנונית, אך הוא חסר עומק פסיכולוגי, נטול מעוף עלילתי ורווי קלישאות ז'אנריות. קוראים המחפשים דרמה היסטורית סמיכה או יצירה חכמה שתחולל ריסוק רגשי אמיתי, ימצאו כאן רק נוסחה מסחרית שטוחה שאינה מותירה חותם.

הספר כמו כל ספר של גוגו מויס, כתוב בצורה מדהימה ונוגעת ללב
התחלתי לקרוא את הספר בליל שבת ומצואי שבת כבר ישבתי וחשבתי על הסיום...
אולי הוא לא ספר מדי מותח ודרמטי והעלילה יחסית רגועה והדרמה באה בגלים
זה עדיין לא מפיל מהעוצמה של הספר
ספר ממש יה לקרוא יחסית קליל ולא מדי קשה לקרוא

העלילה מתרחשת בקנטקי של שנות ה-30 ומתבססת על אירוע היסטורי אמיתי – פרויקט הספרניות הרכובות,
שבו נשים רכבו על סוסים כדי להביא ספרים לתושבי אזורים נידחים.
במרכז הסיפור עומדת אליס, אישה אנגלייה שעוברת לארה"ב לאחר נישואיה ומצטרפת לקבוצת נשים אמיצות שמובילות את המיזם.
במהלך המסעות הן מתמודדות עם קשיי השטח, דעות קדומות וסכנות ובדרך מגלות אומץ, חברות ועצמאות.
זהו רומן היסטורי מרגש על כוחם של ספרים לשנות חיים ועל נשים שבחרו לפרוץ את גבולות התקופה.
מומלץ בחום.

ספרו של שי אספריל , "אילו הייתי איטלקי", הוא סיפור עשוי היטב שמכניס אותך ישר לעלילה ויוצר ציפייה של עוד כמו בספר מתח. בדומה לספרים אחרים שלו "השופט" ו"חבר קרוב" גם פה הסיפור נע בכמה צירים מתוך נקודות המבט של דמויות שונות. צירי החיים של הדמויות השונות מתלכדות באופן טרגי ובלתי נמנע.
ויקטור הוא עורך דין שעוסק בסכסוכים משפחתיים , החצר האחורית של הנפש האנושית שצמח מתוך משפחה קשת יום ועל רקע טרגדיה משפחתית קשה.
מנחם הוא רוקח שיורש ללא התלהבות בית מרקחת משפחתי וגם סוד משפחתי שאביו מגלה לו בימיו האחרונים.
הגר היא אשתו של ויקטור שבמשך שנים רבות לא הכירה את אביה עד שהופיע בחייה והתבגרה בצל אם לא שפויה. הנישואים עם ויקטור לא עולים יפה וגדלה ביניהם חומת הניכור והבדידות, שבעטיה הגר מחפש נחמה בזרועותיו וביצועו של גבר אחר.
אלו הן הדמויות העיקריות. בכישרון סיפורי מרשים בונה אספריל את דמויותיו אלה מילדות ועד בגרות ושוזר אותם באירועים שונים בתולדות המדינה. הוא מתעמק בדבר המעצב והמניע אותם וביצר ההרס הטבעי שמועיד להם הגורל. לכל הדמויות מטען חיים כבד וסודות מעיקים. הם צמחו מתוך מודל משפחתי רעוע ומתוך תקווה שגורלם שלהם יהיה שונה ומתוך רצון להיחלץ ממנו. הסיפור עוסק לא מעט בשאלה האם לאדם יש בחירה אמיתית או שטבעו ועברו משפיעים על בחירותיו, למשל בבני זוג או בהחלטות מוסריות.
המוטיב המרכזי בסיפור הזו הוא הבדידות והוא שלוב בתיאורים מכמירי לב של בדידותם ההולכת וגוברת של הדמויות השונות – ויקטור, מנחם והגר – בין אם הבדידות המאפיינת חיי נישואין מרוקני-אהבה ובין אם בדידותו של אדם מזדקן שכמו קטר שנשכח בתחנה סטה ממסלול החיים ושואב הנאה מהתבוננות-מציצנות בחייהם של אחרים.
ומילה אחרונה לגבי הכותרת, וזו אולי נקודת החולשה של הספר, שהיא בעיני קצת תלושה – יש בה רפרנס ליצירה של יעקב שבתאי ואולי היא מרמזת על קיומם של חיים אחרים שאף פעם לא יתממשו, אבל החיבור שלה ליצירה כולה קצת מאולץ. מעבר לכך קראתי את הספר בנשימה עצורה .

ספרה של ג'ניפר איגן "מפגש עם חוליית הבריונים" מורכב ספורים קצרים שיחד מבקשים לספר ספור של דור שגדל בתקופת הפריחה של הרוק האמריקאי. איגן מקדישה 13 פרקים לדמויות שונות, הקשורות בקשרים רופפים זו לזו ולעולם המוזיקה, ולמפגש שלהן עם החיים. במישור אחד מתארים מפגשים אלו קשיים שונים שבני אדם חווים בחייהם: מחלה, הזדקנות, אהבה נכזבת, נפילות בקריירה, ואת האופן השונה שבו אנשים מסתגלים, או אינם מסתגלים, ל"בריון" שתקף אותם. השאלה אינה רק מי נפגע מן הזמן, אלא מי מצליח להשתנות יחד אתו ומה המחיר שהאדפטציה גובה.
הסיפורים האישיים נוגעים ללב. המשחק של איגן בזמן, ובמיוחד הריטואל של המספר היודע-כול, שיודע כבר מילדות מה יקרה לגיבור – האם יתאבד, יתמכר לסמים או יתגרש – מכמיר לב ויוצר תחושה מסוימת של פטליות. הכול קבוע, ואולי אין מה לעשות כדי לברוח מהגורל. רוב הדמויות חלשות באנושיותן. הן זקוקות להתמכרות – לקלפטומניה, לסמים או לנשים – כדי להתמודד עם העולם. התמודדותן איננה תמיד מוסרית, ואף אחת מהדמויות אינה מאושרת באמת. למרות התשובות המגוונות שאיגן נותנת לשאלה זו, בעיניי היא נשארת פתוחה — ואולי אפילו פסימית. לחלק מהדמויות, ובמיוחד לגברים, יש אפשרות לתיקון. בני, המפיק שעלה לגדולה וירד לתהומות, מצליח להציל את סקוטי, כוכב העבר שעובד כמפנה זבל, ולהחזיר לו, גם אם ללילה אחד, את התהילה. לא לפני שהוא דוחה את חברותם בשאט נפש. סקוטי, המוזיקאי המוכשר שהתנתק מהעולם ושקע במחשבות על מקריות ופטליזם, זוכה להופעה מדהימה ומתוקשרת, גם אם הצלחה זו מושגת באמצעות מאמצי שיווק אגרסיביים ומגוחכים, הפונים לילדים שיעשו לייקים בנייד .טד, דודה של סאשה, זוכה גם הוא לתיקון באמצעות חיזוק הקשרים עם אחייניתו, אך במחיר גירושיו מהאישה שאהב עד כדי כך שפחד שאהבתו תבלע אותו. ג'ולס מקבל הזדמנות שנייה, ואפילו לו, ההיפי רודף הנשים, זוכה להזדמנות נוספת כאשר, על סף מותו, חברות ילדותו מגיעות לבקר אותו. ומה עם הנשים? רובן מוצגות כמו צל חיוור של הגברים, שתפקידן המרכזי הוא להעצים אותם. התיקון שלהן יכול, במקרה הטוב , להיות נישואים מאוחרים.
במקביל, אני לומדת את מה שקורה לתעשיית המוזיקה בארצות הברית לאורך סוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21, ואת האופן שבו תהליכים אלו משתלבים בחיי הדמויות. בשנות השישים נתפס הרוק כמוזיקה של מרד, חופש ואמונה בכוחה של האמנות לשנות את העולם. בשנות השבעים נעשה הרוק מסחרי יותר, ותעשיית המוזיקה הפכה לעסק גדול, בעוד שזרם הפאנק קם כמחאה נגד ההתמסחרות וביקש להחזיר לרוק את הפשטות, האותנטיות והמרדנות. תקופה זו תופסת חלק מהגיבורים בתחילת דרכם, בנקודת זמן שבה הם עדיין מאמינים שיצליחו להיות משהו בעולם המוזיקה. לנגן ולחטוף זבל בפרצוף, כמחאה, פירושו שעשית משהו נכון; שהצלחת לעורר משהו בקהל שלך.שנות השמונים מציינות את השתלטות התאגידים, הטלוויזיה, הדימוי החזותי והשיווק על תעשיית המוזיקה. כאן נפער הסדק הראשון בחבורה: מי שהצליח לוותר על ערכיו ולהסתגל – שיחק אותה; אחרים, שנשארו נאמנים בעקשות לערכיהם, ירדו מהגלגל. בשנות התשעים והאלפיים חוללה המהפכה הדיגיטלית שינוי נוסף: האינטרנט והרשתות החברתיות ערערו את כוחן של חברות התקליטים ושינו מן היסוד את הדרך שבה אמנים מתגלים וזוכים להצלחה. ושוב, מי שידע לנצל תהליכים אלו לטובתו – הצליח, ואחרים נפלו. הפופולריות של האמן אינה נובעת עוד מאיכותו או מהאותנטיות שלו, אלא מן התמורות שמחולל הזמן – אותם "בריונים" המשנים שוב ושוב את כללי המשחק. תמורות אלו אינן רק הרקע לעלילת הספר; הן משקפות את אחד מרעיונותיו המרכזיים – הזמן כ"כוח בריון" שאינו פוסח לא על בני האדם ולא על האמנות שהם יוצרים.
עניינה אותי יכולת, או אי היכולת, של הפרט לשמור על קול אישי, אותנטיות וזהות בעולם תאגידי שנשלט יותר ויותר על ידי בינה מלאכותית. למרות התשובות המגוונות שאיגן נותנת לשאלה זו, בעיני היא נשארה פתוחה. במיוחד לנוכח הגימיקים הרבים של איגן בכתיבת הרומן: החלקה על ציר הזמן, כתיבה כמצגת פאורפוינט, כתיבה של בני דור ה-Z בווטסאפ, וכד'. האם גימיקים אלו הם בבואה של הקול האישי של איגן, או שמא טריקים מקצועיים באמצעותן היא מנסה לשמור על הרלוונטיות שלה בתחום הספרות? כך או כך, הספר מושך מאד לקריאה; הסיפורים האישיים כאמור נוגעים ללב; אך את מלאכת הטוויה של החלקים לכדי שלם מותירה איגן לקורא.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי.

ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה.
אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה.

כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם.

לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

תשכחו מפרודו בדרך למורדור, הספר הזה הרבה יותר טוב.
'עלילות עיראק' אמנם אינו ספר פנטזיה, אבל אלמנט המסע שלו אל לב המאפליה של פרס ועיראק של שנות החמישים, כתוב בצורה פשוט נהדרת. המילה 'כתוב' לא נכונה, כי המעשים שמתרחשים בספר קרו ממש, ולכן זהו מעין דוקו, וזה מה שמעצים את הספר והופך אותו לבלתי-נתפס, וגם בלתי-נשכח. האימה, החרדה, המתח ותחושת ההקלה בסוף, כאשר הגיבור - הלא הוא מחבר הספר, יאני אבידוב - מצליח לממש את משאלתו של בן-ציון ישראלי ולהביא עשרות אלפי חוטרי דקל לתימור הנגב (ו'תימור' זו לא המילה החדשה היחידה שלמדתי מהספר הזה) - כל הרכיבים האלה הופכים את הספר ליצירה מיוחדת במינה. אז בטח, אתם מוזמנים לאתגר ולשאול: "אקטואלית, את מי בכלל יעניין בימינו ספר שנכתב על-ידי מפא"יניק משנות החמישים?"
ובכן, אולי זו איראן, שהשם 'עלילות עיראק' עושה איתה עוול. הרי רובו ככולו של הספר מתרחש בכלל באיראן. ואנחנו הרי אחרי 2.5 סבבי מלחמה עם איראן. שמות המקומות בספר יעוררו בהכרח תחושת מעורבות עמוקה אצל הקורא הישראלי, והם מהדהדים מתוך הספר בצל ערי הטילים שנבנו בקרבתם: כרמאנשה, חורמשהאר, משהד, יזד, כרמאן, ועוד ועוד. וכמה בלתי נתפס לקורא בן זמננו, שבלב טהרן שכן בשנות החמישים בניין של הסוכנות היהודית (!), ואווירונים טסו מכאן לשם ובחזרה.
ואולי זו פשוט הכתיבה עצמה. יאני אבידוב, אילולא היה עסוק בכל נימי נפשו בהגשמת החלום הציוני, היה בוודאי הופך לסופר הרפתקאות מהולל. חלוקת הפרקים היא חכמה, ועל אף שידוע לכל שהסוף הוא בכי טוב, אבידוב מצליח להשכיח את זה פעם אחר פעם מלב הקורא, ולהשקיע אותו בתוך דרמת-מתח שלא יורדת ברמתה ממותחני הריגול הטובים ביותר. בד בבד הוא מעשיר את הספר בירידה עמוקה לפסיכולוגיה של הנפשות הפועלות, ומצליח לחבב על הקורא אף דמויות משנה - כאותו אחמד הערבי מעיראק - שדווקא בצד של הטובים, ואת היהודי בן איראן 'ד.', שהופך מרוב תאוות בצע לנבל כמעט קומי, שמטריד את אבידוב על כל צעד ושעל. אילולא היה מדובר בסיפור אמיתי, הייתי משוכנע שמדובר בעוד קומיקס מעולה של טינטין. אבל אז מגיע הפירוט הטכני המופלא של החקלאות, הגיאוגרפיה, הבירוקרטיה - וזה לא משעמם, להיפך, לעתים זה כמו לקרוא את טום קלנסי ללא הארכנות המייגעת שלו.
הספר מדגים היטב את הרעיון שהסיפור הכי טוב נוצר על-ידי הבורא שמנהל את העניינים כאן בעולם (זו ואריאציה על משהו דומה של המינגווי, אבל אבידוב עצמו רומז לזה בסוף הספר), אבל חשוב לזכור שהסיפור לא היה בא לעולם לולא תעוזתן של הנפשות הפועלות, שלעתים כל מה שהוביל אותן הייתה אמונה טהורה בחשיבות המעשה. חציו הראשון של הספר הוא מעין ממוריאל לדמותו של בן-ציון ישראלי, שיזם והוביל את פרויקט שתילת החוטרים בנגב, והדמות הראשית - אבידוב - מתלווה אליו כסייד קיק נרגן. אלא שאז מגיע אותו אסון נוראי במעגן, שקיפח את חייו של בן-ציון ושל 16 נוספים, והחצי השני של הספר נבנה על יסודות אותה אמונה בוערת של בן-ציון, שכעת מלווה את אבידוב בדרכו הבודדת, חסרת הסיכוי, להגשים את משאלתו האחרונה של בן-ציון.
אם תרצו, זהו פרודו, שלאחר שאיבד את גנדלף במכרות מוריה, ממשיך בכל זאת במסע, כי הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. גורל האנושות מונח על כתפיו.
גורל הציונות היה מונח על כתפיו של אבידוב, ועלה בידו.

ומכאן, אני מעלה משאלה משלי - שהספר הזה יזכה למהדורה מחודשת. הילדים שלנו מוכרחים להכיר אותו, ולא מתוך כרכים מתפוררים של ספריה לעם.

הספר הטוב ביותר בהיסטוריה.

המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לטלטל את הקורא גם יותר משמונים שנה אחרי פרסומו. קאמי לוקח את אחת הדמויות המייאשות במיתולוגיה – אדם שנידון לגלגל אבן לנצח – והופך אותה לסמל של חירות, מרד ומשמעות אנושית חדשה.

המסה הזו אינה עוד טקסט פילוסופי כבד; היא קריאה חדה, כמעט פרובוקטיבית, לשאול את השאלה שאנשים מעדיפים להדחיק: האם החיים ראויים לחיותם? קאמי לא מציע נחמה ולא מבקש שנאמין בסדר נסתר. להפך — הוא מזמין אותנו להישיר מבט אל האבסורד, אל הפער בין כמיהתנו למשמעות לבין אדישותו של העולם, ולמצוא דווקא שם את החירות.

הכוח של הספר הוא ביכולת שלו להפוך רעיון פילוסופי מופשט לחוויה אנושית מוחשית. הדמויות שקאמי מציג — הדון ז'ואן, השחקן, הכובש — הן לא מודלים לחיקוי אלא מראות שמחזירות לנו את עצמנו: את הרצון למצות את הרגע, ליצור, לפעול, לאהוב, למרות ואולי בגלל שאין משמעות עליונה שמכוונת אותנו.

הביקורת המרכזית על הספר היא גם סוד קסמו: הוא דורש מהקורא אומץ. זהו טקסט שלא מפחד לשאול את השאלות הקשות ביותר, ומי שמוכן ללכת איתו עד הסוף מגלה מחשבה שמצליחה להיות גם נוקבת וגם מעוררת השראה.

בסופו של דבר, המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לגרום לנו לדמיין את סיזיפוס — ואת עצמנו — מאושרים.

כשפילוסופיה ויהדות נפגשים זה לכאורה מפגש פסגה.
אז לא.
הפילוסופיה מתגלה בעליבותה, והספר הזה הוא דוגמה מצוינת לאיך אפשר להעלות טיעונים מגוחכים אבל הגיוניים מאוד מבחינה לוגית.
לוגיקה לא מובילה את המציאות, היא לפעמים פשוט מתנפצת אל סלעיה.
הפילוסופיה בסופו של דבר חיה עם עצמה, ולא עם המציאות.
מי שרוצה לפגוש יהדות אמיתית - זה לא הספר בשבילו.
היהדות היא הרבה מעבר לפילוסופיה, מי שרוצה לפגוש יהדות אמיתית שילך פשוט ללמוד תורה, לא פילוסופיה.
תורה זה דבר רציני, ומי שרציני בסוף יבין.

וואי אהבתי, יש פשוט אנשים שלא מתחברים לסוג העלילה!!!זה לא אומר שזה ספר דפוק...זה אומר שכמו שאני לא יכולה לקרוא את הארי פוטר כיזה פשוט לא הסגנון שלי....אני אהבתי, נזכרתי עכשיו שקראתי אותו לפני לפחות 10 שנים, וקראתי עכשיו, והיה לי קשה להוריד אותו מהידיים, סוף סוף סיימתי אותו:)

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לא התחברתי. המון ביקורות מהללות את מורקמי אז רציתי לקרוא ולאהוב אבל זה לא קרה. ההתחלה היתה איטית ולא הקליק מהר. באזור עמוד 150 כן נכנסתי לזה. חיכיתי ככ שהכל יתחבר ותהיה משמעות לכל הטירלול בעלילה אבל זה לא קרה. הספר נסגר בלי סיפוק מבחינתי.

הירש דוד נומברג.
לכאורה עוד שם, סופר עברי אולי קצת נשכח שמה כבר יכול לחדש, אבל הניסיון הראה לי שמדובר בכר פורה והרבה סופרים גם מאלה שנשמעים כבר אותו דבר דהיינו שכותבים על אותו השטיק שהיה אז עניין גדול - על השטעטל ועל ההתמודדות עם המודרנה וההשכלה, כתבו בצורה מוצלחת למדי.

והנה, הספר הנ''ל המקבץ סיפורים קצרים, יושב נינוח על משבצת ה5 כוכבים.
אמנם השער הראשון הנקרא הזיות ואגדות לא היה לי ברור והיה מאוד דליג, לעומת זאת כל האחרים לעילא ולעילא, קצרים אבל מאוד מאוד טובים. הרבה משכילים ואנשים בודדים ולא בהכרח מובאים סיפורים טראגיים או מפוצצים אלא מין הצגה אמיתית של בדידות והרגשים, שמיד מושכים את הסימפטיה האנושית.
לצורך העניין, החלק של ''מימות הנוער'' פשוט פנומנלי. התחברתי מאוד ואפילו הייתי מקבץ רק את החלק הזה ומוציא אותו לאור, מאמין שאפילו היום הוא יכול להיות עניין, ושווה מאוד להכיר אותו.

שמח על תפיסת השלל של ספריית דורות שנפל בחלקי והגיעה העת גם להשחיל קצת ספרים אחרים כי מצאתי את עצמי סוגר ספר וממשיך לאחד הבא ואני לא רוצה שייגמר לי הכל מהר. בכל אופן, מומלץ, אפילו אם הספר קצת מתפורר

פרץ סמולנסקין והכל, מוכר (לי בעיקר) בגלל ההקשר הציוני שלו, רק שעכשיו הגיעה דעתי לבדוק את עמדתו כסופר. הרומן הזה מהנחשבים שלו והוא מצוין.

בהרבה רומנים מהתקופה הזאת יש את הצדדים היותר סיפוריים, כאלה שהצד הסיפורי בהם יותר שולט ויש את אלה שניכרת בהם דווקא אמירה מסוימת. פעמים שהאמירה משתלטת על איכות הסיפור ואז תתאים לכל אלה מחפשי האמירות ופעמים מדובר בפשוט ''סתם'' רומנים טובים.

לעניות דעתי הרומן הזה משלב את שני הצדדים בצורה טובה מאוד: העלילה של סמולנסקין לא באה רק להציג את האמירה שלו בעניין אנשי ההשכלה והמעמדות בעיירה היהודית אלא גם מספרת סיפור סיפורי כשלעצמו. הדמות הראשית, יעקב חיים, לא דמות שטחית שנועדה לדובב את שפתי סמולנסקין, הרגשתי שיש בה הרבה מאשר סתם מישהו שנועד להזיז את הסיפור ולגרום לעיירה לבעור ולהציג את האמת האנושית שלה ומאוד אהבתי את השתלשלות האירועים.
הסגנון די טראגי והסוף אפילו הפתיע אותי למרות שלא היה אמור.

עם הסגנון המדובר לא ניכרת איטיות בעלילה והוא מומלץ בחום כי הוא לא רק מייצג איזו ביקורת או דעה מעייפת על מצב היהודים אלא גם מספר סיפור שראיתי בו הרבה טוב.

כמו כן, איזה שם יפה זה פרץ

ספר טוב ומעניין. ספר "חובה" לבקרי גבול וסלקטורים. עד כאן ולא אגלה למה. סיפורה הטרגי של אונה מוס, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת קורק שבאירלנד, המתגוררת מאז נהרגו הוריה בתאונת דרכים? או שמא בהתנקשות, אצל סבא שלה שגם הוא דמות לא קלה כמי שבתור נהג ברכבת נהג להעביר מטענים וחבילות עבור המחתרת האירית וחבריו הקרובים שגם הם שייכים למחתרת האירית. יש בספר הזה סיפור אהבה יפיפייה בין אונה לבין אידן פרל שמסתיים בצורה טרגית. הספר משופע בסצינות של חיי הסטודנטים העליזים בקורק, החברות של אונה מאז בית הספר ואחר כך באוניברסיטה, דיוקנו של הסבא ראוני מוס ועוזרת הבית שלו גב' שונסי. ספר יפה שבצד סיפור האהבה והחיים באירלנד בצל המטענים והפיגועים בהחלט שווה קריאה והנאה מהסיפור עצמו והכתיבה המשכנעת (לפחות אותי - כחובב מושבע של ספרות אירית).

הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

דוסטויבסקי עושה כאן את מה שרק סופרים מעטים יודעים לעשות. הוא כמעט ואינו זקוק לעלילה. במקום אירועים, הוא בונה עולם פנימי שלם. ככל שבעל בית המשכון מדבר ומנסה להצדיק את עצמו, כך הוא דווקא חושף את גאוותו, את עיוורונו ואת חוסר יכולתו להבין באמת את האישה שחיה לצדו. תוך כדי קריאה אנו מגלים את האמת הרבה לפני שהמספר עצמו מסוגל לראות אותה.

ועוד משהו שקרה לי תוך כדי קריאה: לא יכולתי שלא לחשוב על שטפן צווייג. קראתי הרבה מיצירותיו של צווייג בשנים האחרונות, ופתאום היה לי ברור עד כמה צווייג הושפע מדוסטויבסקי. לא בסגנון הכתיבה, אלא באופן שבו שניהם מתבוננים בנפש האדם. גם בספריו של צווייג (מכתב מאלמונית, הפחד, נובלת השחמט ועוד), העלילה היא פעמים רבות רק מסגרת. העניין האמיתי נמצא בתוך הדמויות, במאבקים הפנימיים שלהן, באובססיות, באשמה, בפחד ובנקודות השבר של הנפש.

אצל דוסטויבסקי הכול כמובן קיצוני יותר. הסערות גדולות יותר, הדמויות חיות על הקצה, והרגשות מתפרצים בעוצמה אדירה. צווייג, לעומתו, כותב באיפוק רב יותר, אך קשה שלא לראות את החוט המקשר ביניהם.

מעבר לכך, אהבתי מאוד גם את הבחירה של דוסטויבסקי להפוך את גיבור הסיפור דווקא לבעל בית משכון. אין זו בחירה מקרית. אדם שמבלה את חייו בהערכת שוויים של חפצים מתקשה לעיתים להבין את ערכם של בני אדם. הוא רגיל לחשב, להעריך, לשלוט, וגם בתוך הנישואים שלו הוא מתנהל כאילו הכול הוא עסקה. הוא משוכנע שהציל את אשתו, ולכן מצפה להכרת תודה ולנאמנות מוחלטת. רק כאשר היא איננה, הוא מתחיל להבין עד כמה מעולם לא ראה אותה באמת.

