“קראתי הרבה גרוסמן בחיי. בתור ילדה אהבתי אהבה עזה את ׳יש ילדים זיגזג׳. כשהתבגרתי קצת קראתי את ׳ספר הדקדוק הפנימי׳, את ׳מישהו לרוץ איתו׳, ׳סוס אחד נכנס לבר׳, ׳איתי החיים משחק הרבה׳, ׳שתהיי לי הסכין׳, ׳בגוף אני מבינה׳, ׳אשה בורחת מבשורה׳. לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות שלו ושני הספרים החדשים ביותר שהוציא פחות מוצלחים בעיניי ואף מאכזבים (בטח למי שקבע סטנדרט שכזה ביחס לעבודות של עצמו). משהו בכתיבה שלו בכל זאת מצליח במשימה שסופרים רבים מייחלים להצליח בה: לתפוס משהו בהוויה האנושית שכולנו יודעים באופן לא מודע אבל אף אחד לא הגדיל לעשות וניסח בצורה מדויקת כל כך. הוא עושה זאת שוב ושוב. ׳עיין ערך: אהבה׳ הוא הספר המוצלח ביותר שלו. לדעתי. זה מהגרוסמנים הכבדים. ידעתי שאעמוד בזה כי צלחתי את ׳שתהיי לי הסכין׳. הוא כבד, מתיש, ארוך, עמוס מאוד, הוא דורש המון מהקורא, סבלנות, קריאה מעמיקה ורצון. אך הוא מעניק (בדומה מאוד ל׳שתהיי׳) המון למי שמתמיד בו ושם לב לפרטים הקטנים ויודע להעריך את הבחירות המבריקות שלו במילים והתיאורים הנפלאים. לדעתי זה הספר השאפתני ביותר שיצא לי לקרוא בשפה העברית בעשרים ומשהו שנות חיי (המלצות נוספות תתקבלנה בברכה). שמחתי לגלות שעושים אצלנו גם כאלה- תוצרת ישראל. מלהטטים בשפה ככה, לא משאירים את התענוג לכותבים באנגלית בלבד. ארבע זוויות שונות, סאטירה, שירה, טרגדיה, פנטזיה... החלק האחרון בספר כולו כתוב בתור מילון. איזה תענוג מבחינה טכנית. והוא עשוי מצוין. הוא טווה עלילה מתוחכמת ומורכבת, עולה על כל דמיון, יצירתי באופן מרשים. הוא הופך את ׳אשה בורחת מבשורה׳ למאכזב בהשוואה. כן כן. קראתם נכון. הרבה עיסוק בשאלות שמעוררת השואה ובהשפעות שלה, בעיקר על השורדים. מעט מאוד עיסוק בשואה עצמה. מגוון של משפטים מרהיבים על הורות, האנושות, בדידות, אכזריות, תשוקה, חרדה. יש חלקים משונים ויש חלקים מזעזעים ויש חלקים מכאיבים, ויש אמפתיה והשתאות וילדותיות. קצת מזכיר את וואלאס אפילו. יש מעט דמיון- ראשי תיבות, ריבוי דמויות, עיסוק בנכות ובהתמכרות ובנוירוזות למיניהן, חגיגה של ממש עבור פרויד המת ואוהבי הפסיכואנליזה. בהצלחה.”

“לפני כשלושים שנה, אחר צהרים קייצי בחוף ניצנים, יושבת מהופנטת לסיפרו זה של דוד גרוסמן. "רושם-עז " הינו ביטוי רזה במקצת למה שחוויתי במהלך הקריאה באותו הקיץ . ידעתי שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שזכיתי לקרוא. לפני מספר שבועות הגיע הספר שוב אליי וידעתי שאני חייבת לחזור אליו, לבחון את הרושם הכביר שלו בחלוף השנים... והחוויה?! היא רק התעצמה. שעות של קריאה מענגת,עיתים מציפה רגשית עד כדי טשטוש מסויים וללא יכולת כמעט להפסיק.... זהו ספר שאותי מרטיט עד דמעות, הכתיבה נשגבת,מושלמת, כל מילה וכל משפט מרגשים בכנותם, והעלילה הפנטסטית גאונית, וללא הפרזה. כמה הטיפול בשואה של דויד גרוסמן בספרו זה שונה, ומפלח את הלב בחץ ישיר וכואב .... למי שעוד לא קרא, זה הזמן. חובה!”

“קראתי את "עיין ערך: אהבה" כשרק יצא לאור, כשהייתי תלמיד חטיבת הביניים. זו היתה חוויה כל כך עזה ומטלטלת (סליחה על המילה המשומשת הזאת, אבל באמת הרגשתי מטולטל), עד שבפעם הראשונה בחיי הגעתי לדף האחרון בספר ומיד התחלתי לקרוא מההתחלה. מארבעת החלקים של הספר, החלק השני הוא ה"קשה" ביותר - הוא כתוב בכמה קולות ולא ברור במבט ראשון מי מדבר ומה סדר ההתרחשויות. בקריאה הראשונה של הספר נשברתי ודילגתי על החלק הזה, ולמי שנתקע שם אני תמיד ממליץ לעשות אותו הדבר, ולחזור לחלק הזה בסוף, או בקריאה שנייה. אני חזרתי לספר הזה לא רק לקריאה שנייה, אלא גם לקריאה עשרים. בגיל 15 לא ממש הבנתי הכול, אבל זה לא מנע ממני לנסות ולהבין. היום כשאני חוזר לספר הזה אני יכול לראות גם את הפגמים שבו, ובכל זאת הם לא פוגעים בחוויית הקריאה. אישית אני חושב שזה אחד הספרים הטובים, ואולי הכי טוב, שנכתבו בעברית בישראל. כששואלים אותי "על מה הספר" אני נתקף מבוכה - אין תשובה טובה לשאלה הזאת. יש, כמובן, "סיפור": החלק הראשון הוא סיפור אולטרה-ריאליסטי של ילד בשנות החמישים בירושלים, שהוריו ניצולי השואה מנסים לגונן עליו מכל ידיעה על זוועות העבר, ודווקא משום כך הוא פוסע בנתיב הרסני שמוביל אותו אל סף הטירוף. ושלושת החלקים האחרים מתארים שלושה נסיונות של אותו ילד, הפעם כמבוגר וכסופר, להתמודד עם נושא השואה ועם ההיסטוריה של משפחתו ומכריו. אבל התיאור הזה שנתתי עכשיו כל כך יבש, כל כך מצומק וצייקני, שאי אפשר להבין ממנו כלום על טבעו האמיתי של הספר הזה. גרוסמן כותב בווירטואוזיות לשונית אמיתית, ומצליח להפיח חיים מרתקים ומסעירים בכל אחת ואחת מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר - בין שמדובר במומיק והוריו, שסיפורם כתוב במיומנות רבה בעברית של שנות החמישים, בין שמדובר בים, שמדבר על עצמו בגוף ראשון כאישה חושנית וקפריזית, בין שמדובר בברונו שולץ, סופר שנספה בשואה וגרוסמן בהבל פיו מקים אותו לתחייה בספר, ובין שמדובר בסדרה שלמה של יצירי דמיונו של המספר, שלכל אחד קולו הייחודי. ואני קורא עכשיו את מה שכתבתי ועדיין לא מרוצה. לא הצלחתי להעביר את סוד קסמו של הספר הזה, את האופן שבו הוא מאיץ את הדופק של הקורא ופוקח את עיניו לאמיתות יפהפיות ונוראות שמעולם לא עלו בדעתו. פשוט: לכו וקראו את "עיין ערך: אהבה". עשו לעצמכם טובה.”

“האמת, התאכזבתי. כבר שנים שהספר מגיח אליי מכל מיני פינות, ורק לאחרונה יצא לי להשלים את הספר שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית, וזאת, רק הודות לכך שהוא הספר של דוד גרוסמן האהוב על חברתי הטובה והיקרה, ששלחה לי אותו מישראל לפינלנד. החלק הראשון הוא המועדף עליי, והוא גם הכי קל לקריאה. כשהגעתי לברונו, הרגשתי איך הספר נעלם מבין ידיי, איך ההזיה משתלטת על הדמיון. יפה, אבל דורש מאמץ. באופן כללי, בהחלט מדובר ביצירת מופת מפותלת ומסקרנת, אבל אבוי, כמה כבדה. בחלק האחרון, האינציקלופדיה, כבר שקלתי להרים ידיים. אבל לא ויתרתי, וכשהגעתי לשורה האחרונה (ראו הוזהרתם, לא להסתכל על השורה האחרונה בספר!), נשמתיי לרווחה, ושמחתי שדבקתי במשימה והגעתי לשורה הזו. דויד גרוסמן אינו עושה הנחות לקוראיו בספר זה, ומאלץ אותם להירטב במים הקרים אם הם רוצים לשחות. תעשו טובה, ואם אתם מעוניינים בספר, אל תקראו את תקציריו, ופשוט צללו למימיו הקפואים.”