דוסטויבסקי כתב כאן על אדם רגיל שמרוב גאווה, פחד או עיוורון אינו מצליח לראות את מי שעומד מולו, והרי כולנו מכירים או הכרנו כמה כאלו במהלך חיינו. הטרגדיה, כך מלמד אותנו דוסטויבסקי, מתחילה הרבה לפני שהאשה שמה קץ לחייה.

אני חושב שהספר "צייתנית" הוא הרבה יותר מנובלה. הוא שיעור קצר בכתיבה פסיכולוגית. ואומר זאת שוב: אחרי הקריאה ב"צייתנית", קל יותר להבין מדוע צווייג העריץ את דוסטויבסקי וכיצד השפעתו ניכרת באופן שבו הוא מתבונן בנפש האדם.

כשאני חושב על החוטא ועונשו ממקום אישי, זה ספר שתופס אותי בדיוק בנקודה שבה ספרות כמו זאת - מצליחה לגעת בחיים עצמם. הוא מזכיר לי עד כמה דק הגבול בין החלטה קטנה לבין השלכות גדולות, בין רגע של חולשה לבין מסע חיים שלם.
מה שהכי נגע בי בקריאה הוא האופן שבו דוסטוייבסקי מציג את האשמה לא כעונש שמוטל מבחוץ, אלא כמשהו שמתחיל לכרסם מבפנים. זה גרם לי לחשוב על אותם רגעים שבהם לפעמים העונש האמיתי הוא פשוט לחיות עם הידיעה הזו.

הספר מצליח להאיר את המקומות שבהם אנחנו אנושיים מדי: הפחד, הדחף, הרצון להסתיר, הרצון להיגאל. הוא לא מטיף ולא שופט- הוא פשוט מציב מראה. ובאופן אישי, זו בדיוק הסיבה שהוא נשאר איתי: הוא מזכיר לי שהמאבק בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות הוא לא רק עלילה ספרותית, אלא משהו שמתרחש כל הזמן, בשקט, בתוך כל אחד מאיתנו.
רק גאון כמו דוסטוייבסקי ידע לכתוב פרוזה שכולה פילוסופיה.

אהבתי יותר את שני הספרים האחרים שלו. הספר הנוכחי כתוב פחות כפרוזה וקצת יותר כבד, אין עלילה מסודרת. יש הרבה דמויות. קצת היה לי קשה לעקוב.. כמובן שזו ההיסטוריה ואין מה לעשות..

זה ספר נהדר, מומלץ בחום. היה מעניין ומותח, גרם לי לתהות מה יקרה בהמשך. נהניתי מהקריאה. ולמרות שלא בדיוק צפיתי מה יקרה, זה לא ממש הפתיע אותי. הבנתי פחות או יותר מה מצפה לי, אבל זה כי אני כבר מנוסה עם ספרי מתח. זה הז'אנר הכי אהוב עליי.
הספר עוקב אחרי שתי נשים שונות אחת מהשנייה, האחת פופולרית והשנייה לא. יום אחד כשהאישה השנייה נעלמת, הראשונה הולכת לחקור את זה ונתקלת בזירת פשע, מה היא מוצאת ומה קורה לה אחרי זה? אלו שאלות שנענות במהלך הספר. כפי שכבר כתבתי- היה מעניין מאוד. קשה להניח את הספר מהיד. קשה שלא לחשוב על הספר במהלך היום בימים שבהם קראתי אותו.
לסיכום, נתתי לו 5 מתוך 5, באמת מגיע לספר הזה.

"יש ספרי מתח שמפתיעים בטוויסטים, ויש ספרי מתח שמצליחים גם לגעת בלב. "הקולגה" של פרידה מקפדן עושה את שניהם."
כשספר מצליח לגרום לי לסיים אותו בתוך יממה, אני יודעת שנפלתי לידיה של סופרת שיודעת בדיוק מה היא עושה. כבר מהרגע הראשון היה לי ברור שאף דמות אינה באמת מי שהיא מציגה את עצמה .
העלילה נבנית בהדרגה, המתח הולך ומתעצם, והדפים עוברים בזה אחר זה מבלי שמרגישים.
פרידה מקפדן אינה מסתפקת בטוויסטים מפתיעים. היא גם מציבה בפני הקורא שאלות אנושיות נוקבות. הספר מחדד עד כמה קל לשפוט אדם רק משום שהוא שונה מאיתנו, ועד כמה דעות קדומות עלולות לעצב את היחס שלנו כלפיו.
דון שיף היא אישה מוזרה, אאוטסיידרית ומנהלת חשבונות בחברת וויקסד, חברה לתוספי מזון. היא רווקה המתגוררת לבדה, חובבת מושבעת של צבים ומקפידה לאכול לפי צבעים ובימים מסוימים בשבוע.
דון שיף מגיעה למשרד בכל בוקר בדיוק בשעה 08:45. אבל מה קורה כשבוקר אחד היא אינה מופיעה?
באותו בוקר, באופן חריג, גם הקולגה היפה והמקובלת במשרד, נטלי פארל, מגיעה מוקדם מהרגיל, אף שבדרך כלל נהגה להגיע רק אחרי השעה 09:00.
היעדרותה של דון מפתיעה את נטלי. היא פונה למנהל הסניף, סת' הופמן, בתקווה שאולי דון הודיעה על היעדרותה, אך מתברר שלא התקבלה כל הודעה. ככל שחולפות השעות, הדאגה של נטלי גוברת, והיא מחליטה לנסוע לביתה של דון.
נטלי נכנסת בהיסוס אל הבית, שדלתו אינה נעולה. הכול מסודר ונקי להפליא. על השולחן מונחים בקבוק יין פתוח למחצה וכוס ובה שאריות יין אדום. כוס נוספת מנופצת על הרצפה – מראה שאינו אופייני כלל לדון.
כשהיא מתקדמת בזהירות, היא שולפת סכין להגנה עצמית, נתקלת בריח מוזר, באקווריום ובו צב, בכוננית ספרים ובאוסף גדול של פסלוני צבים מזכוכית, מקרמיקה ומשיש. רק מקום אחד באוסף נותר ריק.
רגע לאחר מכן היא מועדת על הדום הפוך ופורצת בצרחה...
למה נטלי צרחה?
הספר מחולק לשני חלקים, וביניהם משולבים מיילים שדון שולחת לחברתה מיה. מיה מייעצת לה כיצד להתמודד עם מצבים שונים, ולמכתבים הללו יש תפקיד משמעותי בהתפתחות העלילה.
ככל שהתקדמתי בקריאה, מצאתי את עצמי משנה שוב ושוב את דעתי על דון. הדמות שנראתה בתחילה מוזרה ומרוחקת התגלתה כאדם מורכב הרבה יותר. היא ממש לא מי שחשבתי שהיא.
ומה שבטוח – בזכות דון שיף, חובבת הצבים, למדתי לא מעט גם על צבים.
בשורה התחתונה: "הקולגה" הוא הרבה יותר מספר מתח סוחף. זהו ספר על דעות קדומות, חרם חברתי, קבלת השונה והמחיר הכבד של שיפוט מהיר. פרידה מקפדן מצליחה לשלב בין עלילת מתח מצוינת לבין מסר אנושי חשוב, והתוצאה היא ספר שקשה מאוד להניח מהיד.
קריאה נעימה, לי יניני

הגעתי ל"המטופלת השקטה" עם ציפיות גבוהות מאוד, בעיקר בגלל כל ההמלצות והבאזז העצום סביבו. לצערי, החוויה שלי הייתה שונה לחלוטין. בקושי הצלחתי לסיים את הספר, ולא בגלל שהוא מורכב או מאתגר, אלא פשוט כי לאורך רובו לא הצלחתי להתעניין באמת במה שקורה.
אחת הבעיות המרכזיות מבחינתי היא הקצב. הספר נבנה כהבטחה גדולה לתעלומה מסעירה, אבל בפועל רוב העלילה מתקדמת לאט מאוד. יש הרבה חזרות, שיחות טיפול ותיאורים שלא הרגשתי שהם באמת מקדמים את הסיפור או מעמיקים את הדמויות. במקום מתח שהולך ונבנה, הרגשתי שאני בעיקר מחכה שמשהו משמעותי כבר יקרה.
גם הדמויות לא הצליחו לעורר אצלי הזדהות. הדמות הראשית, הפסיכותרפיסט תיאו, נשארה עבורי די שטוחה במשך חלק גדול מהספר, והקשר שלו לאלישיה לא הצליח לעורר בי סקרנות כפי שהספר כנראה התכוון. כשהקורא לא באמת מתחבר לדמויות, קשה להרגיש מעורבות רגשית גם בתעלומה עצמה.
אין ספק שהטוויסט בסיום מפתיע, ואפשר להבין למה הוא יצר כל כך הרבה שיח. אבל עבורי, טוויסט מוצלח לא מספיק כדי להצדיק ספר שלם. כשאני מסיימת ספר מתח, אני רוצה ליהנות גם מהדרך ולא רק מהעמוד האחרון. במקרה הזה הרגשתי שהספר נשען כמעט כולו על ההפתעה שבסיום, ופחות על בנייה עקבית של מתח, עומק או עניין לאורך הקריאה.
אני גם חושבת שהבאזז עשה לספר עוול. כשהוא מוצג שוב ושוב כ"אחד מספרי המתח הטובים אי פעם", רף הציפיות הופך כמעט בלתי אפשרי. ייתכן שאילו הייתי מגיעה אליו בלי כל ההייפ, הייתי נהנית ממנו יותר. אבל עם הציפיות שנוצרו סביבו, הוא הרגיש לי בינוני למדי ולא הצליח לספק את חוויית הקריאה שקיוויתי לה.
בסופו של דבר, אני מבינה למה הספר הצליח כל כך: הוא נגיש, כתוב בשפה זורמת, והסיום שלו בהחלט מפתיע. אבל מבחינתי זה לא הספיק. הרגשתי שהדרך הייתה איטית מדי, הדמויות לא היו מספיק מעניינות, והספר לא הצליח להחזיק אותי במתח כפי שספר מתח טוב אמור לעשות. מבחינתי זו הייתה אכזבה ביחס לציפיות, וספר שלא אשוב אליו או אמליץ עליו בהתלהבות.

הרבה זמן לא נתקלתי בספר שמציג את חיבוטי הנפש בצורה ככ קולחת וחכמה.
שטפן צוויג מצליח לטוות עלילה סוחפת, עם דמויות מורכבות ומנוגדות, והכל באווירת גדוד צבאי בצבא אוסטריה תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה.
נהניתי מאוד!

לפני מספר ימים חזרתי מטיול בפורטוגל, וממש לפני צאתי לטיול סיימתי לקרוא את הספר מגלן.
הגעתי לנקודת הקצה הדרום מערבית ביבשת אירופה וזכיתי לצפות בשקיעה מיוחדת בצוקי כף סנט ויסנטה, מעל חופי האוקינוס האטלנטי, כשרוח חזקה ופראית טלטלה אותי.
לפני כ 500 שנה נקודה זו נחשבה לסוף העולם המוכר, והאוקינוס האינסופי שמעבר לה סימל את הלא נודע.
היה משהו מאוד עוצמתי ורגשי להיות במקום הזה ולחשוב שמגלן ומגלי ארצות נוספים יצאו משם לגלות עולמות חדשים והלכו אל הלא נודע. כמה אומץ וחזון נדרשו לכך, ואיזו כברת דרך עשתה האנושות מאז.
הספר הזה מרתק. צוויג בשפתו הייחודית והסוחפת לוקח את הקורא למסע הזה של מגלן ,מסע בזמן מאות שנים אחורה עם אנשים שחיים ברגעי מעבר.
האופן בו חוויתי את פורטוגל הועצם בשל סמיכות קריאת הספר לטיול. וחווית הקריאה גם היא הועצמה כי הספר המשיך להדהד בראשי בהיותי שם – מחשבות על זמן, על שינוי , על מה שאנחנו מרוויחים ומה שאנחנו מאבדים.

קלאסיקה במיטבה.
גי דה מופסאן נחשב, ובצדק, לאחד מאבות הסיפור הקצר המודרני. במאה ה-19, לצד יוצרים כמו צ'כוב ואדגר אלן פו, מופאסאן שכלל את המדיום הזה לרמת אמנות מדויקת. היכולת שלו ללכוד חיים שלמים על כל עליבותם ויופיים במספר עמודים בודדים אותי לפחות, מהפנטת.

מופסאן הושפע מפלובר והיה ידיד קרוב של אמיל זולא. בהשפעתם, הוא אימץ את מה שקרוי: הגישה הנטורליסטית. בתקופה ההיא גם הפילוסופיה הנטורליסטית פרחה, וזו התבוננה באנושות כמו מדען הבוחן דגימה תחת מיקרוסקופ.
בסיפוריו של מופסאן אין טובים ורעים מוחלטים. הוא מציג את בני האדם על דחפיהם הבסיסיים ביותר כמו תאוות בצע, קנאה, תשוקה מינית ופחד. השיפוט נעדר ולרוב מופסאן מניח לפעולות של הדמויות לחשוף את אופיין. הריאליזם שלו מנפץ את האשליות הרומנטיות של התקופה ומציג את המציאות כפי שהיא: לעיתים קרובות אפרורית, אכזרית ולא הוגנת.
אחד הנושאים המרכזיים אצל מופאסאן הוא חשיפת הצביעות של החברה הצרפתית, ובמיוחד של מעמד הבורגנות הזעירה והאצילה. לדוגמא בסיפורו המחרוזת, שם הוא מציג אישה שחורצת את גורלה ואת גורל בעלה לעוני של עשרות שנים רק בשביל הפנטזיה להרגיש חלק מהמעמד הגבוה, לו רק לערב בודד אחד.

הגדולה הטכנית של מופאסאן בעיני טמונה בצמצום. הוא לא מבזבז מילים על תיאורים פילוסופיים ארוכים. המשפטים שלו חדים, בהירים וישירים. האקספוזיציה מהירה, והעלילה נעה קדימה ביעילות מקסימלית.
בנוסף, מופאסאן לרוב השתמש בטכניקות של פואנטה מבריקות. הסיומות שלו אינם סתם גימיק זול ולרוב משאירות את הקורא זוכר את הסיפור וחושב עליו מדי פעם הרבה אחרי שקרא. לפחות לי זה קורה.

הציון שלי: 8/10
בסיפורים קצרים זה אחד הסופרים האהובים עלי, הזמן שעבר מאז נכתבו הסיפורים לא משמעותי בעיני שכן טבע האדם לא השתנה. מה שכן? אני לא חובב מושבע של סיפורים קצרים.

את דורית רביניאן אני מכירה היכרות קצרה. כשהייתי נערה קראתי את ספרה "גדר חיה" עוד לפני שהוא יצא מתוכנית הלימודים וזכור לי שנפעמתי עד מאוד. ספרה היה אחד מאותם הספרים שאנחנו קוראים בצעירותנו כאשר אישיותנו עדיין לא מעוצבת דיה והם משאירים בה חותם עמוק.

מאז לא יצא לי לקרוא אותה אבל בהמלצתו של אבי חזרתי לאותה רביניאן מסקרנת. זו שבדרך מסוימת פתחה לי צוהר אל עולם הקריאה ולימדה אותי מהי ספרות טובה. ומה אני אגיד, היא בהחלט טובה.

דורית רביניאן מספרת את סיפור חייה ומתמקדת בקשריה המשפחתיים ובקשר המיוחד עם אביה. הספר נפתח כסיפור המסופר בגוף שלישי על אח ואחות ויחסיהם אך עד מהרה הספר משנה נקודת מבט ומתפתח לכיוונים אישיים וככל הנראה אמיתיים על חייה של רביניאן.

החוכמה של סופר טוב היא לגרום לקוראיו להזדהות עם סיפורו או עם דמויותיו. ואף על פי שדורית חיה חיים אחרים ממני הרגשתי נקודות השקה רבות בין שתינו. בתיאוריה על משפחתה הצליחה להזכיר לי את אבי ואת אימי, את הקשרים המורכבים שישנם במשפחות ואת הרגש העמוק והעז של חווית חיים. דורית בסיפורה, ריגשה אותי עד דמעות והצליחה להזכיר לי מהי ספרות טובה. ספרות מיוחדת במינה שנכתבת מדם ליבו של סופר תמיד תצליח לגעת בלבבותיהם של קוראיו. כמה טוב לדעת שיש סופרות כמוה במדינתנו הקטנטנה.

מרתק היה לקרוא על כפר סבא, עיר הולדתי שהכרתי אותה שוב אך הפעם מנקודת מבטו של אחר. מרתק עוד יותר היה להיסחף אחר רביניאן כאשר היא כותבת בתשוקה מרגשת על אהבתה לאמנות הכתיבה, לספרות ולעולם הספרים. באחד מפרקיה הזכירה את הספרייה של כפר סבא שבה לראשונה שאלה ספרים תחת השם של אימה. אותה ספרייה שאבי לקח אותי אליה בילדותי וכך חשף אותי לעולם עשיר שלא ידעתי שקיים לפני.

"כמה מופלא הוא הלא-מודע, כמה חסר שחר הוא הניסיון להערים עליו, והרי את מה שנחרת בנפש אי אפשר שנגנוז".

שלום לכולם, אני כאן כדי לשתף עדות קטנה. שמי ליאה אליהו, אני בת 40, התחתנתי בגיל 29, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר עד עצם היום הזה. אחרי שנה של נישואים בעלי נהיה כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא ארוז מהבית לאישה אחרת, אני אוהבת אותו כל כך שאני אף פעם לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שבעלי יחזור אליי, אבל הכל בלי עזרה, בכי ובכי ובקשה לעזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה ביותר אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אפטה, אמרה לי שהוא גבר גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים לשקם את מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנעת, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, drapata4@gmail.com או עם הוואטסאפ או ה-VIBER שלו עם המספר הזה (+447307347648). הסברתי לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריכה לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, הייתי מאוד מופתעת, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם הימים. אם את נתקלת בבעיה דומה, צרי איתו קשר מיד ופתרי את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עדה חיה..

ספר מצוין לנוער וגם מבוגרים יכולים להנות ממנו מאוד..

ספר מדהים ועוצר נשימה, לא ניתן להוריד מהידיים!

ג'ייסון, בחור גבוה ויפה בן 32, שנפשו מעורערת.
הוא עובד עם אביו בתחזוקת הבניין, וכל היום עולה ויורד במעלית המצוחצחת בזכות הרגליו לקרצף ולנקות כל פינה וכל כפתור.

השכנים בבניין מעט חוששים ממנו, כי התנהגותו מוזרה ומקובעת, ותגובותיו אינן צפויות.
ליזי השמנמנה והעדינה היא בת זוגו. גם לה יש קשיים, אבל היא אף פעם לא תזיק לאיש.

לבניין מצטרפים זוג צעיר, קארן ומייקל, עם תינוקם קאלדר, וג'ייסון מתחיל לפתח אובססיה.
גם הוא רוצה תינוק, אבל ההורים מתנגדים. הם מבינים שאין לו ולליזי חברתו, את היכולת לגדל ילד.

ג'ייסון הופך להיות חסר מנוחה, ומעשיו מתחילים להיות מטרידים.

קארן ומייקל, הזוג הצעיר, גם הם עוברים התאקלמות בהרחבת המשפחה.
יש תינוק שתלוי לגמרי בהם, וההתמודדות הנפשית אינה פשוטה.

קארן נזכרת בילדותה שלה, עם אימא שלא ממש תפקדה,
ובזיכרון החד כיצד היא "סירקה את שערה של קארן בחוזקה עד שצרחה,
מתחה אותו לזנב סוס גבוה והדוק כל כך, שקארן התלוננה על כאבי ראש בבית הספר.
שלא תביאי לי כינים הביתה! היא הייתה אומרת לה, ושלא תעזי לפזר את השיער, את שומעת?"
אימא שלא אהבה לגדל את ילדיה, והייתה בוחרת בקביעות משמרות אחה"צ.

כך הזוג היה טרוד בעולמם שלהם, מבלי לדעת מה מתרחש מתחת לפני השטח...

ואז הגיע היום הראשון של חודש מאי, וזהו יום יפה שאין לטעות בו. מי ששונא, שונא קצת פחות.
ומי שאוהב, אוהב אף יותר. כך חשבה ליזי... עד שהדברים התגלגלו אחרת.

הספר גורם לנו לחשוב על אותם אנשים 'שונים' שאנחנו מכירים בדרך,
האם לחוס עליהם ולנסות אולי להבין אותם,
או שמא להחליט על התרחקות מוחלטת שהיא צעד חיוני לבריאות הנפשית ולשמירה על אנרגיה חיובית?!

הסופרת טוותה עלילה מרתקת המתפתחת בהדרגה. המותחן מעניין,
והדמות המורכבת של ג'ייסון מציגה את הצד האפל של יחסי אנוש.
הסקרנות לדעת כיצד זה יסתיים מניעה את הקורא להמשיך עוד ועוד...

מומלץ!!

רחלי וגיא הם זוג אוהבים, בדומה לזוגות אוהבים אחרים, שאירועי ה – 07 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיה זעזעה את עולמם הזוגי והמשפחתי.
גיא גויס למלחמה הארוכה ובוחר, מתוקף תפקידו ומצפונו, להישאר ימים ארוכים כשאחרים יוצאים וחוזרים מזירות הלחימה, ורחלי נשארת מאחור עם צמד ילדיהם ולומדת להיות אמא עצמאית שמנהלת את משק הבית בכוחות עצמה.
זאת רק ההתחלה... בדומה ללוחמים ולוחמות אחרים, גיא משתנה...נהיה מרוחק, מרגיש מועקה, מתרחק מרחלי, מתרחק מהמשפחה והוא לא היחיד: רבים כמוהו מרגישים שאחוות הלוחמים והשותפות לאירועים היא הדבק היחידי שנשאר להם בחיים. גיא רב עם רחלי, חסר סבלנות ובכל מפגש שלו בבית הוא כבר סופר את השעות לדרך חזרה.
רחלי מנסה בכוח להילחם עליו ומכניסה את עצמה לשותפות של נשות המילואימניקים; ביקור פצועים, ניחום אלמנות, התייעצויות ברשתות החברתיות.. עד ששניהם מגיעים לנקודת אל חזור בה הם צריכים להחליט איך ממשיכים.
הסיפור, לכאורה דמיוני, של רחלי וגיא הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אנשי ונשות מילואים ובנות ובני זוגם...
חלקנו הצליח להתגבר על הקשיים, חלקנו נכשל וחלקנו שילם מחיר נפשי וגופני יקר...
אילה ללא ספק הצליחה להביע במילים את מה שרבים מאתנו לא העזו לחשוב....היא קיבלה את הסכמתן של נשות לוחמי מילואים בפורומים חברתיים וציטטה משפטים שהן כתבו בתחילת כל פרק, מדהים איך היא הצליחה לבטא במילים את מה שאנחנו כשלנו לבטא במחשבות.. עוד יותר מדהים היה לגלות שאנחנו לא לבד במחשבות שלנו, שיש עוד רבים כמונו שמרגישים וחושבים כמונו.

ספר מבריק, מעמיק ופותח את המחשבה להבנות של הבהגווד גיתא, והופך אותה לרלוונטית ומעשית. ההבנות הפסיכולוגיות, הפילוסופיות והאישיות שהספר מעניק הן עמוקות ואפילו מהפכניות.
המאמרים על חופש, אהבה וכאב, כעס, תאווה - והספר כולו - יכולים לתת מענה לכל כך הרבה קשיים ומצוקות שהעולם והאנושות מתמודדים איתן כיום.

הבהגווד גיתא הוא אחד מאותם ספרים שמצליחים לערער את נקודת המבט של הקורא גם אם הוא מגיע אליו בלי רקע בהינדואיזם. זה טקסט שמתחיל בשדה קרב - רגע של ספק, פחד ובלבול - ומתרומם במהירות לשיחה פילוסופית על חירות, חובה, מוסר ומשמעות.

מה שהופך את הקריאה למעניינת במיוחד הוא המתח שבין הדרמה האנושית של ארג’ונה לבין הקול האלוהי של קרישנה. הדיאלוג ביניהם מציע לקורא לא רק תובנות רוחניות אלא גם מסגרת לחשוב על בחירות יומיומיות: מהי חובה? מהו מעשה נכון? האם אפשר לפעול בעולם בלי להיאחז בתוצאות?

הספר מאתגר אינטלקטואלית- הוא דורש סבלנות, פתיחות, ולעיתים גם נכונות להניח בצד תפיסות מערביות על מוסר וגורל. אבל מי שמוכן להיכנס אליו מגלה יצירה שהיא אפוס של ממש - וגם פילוסופית של ממש.

בעיניי, הכוח הגדול של הבהגווד גיתא הוא היכולת שלו לגרום לקורא להרגיש כי הספר ממשיך להדהד הרבה אחרי שסוגרים אותו.

כבר כמה חודשים שרוחות רעות מנשבות בינות משרדי חברות ההיטק. הכותרות בעיתונים הכלכליים מספרות על 'צונאמי פיטורים קשה במיוחד'. מדובר על עשרות אלפי עובדים ואולי אף יותר ברחבי העולם, וגם בישראל נערך לאחרונה דיון חירום במשרד האוצר עם ראשי התעשייה בעקבות נתונים מבהילים ולפיהם 62 אחוזים מהחברות נמצאות בשלבי קיצוצים של כוח אדם. לפני ארבעה עשורים התמונה הייתה שונה לחלוטין, כשהאנתרופולוג גדעון קונדה בילה כשנה במבוכי האופן-ספייס של תאגיד הייטק אמריקאי מבוסס ומצליח. בספרו 'מהנדסים תרבות' הוא הציג דיוקן קולקטיבי של ענף משגשג ותחרותי באופן קיצוני ועורר שאלות חשובות ובעיקר נוקבות על יחסי עובד-מעביד כחלק ממחקר הניהול הארגוני. השאלה האם צורת הארגון ההייטקי, הפתוחה והדמוקרטית לכאורה, היא ביטוי של חופש או צורה חדשה ומניפולטיבית של עריצות עוררה אז אצל הקוראים אי-נחת בלשון המעטה.

אני זוכרת את החוויה האישית שלי בפעם הראשונה שקראתי את הספר; קריאה המלווה בפליאה אמיתית. באותו הזמן עבדתי בתור כתבת כלכלית במוסף 'עסקים' של מעריב. עבודה בהייטק הייתה עבור רוב הציבור הישראלי סוג של 'ארץ מובטחת', שכולם פנטזו להגיע אליה, ואנחנו במערכת ללא ספק תרמנו לגלוריפיקציה הזאת. לכן הפער בין התיאור הביקורתי, ואף הפרובוקטיבי של קונדה לבין המסגור התקשורתי היה כמעט בלתי נתפס בעיני. ההישג שלו מבחינתי היה כפול: ראשית, חשיפת 'קוד ההפעלה' התרבותי המושל בעובדי ההייטק. שנית, נאמן לגישתו של גירץ, שתרבות אינה כוח אלא הקשר שאפשר ויש לתאר בקפדנות, בכתיבתו הוא תיאר את השדה באופן שהעניק לקוראים את התחושה שהם ממש בתוך 'השטח'. סגנונו של קונדה במידה רבה הוא מרוחק ומאופק, אך הטקסט עשיר בראיונות, אנקדוטות והבחנות, המהולות בציניות מרומזת שחודרות אל לב העניין.

לאחרונה מסיבות אישיות שבתי לקרוא את 'מהנדסים תרבות' ומצאתי שתי סיבות טובות להמליץ עליו. הראשונה היא בעיקרה מקצועית – עבור מי שמבקש ללמוד איך לכתוב מחקר אנתרופולוגי 'חי ובועט', הטקסט מהווה מדריך מצוין. הסיבה השנייה קשורה לממד הזמן. כאשר קונדה כתב את הספר, הוא ביקש להציג הווה דינמי המתעצב לנגד עיניו. כיום, בעקבות השינויים והטלטלות שעברו החברות בתחום, הקריאה בו מזמינה אותנו לנסח שאלות חדשות הקשורות ב'מפעל' שלעיתים קרובות מוגדר כקטר הקידמה של האנושות.

זה ספר ככ יפה!! נכון הוא ארוך, אבל שווה כל רגע ורגע בקריאה. ואני וחברה שלי קראנו, ולקחנו את זה יותר מידי רחוק, התחפשנו לתמר ויערה ו... כן, אובססיה!

הוא כתוב ממש יפה, ולמרות שיצורע זה ממש לא טוב וכיף, הספר כן כיף

קראתי את הספר קריאה חוזרת, לקראת קריאה של הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה.

בספר יש העמקה של בניית העולם. אנחנו מגלים על קהילת אנדרדוג בתוך האנימלים ועל השבטים המאוחדים. יש כאן עיסוק בסוגיית קבלת השונה ועל התמודדות של תת קהילה כזאת בתוך חברת האנימלים. יש כאן חלק יפה בתהליך של כישלון ואשמה עליו, כחלק ממילוי התפקיד שייעדו לתרז. תרז מנסה ללמוד מהטעויות שלה, וגם לקחת את תפקידה כרואה לכיוונים פחות סטנדרטיים.
העלילה מעלה הילוך ועוסקת בנושאים יותר אפלים.
קרה לי כבר בספר השני של משחקי הרעב, שבאיזשהו שלב יש חזרתיות על הספר הקודם בגרסה קצת שונה, שגורמת לי להתעצבן ולטרוק את הספר בכעס ולתפוס ממנו מרחק. ואז לחזור אליו אחרי יום כשהכעס יורד.
במשחקי הרעב 2 זה היה השלב בו מבינים שקטניס ופיטה שוב צריכים ללכת למשחקי הרעב, ואני הרגשתי שכבר מיציתי את האירוע הזה.
אז גם כאן היה קטע דומה בסגנונו, שהגיע כשלב בתהליך של תרז שהיא תחווה מעט הצלחה מהניסיונות שלה להשתפר ולהיות רואה טובה יותר. (במשחקי הרעב סלחתי על המהלך הזה רק בסוף, כשהתברר שהמשחק הזה היה בעל משמעות שונה לחלוטין ממה שחושבים).

הסיום היה דרמטי ומעולה, והשאיר אותי במתח לקראת הספר הבא.

אני לא יודעת כמה פעמים קראתי אותו בילדות, אבל כנראה שהמון.
כי כשחזרתי אליו כמבוגרת, כדי להקריא לילדים, גיליתי שאני זוכרת המון ממנו. לא רק את העלילה: אבא של חנהל׳ה נותן לה את קרשינדו הגמד כדי לנחם אותה על כך שהוא צריך לחזור לצבא, חנה׳לה וקרשינדו יוצאים למסע אל כוכב החלומות, ובדרך ליעד המופלא נאלצים לחצות את הכוכב השחור מטיל האימה - אלא גם פרטים קטנים: קרום החלב שחנהל׳ה שונאת, הנעליים הגבוהות שאין להשיג במידה שלה, אבל בכוכב החלומות דווקא יש, קרשינדו בוכה בתוך שושנה והזקן שלו נספג בדמעות, אורי מלך הכיתה שתמיד מלגלג על חנהל׳ה בוכה והסנטר שלו מתנדנד מעלה מטה כשחנהל׳ה מגרשת את בני הכיתה שלה מכוכב החלומות...
הקראתי אותו לכל הילדים שלי ועכשיו הגיעה תורה של הקטנה.
והוא תפס אותה כמו שאף ספר לפניו לא תפס אותה.
מה הקראנו עד היום? בילבי ומדיקן וקרלסון על הגג, פדינגטון, צפרדי וקרפד, טפיטי, הדוד אריה, הגמד סיפורון וקוקי חבקוקי ורמונה. בטח היו עוד ששכחתי.
היו ספרים שעבדו יותר טוב, היו שעבדו פחות.
אבל לא זוכרת ספר שכל כך תפס וריתק אותה כמו הספר הזה.
וניסיתי לחשוב על סוד הקסם שלו, סוד הקסם שהיה בו גם בשבילי כילדה.
בהתחלה חשבתי שזאת הפנטזיה האלטימטיבית: כוכב החלומות המושלם הוא פנטזיה כמו שנדיר למצוא בספר ילדים: בדרך כלל יש אור וצל, יש אויב להילחם בו, יש רוע למגר.
מה מעניין בכוכב מושלם שבו אפשר לעשות כל מה שרוצים ולקבל כל מה שחולמים? למה שמישהו יכתוב פנטזיה כזאת?
אבל דבורה עומר עשתה את זה: עם הרוע נלחמים בדרך, כשמגיעים לכוכב החלומות - מקבלים שני פרקים שהם כולם פנטזיה ילדית מושלמת: אין חוקים, הכל מותר, מקבלים כל מה שרוצים וכמה שרוצים בלי אף אחד שינזוף או יאסור או יטיל גבולות.

אבל האמת היא ששני הפרקים האלו מגיעים בסוף הספר, אם זה היה כל סוד הקסם שלו - כנראה שלא היינו מגיעים לשם.
ובמחשבה נוספת אני חושבת שהפנטזיה היא רק חלק מהקסם שלו.

הספר תפס את הבת שלי מיד בהתחלה לא בגלל הפנטזיה אלא בגלל הגיבורה:
חנהלה היא ילדה בת שבע ורבע (ממש כמו הבת שלי)
יש לה הרבה דמיון, היא אוהבת לחלום ולהמציא לעצמה סיפורים
והילדים שבחברתם היא חיה - ומדובר בילדה שגדלה בקיבוץ בתקופה של בית ילדים - לא מבינים אותה.
הם לועגים לה בכל פעם שהיא חולמת ולועגים לה עוד יותר כשהיא נעלבת.
וההורים והמורים - יש להם כנראה כוונות טובות, אבל זמן או סבלנות - פחות.
וחנהל׳ה היא ילדה רגישה והיא מרגישה היטב את קוצר הרוח. היא זקוקה ליותר תשומת לב ויחס - ורוב הזמן אין מי שיתן לה אותם.
חנהל׳ה היתה רוצה להיות יותר: גבוהה יותר, אהובה יותר, מצליחה יותר בלימודים.
לא צריך להיות ילד עם קושי חברתי או לימודי כדי להרגיש הזדהות מסויימת ואמפתיה כלפי חנהל׳ה.
מספיק להיות ילד. ילד עם דמיון, ילד עם עולם פנימי, ילד רגיש שלפעמים מרגיש שלא מבינים אותו, שהוא קצת שונה מהאחרים, ילד שהעליבו אותו פעם.
או אולי צריך להיות ילדה?

והבת שלי הזדהתה עם חנה׳לה, למרות שהיא לא גרה בקיבוץ בבית ילדים, למרות שהיא לא הבת הבכורה שמרגישה שרק לאחים הקטנים שלה מוותרים ורק אותם מפנקים - היא דווקא הקטנה (ויש שיאמרו המפונקת) בעצמה, למרות שלא חסרה לה תשומת לב, למרות שהיא מצליחה בלימודים ויש לה הרבה חברות.
אבל היא ילדה. והיא רגישה. והיא רבה לפעמים עם החברות, כמו כל ילד, ויש לה עולם פנימי והמון דמיון, ולפעמים היא היתה רוצה שיבינו אותה קצת יותר, גם בלי שהיא תצטרך להסביר. לפעמים היא לא מסוגלת להסביר.
וזה מספיק.
חנהל׳ה רבה עם אמא שלה, רבה עם ילדי הקבוצה שלה ומחליטה לטוס לכוכב החלומות.
היה אפשר לחשוב שהמסע של חנהל׳ה יהיה שיקוף של תהליך כלשהו שחנהל׳ה תעבור: תהליך של התבגרות והתגברות וחיברות, שבסופו היא תתחזור בשלה יותר להתמודדויות שהחיים בקיבוץ מזמנים לה.
בהתחלה נראה שזה הכיוון: היא מצליחה להתגבר על שנאתה לקרום של החלב ומורידה אותו כדי לתת לקרשינדו הגמד את הקרום שהוא המעדן האהוב עליו.
היא מתנצלת ומבקשת סליחה על האיחור כשקרשינדו לוחש באוזנה לבקש סליחה.
אפילו כשהם כבר יוצאים לדרך - קרשינדו חולה לפתע בצערת בגלל הצער שהוא גורם להוריה של חנהל׳ה שלא יידעו לאן נעלמה הבת שלהם.- וחנהל׳ה מסכימה לשלוח להם הודעה כדי שלא ידאגו לה.
אפשר היה לחשוב שזה ילך לכיוון דומה לסיפור שאינו נגמר, שבו בסטיאן - ילד בעל שפע של דמיון ושפע של בעיות חברתיות - עובר תהליך התפתחות והתבגרות במהלך ביקורו בממלכת פנטזיה.
אבל הרמזים האלו לא מתפתחים לתהליך חינוכי.
להפך.
כוכב החלומות הוא מקום אנטי חינוכי במוצהר. הוא חוגג את האנרכיה וחוסר הגבולות.
בכוכב החלומות אפשר לאכול ממתקים כל היום, אפשר להיות שטחית ולבלות שעות במדידת שמלות יפות ולבקש שיהיה לך שיער זהוב ארוך עד הרצפה.
זוכרים מה קרה ללוסי פוונסי כשניסתה להשתמש בקסם כדי להיות יפה יותר?
אז אצל חנהל׳ה זה דווקא עובד והיא פשוט נהיית יפה יותר.
היא יכולה לשחק בכל המשחקים שהיא רוצה והיא לא צריכה לסדר, היא יכולה - שימו לב לאנרכיה המזעזעת! - לפצח גרעינים ולפזר קליפות לכל עבר, ללכת לישון בלי לצחצח שיניים, לראות סרטים לא תואמי גיל והיא יכולה אפילו להעליב את החבר הכי טוב שלה, קרשינדו ואז פשוט לעצום עיניים ולבקש שהוא יתפייס. היא יכולה לנקום בחברי הקבוצה שלה מהקיבוץ שלה: להביא אותם לכוכב החלומות כדי שיראו שהוא קיים וכמה הוא מושלם, לתת להם להנות רק ממה שהיא מאשרת, לנזוף בהם כשהיא רוצה ולשלוח אותם הביתה אפילו שהם רוצים להישאר.
ואם לקורא יש מעט ניסיון בספרי ילדים והוא מחכה למחיר שבוודאי יהיה לכל ההוללות הזאת... צפויה לו הפתעה: אין מחיר.
בכוכב החלומות מותר.

כי הספר הזה הוא לא ספר על ילדה שעוברת תהליך חיברות.
הוא ספר על ילדה שיש לה מקור פנימי של נחמה ושל עוצמה.
הוא ספר על ילדה שיש לה ארמון חלומות יפהפה ויציב בדמיון שלה.
היא אולי לא תלמד להסתדר עם הילדים בני גילה, אבל היא לא תישבר ולא תהיה אומללה.
כי יש לה מפלט, יש לה מקלט.
הספר הזה לא מלמד איך להתנהג.
חהנל׳ה יודעת איך נכון להתנהג. היא יודעת מתי היא לא בסדר. היא אפילו יכולה לדמיין גמד קטן רעב וחובב קרום כדי להתגבר ולהסיר את הקרום, או גמד קטן שלוחש לה באוזן לבקש סליחה כשהיא רוצה שיוותרו לה.
אבל כמו כולנו - לא תמיד מתחשק לה להתנהג ככה.
אם הספר הזה מלמד משהו אלו לא כללי התנהגות. הוא מלמד שבדמיון מותר. שלדמיון אין גבולות.
האם הדמיון יפתור לך את כל הבעיות ויחלץ אותך מכל הצרות? לא.
אבל אולי ההתמודדויות יהיו קצת יותר קלות אם יש לך את המקום הפנימי הזה לברוח אליו.

האם הוא התיישן עם הזמן?
כן.
לכו תסבירו לילדה בת ימינו מה כל כך מופלא ברגע בו כל חברי הקבוצה של חנהל׳ה מתיישבים כל אחד מול מסך משלו ורואים כל אחד איזה סרט שבא לו.
או מה מיוחד כל כך בכוכב שבו את יכולה לשמוע איזה שיר שבא לך מתי שבא לך בלי הפסקות לחדשות ובלי ברכות כמו ברדיו בתוכנית כבקשתך.
מה זה רדיו? מה זה כבקשתך? מה הבעיה לפתוח יוטיוב או ספוטיפיי?
אבל זה שולי לחלוטין, לפעמים הסברתי ולפעמים דילגתי קצת.
הלב של הספר עדיין עובד.

מי מכיר את ספרות ההיכלות ? יותר מזה. מי בכלל שמע משהו על ספרות ההיכלות ? שיקום.
אחרי הקריאה בספר זה תדעו היטב מהי ספרות ההיכלות. תלמדו, שהיא למעשה תורת הסוד הקדומה של עם ישראל (הכותרת השניה של הספר). תורה זו התחילה בנבואות הנביא יחזקאל (בעיקר בפרק א ) המשיכה בכתבים הרבים שנמצאו במערות קומראן, והמשיכה באנשים עלומי שם שחיו כאן בארץ, אחרי חורבן המקדש, ואחרי מרד בר כוכבא, ואחרי עוד תקופות קשות שהיו כאן, בארץ ישראל, במאות השנים שלאחר החורבן של בית שני.
מי הם היו אותם עלומי שם חכמי ההיכלות ? כאמור לעיל, איננו יודעים
אך על תורת ההיכלות אפשר לקרוא בהרחבה בספר, עם הסברים ברורים מאד למרות המשפטים הארוכים מאד.
מי הם הגיבורים הראשיים של ספרות זאת ? הגיבור הראשון הוא חנוך בן ירד מספר בראשית, דור שביעי לאדם הראשון, שאחרי 365 שנים (נכון – 365 הוא מספר הימים בשנת החמה) לקח אותו האלקים אליו לשמים ושינה את שמו למטטרון. שם הוא חי עד ימינו, בהיכל השביעי המקודש מכל ההיכלות, וכותב ולומד את תורת הסוד ומעבירה לרבי עקיבא (הוירטואלי) ולרבי ישמעאל הכהן הגדול (הוירטואלי). בסביבתו חיים כל המלאכים, השרפים, האופנים וחיות הקודש שעושים את הציוויים של הקב"ה, מהללים ומשבחים אותו בשירות ובתשבחות, עושים את עבודת המקדש בשמים ומקריבים שם קטורת סמים. יורד רבי עקיבא מהפרדס (גן העדן), הוא היחיד ששרד שם מהארבעה שעלו לשם, ומעביר לנו, דרי מתא, בספרי ההיכלות – היכלות רבתי והיכלות זוטא ועוד ספרים – ממה שראו עיניו ושמעו אוזניו. גם רבי ישמעאל, שראה מה נעשה מאחורי הפרגוד מספר לנו על הנעשה שם.
שם, בהיכל השביעי, שולט עדיין הלוח המקודש של החמה. לוח שבו הכל ידוע וכלום לא נעלם. 52 שבועות בשנה, כל רבעון 13 שבועות, כל חג חל ביום קבוע בשבוע, יש 24 משמרות כהונה, ועוד. הלוח מתואר בהרחבה רבה בספרות שנמצאה במערות קומראן. למה ומתי הוא הוחלף בלוח היווני בבלי – לוח הירח והשמש שנקרא בטעות הלוח העברי ? כי המלך היווני מבית סלווקוס כפה עלינו לוח זה כ – 10 שנים לפני החשמונאים, כי זה היה הלוח שלו לגביית המיסים – ואז הוא סילק מהמקדש את הכוהנים לבית צדוק שהתעקשו על שמירת שנת החמה. כוהנים אלו המשיכו את כתיבת ספרי הקודש שלהם כנראה במדבר יהודה. שם נמצאו כתביהם במערות קומראן.
לסיכום – כאשר המצב בארץ רע, או אולי אפילו רע מאד, אז הדימיון יוצר מציאות אידיאלית ואוטופית בשמים.
לספרות ההיכלות הייתה השפעה עצומה על התפילה היהודית – היא הכניסה את קטעי הקדושה לחזרת הש"ץ, האריכה מאד את ברכת "יוצר אור" בבוקר, (הברכה המקורית הייתה קצרה מאד ויפה), הוסיפה את פיוט הקטורת "אין כאלקינו" וגם את אמירת הברייתא ממסכת כריתות שמספרת לנו שהכינו מראש את הקטורת לשנה שלמה לפי מספר ימי החמה, ועוד. אפילו ארון הקודש היה נקרא אז ההיכל.

הספר של פרופסור רחל אליאור איננו למעשה ספר מסודר ומאורגן אלא אוסף של חמישה מאמרים שנכתבו בזמנים שונים בקבצים שונים. לכן, אפילו שכל פרק מספר על תורת ההיכלות מנקודת מבט אחרת, יש בו, כמובן, חזרות רבות על אותם דברים. חבל. עורך טוב היה צריך לערוך מחדש את המאמרים.
כמו כן, אין בספר בכלל אזכור של הפיוטים היפיפיים שנכתבו על ידי גדולי הפייטנים של ארץ ישראל במאות החמישית והשישית. פייטנים אלו, כגון : ינאי והקליר תיארו בהרחבה את הנעשה בהיכלות, בעיקר בפיוטי הסילוק הארוכים – פיוטי פרוזה שנאמרו לפני הקדושה. (אולי הפייטנים היו חכמי ההיכלות הנסתרים שכתבו את כתביהם בעברית יפה ומקורית ?) לדוגמא – שכל אחד מכיר – בפיוט הסילוק של ינאי שנקרא "ונתנה תוקף" ונאמר בחרדת קודש בימים הנוראים, כתוב "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין..." ממש ספרות היכלות.

ספר עם זווית מאוד מיוחדת ומרתקת על דברים בחיים...

הספר מחכים, שנון, פורש עובדות על האדם באופן שקשה להתחרות במידת העניין שהוא מעורר, ולמרות זאת נשארתי בתחושת תהייה, כאילו משהו חסר. כשאמרתי זאת לחבר, הוא ענה שלדעתו השלם גדול מסך חלקיו, ו"בסוף זה מתחבר". הדקויות האלה פחות חשובות. זה באמת ספר נפלא. ברייסון הוא עיתונאי וסופר סקרן ומעט ציניקן, שהאהבה שלו לעולם בכלל ולמושאי כתיבתו בפרט מחפה על הציניות העדינה שלו, מה גם שציניות היא תכונה שממעיטים בערכה. היא כמו מלח בסלט: מעשירה אם היא לא מופרזת. על הכל הוא כותב: פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, אסטרונומיה - ואיכשהו הוא מצליח לכתוב מעניין על נושאים שהלימוד שלהם בבית הספר היה גורם לי לשנוא את העולם. חוויית קריאה למבקשים להשכיל בלי לסבול.

הספר נכתב ב-1893 ע"י אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, נחשב בידי רבים לדוסטוייבסקי היווני. אני לא מצאתי שום קשר בין שני הסופרים, מלבד העובדה שחיו באותה התקופה.

פאפאדיאמנטיס כותב פשוט, ברור, ייצרי, חם וריגשי, רכלני במקצת, נו..יוון אמרנו, מאוד אופייני.

הסיפור מתרחש בשלהי המאה ה-19 באי סקיאתוס וסביבתו, שהוא גם אי מולדתו של המחבר. אי קטן יחסית בו כולם מכירים את כולם.
פאפאדיאמנטיס מעביר היטב את האווירה השוררת בין התושבים, את הנופים המרהיבים וכמובן הים שתמיד נמצא קרוב.
מקום קטן בו כולם מכירים את כולם וזמן יש בשפע, מקום בו במיוחד הדור השלישי משועמם ומקבל את כח חיותו מהרכילות היומית המקומית.
הסיפור סובב סביב דודה סקבו שקמה בוקר אחד וכמו תמיד דבר ראשון שהיא עושה הוא להתבונן בים דרך חלון חדרה, הפעם היא לא רואה ים חלק כתמיד, ספינה גדולה הטילה עוגן ועומדת מספר קילומטרים מהאי.
מסתבר שיש התפרצות כולרה שהגיע מאזור טורקיה, אנשים רבים בורחים מטורקיה ומגיעים לאזור בספינות. מוטל עוצר על כל הספינות שמגיעות מטורקיה ואלו מופנות לאי קטן ולא מיושב מספר קילומטרים מסקיאתוס.

לדודה סקבו נודע כי בנה היחיד נמצא על אחת הספינות והוא כרגע שוהה בבידוד באי במרוחק וכי הוא נגוע בכולרה. היא לא מצליחה לקבל מידע עדכני על מצבו ומחליטה לסוע לבקרו באי הנגוע בכולרה. היא מפעילה את כל קשריה עם מכריה כדי להגיע לאי, היא מצליחה לקבל תפקיד של בודק בריאותי ולהגיע מחופשת לגבר לאי.

את המשך הפרשיה תוכלו להמשיך לקרוא בספר. סיפור בעל ניחוח של נוסטלגיה לימים עברו שלא יחזרו, כמובן ללא הכולרה.
זהו ספרו הרביעי של פאפאדיאמנטיס שמתורגם לעברית. יש גם מוזיאון לזכרו באי סקיאתוס.