“קראתי הרבה גרוסמן בחיי. בתור ילדה אהבתי אהבה עזה את ׳יש ילדים זיגזג׳. כשהתבגרתי קצת קראתי את ׳ספר הדקדוק הפנימי׳, את ׳מישהו לרוץ איתו׳, ׳סוס אחד נכנס לבר׳, ׳איתי החיים משחק הרבה׳, ׳שתהיי לי הסכין׳, ׳בגוף אני מבינה׳, ׳אשה בורחת מבשורה׳. לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות שלו ושני הספרים החדשים ביותר שהוציא פחות מוצלחים בעיניי ואף מאכזבים (בטח למי שקבע סטנדרט שכזה ביחס לעבודות של עצמו). משהו בכתיבה שלו בכל זאת מצליח במשימה שסופרים רבים מייחלים להצליח בה: לתפוס משהו בהוויה האנושית שכולנו יודעים באופן לא מודע אבל אף אחד לא הגדיל לעשות וניסח בצורה מדויקת כל כך. הוא עושה זאת שוב ושוב. ׳עיין ערך: אהבה׳ הוא הספר המוצלח ביותר שלו. לדעתי. זה מהגרוסמנים הכבדים. ידעתי שאעמוד בזה כי צלחתי את ׳שתהיי לי הסכין׳. הוא כבד, מתיש, ארוך, עמוס מאוד, הוא דורש המון מהקורא, סבלנות, קריאה מעמיקה ורצון. אך הוא מעניק (בדומה מאוד ל׳שתהיי׳) המון למי שמתמיד בו ושם לב לפרטים הקטנים ויודע להעריך את הבחירות המבריקות שלו במילים והתיאורים הנפלאים. לדעתי זה הספר השאפתני ביותר שיצא לי לקרוא בשפה העברית בעשרים ומשהו שנות חיי (המלצות נוספות תתקבלנה בברכה). שמחתי לגלות שעושים אצלנו גם כאלה- תוצרת ישראל. מלהטטים בשפה ככה, לא משאירים את התענוג לכותבים באנגלית בלבד. ארבע זוויות שונות, סאטירה, שירה, טרגדיה, פנטזיה... החלק האחרון בספר כולו כתוב בתור מילון. איזה תענוג מבחינה טכנית. והוא עשוי מצוין. הוא טווה עלילה מתוחכמת ומורכבת, עולה על כל דמיון, יצירתי באופן מרשים. הוא הופך את ׳אשה בורחת מבשורה׳ למאכזב בהשוואה. כן כן. קראתם נכון. הרבה עיסוק בשאלות שמעוררת השואה ובהשפעות שלה, בעיקר על השורדים. מעט מאוד עיסוק בשואה עצמה. מגוון של משפטים מרהיבים על הורות, האנושות, בדידות, אכזריות, תשוקה, חרדה. יש חלקים משונים ויש חלקים מזעזעים ויש חלקים מכאיבים, ויש אמפתיה והשתאות וילדותיות. קצת מזכיר את וואלאס אפילו. יש מעט דמיון- ראשי תיבות, ריבוי דמויות, עיסוק בנכות ובהתמכרות ובנוירוזות למיניהן, חגיגה של ממש עבור פרויד המת ואוהבי הפסיכואנליזה. בהצלחה.”

“לפני כשלושים שנה, אחר צהרים קייצי בחוף ניצנים, יושבת מהופנטת לסיפרו זה של דוד גרוסמן. "רושם-עז " הינו ביטוי רזה במקצת למה שחוויתי במהלך הקריאה באותו הקיץ . ידעתי שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שזכיתי לקרוא. לפני מספר שבועות הגיע הספר שוב אליי וידעתי שאני חייבת לחזור אליו, לבחון את הרושם הכביר שלו בחלוף השנים... והחוויה?! היא רק התעצמה. שעות של קריאה מענגת,עיתים מציפה רגשית עד כדי טשטוש מסויים וללא יכולת כמעט להפסיק.... זהו ספר שאותי מרטיט עד דמעות, הכתיבה נשגבת,מושלמת, כל מילה וכל משפט מרגשים בכנותם, והעלילה הפנטסטית גאונית, וללא הפרזה. כמה הטיפול בשואה של דויד גרוסמן בספרו זה שונה, ומפלח את הלב בחץ ישיר וכואב .... למי שעוד לא קרא, זה הזמן. חובה!”