הקריאה ב"בנותיו של שומר המגדלור" נפתחת בצורה מרהיבה, מסקרנת ומבטיחה במיוחד. השפה העשירה והיופי הלשוני המהפנט שובים את הלב כבר מהעמודים הראשונים, כשהם עוטפים את הקורא במסתורין עמוק שבו הפרטים אינם מתפענחים מיד – וזהו בדיוק חלק ניכר מהקסם ומהכיף שבפתחה של היצירה. עם זאת, נקודת הזינוק הזו חושפת גם דיסוננס פנימי מורכב: המעבר החד אל קולה המודרני, הציני והבועט של מורגן בהווה עורר בתחילה חשש אמיתי מפני מפגש עם דמות מתבגרת שבלונית ונוסחתית, כזו שעלולה להחריב את האטמוספירה הסמיכה והאולד-סקולית של העבר, המהדהדת יצירות כמו "אור בין האוקיינוסים". אך ככל שהדפים מתקדמים, החשש מתפוגג לחלוטין והניגודים הללו מתגבשים לכדי חוויה ספרותית מפעימה.
העלילה נסובה סביב מגדלור מבודד וסודות משפחתיים עמוקים, שתחילתם באירועים סוערים בעבר הרחוק ובמציאתה של תינוקת חסרת ישע בעריסה בתוך סירה שנפלטה אל החוף. חלוף השנים והבידוד המוחלט מול הים הגדול מייצרים טשטוש גבולות עמוק ומארג מפותל של זהויות, שקרים והקרבה, שפרטיו נשמרים בקנאות לאורך דורות. פקעת המסתורין הזו מתחילה להתיר את עצמה רק עשרות שנים לאחר מכן, כאשר מפגש אקראי בבית אבות בין אישה מבוגרת ועיוורת לבין מורגן, נערה פגועה משולי החיים, מניע מסע גילוי משפחתי מטלטל שבו העבר וההווה שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד.
הספר כתוב בצורה יוצאת מן הכלל והוא מצטיין בכל היבטיו. הכתיבה נהדרת, עשירה ומלוטשת, ושופעת תיאורי נוף וטבע מופלאים ומרהיבים שהופכים את הים והסערות להד ישיר של מערבולות הנפש. מעבר ליופי הסגנוני, היצירה מציעה עומק פסיכולוגי נדיר דרך דמויות עגולות שנוגעות בנימי הנשמה ומזיזות בה משהו עמוק ומהותי. התפתחותה של מורגן מעוררת אמפתיה עצומה; מתחת למעטה הציני והמחוספס מתגלה נפש מהממת ומרגשת שהחיים פשוט לא האירו לה פנים, והפיכתה מנערה תלושה לאישה המגלה את שורשיה כתובה ברגישות יוצאת דופן. לצדה, דמותה המקסימה של אמילי היא מלאכת מחשבת פסיכולוגית; דרך התפיסה החושית והשונה שלה את המציאות, הספר משרטט דיוקן אותנטי, עדין ומפעים של אדם על הרצף האוטיסטי בתקופה שלא ידעה להעניק לכך הגדרות, מילים או הכלה.
החיבור הרגשי שהספר מייצר הוא עוצמתי ותובעני, ומסע הפענוח ההיסטורי של גבורה נשית, יתמות והקרבה מונע מתוך תהודה רגשית גבוהה שאינה מותירה את הקוראת אדישה. בניית העלילה והמסתורין האופף אותה מחזיקים את העניין בצורה מושלמת, והחוטים כולם נטווים ביד בטוחה ורגישה לכדי סגירת מעגל שלמה, נוגעת ללב ומלאת קתרזיס באפילוג, המעניקה ריפוי אמיתי לדמויות ולמשפחתן.
השורה התחתונה היא ש"בנותיו של שומר המגדלור" הוא ספר מופלא, חכם ומרתק, המוכיח כי כתיבה משובחת, תיאורי טבע נפלאים ודיוק פסיכולוגי עמוק יכולים ליצור דרמה היסטורית מהדרגה הראשונה. זוהי יצירה רוויית יופי שקט ורגש מדויק, שנוחתת ישר בלב ונשארת עם הקוראת זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה. מומלץ בחום לכל מי שמחפש ספרות איכותית ומקורקעת שאינה מתפשרת על עומק אנושי.

פנטזיה מקסימה לילדים בוגרים וגם למבוגרים שאוהבים . עליל מעניינת וכיפית שמתפתחת לכיוונים שונים ומשונים כמו ילדי המעון עצמו . כיף לקריאה.

אם יש נושא בעולם שמקפיץ אותי חוץ מאנטישמיות ואנטי-ישראליות גלויה ובוטה אז זה היחס לנשים בכלל ובחברות עולם שלישי בפרט.
כן, אני יודעת גם בחברה מתקדמת כמו שלנו בישראל, יש פער בין גברים נשים בהרבה תחומים : כלכלה, חברה, שיוויון. כמובן, לטובת העדפת המין בעל יותר שרירים פיזית אבל בארצות ערב וכן בחברות מסוימות באפריקה ובאסיה הפער עוד יותר משמעותי ובוטה.
והנה כמעט סיימתי לקרוא את הספר הנ"ל וכבר קפצתי בראש ורצה לספר לחבר'ה. לא, חבריי לאתר סימניה, זאת לא דיס-המלצה. נהפוך הוא, ממליצה לכל אישה ונערה ואפילו לגברים, בעיקר אלו שלא קראו את הספר הנ"ל, לא לפחד לקרוא.
וזה לא רומן רומנטי לכל אלו שמעקמים את האף למראה העטיפה או השם.
ובכן, לעיקר העניינים : זאת ביוגרפיה שנכתבה על ידי סופרת אמריקאית שפרסמה כמה ספרים על אותה משפחה סעודית מבית : א-ל-סעוד בית המלוכה של שכנתנו הדרום מזרחית ומובא מפיה של נסיכה מהמשפחה הנ"ל. סיפור אמיתי, מיד ראשונה.
לא ארשום כאן את כל עלילותיה של הנסיכה סולטנה (בין אם זה שמה האמיתי או לא) אבל מצאתי לנכון לציין את המלחמה הפרטית שלה במשפחתה ובסביבתה השובינסטית, אכזרית וחסרת רחמים כלפי נשים, נערות אפילו אם הן בנות משפחה, משרתים ומשרתות בעיקר עובדים זרים שהם מייבאים. בל נשכח שכל אלו קורה במשפחות האצולה והמלוכה והעשירה לעין שיעור של ערב הסעודית.
לחיי אדם ובעיקר לנשים אין שם ערך. רק הולדת בנים זכרים נחשבת ליתרון לאישה. הבנים במשפחה מקבלים את כל רצונם. כל מה שהם מחליטים לגבי הנשים או הבנות המשפחה נחשב. מילה של אישה לא נחשבת אפילו כעדות בבית משפט.
זכותו של אב המשפחה לנהוג כפי רצונו בבנות משפחתו ואפילו להוציאן להורג בסקילה אם "נמצאו חוטאות בניאוף" גם אם העדים הם זרים והבנות נאנסו בידי זרים. גורלן של עובדות זרות המיובאות מאסיה, פיליפנים ותאילנד, אם הן נופלות למשפחות מסוימות הן נאנסות בידי הזכרים במשפחה ואפילו עוברות לידי כמה מהגברים/נערים שם. מותר כי הן זרות ולא מוסלמיות.
חובת לבישת רעלה ובגד ארוך מגיל שהנערה מקבלת את וסתה הראשונה.
אחות של סולטנה הושאה בגיל העשרה לגבר בן יותר מ-60 שנהג בה באכזריות ואלימות מינית ולפיכך היא ניסתה להתאבד ולבסוף אביה הירשה לה להתגרש. אביה של סולטנה לרוב צידד בחתניו ולא בבנותיו.
ואחד המקרים המחרידים מכל היה נסיעת חלק מהמשפחה למצרים לנופש ושם התפרצה סולטנה לחדר בדירה שגרו וראתה במו עיניה איך שחבר של אחיה, גבר בשנות העשרים לחייו, אונס בעזרת אחיה של סולטנה ילדה מצריה בת 8, מבועתת וצורחת. אימה של הילדה מכרה אותה לפורעים הללו. בעיניהם הדבר נראה נורמלי.
סולטנה, מרדנית מטבעה ובעלת מצפון שנאה את כל המקרים הנ"ל, אבל ידה קצרה מלהושיע את האומללות.
היא התנגדה נחרצות גם לנסיונו של בעלה, כרים, אותו אהבה מאוד, להינשא לאחר 8 שנות נישואין לאישה נוספת ותחמנה אותו בחוכמה, עד שוויתר על נישואין נוספים אבל לא ויתר על ביקור אצל עלמות "עובדות". בקיצור, לאישה ערביה וסעודית גם היא ממשפחת המלוכה וגם מבית עשיר ומוסלמית אין הרבה זכויות לא בחברה ולא במשפחה.
נכון, הם לא בדיוק רוכבים על גמלים אלא במכוניות יוקרה מחו"ל. הם בעלי הרבה בתים ודירות בסעודיה ובחו"ל. יש להם הרבה מזומנים בבנקים בכל מיני ארצות בעולם. יש לגברים ואפילו למעט נשים (בשנים האחרונות) השכלה רחבה אבל מנהגים שמושרשים בחברה הערבית עוד מלפני קבלת האסלאם טבועים עמוק בהתנהגותם ובמנטליות שלהם.
שינויים אם נעשים, הם איטיים עד מאוד אם בכלל.
הספר יצא לאור בעברית בשנת 1995, הרבה מאז בהתנהגות ובמנטליות הערבית של סעודיה לא השתנה. אה, כן. מותר לנשים לנהוג. אני משערת שהרבה ממה שקרה לפני 30 שנה קורה עדיין היום. החברה נשלטת על ידי אנשי דת, גם המלך וחצרו. החברה הסעודית דתית מאוד ומחמירה מאוד אבל גם צבועה מאוד.
לא משהו שהייתי שמחה להיות חלק ממנה.

אם היתה אפשרות חד פעמית לתת לספר ציון 10 מתוך 5, ספר מופת או לא משנה איך תקראו לזה- זה לספר הזה!
אני קורא אותו לאט, מפחד שיגמר לי מהר (למרות שהוא קצר וקריא מאד- הוא נקרא לאט ובזהירות עם עצירה למחשבה אחרי כל עמוד. כמו שאוכלים אצל המלך בסעודה ומוגש מעדן נדיר שלא תמצא כמותו- אתה מקבל מעט, דוגמית בצלחת, אך מגלגל את המעדן לאט על הלשון ,אוכל אותו טיפה טיפה, ביס ביס- שלא יגמר לעולם).
אני קורא אותו לאט, מזיל דמעה כמעט בכל עמוד- בוכה... מהתרגשות, מהתפעמות, מזה שלא זכיתי להכיר אותו בבגרותו (בסוף בוכה גם מהסוף העצוב הבלתי נמנע וגם מהזכרון שלי של הילד הקטן שהסתובב בבית הכנסת שלנו ולאיזה דמות צמח!)
זה ספר שאתה רוצה לחלק לכל אוהבייך וידידיך שיחוו גם הם את האור והרוח שבו- אתה רוצה לקנות אותו בהמונים ולחלק לכל העולם.
שילה הוא קודם כל אדם- קשוב, רחום, מחייך ועם עיניים טובות, עם עין טובה לכל אחד.
ובאותה נשימה- מפקד קשוח ודורש (קודם מעצמו ואחר כך מהאחרים), החיילים שלו תמיד ראשונים, הכי מקצועיים ותמיד הכי מחייכים.
בספר שמואל מופיע אחד מגיבורי דוד- עדינו העצני. ואומרים חז"ל שנקרא כך על שם שכשהיה עוסק בתורה היה עדין כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה קשה כמו עץ.
אני רואה את התמונה של שילה וככה אני מדמיין את שילה- עדינו העצני. וכך בתמונתו של שילה אני מתאר גם את דוד המלך.
כמו שכתבתי הכרתי אותו בזמנו והוא ילד קטן ואני מרגיש ממש אבידה לעצמי שלא זכיתי לראות אותו גדל ולהכיר את דמותו.
גם אתם- אם עוד לא הכרתם את דמותו כדאי שתכירו- מהגיבורים שבזכותם אנו פה.
חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך!
נ.ב.
גם בצד הטכני של הספר אפשר להגיד רק דברים טובים- הספר בנוי בצורה חכמה ומושכת מאד לקריאה, עם סיפור מסגרת של דמות המנסה להכיר את שילה וחושפת שכבה שכבה את דמותו (לא נספיילר).
בנוסף הספר משולב בציטוטים בכתב ידו (מפרי הפרויקט של "אות חיים"- חפשו במרשתת)- ציטוטים מיומניו ומפתקים שכתב לעצמו. הציטוטים האלה ממש מחיים לנגד עיננו את דמותו.

היתה לי הזכות להיות מהראשונים לקבל את הספר לידיי ואחרי שקראתי סוף סוף את קובץ הסיפורים של בוריס אקונין, אתחיל בזה שאני מאוד אוהב את הסופר הזה, קראתי בהנאה רבה את הספרים הראשונים בסדרת ההרפתקאות של אראסט פטרוביץ' פנדורין, מצד שני עם אוסף סיפורים פחות הולך לו, לפחות כך היה מאוסף הסיפורים הקודם שלו, ״מחרוזת ירקן״.

בכל מקרה אוסף הסיפורים ״כדור המים״, כולל בתוכו רק שלוש נובלות: "כדור מים", "מפרש בודד" ו"לאן, אם כן, נפליג?". אקונין סיווג כל אחת מהנובלות כ"פרשה טכנוקרטית", "פרשה נוסטלגית" ו"פרשה אידיוטית", בהתאמה. כל שלוש הנובלות שונות זו מזו, ולכן יש היגיון להעריך כל אחת מהן בנפרד.

בפרשה הטכנוקרטית "כדור מים", העלילה מתרחשת בשנת 1903. אראסט פטרוביץ' חי לו בנעימים על אי בים הקריבי, צולל עם ציוד צלילה ונהנה מהחיים. לפתע מופיע גנרל אנגלי עם משימה ללכוד רוצח סדרתי. מובן מאליו שאראסט פטרוביץ' לוקח על עצמו את החקירה. באופן כללי, החלק הראשון של הנובלה נקרא בקלות והוא סיפור מרתק. לאחר מכן מתחילה איזושהי אפוקליפסה מתערובת של ז'ול ורן ("עשרים אלף מיל מתחת למים"), עלילות הגבורה של הסופרמן הרוסי פנדורין (והוא מתחיל יותר ויותר להיראות כמו גיבור-על בלתי מנוצח) ואגודות סתרים ברוח הרומן הראשון, "עזאזל". כמעט שכחנו את הרוצח והפעם זו דמות חדשה בשם נפוליאון, שבונה חברה של אנשים מושלמים שמרוממים את עצמם מעל השאר. בנייתו של העולם החדש מתרחשת על אי מתחת למים, שמצויד בטכנולוגיה סופר-מודרנית (רגע, אנחנו בתחילת המאה העשרים!). ניחא, צוללת, ציוד צלילה ואפילו פוליגרף, אבל מסכי מעקב וידאו עם שלטי בקרה מרחוק? פה ושם מסתובבים מרגלים מושחתים (גרמנים, אנגלים, רוסים), הרים של גופות ומאיזושהי סיבה הוכנסה גם "נערת ג'יימס בונד", שהיא בת 13. עם זאת, כפיתיון לפדופיל בסוף היא שיחקה את תפקידה (צריך איכשהו לפתור את קו העלילה עם הרוצח). חייב לומר שאת זה דווקא סיימתי לקרוא בכוח. אומנם סגנון הכתיבה עדיין טוב כפי שהיה, אבל הנובלה הזאת הרגישה כמו מחווה מוזרה לג׳יימס בונד.

הפרשה הנוסטלגית "מפרש בודד" מצאה חן בעיניי הרבה יותר. העלילה מתרחשת בשנת 1906. פנדורין, שהתעשר, חי בפאר עם יפהפייה צרפתייה בפריז, אך הבשורה על מותה של אהובתו לשעבר (שהייתה נזירה ממחוז עבר-הוולגה, בזבולז'סק) מאלצת את הגיבור שלנו לחזור לרוסיה. מקום ההתרחשות מזכיר רומנים אחרים של אקונין על הנזירה פלאגיה (אבל זאת לא היא), שלא תורגמו לעברית. לאורך כל הספר הגיבור מתרפק בנוסטלגיה על זמנים עברו, והקורא — על אקונין המוקדם. דמותה של אהובתו לשעבר של אראסט פטרוביץ' נדדה מהרומן "משימות מיוחדות" (אם כי באותו רומן לא היה נראה ש"היא" כל כך יקרה לפנדורין). לאורך כל הנובלה עוברת ההשוואה רוסיה-אירופה. באופן טבעי, באירופה הכל נהדר: רחובות נקיים, מכוניות, גברות מהודרות, וכולם ללא יוצא מן הכלל מתורבתים ומשכילים. בעוד שברוסיה יש בוץ, פראיות, נחשלות בכל התחומים, בורות, שלא לדבר על היררכיית השלטון הרקובה מהיסוד. ובמיוחד רקובה מכל היא זאוולז'סק. במקום מושל פרוגרסיבי, בפועל שולט בכולם ובכל מנהל בית הכלא (בריון גס רוח), ושיטת הניהול היחידה שלו היא כוח. הפקידים המקומיים מפחדים ומצייתים. התקווה היחידה היא שפקיד שקט ואדיש, מכור למורפיום (לפי העלילה, בעבר היה נלהב ופרקטי, שחלם "להציל את העולם", או לפחות את זוואלז'סק מהחשכת הדעת ומאי צדק) יעבור שינוי וייקח את השלטון לידיו. עם זאת, לאחר שנקלע לסביבה רקובה (כמו מלפפון טרי בתוך צנצנת חמוצים), גם נשמתו נרקבת. והכל היה יכול להיות כל כך קודר וחסר מוצא, אבל הסוף בכל זאת זה יוצא אופטימי, אנחנו מזדהים עם רגשותיו של פנדורין ואפילו, בזכות הפרקים האחרונים, מוכנים לסלוח לסופר על כל פערי העלילה (למשל, דחף אצבע לעבר האויב ושלח אותו לשיתוק של שבוע). בנוסף לכך, בנובלה בכל זאת מבליחות שתיים-שלוש דמויות נורמליות.

הנובלה השלישית היא הפרשה האידיוטיות "לאן, אם כן, נפליג?". מדוע אידיוטית, כל אחד (לפי כוונת הסופר) מחליט לעצמו. העלילה מתרחשת בשנת 1912. למעשה, קו העלילה הבלשי נחשף כמעט מיד, אבל הגיבור "פתאום" עושה כמות כזו של שטויות, שהוא לא מצליח ללכוד את הפושע. בכנות, בנובלה זו דמותו של פנדורין כשחצן בטוח בעצמו מעוררת תחושות דחייה. מתוך הדברים המעניינים שקורים כאן אפשר לציין טת פגישתו של פנדורין עם מנהיגי המהפכה לעתיד, לנין וסטלין. פגישה כזו בין לנין לסטלין אכן התקיימה בקרקוב בשנת 1913, הם היו שם, פתרו סוגיות פוליטיות והסרקזם הקל של הסופר בהחלט במקום, כמו גם הרמיזות לאירועים ברוסיה המודרנית.

גזר הדין? האוסף בכללותו חלש בהרבה מספריו הקודמים של בוריס אקונין. חששתי להניח שאחד הסופרים האהובים עליי איבד את ההשראה שלו. פנדורין הופך יותר ויותר לפוליטיקאי (באופן כללי, יש הרבה מאוד פוליטיקה בספר הזה). הדמות האהובה היפני מאסה, הופכת יותר ויותר דומה לפרודיה על יפני. עם זאת, בספר הזה יש די מעט ממנו, ובעלילת "מפרש בודד" הסופר בכלל "משאיר" את מאסה לשבת בפריז.

אבל הספר שנון ושומר על אותו סגנון כמו ספריו האחרים ומובן מאליו, שלמרות הביקורת על "כדור מים", את הספר הבא של בוריס אקונין (והאחרון בסדרת תיבת פנדורין!) בכל זאת ארכוש ואקרא!

ספר מומלץ,מותח.חוקרת FBI שמגיע לחווה של אביה בעקבות מותו,מתחילה לחקור, והחקירה מסתעפת ומובילה לתגליות רבות של סחר תינוקות,חטיפות נשים צעירות בהריון,ותגליות נוספות שלא אחשוף כאן.ממליץ מאד.

הספר יצא בהוצאה עצמית והתקבל לסקירה מהסופר 🙏
קודם כל, אהבתי את הכריכה היפה עם נגיעות וינטג'. תוסיפו על זה את התקציר המסקרן שמרמז על ספר מתח מתוחכם ולא שגרתי. הפרקים קצרים והקריאה זורמת. העלילה מובאת בגוף שלישי ומתארת צילומי תכנית ריאליטי בלשי בשילוב סדרת דרמה, כשבשיא התכנית הדמות הראשית ששמה יוסף שפירא נרצחת. גם גד בר, השחקן שמגלם את יוסף שפירא ושכל הקאסט שונא אותו, נרצח במציאות ממש בזמן צילומי ההשלמה לפרק האחרון בסדרה. גיבור הספר, הבלש אלי אמיתי, שנבחר להשתתף כאחד הבלשים בתכנית הריאליטי במטרה לגלות מי רצח את יוסף שפירא, פותח מיד בחקירה והפעם ע"מ לגלות מי רצח את גד בר.
אהבתי את העלילה המקורית. במהלך הקריאה לא יכולתי להימנע ממחשבות ומהשוואות חוזרות ונשנות בראשי לתכניות ריאליטי אמיתיות, וגם את זה אהבתי מאוד.יש הרבה דמויות ושתי עלילות מקבילות וזה קצת מבלבל. לכן דף פירוט הדמויות והשחקנים שמגלמים אותן בתחילת הספר סייע לי מאוד, ומצאתי את עצמי חוזר אליו שוב ושוב.
לפעמים הכתיבה קצת לקונית, אותם אירועים חוזרים על עצמם שוב ושוב מכל מיני זוויות ויש הרגשה שהעלילה תקועה ולא נבנה מתח. בנוסף, היה חסר לי יותר עומק רגשי של הדמויות.
לא ניחשתי נכון מי רצח את יוסף שפירא. היה חסר לי שחזור מפורט יותר של הרצח שלו, וכמו כן מניע מוצק ומשכנע יותר. גם לגבי זהות הרוצח של גד בר לא הייתי בכיוון בכלל והגילוי הפתיע אותי לגמרי. לשמחתי, המניע ברצח של גד בר היה אמין ומשכנע.
לסיכום, ספר טוב גם אם לא חף מפגמים. אשמח לקרוא על המשך עלילותיו של אלי אמיתי בספרים הבאים בסדרה

ספר המבוא הטוב ביותר בתחום. שאלת הלאום ויצירתו היא שאלה יסודית במדעי הרוח במאה העשרים. ישנן תיאוריות רבות על התפתחות מושג הלאום ומקומו לפני התקופה המודרנית. האוניברסיה הפתוחה יצרה ספר שנותן לתלמיד הישראלי סקירה מקיפה על רוב התיאוריות בתחום עם הסברים קולעים. הנקודה היחידה שלא זוכה להתמודדות מספקת היא התיאוריה של אדריאן היסטניגנס.

אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי נמשך למדף של סטיבן קינג בספריה. הספרים של קינג בדרך כלל מספקים חוויית קריאה כיפית, אבל לא רדודה, והכתיבה שלו תמיד קולחת. הספרים שלו נעים בדרך כלל באזורים האפלוליים של הקיום האנושי: הם מותחים, מבעיתים במידה ומעוררי מחשבה. ובעיקר, מתקיימים בעולם רחוק מכאן, בדרך כלל בעיירות קטנות ונידחות ברחבי ארה"ב.

"המכון" הוא מותחן על-טבעי שבמרכזו ילדים בעלי יכולות טלפתיות וטלקינטיות, הנחטפים מבתיהם ומובאים למתקן סודי ומבודד. גיבור הספר, לוק אליס, הוא ילד מחונן במיוחד, אפילו גאון, שנחטף באישון לילה ומתעורר בחדר הדומה לחדרו בבית. במקביל טים ג'יימיסון, שוטר לשעבר המעורר מיד את אהדת הקורא, מגיע לעיירה קטנה ומתחיל שם חיים חדשים. שני קווי העלילה, שנראים בתחילה מנותקים, עתידים להצטלב. אך רוב הספר מתמקד במוסד המפלצתי שבו הילדים עוברים סדרה של ניסויים, מניפולציות ואפילו עינויים, בשם מטרה שמתבררת במלואה רק לקראת סוף הספר.

במישור הרעיוני, קינג בוחן את הסכנה הטמונה במערכות ביורוקרטיות המאבדות את הרגישות המוסרית שלהן כשהן פועלות בשם מטרה גדולה. הרוע בספר אינו מיוצג רק בידי אדם אכזר אחד, אלא בידי מנגנון שלם שבו אנשים רגילים לומדים לציית, להצדיק ולהדחיק. בקריאה עכשווית, קשה שלא לחשוב גם על משמעויות עמוקות ומטרידות יותר: השאלה המוסרית העתיקה אם מותר לחברה להקריב את היחיד למען טובת הכלל מקבלת כאן ממד מערכתי ומדעי, שעשוי לגעת בעתיד גם בהקשרים של בינה מלאכותית — למשל, במערכות המקבלות החלטות על חייהם של יחידים בשם חישובים סטטיסטיים מתקדמים.

לאורך הפרקים המתרחשים ב"מכון" קינג מצליח ליצור היטב את תחושת המחנק וחוסר האונים של הילדים, אך למרות כמה קטעים מבעיתים, זהו פחות ספר אימה ויותר מותחן קונספירטיבי. אלא שלמרות כל אלה, הוא אינו מהטובים שבספריו. הוא ארוך מדי, ולעיתים נדמה שעריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו. הנושא מעניין, אבל לא הרגשתי כאן את הלהב המחודד של קינג במיטבו. אולי משום שהקונספירציה גדולה מכדי להיות משכנעת, ואולי משום שקצב העלילה איטי מכפי שהסיפור מצדיק. ובכל זאת, זה עדיין קינג, ויש בספר כמה קטעים עוצרי נשימה וסיוטיים ממש. הבחירה שלי הפעם אולי לא הייתה המוצלחת ביותר, אבל קינג, גם ביום בינוני, טוב יותר מרוב הכותבים בסוגה. שלושה כוכבים בסולם של קינג.

שובו של בן המקום הוא סיפור אהבה מורכב קלאסי המתרחש באנגליה הכפרית של תחילת המאה ה-19.

חמש דמויות עיקריות עומדות ונלחמות ביצרים עזים לממש את אהבתם באזור אנגלי כפרי פסטורלי. אם לפשט את קשרי האהבה בסיפור למשפט אחד אפשר לומר שיוסטישה הסוערת והרוגשת נשאת לקלים שחוזר מפאריס הגדולה לכפר האנגלי, אך מנהלת רומן בסתר עם וילדייב, וילדייב מאוהב ונושא לאישה את תומסין הנשית והעדינה, אך מנהל רומן אסור עם יוסטישה. אחרון חביב דיגורי ון האוכרן (אדם שמתעסק לפרנסתו במכירת צבע אדום לבדים, צבע המופק טבעית ולכן העיסוק באוכר היה הופך את כל הנוגעים בו לאדומי עור) מאוהב בתומסין.

קרוב לתחילת הסיפור יוסטישה נישאת לוילדייב ותומסין נישאת לקלים, לאחר מכן מתחיל עיקר הסיפור בו קשרים רומנטיים אסורים ויצרים אפלים נרקמים בין הדמויות השונות, הכל על רקע אנגליה הכפרית של תחילת המאה ה-19. הארדי מתאר היטב את הטבע, הנוף ומזג האוויר השורר באזור ואת אורח החיים המסורתי של אנשי כפר אנגלי בתקופה.

זהו רומן אנגלי קלאסי שפורסם ב-1878.

להיות בגדר נעדר זה אחד המצבים היותר קשים. נעדר זה מצב נוראי. זה לא פה ולא שם. תלוי מאיזה צד מסתכלים על המילה. זה מצב המאפשר לאחוז במקל משני קצותיו: של האופטימיסט ושל הפסימיסט. כי באדם שהוא נעדר אין וודאות מוחלטת. אתה לא חי, אבל גם לא מת. תמיד קיימת התקווה, ותקווה היא תמיד דבר טוב, היא זו המַטָּה את כובד המשקל אל האופטימיות. אבל היא גם זו המרפרפת תדיר על הפצע הפתוח ושולחת בו אדוות כאב.

טיסת MH370 מלזיה איירליינס המריאה בשנת 2014 מקואלה לומפור אל בייג'ין. על מטוס הבואינג 239 נוסעים.

"אול רייט גוד נייט" היו המילים האחרונות אותן אמר הטייס במכשיר הקשר אל מגדל הפיקוח המלזי. וזמן קצר לאחר מכן נעלם המטוס במרחב האווירי. זו תעלומה שנשארה פתוחה, עד היום לא נודע מה קרה שם.

במקביל לסיפור היעלמות המטוס מספרת הסופרת הלגרד האוג את סיפורו של אביה, שגם הוא, כמו המטוס - נעלם. נעלם מעצמו ומהסובבים אותו, ולתוך עצמו בחסות הדמנציה.

ההקבלה הזו של שני הסיפורים, ככל שהיא עצובה, היא כל כך דומה.
האוג ואחיה מנהלים פרוטוקול של רגעי תקשורת עם האב. כמו מגדל הפיקוח עם הטייס. הכל נרשם הכל מתועד. שינויים וכל מה שסוטה וחורג מהמסלול, מהמוכר והידוע.

האוג מלווה את שני הסיפורים במשך שמונה שנים.

שני הנושאים בסיפור הם כבדי משקל, שניהם עוסקים באובדן, אבל דווקא מבנה הסיפור וצורת הכתיבה הנעה כמטוטלת מסיפור אחד למשנהו קצת מרככת את כובד הרגשות. כמו תיק כבד שאנו נושאים, ומעבירים מיד ליד כדי להקל קצת את העומס.
במשך שמונה השנים האלו הסיפור מסרב לגווע. כל כמה חודשים יש התעוררות. פעם מצאו את כנף המטוס. בפעם אחרת הים פלט כמות גדולה של תיקים, כנראה התיקים של נוסעי הטיסה. והנה נמצא עוד חלק מהמטוס עם סימן שפשוף עליו. במשך השנים נמצאו 16 חלקים מהמטוס, אבל עדיין לא מצאו קצה חוט שישפוך אור על מה שקרה באותה טיסה.
בתחקיר שעשו לאחר ההיעלמות גילו כל מיני דברים לא תקינים. כמו דברים שונים שהיו בתא המטען אשר לא היו אופיניים מכל מיני סיבות, או שני נוסעים אשר טסו בזהות בדויה. אבל גם אלו נשארו בגדר דברים סתומים שלא קידמו את החקירה.
יש מצב שהוא עדיף על פני האחר? חוסר הוודאות אל מול המוחלט? כל אחד בדרכו הוא שברון לב.
שניהם שקעו אל תוך מרחב עלום ואין סופי, כשאי הוודאות כרוכה סביבם. אין פרידה, אין קלוז'ר, חיים הנקטעים בפתאומיות וזולגים אל האֵין. חיים הקופאים בזמן ונשארים תלויים במרחב בחזקת נוכח נפקד.

"מה לעשות כשבן אדם נעלם באופן דו - משמעי. הוא כבר לא נוכח פיזית, אבל אין הוכחה למותו. או שהוא לא נוכח ברוחו, אבל כן בגופו. אפשר לומר שהוא נעלם במרחבי האולי". (עמ'61)

הכתיבה של האוג מדודה ומאופקת. היא לא מעמיסה במילים, כמו גם לא ברגשנות יתר. יש בכתיבה איזה סוג של ריחוק, אבל שמתי לב לזה בכמה ספרים נוספים שקראתי שתורגמו מגרמנית, ודווקא האיפוק והריחוק הזה עושים את הקריאה לקלה יותר לעיבוד הטקסט.

ספר מצוין, ממליצה בחום.

לכאורה הספר היה אמור להיות מיוחד ומרתק. תקופת מלחמת האזרחים הספרדית, אבל במדינת החסות המרוקאית. אישה לבדה מול העולם. בפועל - פיספוס.
מרוקו היא ארץ מרתקת. יש בה ריחות וטעמים ונופים עשירים מאין כמותם. יש בה גולים מכל העולם שהביאו איתם תרבויות ושפות מגוונות. מי צריך יותר מזה?
ואז הגיעה מריה דואניס עם סיפור מעניין ונחמד על אישה ממעמד נמוך שהתאהבה בנוכל שחמד את כספה וכך התגלגלו השניים לטטואן, משם ברח הנבל והשאיר אותה לבד. גם הסיפור לא רע. איך היא משתקמת ולוחמת לחזור למקום סביר בחברה האנושית. אלא שכל העושר הנהדר הזה מתפספס. כי יש כאן מעט מאד ריחות וצבעים ונופים. ומעט מדי מפגש בין תרבויות. וגם כהוא ישנו - אז הוא מטושטש ולא ברור. חבל. כי הספר הזה יכול היה להיות ספר מופת.
אז לסיכום - אהבתי את הבלילה של הסיפור והמקום, אבל הרבה פחות את האופן שבו סופר הסיפור.

רומן היסטורי המתרחש בתקופתם של איזבלה מלכת ירושלים, צלאח א־דין – מהשליטים הבולטים של התקופה – ומסעי הצלב בסוף המאה ה־12.
נעמה בר שירה נשענת על אירועים היסטוריים ידועים ומרכיבה מהם עלילה המשלבת דמויות אמיתיות לצד דמויות בדיוניות. הפרקים הקצרים שזורים בפוליטיקה, מאבקי כוח, קרבות, אהבה, נאמנות ובגידות. אין ספק שהסופרת מצליחה להכניס את הקורא אל סמטאות ירושלים הצלבנית ולהמחיש היטב את רוח התקופה.
מי היא איזבלה? נסיכה שגורלה הוכרע עבורה כבר בילדותה. בגיל 11 היא נישאת להאמפרי יפה התואר, המבוגר ממנה בשש שנים. כאשר היא מגיעה לגיל 18, אמה מריה מגיעה לבקרה ומזהירה אותה שאם לא תביא יורש, יהיו לכך השלכות. האם היו לכך תוצאות? בהחלט.
אל תוך המערבולת הזו נכנס דניאל – חבר ילדות המלווה את העלילה לכל אורכה, וגם הוא נושא עמו סוד. מהו אותו סוד? את זה תגלו במהלך הקריאה.
יש כאן סיפור על שלטון, כוח, מערכות יחסים, נאמנות, אהבות אסורות, יחסים להט"ביים, וגם על שדים, מלאכים וחזיונות.
הספר כתוב בגוף שלישי, נע בין קולותיהן של הדמויות השונות, ובין הפרקים משולבים איורים יפים המוסיפים לאווירה.
בכנות, יש לא מעט נקודות לזכותו של הספר. התקופה ההיסטורית של ממלכת ירושלים ומסעי הצלב מרתקת בפני עצמה, וניכר שהסופרת השקיעה בבניית העולם ההיסטורי. היא מצליחה להעביר היטב את האווירה, הנופים והמורכבות הפוליטית של התקופה. הכתיבה קולחת, והדמויות בנויות היטב.
עם זאת, עבורי הייתה גם נקודת חולשה משמעותית. לצד העובדות ההיסטוריות שולבו אלמנטים בדיוניים רבים, ובהם חזיונות, מלאכים ושדים. באופן אישי אני מעדיפה רומנים היסטוריים שנשארים קרובים ככל האפשר למציאות ולתיעוד ההיסטורי. מבחינתי, השילוב של העל־טבעי הרחיק אותי מהסיפור ופגע בתחושת האמינות.
אהבתי במיוחד את דמותו של דניאל, וגם איזבלה היא דמות שקל לחבב ולהזדהות איתה, למרות גורלה הטרגי.
זהו הספר הראשון בסדרה, והוא מסתיים בנקודה מסקרנת במיוחד.
בשורה התחתונה: "מי שנהנה מהספר בוודאי ימצא את עצמו ממתין בקוצר רוח להמשך."

קריאה נעימה

לי יניני

אני קורא עכשיו את פונטנלה, ומבין למה ככ קשה לי לקרוא ספרים של סופרים ישראלים אחרי מאיר שלו (ויהושע קנז כמובן)
איזה סופר נפלא.

ילדים זה בְּרָכָה, ילדים זה בְּרָכָה..." – במלעיל לגלגני, נהגה שכנה לקרוא שוב ושוב בכל פעם שעברה ברחוב ילדותי. בדרכה המשעשעת אך המרירה, התריסה נגד "הברכה" המובטחת שבגידול ילדים. אבל עצם העובדה שלאותה שכנה הייתה רביעייה בבית, העניקה סוג של הבנה מחויכת למרירות הלעגנית שלה; בכל זאת, שמחה מרובעת הייתה מאוד מייגעת.

לאהרון אלקלעי אמנם לא הייתה רביעייה, אבל הילדים שגידל היו רחוקים מלהיות הברכה לה ציפה. אהרון היה טיפוס מוחצן ששלט במשפחתו ביד רמה תרתי משמע – בולגרי במוצאו, ימני בדעותיו וכופר באמונתו. אלא ששני הגדולים שלו הפכו למקור של בושה וחרפה שרדפו אותו עד למותו הפתאומי, וגם הבת הקטנה והמוצלחת, שהייתה פאר יצירתו, שילמה מחיר על הניסיון התמידי לרצות אותו. זהו סיפורם של שלושה אחים והחיים המציפים אותם בצל אב דומיננטי.

הבכור עופר, הרפוי והלא אפוי - שאהרון לא חסך ממנו את שבטו אבל כן חסך ממנו את אהבתו – היה נטול השכלה שלא סיים צבא, ברח ממכות ועלבונות אביו אל הודו והסמים, לאישה המבוגרת ממנו בשני עשורים, ולבסוף אל הדת. עד שנאלץ לשוב לגור בבית הוריו חסר כל. לעומתו, דניאלה המרדנית היא פצצת אנרגיה של כעס, אשר מצעירותה זמזמה עם גברים את מחול הזבובים, עד שנכנסה להריון ממוסכניק ערבי, נישאה לו וילדה ארבעה ילדים. אלא שהמציאות החדשה סגרה עליה מכל עבר: אביה זרק אותה לרחוב בשל ההשפלה והפגיעה בכבודו, במשפחת בעלה היא נחשבת לכלה – קללה, ובנה הבכור מתנכר לה. כשאביה מת לפתע, המרד הגדול של חייה די איבד את משמעותו.

בניגוד מוחלט לשני אחיה הסוררים, בת הזקונים סנהדרין הייתה מקור גאוותו של אביה – משכילה, בלוגרית בעיסוקה ובולגרית במוצאה, בובת החרסינה ששמר בוויטרינה, יפואית אסלית שניסתה לטשטש את נוף ילדותה. כל חייה חיפשה את אישורו של אהרון בכל צעד, אך עם מותו הפתאומי, הבובה על חוט איבדה באחת את המפעיל שלה, ומעתה עליה למצוא את דרכה בעולם או ללכת לאיבוד.

גם הדמויות המשניות בסיפור מניעות את העלילה ומעשירות אותה בחינניות – עבד, בעלה של דניאלה, שנוכחותו הפאסיבית מופרת באחת ושום 'אללה אכבר' לא יעזור לו כבר; מימי, הבוררת השכונתית והבוחשת בעניינים מאחורי הקלעים; מולי, עורך העיתון המזדקן שאת יצריו מנסה לרסן; ועוד דמויות ססגוניות. ובל נשכח את יפו, זירת ההתרחשות של העלילה – הילדה החורגת לאלוהים והאחות הצולעת של תל אביב. יפו העוברת התעוררות ומשנה את פניה, אך החיים בה הם זירת חיכוך בין הישן לחדש, בין עוני לעושר ובין מסורתיות להיפסטריות.

נהניתי מהקריאה ואהבתי מאוד את הכתיבה של עידית אלנתן. השנינות והווירטואוזיות הלשונית שלה יוצרות שטף מרתק ומצחיק, ומצליחות להעביר את מערכות היחסים המורכבות והטעונות במעגל המשפחתי בהומור, מבלי לאבד מהעומק שלהן. העלילה בנויה היטב והדמויות מרגישות אמינות ואנושיות כל כך. אפילו עטיפת הספר מסקרנת ובמהלך הקריאה מבינים את ההקשר. אלנתן נוגעת ברגישות רבה בכאב המלווה את הסיפור; היא אומנם משאירה קצוות פתוחים מעוררי סקרנות, אך סוגרת מעגל בצורה מרגשת ומדויקת שמותירה את הקורא עם תזכורת מעוררת מחשבה על החמצה ועל הזדמנויות שפוספסו ושלעולם לא יחזרו.

https://www.youtube.com/watch?v=32Zn4Rzga1o - לא פעם זה קשה, אבל לרוב מילה טובה, אולי הייתה עושה להם טוב; רק מילה אחת או שתיים לא יותר מזה.
יופי של ספר.

בשבוע שעבר טסתי לסופ"ש ארוך ברודוס ומה יותר טוב מאשר ספר טיסה קליל שילווה אותי בטיסה עצמה ובעיקר בין קוקטייל לקוקטייל בריזורט המבודד שכה חלמתי עליו.

אדם כמעט בן 30 ולאחר זוגיות של כמה שנים מוצא את עצמו שוב רווק. ירדן חברתו הטובה שעובדת כעורכת בעיתון נחשב, מציעה לו להיכנס לפרויקט ייחודי. אדם צריך למצוא כלה תוך 30 יום ולהתחתן איתה. הכתבה תפורסם בעיתון וילוו אותה גם צוותי צילום בינלאומיים. תוך כדי החיפושים אדם יפגוש כל מיני נשים אך אחת תהיה ייחודית ותצליח לשבות את ליבו. האם יצליח להתחתן איתה?

הספר כתוב בצורה נגישה ביותר. הטון שלו מאוד טלוויזיוני, יכולתי לדמיין אותו כסדרת טלוויזיה קומית. הדיאלוגים טובים ולעיתים אפילו הצליחו לעורר בי גיחוך. מה שכן, הספר לדעתי סובל מעודף תיאורים ופירוט לא מאוד חשוב של סיטואציות שוליות.

אני לא מצאתי אותו עובר את מבחן הזמן. בימינו, כשרואים אנשים מתחתנים ומכירים בטלוויזיה ויש פורמט כמו "חתונמי" או "אהבה חדשה", זה מרגיש מאוד לא מרגש או חדשני להתחתן בכתבה בעיתון. מי מהצעירים בימינו אפילו קורא עיתונים? העלילה הגדולה שלשמה התכנסנו לא הרגישה כמו איזה סיפור גדול או מטורף מלבד רגעי טוויסט קטנים ומפתיעים.

סך הכול, ספר קליל שמבחינתי היווה בחירה נכונה לחופשה ברודוס אבל מעבר לזה לצערי לא מצאתי אותו סוחף או מרתק.

ב-1 ביולי מלאו 53 שנה להירצחו של ג'ו אלון , הנספח האווירי בוושינגטון.
לא על אחריתו רוצה אני לספר, אלא דווקא על צעירותו שלו ושל חבריו, מתנדבי חו"ל לקורס הטייס הראשון באולמוץ שבצ'כוסלובקיה.

ב-1948, עוד לפני הקמת המדינה, נחתם הסכם סודי עם ממשלת צ'כוסלובקיה על הכשרת טייסים לחיל-האויר הישראלי העתיד לקום בקרוב. לקורס הראשון קובצו ממקומות שונים ברחבי אירופה 22 בחורים. חלקם היו ניצולי מחנות ההשמדה אושוויץ וטרזין, אחרים שהו במדינות כבושות שונות, מעטים (כמו ג'ו אלון ויהודה מנור המחבר) הוברחו או נשלחו בתחילת המלחמה לארצות שלא היו תחת כיבוש ולא נכבשו גם בהמשך. הורים ובני משפחה של רבים מהם נספו.
בתום המלחמה, לחלק גדול מהם לא היו בית או משפחה לחזור אליהם. לא היו גופים שתמכו בהם כלכלית או נפשית. הם היו צריכים למצוא לבדם את מקומם החדש בעולם.
למרות החוויות הקשות שעברו במלחמה וגם אחריה, גילו צעירים אלה תעצומות נפש והתנדבו לקורס הטייס. לאחר שעברו את הקורס בצ'כוסלובקיה 15 מהם הגיעו לארץ, אומנו בטיסות קרב במחנה סירקין, 14 הפכו טייסים.

ג'ו אלון היה המפורסם מבין הטייסים האלה. סיפורו ייחודי. הוריו של ג'ו היו ממייסדי קיבוץ בית אלפא והוא נולד בארץ. בשלב מסויים החליטו ההורים כי הקיבוץ אינו מספיק סוציאליסטי-קומוניסטי לטעמם וחזרו איתו לצ'כוסלובקיה. ב-1939 ג'ו הילד יצא לאנגליה במסגרת הקינדרטרנספורט. עם תום המלחמה עבר לאיטליה שם למד צורפות. משם חזר לעירו ברנו ושם גם התנדב לטייסת. הוריו נספו באושוויץ.
גם קורות חבריו לקורס מעניינים וראויים מאד לקריאה.

אני בטוחה שאם הייתי קוראת את הספר לפני ה-7.10.23 הייתי מלאת ההערכה לבחורים הצעירים אלה.
אבל אין קריאה של לפני תאריך זה דומה לקריאה אחריו. נצחון הרוח שלהם מקבל מימד ממשי, שאנחנו יכולים לחוש ולהבין אותו טוב יותר ,לאחר שעברנו את האסון הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל.

טוב עשה יהודה מנור – בעצמו אחד מחברי הקורס – שהעמיד להם מצבה יפה בדמות הספר, שיצא ב-2012.

לוותיקי סימניה, זו גם הזדמנות להיזכר בטוביה ז"ל, שכל כך חסר כאן, ושכתב, כהרגלו , סקירה יפה מאד על הספר. קראו גם אותה.

המרד הוא הביטוי העמוק ביותר של חופש האדם. אדם שחי כאשר רק האמת הפנימית נמצאת מול עיניו אינו כבול לממסד או לדעת הרוב, ויפעל תמיד לפי ערך האמת. חאג'י מוראט הוא בדיוק אדם כזה – אדם שנמחץ בין שני מוקדי כוח, אך מסרב להפוך לכלי שרת של מי מהם.

טולסטוי מציג בספר זה את מרבית תפיסתו המאוחרת.
טולסטוי היה אנרכיסט דתי. הוא האמין שמוסד המדינה הוא כוח משעבד, המוביל בעיקר להרס, ושהדרך שבה האדם צריך לחיות היא בפשטות, מתוך אמונה בכוח עליון, אי־ציות והתנגדות לא אלימה למוסדות הכוח הדורסניים, ומתוך נתינה ואהבת הזולת.

חאג'י מוראט אינו אידאל לפי טולסטוי. הוא הורג וחי על פי עקרונות של נקמת דם, אך הוא אינו שואף לכוח או לתהילה. הוא חי באופן מינימליסטי, אינו חומרני, נאמן לחייו ולחבריו, אותנטי, ודבק בחיים כמשהו שיש לחיות בכנות ולמען האמת, ולא ככלי במשחק השעבוד החברתי והממסדי.

חאג'י מוראט נמצא במאבק בין שני מנגנוני כוח: מצד אחד האימפריה הרוסית, ומצד שני הממסד הדתי של שלטונו של האימאם שאמיל.
האימפריה מוצגת כגוף עצום ומנותק, רווי יומרנות, טיפשות, שכרות וניכור. חיילים מתים מבלי להבין את מלוא משמעות ההקרבה שלהם; הם כלים במשחק האגו של פוליטיקאים.
מהצד השני ניצבת הקנאות הדתית, המנצלת את המאמינים לצאת למאבק בחסות "אמיתות דתיות", המנוסחות בידי אנשי הדת, אך בפועל משמשות להצדקת שאיפתם של העומדים בראש הממסד לצבור עוד כוח.

חאג'י מוראט כבול בין שני המוסדות, המנסים להשתמש בו כדי לצבור כוח נוסף. הוא נאלץ לחבור לאחד הצדדים כדי להציל את אהוביו, את משפחתו.

בשונה ממוסד המשפחה הרכושני בנוסח סונטת קרויצר, כאן המשפחה היא תוצר של אהבה ודאגה לאחר.
חאג'י יעשה הכול למען ביטחון משפחתו, ולכן הוא עובר לצד הרוסי.

טולסטוי מעניק לגיבור דמות רחוקה מן המקובל בתקופתו ובתרבותו, ומציג אותה באופן אנושי, על כל מגרעותיה, אך גם על מעלותיה. חאג'י מוראט הוא האדם הישר ביותר בספר – האדם שבתרבותו של טולסטוי הוגדר כ"פראי" וכאויב.

האירוניה הגדולה ביותר בספר היא שחאג'י מוראט, איש מלחמה כל חייו, כלל אינו רוצה להילחם. הוא רוצה לחזור לחייו. דווקא הממסדים – הרוסי והדתי – אינם מסוגלים להניח לו לעשות זאת. הם זקוקים למלחמה כדי להצדיק את קיומם. במובן הזה, הספר אינו רק טרגדיה של אדם אחד, אלא טרגדיה של כל אדם שנלכד בין מערכות כוח הגדולות ממנו.

טולסטוי, במיומנות הכתיבה שלו, מציג לאורך הספר שלל דמויות, שכל אחת מהן זוכה לכבוד ולעומק אנושי. הוא מציג את האבסורד שבמלחמה, את כאבו של החייל הפשוט ואת האופן שבו לא רק עולמו נחרב, אלא גם עולמם של כל המעגלים האנושיים הסובבים אותו. הוא מציג את היופי שבאנושי, את העובדה שרגעים קטנים בין אנשים הם המפגש האותנטי ביותר, ואת ההבנה שגם תחושת הקטנות שלנו יכולה להשפיע על חייהם של אחרים ואף על מהלך ההיסטוריה.

ספר קצר וטוב של כותב אדיר, שמיומנותו נוכחת בכל פרק.

ניגשתי אל "מכתבים מברלין" עם סקרנות רבה וציפייה לפגוש תקופה היסטורית מרתקת שכמעט ולא קוראים עליה בפרוזה – מזרח ברלין של המלחמה הקרה תחת צלו של משטר השטאזי. המפגש הראשוני עם הספר אכן הבטיח רבות, אך המציאות חשפה פער כואב בין פוטנציאל דרמטי אדיר לבין ביצוע שנותר מרוחק ומנוכר. לאחר קצת יותר ממאה עמודים של ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא עוגן בסיפור, מצאתי את עצמי מניחה אותו בצד ובוחרת בנטישה.
### תמצית העלילה
הסיפור נע סביב לואיזה, החיה במערב, ומגלה יום אחד סדרת מכתבים סודיים המערערים את כל מה שידעה על עברה ועל משפחתה שנותרה מאחורי חומת ברלין המבוצרת. הגילוי שולח אותה למסלול התנגשות עם עולם אפל של פענוח צפנים, שקרים היסטוריים וריגול דורסני, בעיר שבה כל לחישה עלולה לעלות בחיים.