“קראתי את "עיין ערך: אהבה" כשרק יצא לאור, כשהייתי תלמיד חטיבת הביניים. זו היתה חוויה כל כך עזה ומטלטלת (סליחה על המילה המשומשת הזאת, אבל באמת הרגשתי מטולטל), עד שבפעם הראשונה בחיי הגעתי לדף האחרון בספר ומיד התחלתי לקרוא מההתחלה. מארבעת החלקים של הספר, החלק השני הוא ה"קשה" ביותר - הוא כתוב בכמה קולות ולא ברור במבט ראשון מי מדבר ומה סדר ההתרחשויות. בקריאה הראשונה של הספר נשברתי ודילגתי על החלק הזה, ולמי שנתקע שם אני תמיד ממליץ לעשות אותו הדבר, ולחזור לחלק הזה בסוף, או בקריאה שנייה. אני חזרתי לספר הזה לא רק לקריאה שנייה, אלא גם לקריאה עשרים. בגיל 15 לא ממש הבנתי הכול, אבל זה לא מנע ממני לנסות ולהבין. היום כשאני חוזר לספר הזה אני יכול לראות גם את הפגמים שבו, ובכל זאת הם לא פוגעים בחוויית הקריאה. אישית אני חושב שזה אחד הספרים הטובים, ואולי הכי טוב, שנכתבו בעברית בישראל. כששואלים אותי "על מה הספר" אני נתקף מבוכה - אין תשובה טובה לשאלה הזאת. יש, כמובן, "סיפור": החלק הראשון הוא סיפור אולטרה-ריאליסטי של ילד בשנות החמישים בירושלים, שהוריו ניצולי השואה מנסים לגונן עליו מכל ידיעה על זוועות העבר, ודווקא משום כך הוא פוסע בנתיב הרסני שמוביל אותו אל סף הטירוף. ושלושת החלקים האחרים מתארים שלושה נסיונות של אותו ילד, הפעם כמבוגר וכסופר, להתמודד עם נושא השואה ועם ההיסטוריה של משפחתו ומכריו. אבל התיאור הזה שנתתי עכשיו כל כך יבש, כל כך מצומק וצייקני, שאי אפשר להבין ממנו כלום על טבעו האמיתי של הספר הזה. גרוסמן כותב בווירטואוזיות לשונית אמיתית, ומצליח להפיח חיים מרתקים ומסעירים בכל אחת ואחת מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר - בין שמדובר במומיק והוריו, שסיפורם כתוב במיומנות רבה בעברית של שנות החמישים, בין שמדובר בים, שמדבר על עצמו בגוף ראשון כאישה חושנית וקפריזית, בין שמדובר בברונו שולץ, סופר שנספה בשואה וגרוסמן בהבל פיו מקים אותו לתחייה בספר, ובין שמדובר בסדרה שלמה של יצירי דמיונו של המספר, שלכל אחד קולו הייחודי. ואני קורא עכשיו את מה שכתבתי ועדיין לא מרוצה. לא הצלחתי להעביר את סוד קסמו של הספר הזה, את האופן שבו הוא מאיץ את הדופק של הקורא ופוקח את עיניו לאמיתות יפהפיות ונוראות שמעולם לא עלו בדעתו. פשוט: לכו וקראו את "עיין ערך: אהבה". עשו לעצמכם טובה.”

“האמת, התאכזבתי. כבר שנים שהספר מגיח אליי מכל מיני פינות, ורק לאחרונה יצא לי להשלים את הספר שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית, וזאת, רק הודות לכך שהוא הספר של דוד גרוסמן האהוב על חברתי הטובה והיקרה, ששלחה לי אותו מישראל לפינלנד. החלק הראשון הוא המועדף עליי, והוא גם הכי קל לקריאה. כשהגעתי לברונו, הרגשתי איך הספר נעלם מבין ידיי, איך ההזיה משתלטת על הדמיון. יפה, אבל דורש מאמץ. באופן כללי, בהחלט מדובר ביצירת מופת מפותלת ומסקרנת, אבל אבוי, כמה כבדה. בחלק האחרון, האינציקלופדיה, כבר שקלתי להרים ידיים. אבל לא ויתרתי, וכשהגעתי לשורה האחרונה (ראו הוזהרתם, לא להסתכל על השורה האחרונה בספר!), נשמתיי לרווחה, ושמחתי שדבקתי במשימה והגעתי לשורה הזו. דויד גרוסמן אינו עושה הנחות לקוראיו בספר זה, ומאלץ אותם להירטב במים הקרים אם הם רוצים לשחות. תעשו טובה, ואם אתם מעוניינים בספר, אל תקראו את תקציריו, ופשוט צללו למימיו הקפואים.”