קתרין ריי היא ללא ספק ארכיטקטית קוגניטיבית מוכשרת. היא מצליחה לשרטט את זרם המחשבה של הדמויות שלה בצורה רהוטה, קריאה ומאוד זורמת, והמעבר לסיפור בגוף ראשון מנקודות מבט שונות משרת את המבנה היטב. אלא שפה גם טמונה ההתרשלות הגדולה של הספר: הדמויות פועלות ומחשבות את עצמן לדעת, אך הן חסרות דופק רגשי.
ברגעי שיא דרמטיים – כמו הרגע שבו לואיזה מגלה ששיקרו לה אודות אביה והוא למעשה חי, או התיאור של האם המבריחה את בתה הקטנה מעבר לחומה – הלב של הקורא נותר אדיש לחלוטין. במקום רעידת אדמה רגשית, אנחנו מקבלים מסלול ריצה של מחשבות אנליטיות ויבשות. הדמויות מתנהגות כמעט כמו רובוטים; מתואר שהן שבורות, אך השבר הזה לא עובר את מסך הנייר והתחושה היא של אבן קשה. כדי שסיפור כזה יעבוד, החומה המנגנונית והקרה חייבת מדי פעם להיסדק ומשהו אנושי צריך לפרוץ החוצה. כאן, הכל נשאר סטרילי, מחושב וקר כמו גרמניה עצמה. דמות אינה יכולה להיות רק סך מחשבותיה ופעולותיה, היא חייבת להישען על הלב, וכשהלב חסר – הקריאה הופכת למטלה משעממת.
### שורה תחתונה
ספר בעל נתונים טכניים מצוינים וכתיבה אינטליגנטית של מחשבות, שסובל מניכור רגשי עמוק ומפספס את האגרוף בבטן שהיה אמור להעניק. מומלץ רק למי שמחפש תיעוד היסטורי שכלתני ומוכן לוותר מראש על הנשמה של הסיפור.

מקריאת המאחורה של הספר, עושה רושם שהעניין המרכזי בספר הוא הבגידה וההתמודדות עם הגילוי. אנני וגרהם, זוג מקסים ואוהב, חיים 30 שנים ביחד, עדיין אוהבים, עדיין נמשכים, עדיין נהנים מהביחד שלהם, ולילה אחד גרהם נפטר בפתאומיות. אנני, אישתו האבלה, מגלה שהוא ניהל רומן, ועכשיו היא צריכה להתמודד עם הגילוי שהאדם שחיה לצידו הוא (אולי) לא מי שהיא חשבה.
כך מתואר הספר, ולכך מתייחסות גם כל הביקורות שקראתי.
אבל עבורי זה בכלל לא היה העניין המרכזי בספר. כן, הוא היה נוכח, הוא השפיע על הדמויות, אבל הוא היה רק עוד חלק מהספר, לא העיקר.
העיקר בעיניי היה מערכות היחסים, והיופי והמורכבות שבהן.
האופן שבו הסופרת משרטטת את מערכות היחסים האלה - בין גרהם ואנני, פרידה אשתו הראשונה, לוקאס הבן מהנישואים הראשונים, שרה הבת מהנישואים השניים - נוגע עמוק בלב. כל אחת ממערכות היחסים בין הדמויות היא מערכת יחסים עמוקה, מורכבת, מלאה באהבה וגם במשקעים ובתובנות.
כל אחת מהדמויות מתמודדת בדרכה עם האובדן של גרהם, וגם עם הצורך לתמוך בבני ובנות המשפחה האחרים. האבל של מי חשוב יותר? מי נותן לעצמו להרגיש את האבל עד הסוף ומי שם אותו בצד כדי לתמוך באחרים? איך מתמודדים כמשפחה ואיך מתמודדים כל אחד בדרכו?
גילוי הבגידה בעיניי הוא רק עוד דבר להתמודד איתו. אבל ההתמודדות האמיתית היא עם החיים שאמורים להמשיך.
מעניין גם לקרוא את הסיפור שמספר על משפחתיות אמריקאית, ששונה כל כך מהמשפחתיות הישראלית. שם הילדים הבוגרים גרים רחוק, והמשפחה נפגשת פעמיים בשנה, בחגים. אין שבעה. בכלל לא ברור שיתקיים טקס כלשהו. חוויה אחרת לגמרי של אבל ואובדן. ובכל זאת, התמיכה הקהילתית, החברית והמשפחתית נוכחים מאוד. מעניין לקרוא ולהיחשף לאופן שבו התרבות מעצבת את המשפחתיות, כמה זה שונה, כמה זה דומה.
ולבסוף, המסירות. המסירות שבין הדמויות השונות (בעל ואישה, הורים וילדים, האישה הראשונה והאישה השנייה), שלמרות כעסים ומשקעים, כל כך נוכחת, ומעצבת את חייהם - ואת האהבות שבחייהם.

נער מסתיר את פציעתו האיומה מעיני אמו; בעל מאמין שאהבתו תוכל להקים לחיים חדשים את אשתו הלומת הצער; צעירה משעה את חייה עד שמשפחתה תיחלץ מתהומות הכאב המעוור; גבר נכנע לָאין-אונים של אהבה כפייתית. ג'וזפין הארט מגוללת את סיפורה של משפחה אירית, שמעדיפה להישאר במקום שבו שכלה את אהוביה, ואת סיפורו של נוכרי מגרמניה, שנמלט מהמקום שבו שָכל הוא את אהוביו. וזאת האמת על האהבה הוא סיפור מופלא על אהבה – לזולת, למשפחה, למולדת - ועל הישרדות.

עד כאן הציטוט מהכריכה האחורית. אפשר להבין מכאן שיש כאן עלילה, ואפילו כמה עלילות שמסובכות יחד. ועל פניו יש. אנחנו באירלנד, כנראה בשנות השישים של המאה העשרים. טום אוריילי חווה טרגדיה נוראה, הבן שלו, כנראה מתבגר, כנראה בן ש6 או 17, נפצע בתאונה במעבדת הכימיה שלו, מאבד יד ורגל ואז מת מאיבוד דם. משפחת אוריילי מתפרקת לחלוטין כי רק שנה לפני כן נפטרה להם בת. בבית נשארים טום, אשתו סיסי שמאבדת לחלוטין כל רצון לחיות ושוקעת בתהומות דיכאון ויאוש, הבת אוליביה, שהיתה גם חברה טובה של הילד שנהרג, והבן דארה שלא כל כך ברור בספר מה העניין שלו. בעיירה נמצא גם גרמנית בשם תומס, זר ובעל דת שונה - הוא פרוטסטנטי, הם קתולים. יש לתומס שער בחצר ומשפחת אוריילי רוצה אותו לצורך הנצחה או אנדרטה לבן. לתומס יש גם סיפור מוזר, שלא הצלחתי לעקוב אחריו עד הסוף.

וזהו. זה כנראה סיכום של הכל, כי "סיפור מוזר שלא הצלחתי לעקוב אחריו" די מתאר את כל הספר הזה. הפרקים מסופרים בגוף ראשון, כל פעם של דמות אחרת, עם המון קרדיט שהמחברת נותנת לקורא שיידע לזהות מי הדובר בכל פרק, אבל בלי לתת הרבה קול ונפח לכל אחד מהדוברים, אז יש מאמץ די מורכב בתחילת כל פרק לזהות במי מדובר, ומתי, ומה החלק שלו בסיפור. קורים להם דברים, אבל לא הרבה, ומה שבעיקר חשוב זה אירלנד, התרבות באירלנד, מסורת באירלנד, ועוד. גם האנטישמיות מוזכרת - לא חשבתם שסתם זרקו שם גרמני והלכו.

למה קראתי עד הסוף? כי זה ספר לא עבה, הוא מהורהר בדרכו, אז אין הרבה קושי לקרוא אותו, אבל בעיקר כי חשבתי שמשהו לקראת הסוף יסביר לי על מה כל הספר הזה, אבל זה לא קרה. כך שמבחינתי זה סיפור על אהבה נכזבת.

הרקע: פררה, איטליה. נערה מבית מבוסס מוכנסת למנזר נגד רצונה. מסתבר שבשביל לחתן בת באותה תקופה היה צורך בנדוניה נדיבה ביותר, לכן לא כל הבנות זכו בחתונה, במיוחד אם הייתה יותר מבת אחת במשפחה. הבת שלא "זכתה" בחיי משפחה נשלחה למנזר....
ובכן, סרפינה מוכנסת נגד רצונה למנזר, היא מגלה התנגדות עזה ותעשה הכל בשביל לברוח ממנו.
ישנה האחות צואנה (מרפאה), אם המנזר קיארה, אחראית הטירוניות אומיליאנה, לכל אחת סיפור משלה ואינטרסים אישיים.
העלילה מתקדמת תוך כדי גילוי התפקידים השונים שיש במקום הזה, חיי היומיום, שגרה בזמן חגים וגם פוליטיקות ואינטריגות נרקמות. יש שפע של תיאורים ותהייות. העלילה מתקדמת לאט, לקראת הסוף זורמת הרבה יותר.
אהבתי מאוד, היה לי קצת איטי בקטעים מסוימים, אך בהחלט שווה קריאה, במיוחד לקראת הסוף שהיה סוחף ממש...

על הספר הזה שמעתי לאחר הקריאה שלי ביוליסס. ג'ויס הכיר את סבבו ולימד אותו אנגלית. יש הטוענים שסבבו היווה לג'ויס מקור השראה לדמותו של בלום ביוליסס, וחשבתי לעצמי שיכול להיות מעניין לקרוא מה "בלום" היה כותב.

ואכן, הספר מרגיש כאילו בלום כותב בגוף ראשון על התחושות, הרגשות והמחשבות של האאוטסיידר, בתוך תחושת הזרות החברתית, וכל זה באווירה הומוריסטית.

זנו קוזיני הוא כלומניק. הוא אדם שתמיד מנסה להשתלב אך אינו מצליח, אם משום שהוא מרגיש מרוחק ואם משום שהסביבה דוחה אותו. בכל פעם שזנו מנסה להשתלב הוא מוצא את עצמו ביעד אחר מזה שתכנן, אך בכל פעם שהוא נגרר אחרי החיים הוא מוצא את עצמו דווקא במצב האופטימלי, מצב שגם אותו קשה לו להכיל.

הספר מסופר על ידי זנו, כמטלה שהוא קיבל מהמטפל שלו: לפרוס בכתב את האירועים המשמעותיים בחייו. לכן הסיפור כולו מלא בתחושה של כפל משמעות פסיכולוגי. זנו, מצד אחד, מלא בהונאה עצמית, אך מצד שני הוא גם כן כלפי המגרעות שלו. תמיד נשאלת השאלה האם מה שזנו מספר לנו הוא אכן מה שהתרחש, או שמא זו הפרשנות שלו לסיטואציה – הגרסה המתוקנת והמפורשת על ידו למען שלוות הנפש שלו.

זנו מגדיר את עצמו כחולה. לא חולה במובן הרפואי, אבל חולה. הוא פועל לאורך חייו בניסיון למצוא מרפא למחלה שאופפת אותו, מחלה שמובילה אותו לפעול כנגד המקובל, אך מתוך שאיפה תמידית להיות חלק מהחברה.

ספויילרים מכאן ועד סוף הביקורת.

הספר נסוב סביב מספר דינמיקות מרכזיות בחייו: בינו לבין אביו, בינו לבין הרגליו, בינו לבין ניסיונו למסד את אהבתו, בגידותיו באשתו, בינו לבין חברו ולבסוף בינו לבין עצמו.

למשל, סביב הקשר שלו עם אביו ותחושת הריחוק ביניהם, זנו מצדיק את עצמו או את מעשיו של אביו בעיוורון שאינו תואם את המתרחש. הדינמיקה ביניהם מזעזעת. אביו של זנו בז לבנו ואינו מעריך אותו כלל, בעוד זנו בורח מהרגשות שמעוררת בו מערכת היחסים הזאת. בשלב מסוים יש היפוך תפקידים בעקבות מחלתו של האב, וזנו הופך לאחראי עליו ומתנהג אליו בזלזול.

כאשר האב מאבד את תפיסת המציאות בעקבות גסיסתו, זנו מוצף רגש ואינו מצליח להתנהל, דבר שמוביל לכך שהוא מקבל מאביו סטירה ברגע האחרון של חייו. הוא אינו יודע כיצד להכיל את המאורע, את הקשר ביניהם ואת הרגעים האחרונים, ולכן הוא מתחיל לעוות את הסיבות ואת המשמעויות, להצדיק ולהצטדק כדי להתמודד, אך ההסברים שלו אינם תואמים באמת את מה שהתרחש. הוא בורח מן האמת.

הוא נותר באי־ודאות: האם הסטירה הייתה פעולה רצונית, רפלקס של הגסיסה, או מחווה אחרונה של כעס? אי־הוודאות מובילה אותו להסביר לעצמו את המאורע ולעצב לעצמו את המציאות. אלו אותם הסילופים שמתרחשים לאורך כל הספר.

כל פרק בוחן דינמיקה אחרת של זנו, וההצדקות שלו הולכות ומתפוררות ככל שאנו מכירים אותו טוב יותר.

כל אדם חושב שהוא מבין את העולם באופן החד והטוב ביותר, ומתוך הפרספקטיבה האישית שלנו אנו גם מפרשים את הבנתם של אחרים את המציאות, ולכן נדמה לנו שאנו מבינים הרבה יותר מהם. כלומר, ה"אני" מאמין שהוא גבול ההבנה האפשרי. אולי פה ושם חסר לנו ידע או יכולת, אבל גם לכך יהיו לנו הצדקות. אנשים אחרים אינם מבינים באמת, משום שהם "לא היו בראייה החד-פעמית כמוני".

לבסוף זנו מרגיש שהוא נרפא. החברה האנושית סביבו מתפוררת, העולם נכנס למלחמה, והוא דווקא פורח בתוך הכאוס. הוא מצליח להכיל את עצמו ומסיים את הספר באמירות שלפיהן החברה האנושית היא מחלה חשוכת מרפא, ושהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לה הוא איפוס: שהאנושות תיכחד ושהטבע יבריא מן הטפילים האנושיים שלו.

כאן המחלה של זנו מקבלת טוויסט שונה מזה שהכרנו קודם. הקושי האמיתי של זנו הוא הסדר החברתי הצבוע והאקראי. עד אותו רגע הוא פעל מתוך ניסיון ללבוש מסכות כדי להיות חלק וכדי להרגיש תחושת שייכות, שהעולם יתאים לציפיות שלו. אך אם החברה אינה מקבלת אותו, הוא מוצא נחמה בביטולה. הוא מסתובב בשלוות נפש ברחובות איטליה, שבדיוק קורסת אל תוך מלחמה. משפחתו רחוקה והוא לבד, רגוע ושלם.

זנו יכול כעת לבקר את החברה, משום שהביקורת שלו עליה מגיעה רק לאחר שהוא מוותר על הרצון להשתייך אליה ומייחל לקריסתה.
או שמא הוא מצא לעצמו מנגנון הגנה מורכב יותר.

לדעתי הספר מציג באופן ייחודי ויפה את הפרספקטיבה של אדם כן, אך כזה שאינו נכנס לעומק עצמו באופן חסר פשרות וטוטלי. משום כך הוא פוסל את האפשרות להכיל את עצמו, ולכן גם אינו מצליח לבקר באמת את החברה; הוא רק שואף להיות חלק ממשהו שהוא כלל אינו מאמין בו או בדרך התנהלותו.

הספר ארוך מדי לפרקים, ולי באופן אישי היו רגעים שבהם הוא הרגיש מייגע. אך בסך הכול מדובר בספר מעניין ומשעשע, הכתוב בצורה קלילה וזורמת, על אדם נוירוטי שמחפש להרגיש שייך.

ספר חמוד קליל לקריאה הסוף נגמר בפתאומיות

כתיבה זורמת מאוד נכנסים תוך עמוד לסיפור.
הסיפורים על נשים בצורה חושפת לא מתחבאת רצון עז לגעת ברפש האדם והרגשתי את הכנות.
מאוד אהבתי את שני הסיפורים הראשונים פחות את ההמשך אבל הבנתי את הקשר, לא בטוח שזה היה נחוץ.

זהו עוד ספר לשיפור עצמי, כתוב בצורה קלילה וקריאה. רוב העצות המופיעות בו מוכרות וידועות (כמו "חשוב על מטרה תחילה, ועל כל מה שקשור אליה לאחר מכן".) זה כנראה אינו ספר שישנה את חיי הקוראים, אבל בכל זאת החזרה על העצות בצורה סיפורית ועם קצת דוגמאות יכולה לתת לקורא עידוד ומיקוד להישתפר בכוון של ריכוז, משמעת עצמית, וחשיבה חיובית ובונה.

אמת המקובלת על כולם היא שרווקה המככבת בקומדיה רומנטית מן הסתם חשה מחסור בבן זוג.
ואם היא עוד לא חשה, אז היא תחוש בהמשך הספר.
זה לאו דווקא הרעיון הכי פמיניסטי שאפשר לחשוב עליו, ז׳אנר שלם שמוקדש להפי אנד שתלוי כולו בשאלה אם יהיה או לא יהיה בן זוג, אבל זה המצב.
כותבות מודרניות מנסות לאזן אותו בכתיבה של גיבורות חזקות ומוצלחות ושל גברים פמיניסטיים שאינם חלילה רכושניים או שתלטנים בשום צורה, בהוקעת זוגיות רעילה והעלאה על נס זוגיות בריאה ומתחשבת.
בסדר, אני בעד.
זה עדיין לא הופך את הז׳אנר לדבר הכי פמיניסטי שיש, אבל בסדר. לא כל ספר הוא סמינר במגדר, לא כל אסקפיזם קליל צריך להגיע עם עקרונות מוצקים.

***

השליש הראשון של הספר גרם לי להזיל דמעות.
כן, זה מפתיע אותי גם עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא משהו שאני מצפה לו מקומדיה רומנטית קלילקה אבל זה מה שקרה.
גיבורת הספר נזרקת בתפאומיות על ידי החבר שלה מזה 18 שנים, רגע לפני שהם תכננו, או לפחות היא תכננה, להביא ילד לעולם.
היא בת 36, חסרת ניסיון בסצנת הדייטים, צריכה להתחיל מאפס עם שעון ביוגלוי מתקתק ברקע.

אם יש דבר שאני לא סובלת זה נהי מודרני על הפמיניזם שהרס לנו את החיים, שבגללו מצפים מנשים להיות גם וגם, וכמה טוב הכל היה פעם.
אני בוודאי לא חושבת שנשים היו מאושרות יותר כאשר כאשר האבות שלהן יכלו למכור אותן תמורת המרבה בגמלים.
ועדיין, יש נקודה אמיתית ועצובה בתיאור הזה, של העצב העמוק שעלול להיגרם כתוצאה מהאידיאל היפה לכאורה של חופש מוחלט: זוגיות ללא מחוייבות, הרומנטיקה במיטבה! נבחר זה בזו בכל בוקר מחדש! לא מאינרציה, לא מכורח מסמך משפטי המוכיח שאנחנו נשואים, לא כי יהיה מסובך לפרק, לא לא, אך ורק מאהבת האמת שלנו, מהרצון הטהור והפשוט שלנו שמתחדש כל יום!
עד שהוא לא.
האם גם נישואים מתפרקים? ודאי.
האם המוכנות להתחייב זה לזו מעידה בהכרח על על אורך החיים של הזוגיות? לא.
ועדיין, יש משהו בחלום הרומנטיקה שאינה זקוקה למחוייבות שמתנפץ לפתע, משהו שלכדה גם ליאן מוריארטי בסיפור האהבה של המהפנטת ונועה קולר בסדרה חזרות - שהוא שובר לב במיוחד.
זיקוק של הפער בין החופש הכל כך גדול שנשים זכו לו בדורות האחרונים - החופש לבחור: לבחור אם את רוצה בן זוג, לבחור את בן הזוג, לבחור אם להביא ילד, לבחור מתי - לבין הבדידות שהחופש הזה מביא איתו לפעמים.

***

ואז הגיע שאר הספר שהוא קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית. טרופים מוכרים: זוגיות מזוייפת שהופכת לאמיתית, הפלייבוי שכל הנשים נופלות לרגליו בזמן שהוא מעולם לא התאהב - מתאהב לראשונה בחייו ודווקא בגיבורת הספר שהיא בעצם האישה הכי לא מתאימה לו.
אבל לספר יש גם אג׳נדה.
חשוב לו להיות פמיניסטי.
חשוב לו לדבר על הפאטריארכיה, על הפריווילגיות של גברים.
הספר משתמש בהקצנה הקומית שמאפיינת את הז׳אנר של הקומדיה הרומנטית בשביל לתאר גלריה של גברים בלתי נסבלים בהגזמה: נוטשים, רכושנים, אגואיסטים, חסרי אחריות, לוקחים כמובן מאליו את הפריווילגיות שלהם.
ההתנהגות של הגברים בספר מוקצנת וזה בסדר לז׳אנר, זה חלק מהסיפוק שהוא נותן - לראות איך הגבר השחצן והאגואיסט חוטף מהקארמה או מהסופרת, לא משנה.
אבל העניין הוא שהספר הזה קצת חותר תחת ההפי אנד שלו.
כי הוא מצליח לשכנע שגברים זה פויה, שחברות בין נשים היא הדבר האמיתי והיציב, היחיד שאפשר לסמוך עליו, לעומת אהבה רומנטית שתלויה בגחמותיהם של גברים.
הסיום האמיתי שלו היה צריך להיות בלי אף גבר בסביבה, כדי לחתום את תהליך השחרור של הגיבורה מהאקס הרעיל והמאכזב, מרימה כוסית עם החברה הכי טובה שלה.
אבל זאת בכל זאת קומדיה רומנטית לכן הוא מסתיים כשהיא בזרועותיו של גבר אחר.
האם זה עובד?
כן, כאמור - זאת קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית ועצם זה שהזלתי דמעות בחלק הראשון מעיד על כך שהסופרת יודעת לכתוב, שהוא מצליח להיות נוגע ללב.
אבל בכל זאת יצאתי ממנו גם עם תחושת הצרימה הזאת, בין מה שהסופרת רוצה להגיד לנו לבין מה שהיא רוצה שנרגיש.

התאכזבתי קשות. לקח לי הרבה זמן לקרוא כי הקריאה פשוט לא זרמה לי עם הספר הזה. זה הספר השני והאחרון בסדרה, לא יהיו יותר המשכים או ספרים נוספים מהסופרת שכתבה את "מיינדפאק" כי היא נפטרה. חשבתי לתומי שהספר צלח בזכות זה שהוא טוב, אך הוא נהיה רב מכר בזכות השיווק.
אז הספר ממשיך מאיפה שהוא הפסיק בספר הראשון, לאנה ממשיכה במסע הרצח שלה מתוך נקמה והיא עדיין במערכת יחסים עם הסוכן אף בי איי שקוראים לו לוגן. עם הזמן זה נהיה יותר ויותר מסוכן, והיא מבהירה שהיא חייבת לסיים את התוכנית שהיא רקמה יחד עם החבר הכי טוב שלה- ג'ייק- שהוא כמו אח בשבילה ושותף בנקמה. נשמע טוב, נכון? אז זהו, שזה לא עד כדי כך טוב. יש הרבה חזרתיות עד שזה נהיה כבר מאוס- בסדר, הבנו שהיא רוצחת מיומנת ושהיא חזקה יותר מאישה ממוצעת אבל די, כמה אפשר לחזור על אותו הדבר שוב ושוב? זה משהו שהציק לי נורא בקריאה. וכנראה שבגלל זה לא זרם לי.
בנוסף, יש לא מעט התרחשויות ביזאריות חסרות היגיון וזה גם הציק לי. והסוף? הסוף הכי לא הגיוני והכי קלישאתי שיש.
בקיצור, לא הייתי ממליץ לקרוא את זה. נתתי לו רק 2 מתוך 5.

כשתקופה היסטורית מתוארת בצורה כ"כ משובחת על ידי אחד מגדולי הסופרים שהיו - התוצאה נהדרת.
קראתי שנית בגיל 30 ונהניתי מאוד.
קלסיקה!!!

"הבמאי" של דניאל קלמן הוא ספר שאני יכול להעריך הרבה יותר משהצלחתי להנות ממנו.

קשה שלא להישבות ברעיון שעליו מבוסס הספר. קלמן בוחר לעסוק בדמותו של הבמאי האוסטרי גאורג וילהלם פאבסט, מן החשובים והמשפיעים בקולנוע האירופי של שנות העשרים והשלושים. לזכותו נזקפת פריצתה הגדולה של לואיז ברוקס, בעיקר בזכות הסרט "תיבת פנדורה", והוא עבד גם עם גרטה גרבו בראשית דרכה.

אך חשוב לדעת שהבמאי אינו ביוגרפיה. קלמן נשען על דמותו האמיתית של פאבסט ועל האירועים המרכזיים בחייו, אך חלקים גדולים מן העלילה, הדיאלוגים והדמויות הם פרי דמיונו. מבחינה זו מדובר ברומן היסטורי, המשתמש בעובדות כדי לשאול שאלות מוסריות, ולא כדי לשחזר את ההיסטוריה באופן מדויק.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסה פאבסט להשתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אולם בניגוד לבמאים אירופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא את מקומו בהוליווד. סגנונו היה שונה, הסרטים שהציע לא עוררו עניין רב, והוא התקשה להסתגל לאופן העבודה של האולפנים האמריקאיים. כששב לאוסטריה (אחרי האנשלוס) כדי לבקר את אימו החולה, פרצה המלחמה והוא מצא את עצמו לכוד באירופה. מכאן ואילך הופכת הביוגרפיה שלו למסגרת שבתוכה קלמן בוחן את השאלה המרכזית של הספר: מה עושה אמן כאשר העולם שסביבו מאבד את מצפונו? האם אפשר להמשיך ליצור תחת משטר טוטליטרי ולהאמין שהאמנות מנותקת מן הפוליטיקה? והאם כל פשרה קטנה היא רק פשרה קטנה, או שהיא תחילתו של מדרון חלקלק?

אלה שאלות מצוינות, וקלמן יודע לבנות סביבן עלילה חכמה ומעוררת מחשבה. גם החלוקה לשלושת חלקי הספר: "בחוץ" "בפנים" ו"אחרי", אינה רק כרונולוגית, אלא מתארת את התהליך המוסרי שעובר גיבור הספר: תחילה מחוץ לגרמניה הנאצית, אחר כך בתוכה, ולבסוף בניסיון לחיות עם הזיכרון ועם ההשלכות.
ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שקשה לי להתחבר. לא משום שהנושא אינו מעניין, להפך. הוא מרתק. אלא משום שסגנון הכתיבה של קלמן נשאר עבורי מרוחק. הדמויות עוררו את סקרנותי, אך פחות את רגשותיי. לעיתים הרגשתי שאני קורא רעיון ספרותי מבריק יותר מאשר חי את סיפורן של הדמויות.

אולי זו בחירה מודעת של קלמן, איני מכיר את שאר כתביו כך שקשה לי לשפוט. אולי דווקא המרחק הרגשי מאפשר לו לעסוק בשאלות המוסריות שאותן הוא מעלה, ואולי זו רק תחושה אישית שלי כקורא. אפילו עלתה בי המחשבה אם חלק מן הריחוק נובע מן התרגום, אם כי קשה לי לדעת זאת, משום שלא קראתי את הספר במקור.

במהלך הקריאה חשבתי לא פעם איזה ספר נפלא היה יכול לצאת מכאן אילו שטפן צווייג היה בוחר לעסוק באותו נושא. אין לי ספק כי הוא היה צולל עמוק יותר אל נפשו של פאבסט וגורם לקורא לחוות את הדילמה המוסרית הרבה יותר לעומק. קלמן לעומת זאת, מעדיף להתבונן בה מבחוץ. הרעיונות מרתקים, השאלות חשובות, אך אני לפחות, לא נסחפתי ונשארתי מרוחק מן הדמויות.

ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר. לא משום שנהניתי מכל עמוד, אלא משום שהוא מאלץ את הקורא להתמודד עם שאלה שאינה שייכת רק לגרמניה של שנות ה-30. האם אדם יכול לומר לעצמו שהוא "רק עושה את עבודתו", כאשר העולם סביבו מאבד את צלמו?

ספר מצויין. קורותיה של האונייה וייג'ר שנטרפה וכל צוותה שנותר הגיע לחוף שומם ושם התחילה סאגה של הישרדות בתנאים לא אנושיים, תוך מאבק של מפקד האנייה קפטן דיויד צ'יפ לנסות לשמור על מנהיגות ועל החוקים הקפדניים של הצי הבריטי, תוך שהוא נתקל בגילויים של מרדנות מצד חלק מאנשי הצוות ומאידך חלק אחר שמר לו אמונים. יש בספר תיאורים אותנטיים של החיים בספינה - מדובר על המאה ה-17 וה-18 והסופר מסתמך על חומר כתוב, יומנים שאנשים כתבו. המורדים בקפטן זנחו אותו וחלק מאנשיו על האי השומם ובעזרת סירות שהם בנו עזבו והפליגו כאשר הם יודעים היטב כי כאשר יגיעו לאנגליה צפוי להם משפט צבאי על מרד והעונש הצפוי הוא תלייה. המורדים מתעדים את מה שקרה מנקודת מבטם כדי לנסות ולהשפיע כאשר יגיעו לאנגליה, תוך אמירה שקפטן צ'יפ כשל ולא רק שכשל הוא גם ירה והרג אחד מאנשיהם, כך שגם הוא צפוי לעונש קשה. התיאורים של חייהם באי השומם, מסעם הסיזיפי והלא יתואר בכלי שייט קטנים בים סוער נגד כל הסיכויים הוא מרשים. ספר מרתק ומעניין מאוד.

הספר כתוב בדיוק כמו האיש- ישר, קצת נוקשה, ללא תיאורים מיותרים וללא קישוטי לשון.
רפול מציג שורה של אמיתות ברורות וחדות, ובעולם שכולו סימני שאלה, חשוב לזכור את האדנים שפעם היו כ"כ ברורים לנו..
רפול- לוחם, מפקד גדול ואיש אמת- נוח על משכבך בשלום.

יש שני דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה:
א. הוא לא ביוגרפיה.
אני יודעת שהוא מסווג בקטיגורייה של ביוגרפיות, השם שלו הוא שם של אדם, תמונת הפנים של אותו אדם, או לפחות חלקה, נמצאת על הכריכה
ועדיין הוא לא ביוגרפייה.
ב. הוא הלחמה של שני ספרים שונים.
תמיד יש תהייה על חלוקת עבודה של כתיבת ספר כשחתומים עליו שני אנשים, מי אחראי למה בספר. אז בספר הזה אין שום תהייה כי הוא מחולק לשניים, וכל כותב כתב חצי. למעשה זה שני ספרים ששיתפו פעולה ונכרכו יחד, כנראה כדי להוציא כמות מילים ששווה לכרוך ולקרוא לה ספר ולא שתי חוברות דקות.

זה הספר השני שקראתי בשהות אצל הבת לי והוא בלי ספק החלק של בעלה בארון הספרים, אחד ששוקד על קריאת הספרים של הוצאות שיבולת וסלע מאיר, הוצאות שמקדמות אג'נדות ימין כלכלי בארץ.

על חביאר מיליי שמעתי לראשונה זמן קצר לפני שנבחר, כשאחי המקדם אג'נדות של כלכלה חופשית שיתף ברשתות החברתיות סרטון של אדם פרוע עם שיער פרוע בריאיון שקצת יצא משליטה ובו הוא עמד ליד לוח מחיק עם רשימה של משרדי ממשלה וסימן איקס על כמעט כל אחד ואחד מהם. זמן קצר לאחר מכן הוא נבחר לנשיאות ארגנטינה ואז כבר העלו עליו פרטים נוספים, בעיקר על הקשר שלו לישראל וליהדות, על רצונו המוזר להתגייר, ועל רפורמות מרחיקות לכת שהוא מוביל במדינה הגדולה ששוכנת באמריקה הדרומית.

כמו שכותרת המשנה של הספר אומרת, הבחירה שלו הגיעה בהפתעה. לא רק הפתעה למדינה קטנטונת במזרח התיכון, אלא הפתעה לכולם. ובזה עוסקת המחצית הראשונה של הספר. לקוראת כמוני שיודעת מעט מאוד על ארגנטינה, רק שהיה שם חואן פרון ושכתבו על אשתו אוויטה פרון מחזמר עם שיר קליט Dont cry for me Argentina, אז החצי הזה לא עוזר הרבה. אנשים שמכירים את הפוליטיקה הפנימית בארגנטינה ובמדינות דרום אמריקה בחמישים שנה האחרונות אולי יבינו אותו יותר. מה שחסר לי זה יותר פירוט. על האיש עצמו, מאיפה הוא בא ומה מוביל אותו בדרך, מעבר לרצון להיות כמו משה רבינו. אבל חסר גם פירוט על גלגולי הפוליטיקה הארגנטינאית וההקשרים. בקצרה, צריך מישהו מחוץ למדינה שיסביר יותר.

החלק השני עוסק במדיניות. כאן אני על אדמה יציבה יותר, היות ותיאוריות של ימין כלכלי זה בסיס מוכר לדיונים במשפחה שלי, והיות ואחי חיבר ספר פופולרי בנושא שנקרא "כסף של אחרים". חביאר מיליי הוא אנרכיסט, שזה דבר מוזר מאוד לומר על מישהו שהוא בפועל נשיא של מדינה. אבל על פי כותב הספר הוא מקדם אג'נדה שהיא יותר מיינסטרים ודוגל בהקטנת השירות הציבורי ובצמצום מעורבות המדינה לסוג של מינימום, על זה התמורה להגדלה של חופש הפרט לעשות כרצונו. על קצה המזלג מובאות עוד כמה עמדות שקצת קשה יותר לבלוע כמו יחס להפלות (אסור, למרות שברור שזו פגיעה בחופש האישה ההרה) ומבין השורות גם את היחס לסגרי הקורונה, אבל זו כנראה דעתו של הכותב ולא במפורש דעתו של מיליי.

בקצרה, נכון שמדובר בדמות מפתיעה שצצה פתאום בפוליטיקה ולכן כתיבה מהירה של ספר היתה נדרשת, אבל הספר הזה על שני חלקיו כמעט ולא נותן מענה לסקרנות של הישראלי המצוי, ויש כאן פער שעוד צריך למלא.

ספר מרגש מאוד, הנוגע בתום של הילדות. גדלתי על הספר הזה, קראתי אותו שוב ושוב בתור ילד, ורק עכשיו, כאדם בוגר, אני יודע להעריך באמת את הכלים הרגשיים שהספר הזה נתן לי.
הספר מפגיש אותנו עם רגשותיו העזים של גיבור הסיפור, רמי, ועם התמודדויותיו המורכבות כל כך – תהליכים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים, גם אם במבט ראשון הם נראים רגילים. דרך עיניו אנחנו פוגשים את התום של הילד שאיבד את אמו בדרך הארוכה, את האמון שנבנה עם מורה הדרך, את האינטימיות שנרקמת עם חברים, ואת הבדידות. מעל לכל, זהו סיפור של שיבה אל ידיה האהובות של אמא – אמא שלעולם תאהב את הבן שלה, גם אם לא ילדה אותו.
הסוף יפהפה ומרגש כל כך; הוא סוגר בצורה עדינה את הטרגדיה – טרגדיה שהספר לא רק מספר עליה, אלא מספר מתוכה. הוא מתאר את החיים העלובים של המאה ה-19, עם סחר בילדים, הזנחה בחינוך, הצלפות ומכות ללא צדק. אלו חיים של עוני ועליבות, חיים אכזריים וקשים, ובכל זאת – הספר מצליח לשמר את תחושת התום הילדותית שמלווה אותו לכל אורכו.

יצירה מופתית שמהדהדת בלב גם שנים רבות אחרי הקריאה.

מאכזב, השם של הספר והעטיפה שלו מבטיחים הרים וגבעות - ולא. אני מלא הערכה לפועלה הרב של הסופרת (כמתואר) והמאמץ הרב שהיא השקיעה אך לי זה לא עבד.
לא מצאתי שום תובנה אישית מענינת ולא מה אני רוצה באמת (למירב אכזבתי). נראה שאצטרך להמשיך לחפש בעצמי מה אני רוצה באמת.
לזרוק מונחים כללים, שתמיד עובדים כגון, חופש, ביטחון וכד' לא מביא לי כלום.
מעבר לכך, המחברת, ובעקבותיה המתרגמת, ממציאה כול מיני מונחים חדשים, שאמורים לחבר בין ניגודים, כמו לדוגמה, עליביונות (חיבור בין עליונות ונחיתות). המונחים החדשים אינם מוסיפים וגם הסיפורים המוכמנים לא באמת מתפקדים.
בקיצור, לא היה שווה לי ת'זמן. אני בטוח לא רוצה לקרוא ספר, שאינו עומד במילתו.
בין 2 כוכבים לבין 3 כוכבים נתתי שלושה מתוך כבוד לתחום.

ליצור כדי להיות: מדריך רוחני ליצירה וחיים / ריק רובין
רבים מהמפיקים המוזיקליים הגדולים בהיסטוריה מזוהים עם סאונד ספציפי או תקופה מוגדרת. ריק רובין – המפיק האגדי שנולד בניו יורק (1963) ומי שזכה לתואר "המפיק החשוב ביותר בעשרים השנה האחרונות" – מזוהה עם משהו אחר לגמרי: יצירת מרחב שבו אמנים יכולים להתפשט מהציפיות העצמיות שלהם, ולהגיע לביטוי המזוקק והאמיתי ביותר של עצמם. רובין, שייסד חברות תקליטים משפיעות והפיק ענקי מוזיקה במגוון ז'אנרים (מההיפ-הופ של הביסטי בויז, דרך הרוק של הרד הוט צ'ילי פפרז, ועד לקאמבק המופתי של ג'וני קאש), פיתח סגנון הפקה "עירום" ומינימליסטי. כעת, בספרו הראשון, הוא לוקח את הגישה הזו צעד אחד קדימה.
"יצאתי לכתוב ספר על מה צריך לעשות כדי ליצור יצירת אמנות גדולה", מספר רובין, "במקום זה, הוא התגלה כספר על איך להיות".
הספר מבהיר כי להיות אמן אינו תלוי בתוצר סופי כזה או אחר, אלא ביחס שלנו אל העולם. דרך חיים יצירתית, לפי רובין, מבוססת על סקרנות, ניסוי וטעייה, שיתוף פעולה והקשבה לאותות ולשדרים העדינים שמסביבנו. היא דורשת מאיתנו לשבור הרגלים כדי לחזור למצב של תמימות וחירות, ולא לפחד מהספקות ומחוסר הביטחון שמלווים את התהליך באופן טבעי.
רובין, המתרגל מדיטציה מגיל 14, מזקק תובנות של חיים שלמים לכדי מסע לימוד יפהפה ונדיב. הוא מזמין את הקורא להביט לא רק החוצה, אלא גם פנימה, אל עולם פנימי עשיר ומפתיע שנולד מתוך הטבע עצמו. זהו אינו רק מדריך לאמנים, אלא מפת דרכים לכל אדם המבקש להפוך את היצירה לדרך חיים, ולייצר רגעים של התעלות, התרגשות וחיבור עמוק להוויה.
ספר חובה לכל מוזיקאי!

אחרונה התחלתי להתעניין ב־Mayo Clinic. לצערי, למרות שכל כך קיוויתי שבתום שנה הכול ייעלם, עדיין לא החלמתי מהמנינגיומה שיש לי בראש. לכן מצאתי את עצמי מחפשת מידע על מרכזים רפואיים בחו"ל שמתמחים במנינגיומות.

במקרה, מישהו סיפר לי על Mayo Clinic בית החולים שנחשב בעיני רבים לאחד הטובים בעולם, ושיש בו מחלקה ייעודית לטיפול במנינגיומות ובגידולי מוח. התחלתי לקרוא עליו ולהבין איך בכלל מתקבלים לשם. מתברר שלא כל אחד מתקבל לטיפול במינסוטה, אלא כל מקרה עובר בחינה. להפתעתי, שלב הסינון הראשוני דווקא פשוט יחסית: שולחים פנייה מסודרת הכוללת דרכון, מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקות, ולאחר מכן הצוות הרפואי בוחן את החומר ומחליט אם וכיצד ניתן להמשיך.

אחד הדברים שסיפרו לי על Mayo Clinic הוא שהתפיסה שם מעט שונה מזו שאני מכירה מישראל. הם שואפים ללוות את המטופל באופן רחב ככל האפשר, להבין כיצד המחלה משפיעה על חייו, ובמקביל ללמוד מכל מטופל כיצד ניתן לשפר עוד יותר את איכות הטיפול.

תוך כדי החיפושים נתקלתי גם בספר "מאיו קליניק על כאבים כרוניים: כיצד לשפר את איכות החיים ולחזור לתפקוד תקין" מאת ג'פרי רום. אמנם הוא אינו עוסק במנינגיומה עצמה באופן ישיר, אבל הוא מציג את תפיסת העולם של Mayo Clinic לגבי התמודדות עם כאב כרוני, וזו הייתה בדיוק הסיבה שבגללה רציתי לקרוא אותו.

כאשר שומעים את המילים "כאב כרוני", רובנו חושבים מיד על תרופות, זריקות או ניתוחים. הספר הזה מציע נקודת מבט שונה: המטרה אינה בהכרח להעלים את הכאב, אלא ללמוד כיצד לחיות לצדו מבלי לוותר על איכות החיים.

במהלך הקריאה הייתה נקודה אחת שקצת הפריעה לי. לעיתים נוצר הרושם שהדרך להחלמה מתחילה בראש :שאם רק תאמין, תרצה מספיק, תחזור לשגרה ותמשיך לחיות כרגיל, הגוף ילך בעקבותיך. אני מודה שהמשפטים האלה פגשו אותי במקום רגיש. אני המשכתי לעבוד, לטוס, להרצות, לטייל ולחיות חיים מלאים ככל שיכולתי. מאוד רציתי להחלים, ובכל זאת זה לא קרה. לכן היה לי קשה להתחבר למסר הזה. בעיניי, רצון והתמדה הם חשובים, אבל הם לא תמיד מספיקים כדי לשנות את מהלך המחלה.

מה שכן אהבתי הוא שג'פרי רום, בהתבסס על הגישה הקלינית של Mayo Clinic, מציג מדריך מעשי, רגוע ומבוסס ידע רפואי, שאינו מבטיח ניסים ואינו מוכר אשליות. במקום זאת, הוא מסביר כיצד כאב כרוני משפיע על הגוף, על המוח, על השינה, על מצב הרוח ועל התפקוד היומיומי, ומציע דרכים להתמודד עם כל אחד מהמרכיבים הללו.

אחד היתרונות הגדולים של הספר הוא השפה הברורה. גם נושאים רפואיים מורכבים מוסברים בצורה נגישה, והקורא מקבל תחושה שמדובר במדריך שנכתב עבור אנשים המתמודדים עם כאב – ולא עבור רופאים בלבד. בנוסף, המילון הרפואי המצורף בסוף הספר הופך אותו לכלי עזר שימושי עבור מי שנתקל במונחים רפואיים חדשים במהלך הטיפול.

הספר שם דגש על טיפול רב־תחומי: פעילות גופנית מותאמת, שיקום, טיפול רגשי, שיפור השינה וניהול מתחים. גם כיום, שנים לאחר פרסומו, רבים מהעקרונות הללו עדיין מהווים בסיס חשוב בטיפול בכאב כרוני.

עם זאת, חשוב לזכור שהרפואה מתקדמת כל הזמן. לכן כדאי לראות בספר מקור מצוין להבנת הכאב הכרוני ולרכישת כלים להתמודדות, אך לא תחליף לייעוץ רפואי עדכני.

לסיכום, זהו ספר מאוזן, אמין ומעודד. הוא אינו מבטיח פתרונות קסם, אלא מעניק ידע וכלים מעשיים להתמודדות. גם אם לא הסכמתי עם כל המסרים שעלו ממנו, נהניתי להיחשף לתפיסת העולם של אחד המרכזים הרפואיים המובילים בעולם. עבור כל מי שמתמודד עם כאב כרוני או מלווה אדם הסובל ממנו.

לפני הכל גילוי נאות:
את הספר הזה קראתי לראשונה כשעוד היה בהתהוות, לפני שהיה הסיפור המוגמר שהוא עכשיו. כבר אז הספר הזה רקד לי על מנעד כל הרגשות. כשהורדתי אותו לאפליקציה ידעתי כבר במה הוא עוסק, אבל חייבת לציין שלא חשבתי שככה ארגיש במהלך הקריאה.

אז על מה?
עופר ספיר מביא את סיפור הולדתו והגעתו לעולם של אדם, הבן שלו ובן זוגו לירון. אדם נולד בתהליך פונדקאות, כשהסיפור של הפונדקאית, קורה, הוא סיפור העומד בפני עצמו. מרגש.
הפיכה מזוג למשפחה, או בכלל הרחבת המשפחה בכל קונסטלציה שהיא, זה חתיכת אירוע. זה שינוי המבנה, מתיחה והתגמשות, ובאופן כללי זה שינוי של כל הקיים.
הצטרפות תינוק למשפחה מלווה בהרבה דברים. דאגה, אחריות, ושמחה, הרבה שמחה. אבל יש גם את הצדדים הפחות מדוברים, כמו דיכאון למשל. דיכאון אחרי לידה זה מצב שכיח, מה שפעם היה נושא מהוסה היום מדובר ומטופל ולא נושא מושתק. אבל דיכאון אחרי לידה גברי הוא עדיין הרבה פחות מדובר, והרבה פחות נרחב מאשר אצל נשים.

ספיר כותב על התקופה הראשונית בה אדם נכנס לחייהם. על הקושי, על הפחדים והחרדות, על העצב ועל הדיכאון שעטף אותו בתקופה שלכאורה היתה אמורה להיות הכי שמחה, הכי נטולת עננים שחורים הבאים להעיב על האושר והתום שאמורים לאפיין את התקופה הזו. על הדיסוננס הזה, על שני הקטבים האלה.
"האם אדם נעשה הורה כשהוא מוליד ילד, או כשהוא מצליח להוליד בתוכו יכולת לשאת אהבה שמכילה גם כאב?" (עמ' 78)
ספיר מעלה שאלות חשובות ונוקבות על הוֹרוּת בכלל, ועל הוֹרוּת המתקיימת לצד דיכאון . שאלות שמסתובבות בפנים כנראה אצל כל אחד מאיתנו, אבל לא לכל אחד יש אומץ לשחרר אותן בקול רם.

הנפש היא לא תבנית בעלת נוסחה אחידה. היא משתנה מאחד לשני, וכל אחד לומד במהלך חייו את יכולת ההכלה והגבולות של נפשו האישית. יש את המושג הזה כאבי גדילה, ואני שואלת: מה לגבי כאבי הגדילה של הנפש? אלו כאבים שלא נגמרים יום אחד. אולי פשוט צריך ללמוד לחיות לצידם תוך כדי תנועה מדי יום ביומו.
שם הספר אור גדול, צל גדול הוא כל כך מדויק לתוכן. המילה אור מוזכרת בספר המון פעמים. המון. וכנראה לא בכדי. נראה שהאור בסיפור הוא הסַמָּן, הוא ההבטחה. הצורך לא רק להיאחז באור, אלא להחזיק בו ולשמור עליו כדבר יקר ערך. גם כשהוא רוקד ריקוד צמוד עם הצל.

עופר, אתה בעצמך מפזר אור גדול, וביד רחבה, על נושא רגיש שלא מדובר מספיק. הכנות הבלתי מתפשרת בה אתה כותב חודרת ללב (כמו גם בספר הקודם "תמיד עוד פעם אחת") ושם את נשמתך חשופה אל מול הקורא. זו נדיבות גדולה, ותודה לך על זה. על ששיתפת, על שכתבת.

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

אחד הדברים שהכי אהבתי ב"לא רלוונטית" הוא שהוא מצליח לגעת בנושא שרבות ורבים חושבים עליו, אבל מעט מאוד ספרים ישראליים מעזים להציב במרכז: מה קורה כשהזהות שבנינו במשך שנים הקריירה, המעמד, הזוגיות והדימוי החיצוני, מתחילים להתערער.
דרך סיפורה של לילי הרטמן, אישה שנמצאת בשיא הקריירה ולפתע מגלה שהיא כבר לא במרכז הבמה, הספר מציג בכנות את הפחד מלאבד רלוונטיות בעולם שרודף אחרי חדשנות, נעורים וקצב מסחרר.
הכתיבה של ליאת לוי-קופלמן קולחת, שנונה ומלאת הומור עצמי, מה שהופך גם רגעים כואבים לנגישים ומעוררי הזדהות.
היא מצליחה לשלב בין ביקורת על עולם התקשורת והתרבות לבין סיפור אישי על משבר גיל, משפחה, זוגיות וגילוי עצמי, בלי לגלוש למלודרמה. במקום להציג גיבורה מושלמת, היא יוצרת דמות אנושית, עם חולשות, טעויות ופחדים, ולכן קל להתחבר אליה.
יתרון נוסף של הספר הוא שהוא עוסק בנושאים שלא זוכים תמיד לייצוג רחב בספרות, כמו גיל המעבר, השינויים הפיזיים והרגשיים שמגיעים עם אמצע החיים, והלחץ החברתי להמשיך להוכיח הצלחה בכל מחיר. כל אלה משתלבים בעלילה באופן טבעי ומעניקים לה עומק רגשי.
מעבר לסיפור עצמו, "לא רלוונטית" מעורר שאלות שכל קורא יכול לקחת איתו: עד כמה אנחנו מגדירים את עצמנו דרך העבודה שלנו?
האם הערך שלנו תלוי בהכרה מבחוץ? ואיך בונים מחדש תחושת משמעות כשהחיים מאלצים אותנו להתחיל פרק חדש?
בסופו של דבר, זהו ספר שנון, רגיש ואקטואלי, שמצליח לשלב בידור עם מחשבה.
הוא לא רק מספר סיפור על משבר, אלא גם על צמיחה, קבלה עצמית והיכולת להמציא את עצמך מחדש,
מסר שהופך אותו לרלוונטי לכולם.

הרומן הגדול של אמיל חביבי הוא טור דה פורס של שילוב ז'אנרים. מה אין פה? סיפור הרפתקאותיו של מין למך ביש גדא, משת"פ בן משת"פ (ליטרלי), סאטירה פוליטית מצחיקה ממש על ישראל של שנות מפא"י, מדע בדיוני ואבסורד, ציטוטי שירה ערבית קדומה ומודרנית, יחסי הורים וילדים, וגם סיפור אהבה.

חביבי, שהיה במשך שנים ח"כ מטעם המפלגה הקומוניסטית ופעיל במאבקים לשוויון של הציבור הערבי בישראל, מבקש כאן מתוך אמפתיה לחדור לנפשו של גיבור שבחר בדרך שונה לגמרי - גיבור שהתפקיד הראשי שהוטל עליו מטעם השלטון הוא להיאבק בהשפעה של אותם פעילים קומוניסטים. הוא מתאר מערכת יחסים מורכבת בין המשת"פ למפעילו היהודי המזרחי, הכוללת גם חמלה למפעיל, מתוך הבנת מצבו בשרשרת המזון של ישראל של אז.

כיום כמעט בלתי נתפס שרק לפני כשני עשורים זכה סופר כאמיל חביבי בפרס ישראל לספרות (בפרוזה; באותה שנה זכה אבות ישורון בפרס לשירה). אחת מחברות הוועדה שבחרה להעניק לו את הפרס סיפרה שנים אחרי כן, שראש הממשלה שמיר (שלחץ את ידו של חביבי) ושר החינוך המר מהציונות הדתית לא התערבו בהחלטת הוועדה המקצועית. כשקומץ קיצונים מקרב הכהניסטים ומפלגת התחיה השמיעו קריאות גנאי בטקס, הם זכו לבוז מהקהל (שכלל חובשי כיפות רבים) שדחק אותם החוצה מהאולם. היו ימים..
יש פה גם הישג אדיר של המתרגם אנטון שמאס, שהצליח להעביר את הספר לעברית חיה, יפהפיה ומעוטרת, שאינה שפת אמו. ספר חובה.

ספר עם הבטחה גדולה, שבסופו של דבר מתגלה כתרגיל בסדנת כתיבה שנשען על עלילה מאד לא ברורה, עולות המון שאלות שהן למעשה פינות שהמחבר לא סגר כראוי. העיסוק האמנזיה מעניין ונראה שנעשה לימוד מעמיק של מה שעובר על אנשים עם בעיות מהסוג הזה, אבל באיזשהו שלב זה נהיה טרחני. לקראת הסוף כבר בא לך להגיע לסוף, להבין איך זה נפתר וזהו.

הספר זורם וקריא העריכה לעילא אבל הסיפור מרגיש כמו כתבה צהובה בגיא פינס וקשה לנתק מהדמויות האמיתיות

הביקורת מוקדשת לזכרם של מארק וסימון בלוך, אשר גופותיהם הועברו ונטמנו בפנתיאון גדולי האומה בצרפת, לפני שבוע, ב 23 ביוני 2026.

היה היה סופר, חוקר והיסטוריון יהודי צרפתי בשם מארק בלוך. בלוך היה היסטוריון בן היסטוריון, אשר אהב את צרפת בכל ליבו. הוא שירת בגבורה ובכבוד כקצין במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן קיבל משרת פרופסורה באוניברסיטת שטרסבורג. שם הכיר חוקר אחר בשם לוסיין פבר. שני המלומדים הפכו לידידים ושותפים לדרך, הם הקימו ביחד כתב על חדשני בשם Annales (ניתן לתרגם כרשומות) אשר רצה לקדם את חקר ההיסטוריה של האדם הפשוט, ולשלב בדיסציפלינה ההיסטורית שיטות והישגים מדיסציפלינות אחרות כגון סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה, בלשנות ועוד. כתב העת היה להצלחה גדולה ושני החוקרים נחשבו למקימי אסכולת ה Annales בהיסטוריוגראפיה האירופאית החדשה.
לאור הישגיו ומחקריו החשובים, ביניהם ספרו החדשני אודות "מגע הקסם" המרפא של מלכי צרפת ואנגליה, ומאמרו פורץ הדרך על העברת השמועות בין החפירות במלחמת העולם הראשונה כאנאלוגיה לתרבות השמועות בימה"ב, קיבל בלוך משרה באוניברסיטת סורבון היוקרתית בפאריס.
אולם המציאות טפחה על פניו של בלוך ובני דורו. מלחמת העולם השנייה פרצה וצרפת מולדתו הייתה בסכנה. למרות גילו התעקש בלוך להתגייס לצבא ושירת כקפיטן המבוגר ביותר בצבא צרפת. לאחר התבוסה עזב את פאריס והסתתר בבית כפרי בצרפת של וישי. שם, הרחק מספרייתו העשירה, ישב וכתב את הירהוריו על עבודתו של ההיסטוריון. אולם בלוך בן ה-56, לא הסתפק בעבודתו האקדמית. המלומד הממושקף ונמוך הקומה החליט לעשות את הצעד הלא צפוי והלא מתבקש והצטרף ב 1943 לרזיסטנס, למחתרת הצרפתית. במשך למעלה משנה פעל עבור המחתרת, בעיקר כאיש קשר אשר העביר מידע והודעות בין סניפים ופעילים, כינויו המחתרתי היה "המורה".
במרץ 1944 נתפס ע"י הגסטאפו בעקבות הלשנת חבר מחתרת אחר שעונה. גם בלוך עונה אך לא הסגיר איש מחבריו. לאחר מכן הוצא להורג.
חברו לוסיין פבר מצא את כתב העת של ספרו, שלא הושלם, ערך אותו והוציאו לאור. הספר הוקדש ע"י בלוך לידידו, אך פבר הקדישו לבלוך עצמו ולרעייתו.
אהבתי את הספר, אך אהבתי יותר את סיפור חייו של האיש הצנוע הזה, שידע לחקור, ללמד ולכתוב, אך בעת הצורך ידע גם לפעול ולעשות את המעשה הנכון, גם אם הדבר עלה לו בחייו.

"ירח בשולי נהר" הוא השני בסדרת ספרי "השוליים" של צמד הסופרים הנשוי, המכונה אילונה אנדרוז. עד כמה שזה נדיר, הוא טוב בהרבה לטעמי מהספר הראשון בסדרה. אהבתי את ההתפתחות של העלילה, הרחבת דמותו של ויליאם שהופיע כדמות משנית בספר הראשון, והפך לדמות הראשית בספר הזה. המאבק המתמשך בין מדינות לואיזיאנה ואדריאנגליה בעולם המוזר, שמצא ביטויו הפעם באיזור המדמנה שבשוליים, מזכיר קצת את המלחמה הקרה בעולם שלנו, שבין ברית המועצות לארצות הברית ומערב אירופה. כך גם המאבק שבין ארגוני הביון המדינתיים השונים, מצד אחד "היד" של "הרעים" ומהצד השני "המראה" של "הטובים", מזכיר את המאבק שבין הק.ג.ב. לבין האם. איי. 6 והסי. אי. איי. למרות שלכאורה מתקיים מאבק בין הרעים לטובים, עדיין שני הצדדים כאחד, מתייחסים באופן מחפיר למי ששונה מהם, בענייננו, למשני הצורה. אומנם באדריאנגליה לא רוצחים את משני הצורה מיד כשמגלים אותם, כמו בלואיזיאניה, אבל הדרך שבה מתייחסים אליהם שם, אינה פחות גרועה אם לא קשה גם שלא לראות גם את הדמיון שבין ויליאם לבין ג'יימס בונד, כולל כל העזרים הטכנולוגיים המיוחדים שהוא משתמש בהם במסגרת פעילותו, שבספר התווספו להם כמובן קסמים שונים. בניגוד לספר הראשון, כאן מצאתי יותר איזון בין המורכבות של סיפור העלילה וההרפתקאות, לבין החלק הרומנטי שבין ויליאם לסריס. כאן לדעתי החלק הרומנטי השתלב באופן טבעי והגיוני יותר, מאשר סיפור האהבה שבין דקלן לרוז בספר הראשון. הספר השני מותח ומרתק, באופן שקשה להניחו מהיד, וקיימות גם הפתעות לצד חלקים בעלילה שניתן לחזות מראש שיקרו, אבל באופן שאינו פוגע בהנאת הקריאה של הספר.
הנבל הפעם מרושע וחזק בהרבה מאשר בספר הראשון, וכך גם כל עוזריו המשונים, אבל גם הגיבורים שלנו, לורד ביל וסריס חזקים מאד, באופן שמאפשר להם להתמודד כשווים, מול הרוע המזוקק שנלחם בהם.
אז למרות הרומנטיקה והקיטש, נעשתה פה עבודה מצויינת בבניית העולמות, בהתפתחות ובמורכבות העלילה, וביצירת הדמויות העגולות, שגם הן מתפתחות עם הזמן.
אני ממליץ על הספר ומעניק לו את הציון: 5/5 כוכבים.

טוב מאחר ורבים מהקוראים כבר חזרו וספררו את הסיפור אין צורך שגם אני אעשה את זה. באופן כללי הבנו את התוכן והשאר יסופר בספר עצמו לאלו שיחליטו לקרוא. טוב, אז אחרי כל זה אני אגיד שמאד נהינתי ואני בדרך לראות את הסרט בעיקר מתוך סקרנות גדולה לראות איך זה עבר ממדיום למדיום. ובאשר לספר - טוב הסיפור ניתן להיספר בשלוש שורות הוא די ג'נרי אבל הביצוע די גאוני. איך להשאיר את הקוראים במתח כשרוב רובו של הספר הוא לינגו מדעי שבאמת על כל הרצון הטוב לא הצלחתי לעקוב אחריו ובכל זאת קראתי את כל הספר וגם נהינתי והתרגשתי.

"סודותיו של מורה הנבוכים" הוא הישג אינטלקטואלי מרשים. מיכה גודמן מצליח להנגיש את הטקסט המורכב ביותר בהגות היהודית בשפה קולחת, בהירה ומעוררת מחשבה. הכתיבה מהודקת, הטיעונים בנויים לתלפיות, וקשה שלא להישאב לחוויית הקריאה ולתחושה שסוף סוף פיצחנו את החידה.
עם זאת, חשוב להסתייג: הספר מציג תזה סדורה וקוהרנטית מאוד, שהיא בראש ובראשונה "הסודות של גודמן". בעוד שהרמב"ם המקורי ב"מורה הנבוכים" הוא יצירה קוצנית, רבת-סתירות ומכוונת למבוכה, גודמן מגיש לנו תמונה "חלקה" ומודרנית יותר.
הספר הוא שער כניסה פנומנלי ופרשנות מבריקה בפני עצמה, אך הוא משקף את הדיאלוג האישי של גודמן עם הטקסט יותר מאשר את ה"מורה" עצמו. מומלץ לקרוא אותו בצימאון, אך כדאי להחזיק את המקור בהישג יד – כדי לגלות שיש עוד המון "סודות" שהרמב"ם שומר לעצמו, מחוץ לפרשנותו המלוטשת של גודמן.

ספרו של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה", הוא מסמך מכונן שלא רק מגדיר מחדש את הפילוסופיה של הדת, אלא משנה את הדרך שבה אנו מסתכלים על החיים הפנימיים שלנו. בקריאה מחודשת, קשה שלא להשתאות מהרלוונטיות של ג'יימס גם בעידן המודרני, שבו הדת לעיתים נבלעת בתוך תיוגים חברתיים או פוליטיים, ונשכחת המשמעות האנושית המזוקקת שלה.

ג'יימס עושה כאן מהלך מתודולוגי אמיץ. הוא מניח בצד את הדיונים התיאולוגיים המנוכרים, את המבנים הכנסייתיים ואת הניתוחים ההיסטוריים הקרים, וניגש ישירות לליבת העניין: האדם הסובל, השואל, המאמין. דרך מגוון רחב של עדויות אישיות – מיומנים של מיסטיקנים ועד חוויות של אנשים פשוטים – הוא בונה פסיפס של תודעה דתית. הקריאה בספר מרגישה לעיתים כמו מסע בתוך נפש האדם, כשהוא חוקר מה קורה שם, ברגעים שבהם המציאות היומיומית נסדקת ואדם פוגש משהו שגדול ממנו.

אחד הפרקים המרתקים בספר עוסק בתחושת ה'נוכחות'. ג'יימס מצליח לנסח משהו חמקמק מאוד: האופן שבו רעיון יכול להפוך למציאות חיה. הוא מדגים כיצד תחושת הקרבה לאל, או למשהו נשגב, אינה דורשת הוכחה לוגית כדי להיות אמיתית לחלוטין עבור החווה אותה. זוהי פנומנולוגיה במיטבה – היא לא שואלת "האם האל קיים?", אלא "מה עושה לאדם האמונה שהאל קיים?". התיאור של ג'יימס את הטרנספורמציה שעוברת על ה'נשמה החולה' לעבר עמדה של בריאות נפשית ותקווה הוא מרגש, אנושי ונוגע ללב.

יחד עם זאת, הקריאה בספר היא גם הזמנה לוויכוח פנימי. ג'יימס הוא כותב כל כך משכנע וסוחף, עד שקל ללכת שבי אחר התזה שלו, אך הקורא המעמיק ימצא את עצמו שואל: האם החוויה הרגשית היא אכן פסגת הדת? האם תחושת ה'רווחה' או ה'התעלות' היא המדד היחיד לדתיות?
יש כאן מתח מובנה בין הספונטניות של החוויה לבין המסגרת המחייבת של החיים. הספר מעלה שאלות נוקבות על טבעו של הרצון האנושי: האם אנו יכולים להסתמך רק על כל מיני 'רגעים המוארים' שלנו, או שהדת דורשת עבודה עקבית שאינה תלויה תמיד במצב הרוח? ג'יימס לא מספק תשובות לשאלות אלו, והן כנראה תלויות בגישת האדם הסובייקטיבי לדת.
אישית, הספר עורר אצלי מחשבה מעמיקה על המתח שבין ה'חוויה' האופפת את הדתיות ואת האדם הדתי, לבין האידיאל המוצב אל מול האדם כשאיפה דתית, כגון עבודה פנימית, עשיית מצוות ומעשים טובים, והתקרבות לאלוהים.

כשאתה פותח ספר ניטשיאני - אתה צריך לדעת שהחיים שהיו לך עד עכשיו: לא יחזרו.
הספר אמנם קשה לקריאה, האותיות מעט שבורות, הכריכה דקה והספר בכללותו קטן מידות.
אבל..
המסרים שחולפים בין השורות, אפילו ציטטתי אותו לשורת פתיחה ברקע של המחשב שלי...
אין על ניטשה.
מי שלא קורה מפסיד את החוויה שבחיים - על אף שניטשה יצא נגד החויה (חיים הויה - היידגר).
אני ממליץ בחום.

מה שהיה לפני השבעה באוקטובר, כבר לא מה שיהיה. במיוחד בצה"ל, יש לקוות. לכן מעניין לקרוא אבחון של תחלואי צבא הגנתנו בערב השבעה באוקטובר.

נטען בספר כי צה"ל התחיל להתבלבל, במיוחד מתחילת המאה העשרים ואחת, לגבי תפקידו ולגבי ערכיו. נשאי החולי: עמותות למיניהן בעלות תפיסות פוסט-ציוניות, פציפיסטיות ופמיניסטיות. חדרו אלה לכל אברי הגוף הצבאי כולל המוח והאשכים, מהמטכ"ל עד לטירונים.

ההקשר הרחב יותר, כך נטען, הינו מאמץ רב-מערכתי של הממסד המפא"יניקי לשמור איכשהו על כוחו בעידן שבו כבר נפלא ממנו לנצח בבחירות. עד 1977, לא הייתה שום בעיה; ניצח בבחירות, החזיק בכוח — בדרך הפשוטה והישירה. בהתאם, לא היה צורך באותם ימים לא בבית משפט עצמאי, לא בבנק ישראל עצמאי, לא ביועמ"ש עצמאי, לא בשירות ציבורי "מקצועי" חף מהשפעות פוליטיות, לא בשום "שומרי סף" — ודאי שלא בצה"ל מתעניין במדינאות.

זה ההקשר הרחב (ויש מי שיאמר: תיאוריית קונספירציה) והוא מובא כבר בפרק הקדמה ארוך. שאר פרקי הספר: דוגמאות מתחומים מהתחומים. יש פרק על חדירת פרופסורים פציפיסטים למיניהם לפו"ם, ויחד איתם רעיונות שפחות תעדפו הכרעה ויותר, רעיונות שהביאו למצב בו "הפיקוד הגבוה [הפך] למדינאי קטן במקום להיות טקטיקן גדול."

הפרק הארוך ביותר מוקדש לחדירה לצה"ל של ארגונים פמיניסטים. עושים היכרות עם "אישה לאישה", שעיקר עניינו לפני שהתברג לתוך צה"ל היה קידום "זכויות" לפלסטינים וחרם בינלאומי על ישראל (ה-BDS). מסלולו לתוך צה"ל, כמו כן מסלולם של ארגונים דומים, עבר דרך היוהל"ם (שקודם נקרא יוהל"ן — נ' של "נשים", מ' של "מגדר").

זה שאותם ארגונים פמיניסטים דוגלים ברעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם בטחון לאומי, לזה אין לי ספק. מה שפחות משכנע על פי הספר הוא, עד כמה הם השפיעו על צה"ל. אמנם נאלצים אלופי המטכ"ל מידי פעם לשבת ולהקשיב בנימוס ליוהל"ם. כמו כן, מארגנים פה ושם ועדות לחקור ולהמליץ. אבל כמה באמת משפיעים דברים כאלה מעשית, קשה לדעת. אותו דבר לגבי מכון הרטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה ויתר מאות העמותות הפרוגרסיביות והוגי הדעות שמופיעים בפני קצינינו וחיילינו: קל למדוד את הקלט, קשה יותר את הפלט. בסופו של יום, צבא ההגנה לישראל, שלא כמו צבא הולנד או צבא קנדה, נאלץ להתמודד כל יום עם מבחן המציאות.

ספר חובה לכל מי שרוצה להבין את מערכת היחסים שבין יהודים לערבים בארץ ישראל.
כפי שכתב המחבר, מהומות הדמים של ה"מרד הגדול" 1936-1939, הוא זה שעל בסיסו נבנו מערכות היחסים בין היהודים לערבים בארץ ישראל מאז. בו נתקבעו דפוסי ההתנהגות של שני הצדדים.
כמו הסירוב הערבי לדבר עם המתווכים או עם היהודים, התנהגות שהובילה להפסד מדיני אדיר (מבחינתם) מאז ועד היום. או הדפוס של המאמצים היהודיים לקבלת הכרה מהעולם המערבי שמנהל את העולם. ו... אולי גם המזל הגדול של היהודים.
אבל בספר הזה, שנכתב לאחרונה (יש בו התייחסות גם לטבח אוקטובר 23), יש הכל - מתאור המאורעות שמעמיד בספק אפילו את התקופה הקשה שלנו (גם אז מדובר היה על שלש שנים, על אלפי הרוגים בשני הצדדים) ועד לתיאורי המערכת הפוליטית (שבה לא תמיד היהודים ניצחו, אלא האינטרסים של המעצמה הגדולה באיזור).
לימוד החומר הזה ובצורה המעמיקה שכתב המחבר (יותר עיתונאי, אבל בוודאי שלא היסטוריון) יעניק לקורא מידע ויכולת הבנה על מערכות היחסים בין העמים ובינם לבין העולם הגדול, מאז ועד היום. פשוט ספר מעניין ומרתק, אבל גם ספר חובה.

ספר חשוב מאד אבל קשה לקריאה ומזעזע. הוא נכתב על ידי אדם שהיה שם ושרד. "רקד עם מלאך המוות" יום יום. פשוט לא יאומן.
לא יאומן "מזלו הטוב" שבזכותו הצליח לשרוד ולספר לעולם מתוך המציאות הבלתי הגיונית של אנשי הזונדקומנדו, לא יאומן כי הוא ראה את האדם בכיעורו הגדול ביותר, בחוסר האנושיות שלו.
והוא שרד כדי לספר. הספר נכתב מייד לאחר השחרור ויש בו הרבה מהאותנטיות של כותב שאינו סופר או עיתונאי, אלא אדם מיוסר שחייב היה להעיד ולמסור את עדותו לפני שהוא שוכח.
ספר חובה למי שרוצה לנסות ולהבין מה היה שם.

שרלה
את שרלה הכרתי בתקופה שהייתי סטודנט לתואר שני, בשנות השלושים לחיי, והיא עצמה הייתה בגיל דומה. ישבנו מדי פעם בהפסקות, לוגמים קפה ומספרים זה לזה על חיינו. שרלה הגיעה ממושב בבקעת הירדן, בת למשפחת חקלאים גאה. היא הרגישה שהיא חייבת לפתוח את מרחב חייה בפני החברה העירונית הרועשת, ולצורך כך עברה לתל אביב, על מנת למצוא בן זוג שכה קיוותה שתמצא.

פעם אחת היא סיפרה לי על דייט שחוותה. היא הייתה כל כך עצבנית ומפוחדת, שלא הפסיקה לעשן בתנועות חדות ועצבניות. כשדיברה, קולה לעתים השתנק ונעלם מחוסר ביטחון, שהלך וגבר ככל שפגישתה הפכה לאסונית יותר... ואז, ברגע של גילוי לב, היא אמרה לי: "אין צדק בעולם, יש כאלה שנורא רוצות, אך לא מסוגלות, ולעולם לא יזכו לממש את משאלת לבן – את הצורך הבסיסי וההוגן למצוא אהבה."

אני סיימתי את לימודיי וכהרגלם של החיים עצמם, הקשר ביני ובין שרלה פסק... אך מעולם לא הפסקתי להרהר בדבריה, שהיו ערעור על חוסר הצדק בעולם שלנו.

בשרלה נזכרתי, בעת שקראתי בספר הביכורים של לי קופמן, אותו היא כתבה בגיל 25: "רווקה בת 32 מטר שישים..."– שם הספר, שלקוח משמו של אחד מהסיפורים היפים בקובץ.
הסיפור שבאמצעותו נזכרתי בכאב בשרלה : מספר: על אישה צעירה, שמופיעה בסיפור כאנונימית, כאישה המגלמת ממוצע המתאכזר לעצמו, ההופך את עצמו לשקוף בעיני המתבונן. אף אחד לא באמת שם לב אליה... היא עצמה הולכת ונעלמת באופן שבו היא מתייחסת לעצמה.

הסיפור מתחיל בבית קפה, אליו הגיעה האישה שלנו לדייט לראשונה בחייה, בהחלטה אמיצה שגם לה מגיעה אהבה אמיתית. לצורך הפגישה היא כתבה מודעה בעיתון, במספר מילים קצוב ככל האפשר "רווקה בת 32...". מסתבר שרק אדם אחד הסכים בסופו של דבר להיפגש איתה, למפגש שבהדרגה הפך לסיוט. היא יושבת מולו – אדם אלים וגס – ובוראת בדמיונה את האביר המושלם, בשעה שלו יש כוונה אחרת... וכך הולך ומדרדר הדייט לסוף גנרי שהיינו מצפים לו, אבל לי קופמן מבצעת בסיפור טוויסט שהשאיר אותי פעור פה, ומעל הכל – הותיר בי תחושת כאב שהתחברה לסיפור שלי על שרלה.

לי קופמן מספרת בספרה סיפורי הגירה רוויי כאב, על ילדה יהודייה שהרגישה ברוסיה זרה, אך למרבה הפתעתה גילתה שעם הגיעה לארץ המשיכה להיות "רוסיה". יחד עם תחושת הזרות והניכור העולה מהספר, קופמן מצליחה לבטא את ההוויה הישראלית, כמו זו של צעירים ישראלים "מורעלים" המשרתים ביחידות מובחרות, שחלקם חוזרים הביתה משובשים – הלומי קרב. הספר הזה, שנכתב ב 1999 מספק אמירות נוקבות בעלות אופי נבואי לישראליות הכל כך שברירית, בשפה נגישה וקולחת.

המפתיע בספר הזה הוא סגנון הסיפורים המשתנה. בראשיתו מופיעים סיפורים המאופיינים בריאליזם ולקראת סופו מופיעים בקובץ שני סיפורים סוריאליסטיים מפתיעים באיכותם. כתיבה על נפשו של היוצר משורר צעיר שאיבד את מילותיו, וכעת בהזיה הוא רואה פרפר שמייצג את המוזה האבודה שלו. בסיפור הזה מופיע גם גיבור יוצא דופן, ג'וק, ואז בוודאות הבנתי שקופמן מתכתבת עם הסיפור "הגלגול" של קפקא באופן מעורר התפעלות. בסיפור האחרון קופמן משלבת אגדה בתוך סיפור על צייר שאהב זמרת יפהפייה – צייר דלפון שאהב אותה כנגד כל הסיכויים. האופן שבו האגדה משתלבת עם הסיפור של קופמן, שלבטח יש בו אלמנטים ביוגרפיים, מרהיב ביופיו.

כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים המפתיע, שאלתי את עצמי: היכן את, לי קופמן? הבטחה גדולה שלפתע נמוגה. מהחיפוש אחריה הסתבר שהיא כעת הרחק מההוויה הישראלית, באוסטרליה.

לא פעם, כשדמותה של שרלה עולה בזיכרוני, אני מוצא את עצמי מהרהר בה ומתפלל שבאיזה מרחב חבוי של החיים היא מצאה את אותו צדק פואטי שמגיע לה כל כך.

אני אוהבת ספרים היסטוריים, אני אוהבת אדם שיושב וכותב על דמות שהשפיעה עליו. זה היה ספרה של יערה שחורי, בלי קשר לכריכה מעניינת שלו(לא שאלתי מדוע דווקא כריכה עם שיער)השם של הספר מעניין: דיוקן עצמי של אימי. הסופרת עצמה החליטה לכתוב על תולדות משפחתה על אימה שהשפיעה עלייה. מעבר שזה היה סיפור משפחתי, דמותה של אימה מאוד סיקרנה אותי כבת עשרה שנשלחת לארגנטינה גרה בתל-אביב, מגיעה לקיבוץ אפק מתחתנת. איזה מן אישה היא הייתה, אהבה סיפור. כמה מרתק. אני לא יודעת שהספר מציג את כל דמותה שלעצמה, אימא שלה היא דמות מרתקת ולא חושבת שספר אחד יכול להמחיש איזה מן אימא היא הייתה. נהניתי מאוד מהספר. סיימתי אותו בשבת אחת.

ספר מצוין, עוזר לסדר את המחשבות, ונותן הרבה תובנות לצורה שבה אנחנו חיים ומנהלים את החיים מול הזולת ביום יום, להיות יותר אותנטיים.
כדאי.